שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן כט
גבינות שנעשו מחלב בהמה שנחלבה תוך ג' ימים לשחיטה ואח"כ מצאו בה הריאה סרוכה לדופן ולא עברה ע"י מו"מ מה דינן של הגבינות:
א) הנה ראיתי בתשו' הגרע"א ז"ל סי' ע"ט שכתב לאסור הגבינות אף במקום שלא נבדקה ע"י מיעוך, כיון שאנו אוסרין גוף הבהמה אף בהפ"מ, הרי דלא מחזקינן להקל מדין ס"ס (היינו ספק שמא היתה עוברת ע"י מו"מ וספק ב' שמא הסירכא מחמת דופן היא) ומאי קולא יש בחלב יותר מן הבשר, יעו"ש:
ב) ולולא דמיסתפינא הייתי אומר מילתא חדתא לחלק בין חלב לגוף הבהמה בזה, דידוע שיש טריפות שהן מצד עצמן טריפה ויש שהם מצד עצמן אינן טריפה אלא שאסורות משום שסופן להיות טריפה להנקב או להחסר, וגם דבר זה הוא טריפה מיד, כיון שסופו להפסק או להנקב, כמו שכ' התוס' בחולין (מב ע"ב) שגולגולת שחסרה טריפה משום שסוף הקרום של מוח ליפסק, וכן כתבו התו' דטריפות סירכא שלא כסדרן הוא משום שסופה להתפרק ולמנקב, וכיוצא הרבה כאלו:
ולכאורה טעמא בעי אמאי הוי טריפה מיד כיון דאכתי לא נולדו סימני טריפה בהבהמה, ומה לי אם סופו להנקב או ליפסק סו"ס עדיין לא אינקב ולא איפסק, ודי' לצרה בשעתה, ולא שייך כאן הא דר"ש כל העומד וכו', ועוד דלא קימ"ל כר"ש: והנראה בזה דודאי עיקר טריפות שנאמרו למשה מסיני אינן אלא הטריפות שכבר נולדו בהבהמה שכבר ניקבו או חסרו כדין וכשיעור ועל אילו קאי הלאו דבשר בשדה טריפה וכו', אבל מה שעדיין לא נעשה בו הנקב או החסרון ונאסר מ"מ ע"ש סופו משום שסופו להנקב או ליחסר הוא מטעם דאמרינן במשנתנו א"ט (מב.) זה הכלל כל שאין כמוה חי' טריפה, והיינו אף שעדיין לא נולדו בה הטריפות שנאמרו לממ"ס מ"מ כיון שסופן להולד בה הר"ז אין כמוה חי' והר"ז אסורה מקרא דזאת החי' תאכלו חי' אכול שאינה חי' לא תאכלו, וזו ג"כ שאינה חי' שהרי סופה להנקב או להחסר ולא תהי' חי', ולפ"ז הבהמות שכבר נולדו בהם סימני הטריפות הרי הן אסורות בלאו דבשר בשדה טריפה, אבל אלו הטריפות שנאסרו מחמת שסופן להנקב או להחסר אינן אסורין אלא מכח עשה דוזאת החי' וכו' דהוי לאו הבא מכלל עשה:
ג) והנה הה"מ בפ"ב מה' מאכלות אסורות כתב לדעת הרמב"ם דבשר מהלכי שתים אסור בעשה ואעפ"כ חלבו מותר, משום דכל היוצא מן הטמא טמא לא נאמר אלא באיסורי לאוין אבל לא באיסורי עשה:
והשתא לפי דברינו דבטריפות שאסורות ע"ש סופן להנקב ולהחסר וכו' שאין בטריפותן אלא איסור עשה דוזאת החי' וכו' אין החלב שלהן אסור מן התורה כלל לפמש"כ הה"מ הנ"ל ולפ"ז בטריפות סירכא שלא כסידרן. שלדעת התוס' אינן מחמת נקב אלא משום שסופן להתפרק, אין החלב מטריפות אלו אסור כלל מן התורה:
ד) ובזה י"ל דהיינו טעמא של הגאונים ז"ל שאסרו בנאבדה הריאה בלא בדיקה משום שטריפות הריאה מצויות ואין לה חזקת היתר, ורש"י ז"ל תפס עליהם מכח הקושיא אתמול אכלנו מחלבה והיום אנו אוסרין אותה, ולפ"ד א"ש, שהרי הא דריאה צריכה בדיקה הוא משום סירכא דסרכות מצויות, ולפ"ז י"ל שהגאונים הנ"ל ס"ל דטעם סירכא בריאה דטריפה הוא כדעת התוס' והרשב"א משום שסופה להתפרק, וא"כ אין קושיא ממה שאכלנו אתמול מחלבה, שאף אם יש לה סירכא טריפה מ"מ חלבה מותר משום שהוא יוצא מן איסור עשה לחוד שאינו אסור וכנ"ל, ורש"י ז"ל שתפס עליהם הוא לטעמיה אזיל שאין סירכא בלא נקב א"כ כבר נעשה בו מעשה הטריפה וחלבה אסור: ועפ"ז ג"כ מתורצת קושית הכרו"פ סי' נ"ז שהקשה דהא ודאי טריפות אלו שהם אסורות על שם שסופם לנקוב עדיין לא גברה בהם החולשא עד שלא יהיו מולידים מיד, דהא אין נפק"מ בהחולשא בין סירכא כסדרן או שלא כסדרן (שהטעם הוא משום שסופה להתפרק) כל עוד שלא נתפרקה, וא"כ כמו שמולידה כסדרן הכ"נ מולידה בסירכא שלא כסדרן כ"ז שלא נתפרק, וכמו כן שאר טריפות כ"ז שלא נעשה בהן מעשה הטריפות אלא שסופן להיות כן, וא"כ במחלוקת ר"א ור"י בולד טריפה דדחיק הגמ' בחולין (נח.) למ"ד טריפה אינה יולדת דע"כ מיירי בעיברה ולבסוף נטרפה, והלא משכחת לה טריפה שיולדת וכגון שעדיין לא נקבה אלא שסופה לנקוב דטריפה הוי' מיד ואעפ"כ יולדת. ולפי האמור א"ש דבטריפה ע"ש סופה אין הולד אסור כלל, דעיקר איסור ולד טריפה הוא משום היוצא מן הטמא, אבל בטריפה שע"ש סופו שאסורה משום עשה דוזאת החי' לחוד אין היוצא אסור בהם כלל:
[הערה - הן אמת דקשה לי ע"ז שכ' הה"מ דבאיסור עשה לא אמרו היוצא ממנו כמותו מהא דאמרינן בבכורות (יב ע"ב) בהמת שביעית פטורה מן הבכורה משום דרחמנא אמר לאכלה ולא לטריפה, ואמאי הוי' על הולד קדושת שביעית הא אין איסור דלאכלה וכו' אלא עשה גרידא ולא אמרינן בזה היוצא ממנו כמותו, ולכאורה קושיא גדולה היא, אבל באמת לק"מ דהא דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה מיירי כגון שלקח בהמה מעוברת בדמי שביעית ונתפס גם על העובר קדושת שביעית משום שהוא עצמו ג"כ נלקח בדמי שביעית ולא מטעם קדושת שביעית שבאמו. והוא פשוט. ע"כ]:
ה) נחזור לעניננו דלפי האמור אין בסירכא אפי' היא ודאי טריפה אלא איסור מספק בחלבה, משום דלדעת התוס' דטריפותה היא משום שסופה להתפרק אין על חלבה איסור תורה, ודווקא לדעת רש"י שאין סירכא בלא נקב חלבה אסור, ולפ"ז בכל טריפות מחמת סירכא אין חלבה אסור אלא מחמת ספק פלוגתא דרבוותא, ולפ"ז בסרוכה לדופן, אף שהבהמה עצמה אסורה מספק שמא הסירכא מהריאה היא, מ"מ לענין חלבה הוי ס"ס מעליא דילמא אינה טריפה כלל משום שהסירכא מן הדופן היא ואף את"ל שמן הריאה דילמא כדעת התוס' משום שסופה להתפרק, ובטריפה שמחמת סופה להתפרק אין חלבה אסור: ו) ועפ"ז נראה לפרש דברי התוס' בפ"ק דחולין (יא.) והרא"ש שם שכ' באיסור הגבינות מיהו בטריפה מחמת שהריאה סרוכה שאם היינו בקיאין לבדוק אפשר שהי' לו היתר אין לאסור משום דהו"ל ס"ס ספק אינה טריפה ואת"ל טריפה אימא אח"כ נטרפה, ודבריהם תמוהים לכאורה, שהרי בין לדעתם שטריפות הסירכא הוא מחמת סופה להתפרק א"כ איזה מקום לבדוק יש כאן שהרי גם אם לא נקבה הרי היא מ"מ אסורה משום שסופה להתפרק, וכן בין לדעת רש"י ז"ל שאין סירכא בלא נקב ג"כ אין מקום לבדוק שהרי גם אם נסתם הנקב ג"כ אינה סתימה משום שקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום שסופו לסתור וא"כ מאי בדיקה שייך כאן:
אבל לפ"ד יש לפרש כוונת התוס' והרא"ש שהספק הוא שמא כבר נתפרקה וניקבה במשהו, אלא שאין אנו בקיאין, וע"ז כתבו שפיר שאם היינו בקיאין לבדוק אפשר שהי' לו היתר והיינו שאם היינו בקיאין ורואים שלא נתפרקה אז הי' לו היתר היינו להחלב, ודוק בלשונם שכתבו "לו" ולא לה, להבהמה, והיינו שאע"פ שהבהמה היתה אסורה משום שסופה להתפרק מ"מ החלב הי' מותר כל שלא נתפרק עדיין, אלא שא"א בקיאין ואפשר שנתפרק שאז גם החלב ג"כ אסור אלא דמ"מ מותר מחמת ס"ס דילמא אח"כ נטרפה וזהו שכ' התוס' וסתמו בריאה הסרוכה דמשמע גם בריאה הסרוכה מאונא לאונא באופן דהוי' טריפה ודאית, מ"מ הי' החלב מותר משום ס"ס וכנ"ל, וזה כסתימת לשון הטור והמחבר בסי' פ"א שאם נטרפה ע"י סירכא אין אוסרים הגבינות משום דהוי ס"ס, משמע אפי' בסירכא דטריפה ודאית, ואין צריך למה שדחק הש"ך שם סק"ט להעמיד את דברי הטור והשו"ע דווקא בסתם סירכות יעו"ש:
מעתה בריאה הסרוכה לדופן שיש כאן ספק אחר להיתר דילמא מחמת דופן היא שפיר יש לדון בזה שהחלב מותר מחמת ס"ס אפי' בתוך ג' ימים לשחיטתה וכנ"ל: שו"ר שבמוהרי"ט אלגזי על בכורות שם עמד ג"כ כעין זה על הא שפטורה מן הבכורה הא הוי זו"ז גורם, וכמו בולד טריפה בנטרפה ולבסוף עברה שמותר משום זו"ז גורם, וכ' שדוחק הוא בעיניו לפרש דמיירי בלקח היא ועוברה בדמי שביעית ולא ניחא ליה בזה, וכ' לתרץ זה עפ"י טעמו של הרמב"ם בבהמת שביעית משום דולאכלה ולא לסחורה יעו"ש, אבל בעניותי לא ירדתי לסוף דעתו בתירוצו זה ואכ"מ להאריך בזה: ז) אעפ"כ למעשה צ"ע אם יש להתיר את החלב מכח ס"ס הנ"ל, משום שזה הצד של הספק אם מחמת ריאה היא יש בה ס"ס להחמיר, ספק א' שמא הלכה כרש"י שאין סירכא בלא נקב א"כ אם מחמת ריאה היא הרי החלב ג"כ אסור, ואף אם ת"ל כדעת התוס' דטעם הסירכות משום שסופה להתפרק והחלב באופן טריפה כזו מותר, מ"מ עדיין יש בו ספק להחמיר שמא כבר נתפרקה וניקבה במשהו שאז גם לדעת התוס' החלב אסור. וס"ס כה"ג אינו ס"ס גמור כמו שכ' התוס' בכתובות (ט ע"ב) ד"ה אי למיתב יעו"ש: ח) ואם כנים אנו בזה שכתבנו דטריפה מחמת סופו לנקוב אינו אלא באיסור עשה בזה, א"ש מה שמבואר בשו"ע יו"ד סי' ל"ט בסירכא שאם נסתפק אם הוא מגב לגב או מחיתוך לחיתוך שמעמידין אותה בחזקת כשרה, והא כל ריעותא שנולדה מחיים ל"א דבחזקת כשרה עומדת כמבואר בסי' נ' ברמ"א ובש"ך שם ובפמ"ג ובתבו"ש ריש סי' כ"ט, וכבר הרגיש בזה הפמ"ג בפתיחתו לה' טריפות, יעו"ש שכ' שהסירכא כסדרן אין זו ריעותא כלל, ולפי דברינו אפשר לומר משום דבהא דנולדה הריעותא מחיים לא מוקמינן בחזקת כשרה הוא כמו שכ' הש"ך משום דאביי ורבא ביבמות שם ל"ס כרבה ומוכח שם שכל זה אינו אלא מדרבנן דרבנן החמירו שלא להעמיד על חזקתו, ויעוי' תשובות קהלת יעקב להגר"י מקרלין שכ' ראי' מהירושלמי דבנולדה ריעותא מחיים אינה טריפה אלא מדבריהם, א"כ אין זה אלא היכא שהטריפה איסור לאו יש בה, כמו שם ביבמות דהוי איסור כרת, וכמו כן איסור לאו כמו דאמרינן ביבמות קי"ט דמה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, וכבר כתבו המל"מ בפ"א מה' יו"ט ונו"ב מה"ת חיו"ד סי' ע"ח דבאיסור עשה לא אמרינן כן, לפ"ז בסירכא שלכ"ס שאיסורה משום שסופה להתפרק, כמו שכ' התוס' וכן היא דעת הרשב"א שהוא מארא דשמעתא אם נסתפק אם הוא מהגב או מהחיתוך, בזה גם בנולדה הריעותא מחיים ג"כ מוקמינן בחזקת היתר: ט) ובזה נוחין ג"כ דברי הרמב"ם שכ' בהלעיטה חלתית שאם אכלה דבר שספק אם נוקב תבדק, וקשה לי מאי מהני בדיקה דהא דהלעיטה חלתית אינו מנקב לה מיד את הבני מעים אלא שסופה לנקוב כדמוכח מהא דאמר דמינקב לה מעייהו, מדנקט מינקב במ' משמע שעדיין לא ניקבו אלא שסופו לנקוב, כמו שדקדקו התוס' בחולין (מז.), ובודאי משמע שגם בששחטה תיכף שאכלה ג"כ אסורה אף שלא הספיקה לנקוב את בני מעיה אלא אעפ"כ אסורה משום שסופה לנקוב, א"כ מאי מהני בדיקה אף אם לא ניקבה אכתי אסורה משום שסופה לנקוב, ולפ"ד א"ש כיון דהוי ספק דבר הנוקב ע"כ אף דהוי ריעותא מחיים מ"מ מותרת אם בדקה ולא ניקבה, דכיון שבדק ולא מצא נקב א"כ עדיין לא ניקבה ואי משום שסופה לנקוב א"כ אין איסורה אלא משום עשה וכיון שספק הוא מוקמינן לה בחזקת כשרה כה"ג. שו"מ בפר"ח סי' נ"א שהרגיש בדברי הרמב"ם אלו ותירוצו אינו מובן לי, ולפמש"כ א"ש הכל בס"ד:
ואם כנים אנו בחילוק זה תהא מיושבת הסתירה שבדברי הרשב"א, שבדין הנ"ל באם נסתפק אם הסירכא היא מגב או מחיתוך כתב דכשרה משום שעומדת בחזקת היתר ובסי' ל"ט בטור ובשו"ע סעי"כ מובא בשמו שאם הסירכא יוצאת משיפולי אונא לדופן טריפה משום שאנו חוששין שמא מבפנים היא, הרי שאם נסתפק אם היא מגב או מבפנים הוי ספק טריפה ול"א להעמיד אותה בחזקת היתר, ולדבר זה העירני רב גדול אחד, וע"פ דברינו א"ש שדין אם נסתפק אם הוא מגב או מחיתוך הא מיירי בסירכא לבד בלא נקב, והספק הוא אם הוי כסדרן או שלא כסדרן וסופה להתפרק כמו שהיא דעת הרשב"א שהסכים לסברא זו של התוס' כמו שהובא בשמו, וע"כ בשיש ספק אם הוא כסדרן או שלא כסדרן מוקמינן לה בחזקת היתר וכמו שנתבאר משום שאינו אלא איסור עשה. משא"כ בהא דסי' ל"ט הנ"ל דמיירי בשנקבה כמבואר שם אלא שהספק הוא אם הדופן סותמתו, בזה בנקבה ממש לא מוקמינן בחזקת היתר כיון דהוי איסור לאו ולא מוקמינן בחזקת היתר כיון דהוי' הריעותא מחיים:
ויעוי' בב"י סי' הנ"ל בסירכא הסרוכה מדופן לאונא ולאומה דאזלינן בה בתר רובא, אם סירכות אלו היו מחצה על מחצה ואין ניכר בהם רוב לשום צד נראה דאף לשיטת האומרים יש סירכא בלא נקב כיון דסתם סירכא כזו עשוי' להתפרק וכל העומד לינקב כנקוב דמי ספיקא דאורייתא לחומרא יעו"ש, משמע דגם בספק שמא עשוי' להתפרק ג"כ אמרינן ספיקא לחומרא ואין מעמידין בחזקת היתר וזה לכאורה לא כמו שכתבתי, אולם יעוי' בהגהות ב"ה שם שהוסיף והגיה הב"י שם משום דרבו האוסרים החולקים על בעל העיטור (דס"ל דאזלינן בתר רובא) אע"פ שנהגו העולם כמותו דיינו שנתיר כשהוא ברור שהרוב הוא במקום ההיתר, אבל כשהוא מחצה על מחצה נראה דאף וכו' עכ"ל, ולכאורה טעמא בעי למאי הוצרך להוסיף דברים אלו ואמאי לא סגי ליה במה שכתב כיון שספק הוא אם הוי רובא הוי ספיקא דאורייתא לחומרא וגם בעל העיטור יהי' מודה בזה, אבל לפמש"כ דלבעה"ע אם יש ספק אם הוי רובא היתה מותרת כמו בנסתפק אם מגב או מחיתוך, וע"כ הוסיף הב"י להסביר משום שיש ספק גם אם הי' רוב אם יש לדון כדעת בעל העיטור, אלא שאנו נוהגים כמותו, אבל כשיש עוד ספק אם יש כאן רוב ודאי אין להקל משום דהוי כעין ס"ס לחומרא:
ולכאורה מהא דכתב הרמ"א בסי' נ"א במים בראש ביש ספק אם המוח מקיפו לא מוקמינן בחזקת היתר כיון שהריעותא הוי מחיים, והא גם בשאין המוח מקיפו הטריפות הוא משום שסוף הקרום להנקב כמבואר בביאור הגר"א סי' ל"א סק"ה משום כשהוא מגולה לקרום לא הדרא בריא וסופו לנקב את הקרום, וכן הא בתוה"ב להרשב"א בשנתמסמס שכל שהגיע לידי הפסד כזה סוף הקרום לינקב, ולפמש"כ בכה"ג הא צריך להעמיד בחזקת היתר במקום ספק כזה, אבל באמת י"ל דלא ק"מ שהרמ"א חושש ללשון שני שברש"י חולין (מה ע"ב) ד"ה כבדא שבנתמסמס טריפה משום שאין לך פיסוק גדול מזה, וא"כ הוא טריפות מצד עצמו ולא מצד פיסוק העור, ומכ"ש במים במוח כל שמגולה לקרום ולא הדרא בריא הוי' טריפתו מצד עצמו כאילו ניקב הקרום ממש, וע"כ הוא חושש בזה כל שיש ריעותא מחיים, ועוד יש להאריך בזה, אבל כבר דשו בזה רבותינו האחרונים ז"ל ולא כתבתי אלא מה שנראה לי לחדש בזה: