שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש
א · סימן כו
א:
בדין בהמה שנחתך טחול שלה אם היא אסורה משום טרפה:
א) הנה בעל העיטור הביאו הרשב"א והר"ן פא"ט כתב דאיכא מאן דאמר דנחתך הטחול כשרה כלישנא בתרא דחולין (נה.) ניקב לחוד נחתך לחוד, ותמה עליו הרשב"א שאינו יודע טעם לדבר שפסק לקולא הא קימ"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר, וללישנא קמא נחתך הטחול טריפה:
ולענ"ד נראה לישב דעה זו שהביאה בעל העיטור בהקדם מחלוקת הראשונים ז"ל שהביאה הגהות אשרי ריש פ' בהמה המקשה בבן פקועה שנמצא טריפה במעי אמו, שדעת רבנו שמואל בן נוטראי ורבנו יעבץ שמותר באכילה משום כל בבהמה תאכלו, אבל הראבי"ה בשם רבנו יואל אביו כתב שהוא אסור ולא מהני ליה שחיטת אמו להתירו באכילה: ב) ולכאורה יש להקשות לדעת הראבי"ה האוסר מפשטות משנתנו ריש פ' בהמה המקשה ששנינו חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה, דמשמע דבאותו אופן שחתך מן הבהמה עצמה חתך ג"כ מן העובר היינו ג"כ מן הטחול והכליות, ובבהמה עצמה אסור באכילה ובעובר מותר באכילה, וללישנא קמא דחולין נ"ה דהאי מן הטחול ומן הכליות אסורה כל הבהמה משום טריפה, דנחתך הוי' כמו ניקב הטחול, והשתא הא משמע דבעובר כה"ג מותר באכילה, אף שנעשה טריפה במעי אמו ללישנא קמא זו דנחתך טריפה, ומ"מ העובר מותר באכילה, הרי כמעט מפורש שלא כדעת הראבי"ה והעובר ניתר באכילה בשחיטת אמו אף אם הוא טריפה במעי אמו: ג) והנראה ליישב דעת הראבי"ה עפ"י אשר נבאר טעמו משום דסבר דדבר זה אם עובר טריפה במעי אמו ניתר בשחיטת אמו תלוי בפלוגתא דרב ורי"ו בחולין ס"ח בהוציא העובר את ידו והחזירו, דרב ס"ל שם דאבר עצמו אסור באכילה אף בהחזיר משום דבשר בשדה טריפה לא תאכלו כיון שיצא חוץ למחיצתו אסור באכילה ואין לו עוד תקנה, ורי"ו התם ס"ל דאבר שהוחזר ג"כ מותר באכילה משום דכל בבהמה תאכלו, ולפ"ז גם דין זה בולד שנמצא טריפה במעי אמו תלוי בזה, דלדעת רי"ו דס"ל דאבר שיצא חוץ למחיצתו אף שנאסר כטריפה מ"מ מהני שחיטת אמו להתירו באכילה אף שכבר נאסר כטריפה, משום דקרא דכל בבהמה תאכלו מתיר אף את הנאסר, הכ"נ בולד שנמצא טריפה במעי אמו אף שהוא טריפה מ"מ הועילה לו שחיטת אמו להתיר אותו אף שנאסר משום טריפה מקודם, אולם לרב דס"ל דכיון שיצא חוץ למחיצתו ונאסר שוב אין לו תקנה ושחיטת אמו אינה מועלת לו להתירו באכילה משום דקרא דכל בבהמה תאכלו אינו מתיר את שכבר נאסר, לדידיה הו"ה אם נעשה טריפה במעי אמו כיון שכבר נאסר אין שחיטת אמו מועלת לו להתירו באכילה אחרי אשר כבר נולדו לו סימני טריפה האוסרת, כמו שאינה מתרת את האבר שכבר נאסר:
ולפ"ז א"ש דעת הראבי"ה האוסר את הולד הטריפה במעי אמו כיון דאנן קימ"ל כרב שהאבר אין לו תקנה בחזרה, שדעת רי"ו שם אסיק בתיובתא א"כ דבר שנאסר לא מהני שחיטת אמו להתירו, וע"כ גם בולד במעי אמו שנמצא טריפה לא מהני לו שחיטת אמו להתירה כיון שכבר נאסר:
ד) ועפ"ז אמרתי ליישב דעת הרמב"ם ז"ל להצילו מקושית הרא"ש בחולין (עד.) במחלוקת רי"ו ור"ן בהושיט ידו במעי אמו ותלש חלב של בן ט' חי דרי"ו אמר דחלבו כחלב בהמה ואסור דחדשים גרמי ור"ל ס"ל דחלבו כחלב חי' דחדשים ואוירא גרמי, וכתבו התוס' והרא"ש לחלק דאף דלרי"ו חדשים לבד גרמי וחלבו כחלב בהמה מ"מ אם לא תלש ושחט את אמו חלבו מותר משום שניתר בשחיטת אמו, והקשה מזה על הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מאכלות אסורות שכ' שהשוחט את הבהמה ומצא בה שליל שאם שלמו לו חדשיו ומצאו חי חלבו אסור וחייבין עליו כרת, וכ' הרא"ש על זה שנראה שהוא, הרמב"ם, ר"ל דרי"ו ור"ל פליגי בפלוגתא דר"י ור"מ דרי"ו כר"מ ור"ל כר"י ופסק הלכה כר"י, ולא נהירא כלל שיחלוקו האמוראים במחלוקת התנאים, אם לפסוק הלכה באו לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר, אלא ודאי כל אחד ואחד אמר דבריו אליבא דכו"ע והלכה כר"י דאמר חלבו מותר אפי' בבן תשעה חי דניתר בשחיטת אמו עכ"ל הרא"ש:
ה) אולם לפ"מ שנתבאר יש לומר דטעמו של הרמב"ם שפסק שאם שלמו לו חדשיו לא מהני ליה שחיטת אמו להתיר חלבו באכילה, הוא ג"כ כנ"ל, כיון דבכלו לו חדשיו חדשים גרמי וחלבו חשוב כחלב בהמה, הרי שנקרא כבר שם איסור חלב על חלב של בן תשעה חי, ואם תלש ממנו חייב משום חלב, וכיון שכבר נאסר לא מהני ליה שחיטת האם להתירו כמו דלא מהני שחיטת האם כדי להתיר את האבר שכבר נאסר משום טריפה: אולם כל זה לדידן דקימ"ל כרב דאבר עצמו אסור באכילה משום שכבר נאסר, אבל לרי"ו דגם האבר ניתר בשחיטת האם אף שכבר נאסר ע"י יציאת חוץ למחיצתו כטריפה, הרי דס"ל ששחיטת האם מועלת להתיר אף דבר שכבר נאסר, הוא הדין בחלב של בן ט' חי אף שחדשים גרמי וכבר נאסר משום חלב מ"מ לדידיה מהני שחיטת אמו להתיר את החלב אף שכבר נאסר:
ו) ולפ"ז מתורצת קושית הרא"ש שהקשה שאם נאמר דרי"ו ור"ל פליגי במחלוקת ר"מ ור"י לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר, דלפמש"כ א"ש דלרי"ו, דהוא מארי דשמעתא דס"ל ששחיטת אמו מתרת את הדבר שכבר נאסר, לסברתו אין צריך לומר דס"ל כר"מ, משום דאיהו מצי סבר כר"י דשחיטת אמו מתרת חלבו, ואף דחדשים גרמי וחלבו אסור כחלב בהמה, מ"מ מודה שפיר לר"י דשחיטת האם מתרת, וע"כ איהו לטעמיה מצי סבר אליבא דכו"ע דחלב בן ט' חי כחלב בהמה אף לר"י משום ששחיטת אמו מתרת אף דבר שכבר נאסר, וע"כ לא אמרינן בגמרא דרי"ו סבר כר"מ משום דרי"ו לשיטתיה אית ליה ג"כ כר"י:
אולם כ"ז לרי"ו אבל לדידן דלא קימ"ל כרי"ו בהא מילתא, וסבירא לן כרב דדבר שכבר נאסר אינו חוזר וניתר ע"י שחיטת אמו, וא"כ בחלב כיון דחדשים גרמי, דבזה, ס"ל כרי"ו דחדשים גרמי דרי"ו ור"ל הלכה כרי"ו, וכיון שחלב בן תשעה חי חשוב כחלב בהמה, שוב אי אפשר לנו לחלק ולומר דמ"מ שחיטת אמו מתיר את החלב שבו שכבר נאסר, וע"כ פסק הרמב"ם ז"ל דחלב בן ט' חי אף אם שחט את האם אסור, כיון שכבר נאסר שוב א"א לו להיות מותר ע"י שחיטת אמו, וע"כ פסק בזה כר"מ וס"ל דר"י דפליג ואמר דחלבו מותר והיינו משום דס"ל כר"ל דחדשים ואוירא גרמי אבל אנן לא ס"ל בזה כר"ל כיון דרי"ו נחלק עליו בזה וס"ל דחדשים לחוד גרמי, וממילא אין חלבו ניתר בשחיטת אמו כיון דקימ"ל בזה כרב דדבר שכבר נאסר אינו חוזר וניתר ע"י שחיטת אמו, ודוק בזה כי לדעתי הדברים נכונים. וחיליה של הרמב"ם ז"ל שלא לחלק כן היא מקושית הש"ס (פט ע"ב) יעוי' בתוס' שם ד"ה והא מדקתני יעוש"ה, ואכ"מ להאריך עוד בזה:
ז) וכעת נחזור לענינינו ונאמר אחרי שנתבאר לנו טעמו של הראבי"ה שפסק דולד שנמצא טריפה במעי אמו אינו ניתר בשחיטת אמו דס"ל שזה תלוי במחלוקת רב ורי"ו וקימ"ל כרב יש ליישב קושיתנו מהא דחותך מעובר שבמעיה ומותר באכילה, דמשמע מזה שאף בחותך בטחול העובר מותר באכילה אף דללישנא קמא בחולין נ"ה חותך בטחול הבהמה טריפה משום דס"ל להראבי"ה דלישנא קמא דחולין שם הוא אליבא דרי"ו דס"ל שהאבר חוזר וניתר בחזרה, וע"כ גם העובר שנטרף ניתר בשחיטת אמו משום דכל בבהמה תאכלו מתיר אף אותו שכבר נאסר, והלישנא בתרא דמתרץ ניקב לחוד ונחתך לחוד הוא אליבא דרב דס"ל שדבר שכבר נאסר אינו ניתר בשחיטת האם, וע"כ מתרץ דנחתך לחוד שאינו נאסר משום טריפה בנחתך הטחול ולא נטרף ג"כ העובר בחתיכת הטחול שבו, וקימ"ל כרב:
ובזה ממילא נבא ליישוב דעת בעל העיטור דנחתך הטחול כשרה, והיינו משום דלדידן דקימ"ל כרב ע"כ אי אפשר לתרץ כלישנא קמא דנחתך הטחול טריפה דא"כ איך ניתר העובר באכילה אם נחתך הטחול אצלו, וע"כ צריך לתרץ כלישנא בתרא דנחתך הטחול כשרה, וע"כ פסק בעה"ע כתירוץ זה שבגמ':
ואפשר לומר דמה שכתב בעל העיטור דאיכא מאן דאמר דנחתך כשרה כלישנא בתרא כוונתו להראבי"ה ודעימיה דלפמש"כ טעמם וסברתם מוכרח הדבר דקימ"ל כלישנא בתרא דנחתך הטחול כשרה:
ח) והנה הרוחנו מדברינו הנ"ל לבאר טעמו וסברתו של הראבי"ה האוסר עובר שנטרף במעי אמו שאין שחיטת אמו מתירתו, אבל דעת החולקים עליו וכן היא ג"כ דעת הר"ן ר"פ בהמה המקשה שעובר שנמצא טריפה במעי אמו שחיטת אמו מתירתו באכילה, ולדבריהם אף דקימ"ל כרב דאבר שיצא חוץ למחיצתו אין לו תקנה בחזרה ואינו ניתר בשחיטת אמו, היינו טעמם משום דס"ל כסברת התוס' בחולין (קג.) ד"ה דאיסור שאין איסור טריפות חל במעי אמו עד שיצא לאויר העולם, וכן גם חלב אף שקימ"ל כרי"ו דחדשים גרמי ואם תלש חלב מבן ט' חי הרי הוא אסור, היינו משום דיצא לחוץ בעינן מיהא, אבל במעי אמו אינו חל עליו איסור חלב, ודווקא אבר שיצא חוץ למחיצתו שכבר נאסר משום טריפה שוב אין לו תקנה בחזרה ואינו ניתר בשחיטת אמו, אבל במעי אמו אף שנולדו בו סמני טריפה לא חל עליו איסור כ"ז שלא יצא לאויר העולם וע"כ הוא ניתר בשחיטת אמו:
ב:
א) ולפי דעת המתירים הנ"ל אמרתי לבאר סוגיא עמומה במס' נדה (כד.) המפלת ברי' שיש לה שני גבין ושני שדראות אמר רב באשה אינו ולד בבהמה אסור באכילה ושמואל אמר באשה ולד בבהמה מותר באכילה וכו' יעו"ש, ושיטת רש"י שם דלשמואל ברי' בעלמא איתא, היינו שיש מין ברי' בעולם שיש לה שני גבין ושני שדראות, ולדעת ר"ת שם אינו מין בעולם, והשסועה שאסרה תורה היינו אם נולד מבהמה טהורה ברי' כזו יעו"ש, ולכל אחד מהפירושים יש קושיות וסתירות, לשיטת רש"י קשה קושיות התוס'. א) דלדבריו קושית רשב"ח לרב היא לתרווייהו גם לשמואל, ובאמת משמע שאינה אלא לרב. ב) קשה הא לא תני לה ברייתא דר"ח בן אנטיגנוס גבי מומי בהמה אלא גבי מומי אדם. ג) קשה דלפירושו צ"ל דלשמואל באשה מתקיים הולד מדמטמא בלידה ובבהמה אינו מתקיים וכדכתבו התוס' מדאסור כשיצא לאויר העולם גם לשמואל כדמוקי ברייתא התם דיש בעוברין, וזה דוחק גדול. ולפירוש ר"ת קשה קושית התוס'. א) מאי דאמר בחולין גבי שסועה שיש לה ב' גבין וכו' וכי משה קניגי או בליסטרי הי', ולדעת ר"ת שאינו מין בפני עצמו אלא שכך נולד מן הבהמה מה ענין זה אצל קניגי. ב) לישנא דבעלמא משמע שיש מין כך:
ב) ולזה הי' נראה לי לפרש, לולא דמסתפינא, עפ"י אשר נקדים רק הקדמה אחת אשר נראה כי נכונה היא והוא, דמאי דאמר שמואל דברי' שיש לה שני גבין ושני שדראות אסור לא מטעם שכ' רש"י משום דנפל הוא ולא חי אלא מטעם כיון דקימ"ל נפסק חוט השדרה טריפה וכן קימ"ל שאם ניטל החולי' למר חוליא אחת ולמר שתי חוליות טריפה, ולפ"ז מכש"כ אם ניטל כל החוט או כל השדרה דטריפה, ולפ"מ דקימ"ל כל יתר כנטול דמי לפ"ז ברי' שיש לה שני גבין ושני שדראות טריפה משום דיתר כנטול, וע"כ ברי' כזו שנולדה מבהמה טהורה אסורה משום טריפה, וע"כ כשיצאה לאויר העולם אסורה לשמואל אלא דמ"מ היא חי' לפמש"כ הרשב"א בתשובה הביאה הב"י והש"ך יו"ד סי' נ"ז דאף דיתר כנטול דמי מ"מ לא הוי כשאר טריפות שאינה חי', אבל יתר כנטול יוכל להרבות כחול ימים עם יתרונו ומ"מ טריפה כיון שאם ינטל טריפה ואינה חי': ג) ועכשיו יתפרש לנו כמין חומר מחלוקת רב ושמואל, והיינו דרב ס"ל דברי' בעלמא ליתא והיינו משום דברי' כזו אינה יכולה להתקיים בעולם וע"כ מין כזה לא יוכל להיות בעולם, וע"כ מה שאסרה תורה היינו במעי אמו שאסרה אותו תורה באכילה, אבל שמואל ס"ל דמין כזה יוכל להתקיים וע"כ באמת מין כזה איתא בפני עצמו בעולם, וגם אם יולד מבהמה או מאשה מין כזה ג"כ יוכל להתקיים, ולפ"ז מה דאסרה תורה השסועה הוא מין בפני עצמו, שנמצא מין כזה בעולם, ואותו אסרה תורה כחי' טמאה משום שסועה, אבל הנולד מבהמה טהורה אינו אסור מטעם שסועה משום דלא גרע מקלוט בן פרה שמותר לדידן דקימ"ל כרבנן דר"ש כדאיתא בבכורות (ו.), אבל הוא אסור כשיצא לאויר העולם משום טריפה משום דכל יתר כנטול דמי:
ד) אולם כ"ז כשיצא לאויר העולם, אבל בנמצא במעי אמו, לפמש"כ למעלה דעת המתירים עובר טריפה במעי אמו הכ"נ ברי' שיש לה ב' גבין ושני שדראות שנמצאה במעי אמה מותרת באכילה, אבל כשיצא לאויר העולם היא אסורה משום טריפה, וכ"ז בבהמה אבל באשה שפיר הוי ולד כיון דכל יתר כנטול אף דהוי טריפה מ"מ חי' היא, כמו שכ' הרשב"א, וכיון שהוא חי ומתקיים הוי ולד באשה, וכמו דאמרינן בסוגיא דלעיל (ד' כד.) דלמ"ד טריפה חי' אם ילדה ולד טריפה טמאה לידה, משא"כ לסברת רב דאית ליה דברי' בעלמא ליתא, והיינו דברי' כזו אינה יכולה להתקיים בעולם בין במין בפני עצמו בין בנולד מבהמה אחרת, וכן באשה אינו מתקיים, וע"כ אינו ולד גם באשה ואין אמו טמאה לידה:
ה) מעתה מתפרשת הסוגיא יפה יפה, דרשב"ח מקשה לרב מברייתא דר"ח בן אנטיגנוס דמיירי במומי אדם משום דלרב גם באשה אינו מתקיים, משא"כ לשמואל לא קשה מידי משום דלדידיה מתקיים הוא בין באשה בין בבהמה, ואף דבבהמה טריפה מ"מ במומי כהן לא שייך זה דטריפה כהן מותר לעבוד עבודה כמו ששנינו בבכורות (מה ע"ב), והקושיא היא דווקא לרב דאית ליה דגם באשה אינו מתקיים, וכמו כן ניחא שפיר מאי דאמרינן בחולין וכי משה קניגי או בליסטרי הי' משום דבאמת לשמואל גם מין בפני עצמו יש כן בעולם, ומה דאסור בשיצא לאויר העולם מבהמה טהורה הוא מטעם אחר משום טריפה וא"ש הכל בס"ד:
ו) והנה להראבי"ה ודעימיה וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם בפ"ב מה' אבות הטומאה ה"ו דעובר שנטרף במעי אמו אינו ניתר בשחיטת אמו כמו שהוכיח במישור מדבריו בס' עונג יו"ט יו"ד סי' ס"ז שהאריך לפלפל בדין זה, אבל לא פגע ולא נגע בכל מה שכתבתי בזה יעו"ש, א"כ באמת קשה לדבריהם מהא דברי' דשני גבין ושני שדראות ששמואל מתיר הנמצא במעי אמו והא אמאי הא טריפה הוי משום דכל יתר כנטול דמי, וע"כ צריך לומר דלדבריהם הא דברי' שיש לה שני גבין וכו' הוא כשהם יוצאין ממקום אחד והדר מתערבין כאצבע דכה"ג לאו יתר הוי כדאיתא בחולין (נח ע"ב) וע"כ משום דין טריפה היתה מותרת ורק אסורה לשמואל כשיצא לאויר עולם לרש"י משום נפל ולר"ת משום שסועה:
ז) ואחר כותבי כ"ז מצאתי לאחד קדוש מדבר הוא ניהו הכרו"פ בסי' ל"ז סק"א שכ' ראי' דשמואל ס"ל דטריפה חי' מהא דאית ליה דברי' שיש לה שני גבין וכו' דבאשה הוי ולד אף דודאי טריפה משום יתר כנטול דמי יעו"ש מש"כ בזה, הרי שגם הוא תפס בפשיטות כאשר כתבתי דברי' שיש לה שני גבין הנולדה מאשה או מבהמה טריפה הוי, אולם מש"כ להוכיח מזה דשמואל ס"ל דטריפה חי' תמיהני איך לא זכר דברי הרשב"א שהבאתי למעלה דכל יתר כנטול יכול להרבות ימים עם יתרונו, ומש"כ להוכיח מזה דשמואל ס"ל טריפה חי', דבר זה נסתר מהא דחולין (נג ע"ב) בשרקפא דספק דרוסות דשדרינהו קמיה שמואל חנקינהו ושדינהו בנהרא ופריך התם ולישהינהו י"ב חדש יעו"ש, ואם שמואל טריפה חי' ס"ל מאי פריך ולישהינהו י"ב חדש הא לדידיה טריפה חי' ס"ל:
ח) זאת תורת העולה מתוך דברינו דלדעת הראבי"ה ולדעת הרמב"ם עובר שנטרף במעי אמו אינה מועלת שחיטת אמו להתירו, ולדעת הרשב"נ בהגהות אשרי והר"ן ר"פ בהמה המקשה מועלת שחיטת אמו להתירו:
ולפ"ד למעלה יש לכל כת מהסוברים קולא וחומרא דלדעת הראבי"ה והרמב"ם דעובר טריפה אינו ניתר בשחיטת אמו מחומרא זו תצא לנו קולא דקימ"ל כלישנא בתרא דחולין נ"ה דנחתך הטחול כשרה, וכן באמת נראה סתימת לשונו של הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מ"א ה"ט שכתב סתם הושיט ידו למעי בהמה וחתך מן הטחול וכו' וכו' ואח"כ שחטה הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי, הרי שכ' בסתם חתך מן הטחול דווקא החתיכות אסורות אבל היא עצמה מותרת וכלישנא בתרא דחולין, ואף שהלח"מ שם דחק לפרש דהיינו בקולשיה, סתימת לשונו לא משמע כן. אבל לדעת הסוברים דעובר טריפה ניתר בשחיטה אמו, מקולא זו יצא לנו חומרא שאין הכרח לפסוק הלכה כלישנא בתרא, ואכתי ספק איסור תורה דילמא הלכה כלישנא קמא דנחתך אסורה משום טריפה: ולענין הלכה י"ל דהוי כעין ס"ס, ספק א' דילמא הלכה כדעת הסוברים דעובר טריפה אינו ניתר בשחיטת אמו ולדידהו ודאי קימ"ל כלישנא בתרא דנחתך כשרה וספק ב' אפי' לדעת הסוברים דעובר טריפה מותר בשחיטת אמו, אכתי גם לדידהו ספק מיהא הוי דאפשר דהלכה כלישנא בתרא דנחתך הטחול כשרה, כנלענ"ד להלכה אבל למעשה צ"ע: ג:
א) ובההוא ענינא דהוציא העובר את ידו דבד' ס"ט א' בעי רב חנני' הוציא העובר את ידו בעזרה מהו מיגו דהוי מחיצה לענין קדשים הוי נמי לגבי דהאי או דילמא לגבי דהאי לא מחיצה היא דמחיצת עובר אמו היא, וקשה לי אמאי לא פשיט לה ממאי דאיתא לקמן דחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה ואמרינן שם (עג.) טריפה שחוטה מי מטמא ומשני אין כדאבוה דשמואל דטריפה ששחטה מטמא במוקדשין, יעו"ש, הרי דגם במוקדשין ששחטן בעזרה מ"מ האבר טריפה הוי ולא מהני ליה מחיצת עזרה כדי להתירו, ואיך לא פשיט הש"ס אבעית ר"ח מכאן, והיא לכאורה קושיא עצומה לא ראיתי מי שנתעורר בזה:
ב) ונראה לתרץ עפ"י מה דאמרינן (סח ע"ב) דאף למ"ד אבר עצמו אסור ולא מהני ליה חזרה מ"מ מקום חתך מותר אם החזיר, וכ' (שם ע"א) רש"י ז"ל הטעם שאם החזיר מותר מקום חתך משום דקרינן ביה בהמה בבהמה, ומשום בשר שיצא חוץ למחיצתו ליכא דהא לא יצא חוץ למחיצתו, משא"כ בשלא החזיר, נהי דלא אסור משום בשר שיצא חוץ למחיצתו מ"מ לא קרינן ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא. ולפ"ז נראה דגם בעית רב חנני' אי מחיצת עזרה הוי' מחיצה לא מיירי בשלא החזיר, דבזה ודאי לא שייך להסתפק כלל דנהי דליכא כאן משום בשר שיצא חוץ למחיצתו משום דמחיצת עזרה ג"כ הוי' מחיצה, מ"מ לא נוכל לקרות בה בהמה בבהמה דהא לאו בבהמה הי' בשעת שחיטה, ואיך תתירו שחיטת אמו אם לא הי' בתוכה בשעת שחיטה, ודומה בזה למקום חתך בשלא החזיר, אלא ודאי שאלת ר"ח היתה בשהחזיר דאז משום כל בבהמה תאכלו איכא שהרי בשעת שחיטה הי' במעי אמו, אלא דמספקא ליה אם נאסר משום בשר שיצא חוץ למחיצתו דלא מהני ליה חזרה, וע"ז מיבעי ליה דילמא לא חשוב יצא לחוץ, דמחיצת עזרה הוי מחיצה ליה:
ג) ועפ"ד מדוייק לשון רש"י שם ד"ה ותיבעי כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה ותיבעי לך אליבא דמ"ד יש לידה לאיברים, ויעו"ש במהרש"א ומהר"ם מה שטרחו הרבה ליישב מדוע לא מצי למיבעי גם אליבא דמ"ד אין לידה לאיברים וכגון שלא החזיר, אולם לפמש"כ הדבר נכון דבשלא החזיר אין להסתפק כלל, וכאמור:
מעתה לא קשה קושיתנו אמאי לא פשיט מהא דמגע טריפה שחוטה דמיירי במוקדשין, משום דשם מיירי בשלא החזיר כמבואר במשנה שם, ובלא החזיר לא מיבעי ליה כלל שתהא העזרה מתרת, וכמו שנתבאר. וז"ב לעניות דעתי, אלא שצל"ע דברי התוס' שם ד"ה ותיבעי שכ' ומיהו בשנולד כולו בעזרה לא מיבעי ליה דפשיטא שטעון שחיטה ולפמש"כ אף כשהוציא את ידו לחוד ולא החזיר ג"כ לא מיבעי ליה כלל ומכש"כ בנולד כולו, ודברי התוס' אינם מובנים לי וצע"ג:
ד) ואגב אכתוב בזה מה שנראה לי ליישב קושית הרשב"א והרא"ש בסוגין (עג.) אר"י ב"ח מ"ט דרי"ו אליבא דרבנן האי אית ליה תקנתא בחזרה והאי לית ליה תקנתא בחזרה, ופרש"י היינו כדאמר רי"ו בר"פ אבר עצמו מותר באכילה אם החזיר, והרשב"א והרא"ש הקשו הא ללישנא בתרא גם לרי"ו אבר עצמו אסור באכילה, ויעו"ש בדבריהם שדחקו לומר משום זה דריב"ח קאי אליבא דלישנא קמא:
ולענ"ד שפיר אית להו לרבנן מגע טריפה שחוטה אף אם האבר עצמו אסור באכילה ולית ליה תקנתא בחזרה, דמאי דאמר כאן האי אית ליה תקנתא בחזרה היינו למקום חתך וממילא א"ש מאי דהוי לרבנן רק מגע טריפה שחיטה, והוא, דהא לעיל ע"ב מקשינן אמאי מקבל הבשר טומאה הא הוי טומאת ביהס"ת ותירץ רבינא שם בגד לאו לחתיכה קאי עובר לחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי, והתוס' שם (עג.) ד"ה חבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו הקשו אמאי לא משני הכי בהעור והרוטב גבי חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ופריך טומאת ביהס"ת הוי ותירצו דלא אמרינן כמאן דמיפרת דמו אלא היכא דעומד ליקצץ כמו הכא דהאבר אסור והשאר מותר, וכן בסו"פ כיצד צולין וכו' שמה שיצא אסור ומה שבפנים מותר, אבל גבי אבר מן החי דהכל אסור ואין עומד ליחתך לא אמרינן כמאן דמיפרת דמי יעו"ש, מעתה א"ש מה דהבשר אינו מקבל טומאה מהאבר היוצא לרבנן אף שלית ליה תקנתא בחזרה, והיינו משום דמפסיק מקום החתך בין הבשר ובין האבר היוצא, ומקום החתך אף שנאסר מ"מ אין עליו דין אבר מן החי משום דאית ליה תקנתא בחזרה, ושוב אין כאן טומאה, דמקום החתך לא יוכל לקבל טומאה מהאבר היוצא משום דהוי טומאת ביהס"ת, וחבורי אוכלין כמאן דמיפרת דמי ליכא למפש"כ התוס' דלא אמרינן אלא היכא דעומד ליקצץ דאבר אסור והשאר מותר אבל מקום החתך שנאסר שוב אינו עומד ליקצץ מאבר היוצא דשניהם אסורים דמקום החתך גם כן נאסר משום דלא היתה כאן חזרה, וכיון שמקום החתך אינו מקבל טומאה ממילא אין שאר הבשר טמא שמקום החתך מפסיק בינו ובין האבר היוצא ואין הבשר נוגע באבר היוצא, וממילא אין כאן טומאה רק מגע טריפה שחוטה מדרבנן ובמוקדשין. וזו עצה נחמדה לענ"ד: