אור ברסלב
שות מרחשת א › סימן כג

שות מרחשת· רבי חנוך העניך אייגש

א · סימן כג

סימן כב

א:

א) הפמ"ג בפתיחה להל' שחיטה הקשה לר"מ דס"ל דאבמה"ח אינו נוהג בחי' ועוף וא"כ יהי' מותר לר"מ לתלוש בשר מחיים ולאכול לדעת ריצב"א דליכא עשה שא"ז, ובאמת הקושיא היא לכו"ע כיון דר"מ יליף לה מהא דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך א"כ מוכח דלדידי' גם עשה שא"ז ליתא בחי' ובעוף, ומה שרצה חכם אחד לומר כיון דר"מ ס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת ע"כ דנפיק ליה מהיקישא דזאת תורת הבהמה והעוף או מקרא דכאשר צויתיך, א"כ לענין זה נמי ילמוד דמה בהמה איכא עשה שא"ז הנ"מ בחי' ובעוף, אין זה כלום, דא"כ ילמוד נמי מכח היקש זה דאיכא גם לאו דאבהמ"ח ומ"ש דווקא עשה שא"ז לבד והא אין היקש למחצה וכמ"ש התוס' בזבחים (סט ע"ב) ד"ה וכי יעו"ש, אלא ע"כ אף דהוקש עוף לבהמה היינו דמה דלא נכתב בקרא להדיא להיפך, והיינו דיני שחיטה שהם הלמ"מ או לענין שחיטתה מטהרתה מידי נבלה דיליף ר"מ שם בזבחים מכח היקש זה, אבל דבר שנאמר בהאי קרא גופא ופרט דווקא בקר וצאן למעט חי' ועוף איך נלמוד ממנו גם לענין עוף, ואם אבמה"ח שנאמר סתמא ואעפ"כ מדסמכה תורה לקרא דוזבחת אמרינן דווקא בקר וצאן, א"כ ק"ו האי קרא דוזבחת גופיה ודאי לא נאמר לענין חי' ועוף, וקושית הפרמ"ג במקומה עומדת ושאלתו עצומה: ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש והוא, דמצינו בחולין (קכח ע"ב) דילפינן דאבר מן החי מטמא מקרא דוכי ימות מן הבהמה, הרי דגם אבר הנתלש מן החי ג"כ חשוב מת דהאי אבר מת הוא ואין לו עוד חיות, אלא דשם אמרינן עוד דבשר הפורש מאמה"ח אינו מטמא משום דבעינן דומיא דמיתה שאינה עושה חליפין, והיינו משום דכתיב וכי ימות מן הבהמה דבעינן שמקצת בהמה תמות וכל שעושה חליפין לא מתה אף מקצתה דהא ישוב בשרה עליה ועושה חליפין, אולם כ"ז לגבי טומאת נבלות דכתיב וכי ימות מן הבהמה דתלי טומאת נבלות במיתת הבהמה וכל שעושה חליפין אין זה מיתת בהמה אף במקצת דצורת הבהמה לא חסרה כלום וקרא דווקא בבהמה תלי. ולפ"ז נחזי אנן לענין איסור אכילת נבלה דקרא סתמא כתוב לא תאכלו כל נבלה ולא תלי כלל איסור נבלה במיתת בהמה דווקא, א"כ בבשר הפורש מן החי כיון דאין לו עוד חיות וכנבלה דמיא מנלן דלית עלה דין נבלה ולא יהי' אסור מטעם אכילת נבלה, ואמאי לא נאמר דמה דאמר קרא לא תאכלו כל נבלה הוא לאו דווקא במיתת כל הבהמה דגם במיתת מקצתה נבלה מיקרי והרי לגבי טומאה אי לאו קרא דוכי ימות וכו' הי' גם בשר הפורש מן החי מטמא משום נבלה אף דכתיב והנוגע בנבלתה, הרי דגם בשר הפורש מן החי ג"כ הי' קרוי נבלה, (ויעוי' חולין לז. לענין מסוכנת וא"ע לכאן) א"כ לענין אכילה דנאמר סתמא נאמר דגם מקצתה מתה קרויה נבלה, דמה לי קטלה כולה או קטלה פלגא, ויעוי' רמב"ם פ"ד מה' מ"א ה"י שכתב ג"כ כה"ג דהא דילפינן בשר מן החי מקרא דבשר בשדה טרפה דמה לי נטרפה מקצתה או נטרפה כולה יעו"ש, וא"כ אף אנן נאמר לענין נבלה כן, ואמאי לא הוי בשר הפורש מן החי נבלה:

ב) ולזה נראה דהטעם הוא כיון דבקרא דלא תאכלו כל נבלה כתוב לגר אשר בשעריך תתננה או מכר לנכרי הרי דגלתה תורה מה היא נבלה מה שהיא ראוי' לגר, שצריך שנבלותה תהי' גורמת לה שתהי' מותרת לגר ובלא"ה אינה נקראת נבלה, וכמו דאמרינן בעלמא לענין איכות האכילה דמה שאינה ראוי לגר אינה קרויה נבלה לענין סרוחה, דזה ילפינן מקרא ד"ואכלה" דלא הוי אכילה אלא א"כ ראוי לגר, והכ"נ לענין עצם דין נבלה ודאי ילפינן מפשטות הקרא דלגר אשר בשעריך דאינה נבלה רק אם היא מותרת לגר וזה ברור, מעתה כיון שאבר ובשר מן החי אסורים לב"נ, כמו שמוכח בסו"פ העור והרוטב דגם בשר מה"ח אסור לב"נ וכמו"ש הרמב"ם בהל' מלכים, א"כ כיון שאין בשר הפורש מה"ח ראוי לגר ע"כ אין בזה משום איסור נבלה, דנבלה אינה אלא מה שראוי' לגר:

ובזה מכוונים היטב הכתובים דבנבלה כתב לגר אשר בשעריך תתננה, ובקרא דבשר בשדה טרפה כתב לכלב תשליכון אותו, והיינו משום דנבלה אינה אלא מה שראוי' לגר אבל קרא דבשר בשדה מיירי גם בבשר מה"ח כדדריש רי"ו בפגה"נ (קב ע"ב), שזה אסור גם לבן נח וע"כ כתב רק ההיתר דלכלבים תשליכון אותו:

ג) מעתה נראה לי להיפך דאם היינו יכולים למצוא בשר הפורש מן החי שב"נ לא הי' מצווה על זה אז באמת גם בבשר הפורש מן החי יש דין נבלה:

והנה בחולין (קב.) מייתי ברייתא אבמה"ח ב"נ מוזהר על הטמאים כטהורים וישראל אינו מוזהר אלא על הטהורין בלבד, איכא דאמרי טהורה ור"מ וא"ד טהורין ורבנן עכ"ל הגמ', ואומר אני דהני תרי לישני אינן חלוקין במשמעות הברייתא לבד אי כר"מ או כרבנן, אבל לדעתי הם חלוקין בעיקר הדבר אם גם לר"מ גם ב"נ אינו מצווה אלא על בהמה טהורה בלבד, ומ"ד טהורין וכרבנן ס"ל דלר"מ באמת גם ב"נ אינו מצווה אלא על בהמה טהורה בלבד, ואי אפשר לאוקמי ברייתא זו רק כרבנן, וטעמא דמילתא דלרבנן ב"נ מצווה על הטמאים כטהורין אף דישראל אינו מצווה רק על הטהורין ולר"מ אין הבדל בין ב"נ לישראל הוא, משום דלרבנן עיקר הטעם דישראל אינן מצווין על הטמאין הוא משום דכל שאין בשרו מותר אין אתה מצווה על אבריו, וע"כ בב"נ דבשר טמאין מותר שפיר מצווה על איבריו, וכ"ז לרבנן, אבל לר"מ דלא דריש זה כלל דהא ס"ל דאף חי' ועוף דאינן מצווין על בשרם מ"מ אינן מצווין על איברם ולא תלי זב"ז כלל, א"כ מנ"ל להחמיר דב"נ יהי' מצווה גם על חי' ועוף דמ"ש מישראל, דכיון דמצינן דאין ישראל מצווה אאבמה"ח אצל חי' ועוף הכ"נ בב"נ דמ"ש, וע"כ ס"ל באמת דלר"מ גם ב"נ אינו מצווה על אבמה"ח דחיוע"ו, ומ"ד טהורה וכר"מ ס"ל כיון דאצל ב"נ סתמא כתיב לא תאכל אין נפק"מ בין חי' ועוף לבהמה טהורה, ודווקא בישראל גלתה תורה וזבחת מבקרך ומצאנך אבל לא אצל ב"נ: מעתה מאחר שמצאנו מי שס"ל דב"נ אינו מצווה אלא על בהמה טהורה בלבד, נחה שקטה קושית הפרמ"ג לר"מ מניין לנו איסור אכילת בשר מחיים בחי' ועוף, דלפי האמור י"ל כיון דעיקר הקושיא היא לר"ל דס"ל בחולין שם דאזהרת בשר מן החי הוא ג"כ מקרא דלא תאכל הנפש וע"כ לר"מ גם בשר מן החי ליתא בחי' ועוף כיון דמחד קרא נפקא ולר"מ אינו אלא בבקר וצאן, אבל י"ל דר"ל ס"ל כא"ד דלר"מ גם ב"נ אינו מצווה על אבמה"ח של חי' ועוף, ולפ"ז לדידיה בשר חי' ועוף הנתלש יש עליה משום איסור נבלה, דמה לי נתנבלה כולה או נתנבלה מקצתה וגם ראוי לגר כיון שאין ב"נ מצווה על בשמה"ח של חי' ועוף, וכאמור:

ב:

א) והנה במעילה (טז.) במחלוקת רב ולוי אם נבלת טמאה וטהורה מצטרפת ומקשה התם מברייתא מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין הא מיתת שניהם מצטרפין וקשיא לרב אסי ומשני אימא הא חיי שניהם מצטרפין ומני ר' יהודה היא דאמר אבמה"ח נוהג בטמאה, יעו"ש היטב ובתוס', ויש לדקדק הלא ר' אלעזר ג"כ ס"ל בחולין שם דאבמה"ח נוהג בטמאין ואמאי תפס דווקא ר"י ולא אמר ג"כ ר"א היא:

ונראה ליישב זה, ומתוך דברינו נבא ליישב פסק הרמב"ם התמוה מאד בענין זה עפ"י יסוד דברינו דלמעלה, והוא דטעמו של ר"א דס"ל דאבמה"ח נוהג בטמאין מפרש הש"ס התם הוא משום דכתיב רק חזק לבלתי אכל את הדם וכו' ולא תאכל הנפש עם הבשר דכל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על איבריו והני טמאין הואיל ואתה מצווה על דמם אתה מצווה על איבריו יעו"ש, לפ"ז לרי"ו דס"ל התם דאיסור בשר מה"ח נפקא לן מקרא דבשר בשדה וכו' ולא מקרא דולא תאכל הנפש וכו' לדידיה ליכא למילף דאיסור בשר מה"ח חל גם בטמאה דשם לא כתיב דם דנקיש לו דכל שאתה מצווה על דמו וכו' וכיון שאין איסור חע"א אין בשר מה"ח נוהג בטמאה כיון דליכא קרא לרבויי, ודווקא אבמה"ח נוהג מהיקשו לדם אבל לא במה"ח, וזה פשוט לכאורה. והנה במעילה שם בתוס' ד"ה מיתיבי וד"ה ור"י כתבו דהאי אבמה"ח דנקט שם היינו בשר מה"ח משום דאבר ליכא לאיצטרופי משום דחלקו פטור יעו"ש, ולפ"ז לא מצי לאוקמי כר"א דלר"א אין במה"ח נוהג בטמאין כמו"ש, וכ"ז לר"א, אבל כר"י שפיר מוקי לה משום דבחולין שם מבואר דהלימוד דאבמה"ח נוהג בטמאין מהיקישא לדם אינו צריך רק לר"א, אבל לר"י דס"ל דמה שנוהג בב"נ חשוב איסור מוסיף שפיר חייל בלאו קרא דכיון דאבמה"ח אסור גם לב"נ חל אטמאין משום איסור מוסיף, מעתה לר"י גם בשר מן החי נוהג בטמאין משום דאסור גם לב"נ כמ"ש הרמב"ם וכדמוכח בסו"פ העוה"ר דגם לרי"ו דנפקא ליה איסור בשר מה"ח בישראל מקרא דבשר בשדה טרפה, מ"מ בב"נ מודה דאסור מקרא דבשר בנפשו שנאמר בב"נ כמ"ש הכ"מ שם והרשב"א בחי' שם, ולפ"ז דדוקא נקט במעילה שם לר"י ולא ר"א משום דשם בבשר מה"ח קאי שאינו נוהג בטמאין רק לר"י ולא לר"א וכמו שנתבאר:

ב) אמנם לכאורה קשה עדיין לפ"מ שכתבו התוס' חולין שם ד"ה כי שהקשו אי קסבר בהמה בחייה לאיברים עומדת לא צריך קרא דאיסור בב"א היא ואפי' למאן דלית ליה בקל על חמור מודה, ותי' משום דאיסור טומאה קדים בעוד שלא נקשרו איברים בגידין יעו"ש, מעתה בבשר מן החי שא"צ גידים דעל הבשר לחודיה חייב וא"כ איסור טומאה ואיסור במה"ח שפיר חיילי בב"א וא"כ אין צריך קרא גם לר"א, ועוד יותר קשה אמאי צריך לומר כר"י כיון דבבשר מן החי קיימינן בזה דאיסור בת אחת היא הכל מודים דאיתא גם בטמאין:

ולכאורה הי' נראה מזה ראי' למש"כ התוס' שם ע"ב ד"ה שאין דכו"ע ס"ל דבהמה בחייה לאו לחתיכת בשר עומדת יעו"ש, וע"כ לעולם איסור טומאה קדים לאיסור בשר מה"ח ואין איסור במה"ח חל על איסור טומאה, וע"כ דווקא לר"י קאמר ולא לכו"ע, וקשה יהי' מזה לשיטת רש"י ז"ל דכו"ע מודו דבהמה בחייה לחתיכת בשר עומדת, דא"כ אתי ככו"ע כיון דבבשר קיימינן:

ונראה דרש"י ז"ל לשיטתיה דס"ל בחולין (קג ע"ב) דהא דחלקו מבחוץ פטור היינו היכא שלא הניחם בב"א בתוך פיו אלא בלעם זה אחר זה אבל בהניחם בב"א בתוך פיו אם חלקן מבחוץ לכו"ע חייב כמבואר שם ובתוס' ד"ה חלקו יעוש"ה, לפ"ז רש"י ז"ל מפרש במעילה שם משום אבר מן החי כפשטות הלשון ולא משום בשר מה"ח, דמה שדחקם לרבותינו בעלי התוס' ז"ל לפרש בבשר מן החי הוא משום דאבמה"ח חלקו מבחוץ פטור וא"כ מכש"כ בכזית משני איברים, ואין זה אלא לפי שיטתם דחלקו מבחוץ פטור אף אם חזר ובלען בפיו בב"א, אבל לשיטת רש"י ז"ל דבבלען בב"א חייב אף בחלקו מבחוץ א"כ גם בכזית משני אברים ג"כ חייב באכלן בב"א, ואין צורך לדחוק ולפרש הא דמעילה אבמה"ח הכוונה בשר מן החי אלא מפרש כפשטיה, ושפיר נקט דווקא לר"י ולא לכו"ע, ומאי דנקט ר"י צ"ל דחדא מנייהו נקט ובאמת מצי לאוקמי גם כר"א:

אמנם עדיין אין זה מספיק דאכתי אמאי צריך להעמיד באבמה"ח ודווקא כר"י לוקמא בבשר מה"ח ואתו ככו"ע כיון דהכל מודים דבבשר מן החי עומדת בחייה לחתיכת בשר ואתי איסור טומאה ובשר בב"א ולכו"ע חייב, משום זה נראה דרש"י ז"ל ס"ל להיפך דמשום הכי נקט דווקא לר"י ולא לכו"ע משום דבעי לאוקמי גם אליבא דר"ל דס"ל דאיסור במה"ח נפקא לן מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר, ולדידיה גם בשר מה"ח אינו נוהג בטמאין למ"ד דאבר מה"ח אינו נוהג בטמאין כיון דמחד קרא נפקא מכיון דאתה מצווה על בשרו אין אתה מצווה על איבריו, כדנפקא להו לרבנן מזה דאין אבר מה"ח נוהג בטמאין והו"ה בשר מן החי לר"ל, וע"כ מוקי דווקא כר"י, אבל באמת לרי"ו הוי מצי אתי אליבא דכו"ע:

ג) ויותר נראה ליישב לשיטת רש"י, דאדרבה דסוגיית הגמ' קאי דווקא אליבא דריו"ח דס"ל דבשר מה"ח נפקא לן מקרא דבשר בשדה, והא דלא מוקי ליה בבשר מה"ח ואליבא דכו"ע נראה לפמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהמ"א הי"ג דבשר מן הנבלה ובשר מן החי מצטרפין זה עם זה משום דאיסורו משום טריפה והטריפה מצטרפת לנבלה משום דתחלת נבלה היא יעו"ש ובלח"מ, לפ"ז אי אפשר כלל להעמיד הברייתא בבשר מה"ח דא"כ אמאי מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין כיון דחיי גמל הוא בשר מן החי והא בשר מן החי ונבלה מצטרפין זע"ז, ואע"ג דקיימינן השתא לרב ולר"א דס"ל דנבלות טהורין וטמאין א"מ זע"ז היינו בנבלה דאין נבלה חלה על איסור טמאה, אבל בבשר מה"ח דחל משום דאתי בב"א א"כ ממילא מצטרף עם הנבלה א"כ גם חיי גמל הי' מצטרף עם מיתת פרה וע"כ מוקי לה דווקא באבר מה"ח וזה דווקא לר"י ולא אליבא דכו"ע:

ונראה דגם הרמב"ם ז"ל שכתב דנבלה ובשר מה"ח מצטרפין זע"ז מקורו טהור מסוגיא זו דמעילה וכקושיתנו מפני מה לא מוקי לה בבשר מה"ח ואליבא דכו"ע, אלא ודאי משום דבבשר מן החי הי' מצטרף גם עם הנבלה וע"כ מוקי לה דווקא באבר מן החי וכר"י וקושית תוס' איך מצטרף חיי שניהם הא חלקו מבחוץ פטור לא קשיא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' מ"א ה"ג שדעתו כדעת רש"י דבבלען בב"א אף אם חלקו מבחוץ חייב יעו"ש בלח"מ, ורש"י ז"ל והרמב"ם שניהם בשיטה אחת עומדים: ובזה יבואר דהרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל לשיטתייהו אזלי, דהרמב"ם בפ"ד מה' מ"א הי"ז פסק כרב דנבלה עם טמאה אינה מצטרפת דאין איסור נבלה חלה על טמאה והראב"ד משיג עליו הא ברייתא מסייעא ללוי, אולם לפמש"כ דמוכחת שיטת הר"מ ז"ל דקאי בשיטת רש"י, א"כ אין הקושיא מברייתא דמעילה שם אלא לרב אסי אבל לא לרב ולא מסייעא מידי ללוי יעו"ש היטב בסוגיא ותבין, וכמ"ש הלח"מ שם, ובזה הרמב"ם ז"ל לטעמיה דס"ל חלקו מבחוץ חייב היכא שבלען בב"א כפירוש רש"י ע"כ לא קשיא מידי מהברייתא לרב משום דמוקי לה לענין טומאה יעו"ש, ואין הקושיא אלא לר"א, והראב"ד ז"ל לטעמיה דשם בדין חלקו מבחוץ פטור השיג על הר"מ ז"ל וס"ל כפירוש התוס' דחלקו מבחוץ פטור אף אם בלעם בב"א יעו"ש בלח"מ, וע"כ לדידיה מוכרח לפרש כפירוש התוס' דהקושיא היא לרב ג"כ ובבשר מן החי וע"כ כתב דברייתא מסייע ללוי: ד) והנה בחולין שם איתא אמר רב שיזבי אף אנן נמי תנינא אכל אבר מה"ח ממנה אינו סופג את הארבעים ואין שחיטתה מטהרתה, במאי אילימא בישראל פשיטא דאין שחיטתה מטהרתה אלא לאו בב"נ מכלל דאסור יעו"ש, ותמיה לי לכאורה מנ"ל למידק דאבמה"ח של עוף טמא אסור לב"נ ולהעמיד הא דאין שחיטתה מטהרתה בב"נ לענין מפרכסת, ואמאי לא נעמיד כפשוטו דאין שחיטתה מטהרתה מאיסור אכילת נבלה, וכדאמרינן במעילה דללוי לקי על אכילת בשר נבלה דטמאה, וע"כ אמר דאין שחיטתה מטהרתה מאיסור אכילת נבלה דאף אם שחטה מ"מ לא מהני בה שחיטה וחייב עליה משום לא תאכל נבלה ג"כ, וזו תמיהה עצומה לכאורה:

ונראה פשוט דרב שיזבי דאמר אף אנן נמי תנינא היא סיוע לרב דמארא דשמעתא דבב"נ נוהג בטמאין הוא רב, ולרב לשיטתיה דס"ל במעילה התם דאיסור נבלה א"ח על טמאין שפיר מייתי ראי' דאבמה"ח של טמאין אסור לב"נ, משום דא"א להעמיד הא דאין שחיטתו מטהרתו לענין איסור נבלה דלרב אין איסור נבלה בטמאין, אבל באמת ללוי מצינן לאוקמי הא דאין שחיטתו מטהרתו כפשוטו לענין דלילקי עלה משום נבלה ג"כ לבד איסור טמאה וכנ"ל:

ובזה מתורץ היטב קושית התוס' שם ד"ה אלא שעמדו בתימא על ראב"י דס"ל מפרכסת אסור לב"נ ולא אמרינן מי איכא מידי וכו' דקשה ממשנתנו דתני בנבלת עוף טמא דאין שחיטתו מטהרתה והיינו מפרכסת, וברישא דנבלת עוף טהור תני שחיטת עוף טהור מטהרתו מטומאתו ולא קתני דאין שחיטתו מטהרתו ע"כ הוא משום דבטהורה אין אסור לב"נ מפרכסת, משום דליכא מידי דלישראל מותר ולב"נ אסור, ומוכח מזה דלא כראב"י ויעו"ש שלא תירצו כלום, ולפמ"ש אין כאן קושיא כלל דראב"י ס"ל כלוי דלקי על טמאין משום אכילת נבלות, וא"כ מפרש כפשוטו ואין שחיטתו מטהרתו דליחייב עלה משום אכילת נבלה ג"כ ולא מיירי כלל במפרכסת, וברישא תני דאף בטריפה שחיטתה מטהרתה מטומאתה והיינו מטומאת נבלות ומכש"כ מאיסור אכילת נבלה, ומתורצת היטב קושית התוס':

ומזה יתבאר לנו ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק כרב דאינו לוקה משום נבלה על הטמאין, דמהא דרב שיזבי מוכח דס"ל כרב מדלא מתרץ כפשוטו הא דאין שחיטתו מטהרתו לענין שיחייב עליה משום נבלה, א"ו מוכח מזה דקימ"ל כרב: ה) אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל תתעורר קושית התוס' דהא הוא ז"ל פסק כראב"י דמפרכסת אסורה לב"נ ופסק ג"כ כרב דאינו לוקה על נבלה של טמאין א"כ איך יפרנס משנתנו דאין שחיטתה מטהרתה:

ונראה דבאמת יש לפרש הא דאין שחיטתה מטהרתה לענין חיוב בשר מן החי לדידן דקימ"ל כרי"ו דבשר מה"ח נפק"ל מקרא דבשר בשדה וא"כ במה"ח איכא ג"כ בטמאה גם לישראל משום דבא בב"א וכמש"נ, וא"כ הא דקאמר ר"ש אף אנן נמי תנינא היינו משום דר"ש ס"ל כר"ל דגם בשר מה"ח ילפינן מקרא דלא תאכל הנפש, וע"כ כיון דאין אבמה"ח בטמאה הו"ה בשר מה"ח דמחד קרא נפיק וע"כ מייתי ראי' דנוהג בטמאין בב"נ, אבל לדידן דקימ"ל כרי"ו יש לפרש משנתנו דאין שחיטתו מטהרתו לענין חיוב בשר מן החי וכנ"ל:

שוב ראיתי בלקוטי הגרע"א ז"ל לחולין שכתב ליישב כן קושית התוס' לראב"י דראב"י יפרש הא דאין שחיטתה מטהרתה לענין חיוב בשר מן החי וכרי"ו, אלא דהקשה עוד לר"ל דס"ל דמחד קרא נפקא והתוס' לעיל (לג.) כתבו דר"ל ג"כ ס"ל כראב"י דלית ליה מי איכא מידי ולר"ל עדיין יקשה קושי' התוס' יעו"ש, אמנם לפמש"כ לק"מ דר"ל יסבור כלוי דאיסור נבלה חל על טמאה, ויפרש א"ש מטהרתה לענין חיוב משום נבלה, וכמש"נ, ולפלא על רבינו הגרע"א ז"ל שתפס לדבר פשוט דאיסור במה"ח חלה בטמאה ולא הרגיש כי דבר זה תלוי במחלוקת תוס' ורש"י ז"ל אם בהמה בחיי' לחתיכת בשר עומדת:

ו) איברא עיקר דבר זה שכתבתי לפרש אליבא דלוי דאין שחיטתו מטהרתה היינו שחייב עליה משום נבלה צ"ע טובא לכאורה מהא דאמרינן לעיל (קא ע"ב) דנבלת עוף טמא אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה משום דאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא יעו"ש, הרי מבואר דנבלת עוף טמא לא לקי עליה משום נבלה, ולכאורה קשה מזה ללוי דס"ל דלוקה משום נבלה אף בטמאין וכי יחלוק לוי על ר"י דמפורש בהדיא דאינו לוקה:

ולזה הי' נראה דהטעם שכתבו התוס' במעילה (טז.) דמשו"ה חייב על נבלה ללוי משום דהתורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב לענ"ד אינו מספיק, דשאני נבלה על חלב דהוי איסור כולל משא"כ נבלה על טמא ליכא איסור כולל, ולזה נראה דטעמו של לוי הוא משום דנבלה איסור חמור לגבי טמאה משום דמטמא, דנבלת טמאין ג"כ מטמאה, וע"כ ס"ל דחל ג"כ לענין איסור נבלות דלילקי עליה משום נבלה, ומאי דצריך קרא לרבות דנבלה חלה על חלב הוא משום דחלב נבלה אינו מטמא, ע"כ צריך קרא לזה שחלה, אבל נבלה על טמאה שמטמאה חל ג"כ האיסור משום חומרא דטומאה: מעתה אין זה אלא בנבלת בהמה וחי' טמאה שמטמא, אבל נבלת עוף טמא שאינו מטמא בגדים אבית הבליעה שוב אפשר דגם ללוי אינו חייב עליה משום נבלות משום שאין כאן חומרא דטומאה. ולפ"ז אי אפשר לפרש הא דאין שחיטתו מטהרתו לענין איסור נבלה כיון דבעוף טמא קיימינן ובעוף טמא גם ללוי אין איסור נבלה חל על טמאה: ז) אמנם אחר העיון נראה דמחלוקת רב ולוי בנבלה על טמאה תלוי באמת במחלוקת ר"מ ור"י בזבחים (ע ע"ב) דר"י נפקא ליה דאין עוף טמא מטמא בגדים אביה"ב משום דכתיב לא תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא בל תאכל טמא, והנה מוכח דהסברה הפשוטה של ר"י דנבלה אינה חלה על טמאה אף אם היתה מטמאה, דאל"כ מנ"ל לר"י למעט דנבלת עוף טמא א"מ משום דלא קרינן בו לא תאכל נבלה, אדרבה נאמר דקרא סתמא כתיב בין בעוף טמא בין בעוף טהור, וממילא כיון דעוף טמא מטמא באביה"ב שוב ממילא יש כאן משום בל תאכל נבלה כיון דאיכא בו חומר טומאה, א"ו מוכחת סברתו של ר"י דס"ל אף אם נבלת עוף טמא היתה מטמאה ג"כ לא הי' חייב עליה משום נבלה משום דאאחע"א, והנה מוכח מזה דרב ס"ל כר"י דלא לקי על טמאה משום נבלה:

אולם ר"מ בזבחים שם יליף שאין נבלת עוף טמא מטמאה משום דכתיב נבלה וטריפה דווקא עוף טהור דיש במינה טריפה יצא עוף טמא דאין במינו טריפה, וכתבו התוס' שם הא דלא ניחא ליה לר"מ טעמו של ר"י משום דלא לקי עלה משום נבלה משום דר"מ ס"ל איסור חע"א ושפיר יש בה משום נבלה, ומבואר דר"מ ס"ל כלוי דאיסור נבלה חל על טמא ונמצא דמחלוקת רב ולוי תלוי לכאורה במחלוקת תנאים ר"מ ור"י, ומבואר עוד דמאן דס"ל דאיסור נבלה חל על טמא חל ג"כ על עוף טמא דהא ר"מ ס"ל דאיסור נבלה חל בעוף טמא ג"כ כמ"ש התוס', ושפיר יש מקום לפרש הא דאין שחיטתו מטהרתו לענין שילקה עליה משום נבלה:

ח) אכן יש להסתפק בזה, דיש לומר דמה שכתבו התוס' דר"מ משו"ה לא יליף לה מלמודו של ר"י משום דס"ל דאיסור נבלה חלה על עוף טמא הוא לפ"מ דקיימינן השתא אם נבלת עוף טמא מטמאה, וע"כ שפיר ס"ל לר"מ דאי לאו ההיקש דטריפה יצא זה שאין במינו טריפה היינו אומרים באמת כיון דקרא סתמא כתיב לא שני לן בין נבלת עוף טמא לנבלת עוף טהור, ואי משום דאין בו משום בל תאכל נבלה, נאמר באמת שמטמא ג"כ וממילא יהי' בו איסור נבלה כיון שמטמא שוב חל עליו איסור נבלה משום חומרא דטומאה, ולכן בעינן קרא דטריפה ומיעטו קרא מטומאת בגדים, א"כ עכשיו שמיעטו קרא בהדיא מטומאת נבלה וקים לן שאינו מטמא שוב אין לנבלת עוף טמא שום חומרא, ושוב אפשר לומר דגם לר"מ לא לקי עלה משום נבלה, ומש"כ התוס' דר"מ ס"ל אחע"א אינו אלא לפי הס"ד דנבלת עוף טמא יהי' מטמא בגדים אביה"ב וממילא הי' חל, אבל אחר דמיעטו קרא בהדיא שוב אינו חל איסור נבלה משום שאין בה חומרא דטומאה, ועדיין אין לנו ראי' דנבלת עוף טמא לקי עלה משום נבלה אף ללוי כדי לפרש הא דאין שחיטתו מטהרתו לענין חיוב נבלה:

ולכאורה נראה עוד ראי' לסברא זו מהא דיליף ר"מ דנבלת עוף טמא א"מ מהא דכתיב וטריפה יצא זו שאין במינו טריפה, ולכאורה כיון דר"מ ס"ל דא"א ללמוד דעוף טמא א"מ בגדים אביה"ב מהא דיצא זה שאין בו משום בל תאכל נבלה משום דס"ל דבאמת חל איסור נבלה על טמא, וא"כ במה יגרע טריפה דקאמר יצא זה שאין במינו טריפה, ואמאי לא נאמר כמו שאיסור נבלות חל על טמא כמ"כ איסור טריפה, ומאי חזית, אלא ע"כ מוכרחין אנו לומר דטריפה פשיטא ליה לר"מ דאינו חל על טמא משום דטריפה אינה מטמאה, א"כ מזה מבוארת להדיא סברת ר"מ דהא דנבלה חלה על טמאה הוא רק משום חומרא דטומאה, מעתה אחרי שלמדנו דנבלת עוף טמא אינה מטמאה שוב נבלה דעוף טמא שוה היא לטריפה ואינה חלה על טומאה:

ט) אמנם אף שצדדנו לומר ולחלק בין נבלות חי' ובהמה טמאה לנבלת עוף טמא, מ"מ יש לומר דמש"כ התוס' דר"מ ס"ל דנבלה חלה על עוף טמא קיימא גם לפי המסקנא, ואף דלפי המסקנא ליכא טומאה בנבלת עוף טמא, מ"מ אפשר לומר כיון דשם נבלה מטמא בבהמה וחי' חשיב זה חומרא גם בנבלת עוף טמא אף דבו בעצמו אין טומאת נבלות, מ"מ כיון דשם נבלה מטמא משום זה גופא הוי חומרא וחל וכמו דאיתא בקדושין כה"ג (עז ע"ב) הואיל ושם זנות פוסל בישראל יעו"ש והכ"נ בנבלה, ומה שצריך קרא לרבות דנבלה חלה על חלב הוא משום דהייתי אומר דחלב חמור משום דהוי איסור כרת וכמו דאמרינן בחולין (קא.) מאי חזית וכו'. ויעוי' תוס' יבמות (לג ע"ב): וראי' ברורה לזה דאיסור נבלה חלה על טמא אף במקום דליכא חומרא דטומאה למ"ד דנבלה חלה על טמאה מהא דאמרינן במכות (טז ע"ב) ריסק ט' גמלים ואחד חי' חייב עלה ה' משום שרץ ואחת משום נבלה, והתוס' שם הקשו הא אין איסור נבלה חלה על טמאה ותי' דאתי כמ"ד במעילה דאיסור חל על איסור ואמ"ד התם דלאכילה נמי מצטרפין ללקות משום נבלה טמאה וטהורה וכו' יעו"ש, הרי מבואר דלמ"ד דחייב על נבלת הטמאין ס"ל ג"כ דאיכא איסור נבלה אף במקום שאינו מטמא דהא בנמלים ליכא טמאה דאינן מטמאים רק ח' שרצים האמורים בתורה, ואעפ"כ ס"ל לרבה בר הונא שם דלקי משום נבלה, ויעוי' רש"ל חולין (ק ע"ב) ד"ה תלמוד לומר שכתב הטעם דריסק ט' נמלים דחייב ג"כ משום כזית נבלה אף שכבר יש עליהם איסור טומאה משום שאני התם דכתיב קרא ונפש כי תגע בכל טמא וכו' או בנבלת שרץ טמא, אלמא שהתורה קראה לשרצים נבלה וכן לבהמה טמאה אבל לא מצינו שעוף טמא נקרא נבלה עכ"ל, והנה מלבד מה שהשיג עליו מוהרש"א ז"ל שנעלם מעיני הרב ז"ל שהיא קושית התוס' במכות שעמדו עליה ותי' כנ"ל, הנה בלא"ה דברים תמוהים הם בעיני היכן מצינו שקראן הכתוב לשאר שרצים שאינן מטמאין נבלה דמאי דכתיב בנבלת שרץ טמא הוא דווקא בשמונה שרצים האמורים בתורה אבל נמלה אינה מטמאה, וגם משרצי העוף היא ואינה בכלל נבלת שרץ טמא. ויעוי' עוד בנוב"י מה"ת או"ח ס' קי"ח ובהגהת בנו הגר"ש ז"ל: י) ובעיקר מחלוקת ר"מ ור"י בנבלת עוף טמא דמר יליף לה מקרא דלא תאכל נבלה ומר יליף לה מהא דטריפה יש לומר דאזלי בזה לטעמייהו, והוא לפ"מ דאמרינן בחולין שהבאתי דמקרא דבשר בשדה טריפה ילפינן ג"כ בשר מן החי ויעוי' ברמב"ם פ"ד מה' מ"א ה"ז דהטעם הוא דבשר מה"ח כיון שנתלש ג"כ טריפה נקראת דמה לי נטרף כולו או נטרף מקצתו, ולפ"ז יש לומר הא דלא יליף ר"י דנבלת עוף טמא א"מ בגדים אביה"ב מהא דיצא זה שאין במינו טריפה וכדרשת ר"מ הוא משום דטריפה נקראת ג"כ בשר מה"ח, ור"י ס"ל דמשו"ה חל איסור גיד וכן אבמה"ח על איסור טמא משום שאיסורו נוהג בב"נ, וממילא גם בשר מה"ח שנוהג איסורו בב"נ ג"כ חל מה"ט על איסור טמא וכמו שנתבאר לעיל בדברינו, א"כ אי אפשר ללמוד מהא דיצא עוף טמא שאין במינו טריפה דזה באמת אינו דיש ויש במינו טריפה, והיינו בשר מה"ח שנקראת טריפה וחלה על טמא, ומשו"ה הוצרך ר"י ללמוד אחר מקרא דנבלה, משא"כ ר"מ לא ס"ל סברת ר"י דהא דאיסורו נוהג בב"נ חשוב זה חומרא, ומכש"כ לפמש"כ לעיל דאיכא מ"ד בגמ' דלר"מ ב"נ אינו מצוה על אבר ובשר מה"ח של חי' ועוף, וע"כ ר"מ שפיר קאמר יצא זה שאין במינו טריפה שאין איסור טריפה הן נטרפה כולה הן נטרפה מקצתה חל על איסור טומאה וכמש"כ, אמנם כ"ז לדעת התוס' דכו"ע ס"ל דבהמה בחיי' לאו לחתיכת בשר עומדת. אבל לדעת רש"י וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל כמו שנתבאר לעיל דבהמה בחייה לחתיכת בשר עומדת, א"כ לעולם איסור במה"ח ואיסור טמא בהדי הדדי קאתיין, א"כ גם לר"מ חייב עלה משום בשר מה"ח גם בטמאה, וגם לדעת התוס' לא יתכן זה אלא אליבא דרי"ו דלמוד בשר מה"ח הוא מקרא דטריפה, אבל לר"ל דס"ל דאיסור במה"ח נפק"ל מקרא דלא תאכל הנפש א"כ איסור בשר מן החי לא נקרא כלל טריפה: יא) אמנם יש לומר במחלוקת ר"מ ור"י בד"א, והוא בהקדם יישוב פסק הרמב"ם ז"ל בענין זה התמוה מאד, דהנה לעיל הבאנו קושית התוס' במכות (טז ע"ב) בהא דריסק ט' נמלים דחייב עלה משום נבלה ג"כ הא אין איסור חל על איסור שתי' דרבה בר הונא ס"ל כלוי דאיסור נבלה חל על טמאה, והנה התוס' רפאו שבר זה על נקלה כפי תירוצם, אבל דברי הרמב"ם ז"ל נפלאו בזה, דהרמב"ם ז"ל בפ"א מהמ"א הכ"ה הביא הא דריסק ט' נמלים דלוקה עליה ג"כ משום נבלה, אף שפסק להדיא בפ"ד מה' אלו דאין איסור נבלה חלה אלא במינים הטהורים ולא הטמאים, והוא הפלא ופלא איך פסקיו סותרים זא"ז, וכבר עמד ע"ז הה"מ בפ"ד שם על סתירת דברי הר"מ במז"ל וכן הלח"מ שם והניחו זה בצ"ע:

וביישוב זה אני אומר לתמוך מזה סברתי שחדשתי לעיל בראשית דברינו דלר"מ דלית ליה אבמה"ח נוהג בעוף ובחי' גם בב"נ שוב יש לומר דבבשר מן החי של חי' ועוף יש איסור נבלה משום שאני קורא בה לגר אשר בשעריך תתננה, וכמבואר אתנו כ"ז לעיל בארוכה דכל שאין בו איסור בבשר מן החי לב"נ שוב יש בו משום נבלה, דמה לי נתנבלה כולה או נתנבלה מקצתה, ולפ"ז אומר אני דבשרצים ונמלים שאין בהם איסור מן החי לב"נ כדילפינן לה בסנהדרין (נט.) יעו"ש, בהם הדין נותן דגם בבשר הנחתך מהם שייך איסור נבלה כיון שראוי' לגר ולנכרי ואני קורא בה לגר אשר בשעריך תתננה:

השמטות והוספות שו"מ סמוכות לדברינו בתוספתא חולין ספ"ז וז"ל, האוכל אבר מן החי עובר בל"ת חלב מן החי חייב עליו משום שני לאוין משום חלב ומשום חי. דם מן החי חייב משום שני לאוין משום דם ומשום חי. אבר מן החי חייב משום נבלה וכו'. והוא תמוה חדא דכבר אמר דאוכל אבר מן החי עובר בל"ת ומה זה כפל שנית ועוד שאומר שחייב משום נבלה ומאי שייכות נבלה לכאן וע"כ תוספתא זו נלקתה בחסר ולדעתי צ"ל כך, אבל מן החי "מן השרץ" חייב משום נבלה והוא כדברינו. ע"כ: יב) ועפ"ז אומר אני דבנבלת שרצים ונמלים איסור נבלה חלה על איסור טמא, והוא דאין אחע"א שייך רק בדבר שקודם חלות האיסור השני לא הי' עליו רק איסור הראשון והי' לו זמן ושעת הכשר שלא הי' נתחייב עליו רק משום איסור הראשון, כגון חמותו ונעשית א"א, שקודם שנעשית א"א אם הי' בא עליה לא הי' חייב רק משום חמותו לבד, וע"כ כיון שהי' לו זמן שלא הי' בה רק איסור הראשון שוב גם כשנעשית א"א אפשר לדון דא"א חל ע"א למאן דל"ל איסור מוסיף, אבל אם לא הוי משכחת לה כלל שבשעה שיבא על חמותו לא יהי' בה גם איסור א"א, ולעולם כשבא על חמותו יהי' גם איסור א"א עמה, אז כיון דמעולם כשבא על חמותו מצטרף עמה גם איסור א"א ולא הי' זמן ושעה שלא הי' חייב עליה רק משום חמותו לבד, אז ודאי חל עליה גם איסור א"א, משום דהוי כבאו בב"א, כיון דאם לא בא עליה לא שייך גם איסור חמותו, ואימתי נתחייב משום חמותו כשבא עליה ואז יש עליה גם איסור א"א א"כ הוי כבאו בב"א, וזה ברור לענ"ד:

יג) והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מ"א ה"א כתב דהאוכל עוף טהור חי לוקה עליה משום נבלה יעו"ש, והיינו משום כשבולעה מת וכמ"ש רש"י בהא דריסק ט' נמלים ואחת חי דחייב משום נבלה משום דכשבולען מת, וא"כ לפי מה שבארנו דבחותך בשר מן החי משרצים ונמלים דהוי עליה ג"כ משום נבלה משום דקרינן בה לגר אשר בשעריך תתננה, וא"כ לעולם באוכל שרץ ונמלה יש כאן איסור נבלה, דבין כשאוכל מקצת ממנה בין שאוכלה כולה הוי נבלה, א"כ לא משכחת לה שיהי' איסור שרץ לבד בלי הצטרפות עמו איסור נבלה, וא"כ הרי טמא ונבלה באים בבת אחת, דממ"נ דבשעה שאינו אוכל אין כאן איסור טומאה ואיסור נבלה, ובשעה שאוכל לעולם יש איסור טומאה ואיסור נבלה כיון דבאיזה אופן שיאכל נעשית נבלה, וכיון שאין בשרצים שעת הכשר וזמן שיהי' ראוי להתחייב עליה רק משום שרץ לבד, ממילא אין בזה משום אין איסור נבלה חל על איסור טומאה כיון דאיסור נבלה מתלכד תמיד עם איסור טומאה ולא יתפרד לעולם, וע"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דבאוכל נמלה חייב ג"כ משום נבלה כיון דבין במקצתה בין בכולה הוי עליה איסור נבלה חשוב כבאים בב"א, ודו"ק היטב בכ"ז. ואף שהרמב"ם ז"ל בהא דריסק ט' נמלים כתב ואחת שלמה ולא כתב ואחת חי' משמע דס"ל כשיטת התוס' במכות שם דבחי' ליכא נבלות ולא כפירש"י משום שבולען הוא מת, אבל באמת זה ודאי אינו, דהא מדבריו ז"ל בפ"ד מה' אלו שהבאתי מבואר להדיא דס"ל כדעת רש"י ז"ל דגם באוכל חי' חייב משום נבלה כיון דכתב דאוכל עוף טהור חי חייב משום נבלה, וע"כ היינו מטעם זה משום דכשבלעו מת וכפרש"י במכות, אבל מה שנטה רבינו ז"ל מפרש"י ז"ל דחי ממש וכתב בהא דנמלה אחת שלמה ולא חי' היינו משום דהרמב"ם ז"ל לשיטתו הי' מוכרח כן לפרש כדעת התוס' דחי' הוי שלמה, ולא מטעמייהו אלא מטעם אחר, והיינו כיון דפסק דבאוכל עוף חי כל שהוא לוקה משום נבלה, הרי דס"ל דבחי' אף דחיובו אינו אלא לאחר שמת, מ"מ כיון שבא לבית הבליעה כשהי' חי חשוב בריה ולוקה בכ"ש, א"כ גם בנמלה בחי' ממש הי' לוקה משום נבלה עליה לבדה ואין צריך צירוף הט' נמלים כלל, וע"כ הוכרח לפרש דחי שבמכות הוא שלמה ולא חי ממש, אבל לענין עצם סברת רש"י משום כשבלעו מת ס"ל כן גם הרמב"ם ז"ל וכמבואר בדבריו בפ"ד, ויעוין ביו"ד פר"ח סי' ס"ב ובראש יוסף (קב ע"ב) שכתב שכן הוא סברת הרמב"ם יעוש"ה:

יד) ועפ"ז יבואר דר"מ ור"י במחלקתם בזבחים לשיטתייהו אזלי, דר"י לא יליף מטריפה משום דס"ל דיש במינו טריפה בעוף טמא והיינו בשר מן החי דג"כ חשוב טריפה וחל על איסור טמא משום שאסור לב"נ משא"כ נבלה אינה חלה על איסור טמא, אבל ר"מ דס"ל להיפך דליכא איסור בב"נ בעוף וכמו שכתבתי לעיל, וא"כ אדרבה לעולם איכא איסור נבלה בעוף טמא כיון דליכא איסור אמה"ח בב"נ בעוף, שוב גם על בשר הנחתך ממנו ג"כ איכא איסור נבלה, וא"כ נבלה חלה על טמא משום דלא שייך אין איסור חל על איסור בנבלה, כיון שבין שיאכל מקצתו בין שיאכל כולו הוי נבלה א"כ לעולם אתי איסור טומאה ונבלה בב"א, וע"כ לא יליף ר"מ מהא דיצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה, משום דבאמת איכא לדידיה איסור נבלה גם בעוף טמא משום דאתי בב"א עם איסור טומאה והבן:

אלא דלפ"ז יהי' קשה קצת א"כ איך מוכיח ר"ש מהא דאין שחיטתו מטהרתו דאיירי בב"נ נאמר כפשוטו דבאמת ליכא איסור אבמה"ח בטמא לב"נ, ושוב יש לפרש הא דאין שחיטתו מטהרתו לענין שילקה עליו ג"כ משום נבלה, ואין לומר עוד דר"ש ס"ל כרב דנבלה אינה חלה על טומאה, הא לפמש"כ זה תלוי בזה דאם נאמר דיש איסור בב"נ בטמא אז על בשר הנחתך ליכא משום נבלה וע"כ איסור טומאה קדים, אבל לפ"מ דקיימינן עתה לומר שבאמת איסור אבמה"ח אינו נוהג בטמא גם בב"נ שוב חייב משום נבלות גם בעוף טמא, דהא אז איסור נבלה וטומאה באין בב"א, ועפ"ז הי' אפשר לומר עוד דמחלוקת רב ולוי באיסור נבלות חל על טמאין באמת תלוי ג"כ בזה דרב לשיטתו דס"ל דב"נ מצווה על הטמאין וע"כ לדידיה איסור טומאה קדים דבבשר הנחתך איכא איסור טומאה אבל לא של נבלה, משא"כ לוי ס"ל דאיסור אבמה"ח אלו נוהג בב"נ בטמאין וא"כ ממילא איכא נבלה גם בטמאין משום דהוי איסור בב"א וכמש"נ, והי' ניחא ג"כ פסק הרמב"ם ז"ל דפסק כרב ולא כלוי משום דכיון דסתמא דגמ' ס"ל בחולין כרב דאבמה"ח אסור בטמאין לב"נ וכדמייתי תניא נמי הכי וכן ר"ש ע"כ פסק כמותו, אבל לפ"ז קשה הוכחת ר"ש דנוהג בב"נ מהא דא"ש מטהרתו אימא דבאמת אינו נוהג וא"ש מטהרתו היינו דלקי ג"כ משום נבלות, וי"ל:

אבל באמת א"א לומר דהיינו טעמא דלוי משום דס"ל איסור אבמה"ח אינו נוהג בב"נ בטמאין, א"כ אמאי תני בברייתא דמייתא סייעתא ללוי דמיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין אבל מיתת שניהם וחיי שניהם מצטרפין וכיון דחיי שניהם מצטרפין ע"כ לענין איסור אבמה"ח וא"כ ע"כ גם ללוי ברייתא ס"ל כמ"ד אבמה"ח נוהג בטמאין גם בישראל וכש"כ בב"נ, ואעפ"כ ס"ל לברייתא דמיתת שניהם מצטרפין הרי אף שיש איסור אבמה"ח מ"מ חייב עליה משום נבלה, וע"כ דטעמו של לוי אינו משום זה אלא כמ"ש התוס' שם או כמש"כ לעיל משום חומרא דנבלה דמטמאה:

ג:

א) והנה התוס' השיגו על רש"י שכתב דעל בשר מן החי לכו"ע בחייה לבשר עומדת מהא דאיתא שם (קג.) אכל אמה"ח ובשר מן הטריפה ומוקי לה בבהמה אחת ונטרפה עם יציאת רובה וקסבר ר"ל דלא לאיברים עומדת ולא אתי איסור אמה"ח וחייל על איסור טריפה והשתא מ"מ ליחייב שתים משום טריפה ובשר מן החי דקאתי כהדדי וכן הקשו עוד מהא דאיתא התם אכל חלב מה"ט חייב שלשה ומוקי לה בנטרפה עם יציאת רובה ובהמה בחייה לאיברים עומדת דאתי איסור טריפה חלב ואבמה"ח בהדי הדדי והשתא אמאי נקט טריפה דלאו טריפה איכא ג' משום אבמה"ח ובמה"ח וחלב יעו"ש:

ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל והוא דהמעיין בפירש"י ד"ה רבי פוטר כתב וז"ל ומיהו אי איכא כזית הוי מחייב דלא גרע מבשר מן החי דמחייב עלה משום דהא נמי בשר היא, ונראה מדבריו דאינו כלל מטעם דבהמה בחייה לחתיכת בשר עומדת אלא טעמו הוא משום דמה דאסרה תורה בשר מן החי הוא משום דהתורה אסרה לאכול אותו בשר כ"ז שחי, ולא משום שנתלש מן החי רק דבשר חי מצד עצמו אסור לאכול, וע"כ גם בשלמה כיון דחי הוא יש כאן איסור משום בשר מן החי (דאין האיסור משום שנחתך מן החי), משא"כ באבר שהקפידה תורה על אכילת האבר וא"כ הניחה תורה את האיסור על חלק מן הבהמה ולא על כולה, והחיוב הוא על שנפרש מן החי, א"כ בשלמה הר"ז תלוי אם בהמה בחייה לאיברים עומדת, א"כ כל אבר ואבר יש לו שם בפ"ע וחשוב כאלו נפרש ממנה, ומ"ד לאו לאיברים עומדת ס"ל דכל זמן שהיא שלמה אין על כל אבר ואבר שם בפני עצמו שנאמר שהוא כאלו נתלש ונפרש ממנו אלא חשוב כולו כאחד, ועל כולן כאחד לא הטילה תורה את האיסור רק כשנפרש מן החי, אבל בבשר מן החי שם הניחה תורה את האיסור על אכילת בשר חי וע"כ בין בשלמה בין כשנפרש ממנו הוי בשר וחי הוא וע"כ חייב לכו"ע, ודוק היטב בכ"ז:

ב) והנה התוס' בזבחים (סט ע"ב) ד"ה אי טריפה אינה חי' הרי היא בכלל נבלה כתבו לפרש בשם רבינו חיים כהן דה"ק אי טריפה אינה חי' ומיירי בתלש ממנה בשר חי ואכלו הרי היא בכלל נבלה, דבשר הפורש ממנה כפורש מן המתה ומטמא ואע"ג שהבהמה עצמה אינה מטמאה לפי שהיא בחייה עתה עכ"ל, ומבואר מדבריהם דחלוק הוא דין טריפה מכשרה דאף דטריפה אינה מטמאה בחייה, מ"מ בשר שנתלש ממנה חשוב בשר מת והיא בכלל נבלה והיא כפורש מן המתה ומטמא:

ולכאורה דבר זה מתמיה איך בשר הפורש מן הטריפה הוי מתה א"כ איך אמרינן בחולין דאיכא איסור אמה"ח על אבר מן הטריפה והא כיון דאבר הפורש ממנה הוא מת אין כאן איסור אבר מן החי כלל, וע"כ מוכרחין אנו לומר כמש"כ לעיל דעיקר איסור אבר מן החי הונח על הפרישה מן החי, וע"כ גם בטריפה נהי דאבר הפורש מן הטריפה הוא בעצמו חשוב מת מ"מ כיון דהבהמה כמו שהיא אף שהיא טריפה חשובה חי' א"כ אבר הפורש ממנה הוי' אבמה"ח דהא נפרש מן החי, ואף שהוא מצד עצמו חשוב מת מ"מ הא בא מן החי ואיסור אבמה"ח הוא על פרישתו מן החי וכמש"כ:

ג) ולפ"ז לפמש"כ לעיל בכוונת רש"י ז"ל דחיוב בשר מן החי אינו על הפרישה מן החי רק על עצמותו מפני שהוא בשר חי, וא"כ אין זה אלא בשנפרש מן הבהמה כשרה ובריאה, והוי גם על בשר הפורש ממנה שם בשר חי, אבל בבשר הפורש מן הטריפה לפמש"כ רבינו חיים כהן לא חשוב עוד חי ואדרבה הוא כמת ומטמא כנבלה, וא"כ אין עליו איסור בשר מן החי דהא לא אכל בשר חי אלא בשר מת. ולפ"ז מתורצת קושית התוס' שהבאתי הא דלא לקי באוכל אמה"ח מן הטריפה ג"כ משום בשר מן החי בנטרפה עם יציאת רובה משום דאתי איסור טריפה ואיסור בשר מן החי בהדי הדדי, ולפי האמור הא דיש איסור בשר מן החי בתחלת לידתה הוא דווקא בשנפרש מן הבריאה אבל בשנפרש מן הטריפה דפקעה ממנה חיותה והיא כבשר מן הנבלה אין כאן איסור בשר מן החי וכמש"נ:

וניחא ג"כ קושית תוס' השניה אמאי נקט טריפה בלאו טריפה נמי איכא ג' אבר מן החי ובשר מן החי וחלב ולפמש"כ א"ש דרבותא קמ"ל בנטרפה עם יציאת רובה, וא"כ הייתי אומר כמו שאין איסור בשר מן החי בטריפה כמ"כ אין איסור אבמה"ח בטריפה משום שאבר מת הוא, וקמ"ל דזה אינו דבאמה"ח חייב ג"כ גם בטריפה משום שנפרש מן החי וכמש"נ:

ובזה תתיישב ג"כ קושית הגאון רע"א ז"ל בלקוטיו לחולין על רש"י מהא דאמר רבא שם כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו מ"ס בהמה בחייה לאברים א"ע איסור אבר ואיסור טריפה בהדי הדדי קאתי וכו' ולדעת רש"י דאיסור בשר מן החי לעולם איכא א"כ איך חל איסור טריפה על בשר מן החי יעו"ש שהניח בצ"ע, ולפמש"כ לק"מ דודאי כל שתלש ונעשית טריפה שוב פקע איסור בשר מן החי מן האבר הנתלש דכיון שנעשה טריפה שוב הוי בשר מת, ואין כאן משום אוכל בשר חי וע"כ חייל איסור טריפה כיון דפקע ממנו איסור בשר מן החי:

ד) ובזה יש ליישב מה דקשה לי בהא דאמר רבא כגון שתלש ממנה אבר וטרפה ופירש"י כגון שחתך מרגליה מהארכובה ולמעלה ואתי איסור טריפה ואבר בהדי הדדי ואיך הוי זה בהדי הדדי הא איסור טריפה חל עליה משעה שנחתך העצם ואין סופו לחיות ולהדבק עוד כדאיתא בפ' בהמה המקשה (עו ע"ב), ואיסור אבר אינו אלא בשנחתך כולו דאף אם מעורה בחוט השערה אין עליו איסור אבר מה"ח עד שיפול כדאיתא שם (קכז ע"ב) דלא הוי רק אבר מדולדל דאין איסורו אלא מדרבנן, וא"כ לעולם איסור טריפה קדים לאבר מן החי וזו פליאה עצומה לכאורה:

אמנם לפמש"כ לעיל בשיטת רש"י דבשר מן החי אסור לעולם, ודווקא כשנפרש מן הטריפה אז פקע ממנו איסור בשר מן החי משום שאינו חי עוד דמטריפה קאתי א"ש, דודאי קודם שנפסק כולו מהבהמה ועדיין מעורה הוא במקצת אל גוף הבהמה אין עליו איסור טריפה ג"כ משום דכל שמעורה עדיין הוא חשוב מגוף הבהמה, ויש עליו איסור בשר מן החי דכל שלא נפרש כולו חשוב חי אף בטריפה, וא"כ לא חל עליו איסור טריפה וכקושית הגרע"א ז"ל, ואימתי חלה עליו טריפה כשנפסק כולו, אז באמת באו עליו איסור אבר מן החי ואיסור טריפה בהדי הדדי משום דגם איסור טריפה לא חל מקודם משום דהוי עליו מקודם איסור בשר מן החי כשנפקע איסור בשר מן החי באו איסור אבר וטריפה בב"א, והר"ז כמש"כ התוס' ביבמות (לג.) ד"ה אלא דמשו"ה הוי איסור זרות ונבלה בב"א אף דמיד שנמלקה הוי נבלה ואיסור זרות לא חל עד לאחר זריקה, משום דגם איסור נבלה ג"כ לא חלה עד אחר זריקה דנפקא מידי מעילה יעו"ש והכ"נ דכוותיה. והבן:

ה) ובזה ניישב עוד לשון רש"י שם באוקימתת הגמ' ואב"א בהמה בחייה לאו לא"ע ובמיתי איסור אבר מיחל על איסור טריפה קמפלגי ופירש"י ד"ה דכו"ע וכיון דבשעת לידתה נטרפה איסור טריפה קדים, ודברים תמוהים הם למאי צריך כאן שנטרפה בשעת לידתה אף אם נטרפה לאחר לידתה ג"כ מצי קאי כיון שהאבר נחתך אחר שנטרפה א"כ אין איסור אבר חייל אאיסור טריפה כיון דכו"ע לאו לאיברים עומדת וכבר עמד ע"ז מוהרש"א וכתב שאין הלשון הזה מדוקדק:

אולם לפמש"כ דברי רש"י ז"ל מדוקדקים היטב דרש"י ז"ל לשיטתיה דאיסור בשר מן החי לעולם איכא א"כ בנטרפה לאחר מכאן הא לא אתי איסור טריפה וחל על איסור בשר מן החי, דהבהמה כמו שהיא שלמה אף בטריפה מ"מ חי' היא כמ"ש התוס' שם בזבחים, ואימתי חל איסור טריפה כשפירש הבשר ממנה דאז אין הבשר הזה חי כי אם מת כיון דמטריפה קאתי וא"כ איסור טריפה ואיסור אמה"ח בהדי הדדי קאתיין כיון דגם איסור טריפה לא חל עד שנפרש, א"כ חשוב כ"ז בב"א כמ"ש התוס' ביבמות שהבאתי, וע"כ כתב רש"י ז"ל שנטרפה בשעת לידתה דאז חל עליה איסור טריפה מיד וע"כ לא אתי איסור אבר וחייל על איסור טריפה וזה לענ"ד נכון מאד:

[הערה - ואגב אבאר עוד בזה לשון רש"י ז"ל באוקימתא זו שכתב וז"ל מר סבר חייל שכן איסורו נוהג בב"נ ומ"ס לא חייל, ע"כ. והנה כאן כתב רש"י ז"ל סברת מ"ד דחייל הוא משום דאיסורו נוהג בב"נ וע"כ חשוב זה איסור מוסיף או איסור חמור ובאותו עמוד בסופו ד"ה מ"ס כתב אתי חייל קסבר איסור חל על איסור, וזה תמוה למאי נצרך לומר משום דסבר א"ח ע"א ואמאי לא כתב גם כאן הטעם משום שנוהג בב"נ כמו לעיל:

ונראה דכוונתו הוא משום דלעיל (צ.) אמרינן אע"ג דאיסור מוקדשין קדים אתי איסור גיד וחייל עלייהו משום שכן איסורו נוהג בב"נ ופריך התם אימר שמעת ליה לר"י באיסור טמאה דאיסור לאו באיסור קדשים דאיסור כרת מי שמעת ליה, מבואר מזה דלא מהני האי טעמא דאיסורו נוהג בב"נ אלא באיסור לאו אבל כדי לחול על איסור כרת לא מהני, א"כ נכונים דברי רש"י דלעיל דמיירי באיסור טריפה דלא הוי רק לאו לחוד כתב הטעם דחל משום דאיסורו נוהג בב"נ, אבל בעלמא אפשר דס"ל דא"א חל ע"א אבל בסמוך באכל חלב מן הטריפה דאיסור חלב הוי כרת, ואעפ"כ ס"ל דאתי איסור אבר וחייל אי אפשר עוד לאמר הטעם משום שאיסורו נוהג בב"נ דבאיסור כרת לא שמענו וע"כ פירש"י דע"כ ס"ל איסור חל ע"א. ואף שיש לחלק לפמש"כ התוס' שם (צ.) ד"ה קדשים דמה"ט לא הוי איסור גיד מוסיף משום שנאסר לב"נ משום דהא דנאסר לב"נ היינו לבני יעקב, ואפי' נאסר מתחלה לכל ב"נ מ"מ לאחר מ"ת לא נאסר לב"נ וא"כ באיסור אמה"ח דאסור לעולם לב"נ א"כ הוי איסור מוסיף ומצי חייל גם על כרת, וכמו דמשמע מדברי התוס' הללו דאם הי' איסור מוסיף הי' חל גם על קדשים, מ"מ אפשר דרש"י ז"ל לא ס"ל סברת התוס' וס"ל דמה שנאסר לב"נ אינו אלא איסור חמור ולא איסור מוסיף וע"כ בקדשים דהוי כרת לא חשוב איסור חמור לגבי כרת וכדאיתא שם ק"א בגמ' מאי חזית ויעוי' עוד תוס' (קב.) ד"ה ור"י. ע"כ]: ו) והנה האחרונים הקשו בשם הגאון בעל שאגת אריה ז"ל על מה שכתב הרמב"ם ז"ל דב"נ מצווה על אבר מן החי ועל בשר מן החי למאי נפק"מ בב"נ הא דהוזהרו גם על אבר מן החי כיון דלא נתנו שיעורים לב"נ כמ"ש הרמב"ם וחייבים גם על כ"ש, א"כ בכל אמה"ח יש בשר מן החי דהא בעינן בשר גידים ועצמות וא"כ איכא ממילא משום בשר מן החי ואף דליכא כזית הא ב"נ מצווה גם על כ"ש:

ונראה פשוט דאי לאו דהוזהרו ב"נ אאבר מן החי אז בב"נ שאוכל אבר מן החי לא הוי איסור כלל משום בשר, משום דכיון דלא נצטוו רק על הבשר אבל לא על העצמות וגידין א"כ בשעה שאוכל ולועס את האבר הי' הבשר מתבטל בתוך הגידין והעצמות ולא הי' בו משום איסור בשר כלל וכמו דאמר ר"ל בזבחים הפיגול והנותר וכו' שבללן זע"ז ואכלן פטור וכו' וא"כ מכש"כ כאן ואפי' למ"ד שם דלא מבטלין היינו משום דאין איסורין מבטלין זא"ז, אבל כאן אם לא הי' מצווין על אבר מה"ח הא הווי העצמות והגידין היתר, וא"כ היו מבטלין את הבשר, ואף אם נאמר דביטול איסורין לא נאמר בב"נ כספיקו של הפמ"ג בפתיחה ליו"ד סי' ס"ב מ"מ יש לומר אף דבב"נ לא נאמרו שיעורין היינו דווקא באוכלו בעינו אבל לא ע"י תערובות, וכמש"כ התוס' בע"ז ס"ח בשם רבינו יקר דאף לר"ש דס"ל כ"ש למכות מ"מ מודה דבתערובות בעינן כזית, וא"כ אי לאו דנצטוו ב"נ על אמה"ח נמצא אוכל הבשר בתערובות גידין ועצמות ולא הי' מחייב בכ"ש:

ועוד נראה דנ"מ לשיטת התוס' דבהמה בחיי' לאו לחתיכת בשר עומדת לכו"ע א"כ למ"ד בהמה בחייה לא"ע ג"כ איכא נ"מ אם אכלו שלם דאז מצד איסור בשר מן החי פטור, אבל משום אבר חייב משום דלאיברים עומדת וכדאיתא התם (קב ע"ב): ולפי שיטת רש"י ז"ל דלכו"ע בהמה בחיי' אסורה משום בשר מן החי נראה ג"כ דלא קשיא, לפמש"כ דבחתיכת בשר מן הטריפה ליכא משום בשר מן החי, א"כ ההבדל פשוט דמצד בשר לא הי' כאן אזהרה כיון שנתלש מן הטריפה, משא"כ באבר חייב ג"כ מן הטריפה וכמש"נ לעיל חלוקם:

ד:

א) ולכאורה דברינו אלה שחדשנו דבשר הפורש מן הטריפה ליתא לאיסור בשר מן החי משום דלא הוי עוד חי ותמכנו יסודתנו עפ"י פי' רבינו חיים כהן בזבחים, ולכאורה הם מרפסן איגרי וסוגיא דהעור והרוטב (קכא ע"ב) סותרת זה דמפורש שם דישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת אבר הפורש ממנה כפורש מן החי ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לב"נ יעו"ש, הרי מפורש דגם בשחט בה שנים או רוב שנים דהוי טריפה ואינה חי' לכו"ע אעפ"כ בשר הפורש ממנה אסור לב"נ משום בשר מן החי:

ולבאר הדברים ולהעמידם על מכונם נקדים עוד דברי הרמב"ם פ"ט מה' מלכים שפסק שם בהי"ב ובהי"ג דמפרכסת אסורה לב"נ אשר כבר עמדו על פסקו זה גדולי הראשונים ז"ל שהוא נגד מסקנת הגמ' חולין (לג.) דתניא כוותיה דלא כרב אחא בר יעקב דחותך בשר מבית טביחתה אחד ישראל ואחד עכו"ם מותרין בה:

ולבאר דבריו ז"ל מוכרחים אנו להעתיק כל לשון הרמב"ם ז"ל בענין זה שם ומתוכם נעמוד על כוונתם, וז"ל שם ה"י, וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי כ"ש שלא נתנו שיעורים לב"נ אלא לישראל בלבד ומותר הוא בדם מן החי. עוד שם הי"א, אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החי', אבל העוף נראה לי שאין ב"נ נהרג על אבר מן החי ממנו. עוד שם הי"ב השוחט את הבהמה אפי' שחט בה שני סימנים כ"ז שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לב"נ משום אבר מן החי. הי"ג כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על ב"נ, ויש שב"נ חייבין עליו ולא ישראל שבני נח אחד בהמה וחי' בין טמאה בין טהורה חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי, ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנין ה"ה אסור לב"נ משום אבר מן החי עכ"ל הרמב"ם ז"ל. ויש לדקדק בדבריו ז"ל דבה"י כתב דב"נ חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי הרי שפרט בשר מן החי לבד ואבר מן החי לבד ובהי"ב בדין מפרכסת כתב אבר ובשר הפורשין ממנה אסור לב"נ אסור משום אבר מן החי, הרי פירש עיקר האיסור משום אבר מן החי, וזהו תמוה דמקודם זכר ג"כ בשר הפורש מן המפרכסת וא"כ הו"ל לאסוקי משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי חדא אאבר וחדא אבשר, וכמו כן ביה"ג כתב אחד אבר מן הבהמה וכו' חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי הרי דפירש שני האיסורים ומיד באותה הלכה כתב אבר ובשר הפורשין מן המפרכסת ה"ז אסור לב"נ משום אבר מן החי ולא סיים ומשום בשר מן החי, והוא דקדוק עצום בלשונו של הרמב"ם ז"ל המזוקק מאד: ב) ומשום זה נראה לי לומר דודאי אמת הוא מה שכתבתי דבבשר הפורש מן הטריפה אין בזה איסור בשר מן החי וכמש"נ, אמנם מה שמבואר בסוגיא דהעור והרוטב דשחט בה שנים בשר הפורש ממנה אסורה לב"נ נראה כיון דאיסור אבר מן החי איתא גם בטריפה וכמש"כ למעלה החילוק שביניהם, וא"כ בתלש אבר מן החי מן הטריפה או מפרכסת חל על האבר הזה איסור אבר מן החי א"כ ממילא גם על הבשר הנפרש ממנו ג"כ הוי איסור אמה"ח כיון שהאבר כולו נעשה חתיכה דאיסורא שוב על כל חלק וחלק ממנו מוטל איסור אבר ואף שאינו לוקה בהפריד הבשר מן הגידין והעצמות משום אבר מן החי כמ"ש בפ"ה מהמ"א ה"ב משום שאינו כברייתו היינו מלקות משום שניטל ממנו שם אבר, אבל מ"מ ודאי איסורא בעלמא איכא משום דלא גרע מח"ש כיון שנפרש מאבר אסור חל על כל חתיכה ממנו איסורא, וא"כ לפ"ז גם בב"נ כיון דאסור משום אבר מן החי גם חתיכת בשר משנפרש מן האבר אסור משום דאיסורא קאכיל, ולפ"ז אני אומר דגם בתולש בשר מן הטריפה אף שאין כאן איסור מן בשר מהחי מ"מ הוי כאן איסור אבר מן החי, ותלוי זה שאם נאמר בהמה בחייה לאיברים עומדת א"כ כל אבר ואבר שבבהמה חשוב כאלו כבר נחתך ממנה, א"כ גם על חתיכת בשר ג"כ הוי איסורא דכל חתיכה חשוב כאלו נחתך מאבר מן הבהמה שהוא אסור, אמנם אם נאמר בהמה לאו לאיברים עומדת אין על חתיכת בשר הנחתך מהבהמה איסור אמה"ח משום דעדיין לא נעשה אבר שנאמר שהבשר הוא אסור משום שנפרש מן האיסור:

ג) ונראה אף לפמש"כ הלח"מ בפ"ד מה' מ"א דהרמב"ם ז"ל פסק דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת מ"מ בב"נ לכו"ע לאיברים עומדת, והוא לפמש"כ הכו"פ סי' ס"ב הכוונה בהא דבהמה בחייה לא"ע אף דודאי לא יחתוך את הבהמה בחייה ויפסיד ממונו, היינו לומר כיון דבלאו איסור אמה"ח הי' אוכל ממנה אבר אבר ע"כ אמרינן דלא"ע, כיון דזולת איסור זה הי' באמת עומדת לחתוך יעו"ש, מעתה נראה דזה שפסק הרמב"ם ז"ל דלאו לא"ע כיון דאיכא עשה שא"ז בכל בהמה גם זולת איסור אמה"ח ע"כ אין לומר דלא"ע כיון דבלאו איסור אמה"ח היתה ג"כ אסורה משום עשה שא"ז, וע"כ פסק הרמב"ם ז"ל דלאו לא"ע, וממילא אין זה אלא בישראל, אבל בב"נ דליכא עשה שא"ז וא"כ בלאו איסור אמה"ח היה חותכה אבר אבר ממילא אמרינן דלא"ע, ולפ"ז הדרינן למילתא דבכל חתיכת בשר הנפרש מן הבהמה יש עליה איסור ג"כ משום אבר מן החי: ולפ"ד מדוקדקים דברי הרמב"ם ז"ל שכתבנו למעלה שבבשר הפורש מן המפרכסת אסור משום אבר מן החי והוא דווקא משום כיון דהוי מפרכסת והוי טריפה אין עליה איסור בשר מן החי וכמו שבארנו למעלה, וכל איסור בשר הפורש ממנה אינו אלא משום אבר מן החי, דכיון דלאיברים עומדת אצל ב"נ א"כ על כל חתיכת בשר הנפרש מן הבהמה יש עליה איסור אבר מן החי משום שנחתכה מחתיכה דאיסורא:

ומעתה אחרי שנתבאר החילוק שבין ישראל לב"נ, דבישראל בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת משום דאינה עומדת להחתך בחייה משום איסור שא"ז ובב"נ עומדת לאיברים, לפ"ז נוחין דברי רבינו בטעמם דמפרכסת אסורה לב"נ ולא אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ולפי האמור א"ש, דסברת מי איכא מידי אפשר לומר רק היכי שיש שינוי מצד הדין דלישראל יהי' מותר ולב"נ יהי' אסור, זה אי אפשר שהדין יחמיר בב"נ יותר מישראל, אבל היכי שהדבר תלוי בדעות בני אדם, בודאי אין לומר בזה מי איכא מידי, דכאן אין האיסור וההיתר תלוי בדין רק בדעת האדם ומחשבתו, והרי בישראל גופא אמרו בחולין (קב ע"ב) זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו, הרי דדין בהמה בחייה תלוי לפי מחשבת האדם ודעתו, ומה שתלוי בדעות בני אדם לא אמרינן מי איכא מידי וכו' כדמוכח בסנהדרין (נח.) והרי פחות משוה פרוטה שאני פחות משוה פרוטה דעכו"ם לאו בני מחילה נינהו, הרי מה שתלוי בדעת בני אדם לא שייך בזה הכלל דמי איכא מידי, וכיון דדין זה אם בשר מפרכסת אסור לב"נ ומותר לישראל הוא מצד דבב"נ היא עומדת לאיברים ובישראל אינה עומדת לכך משום עשה שא"ז, ודבר זה תלוי בדעת האדם ובמחשבתו, לא שייך בזה הכלל דמי איכא מידי וכו' וע"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דבשר מפרכסת אסור לב"נ וכמש"נ: אמנם כ"ז לדידן דס"ל בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת כמש"כ הלח"מ, ושפיר יש לחלק כנ"ל בין ב"נ לישראל, אבל למ"ד בהמה בחייה לאיברים עומדת גם בישראל, א"כ ע"כ מצד הדין שניהם שוין הם, וכיון דהתורה התירה מפרכסת אצל ישראל ממילא צריך להיות מותר גם לב"נ, דהדין אינו יכול לחלק ולאסור בב"נ ולהתיר בישראל משום מי איכא מידי, ולפ"ז ברייתא זו דמתיר לעכו"ם בשר מבית טביחתה הוא משום דברייתא זו ס"ל כמ"ד בהמה בחייה לאיברים עומדת ע"כ אמרינן מי איכא מידי וכו' משא"כ לדידן דלא קמ"ל כן:

ד) איברא כ"ז ניחא בתולש בשר מבית טביחתה שתולש בשר ממפרכסת עצמה שייך לומר החילוק הנ"ל, אבל בתולש אבר מן המפרכסת הא בזה ג"כ התירה התורה לישראל משום דבזביחה תליא מילתא, ואעפ"כ פסק הרמב"ם ז"ל דאבר מן המפרכסת אסור לב"נ, ובזה יקשה הא בתולש אבר ממש מן המפרכסת מן הדין הי' צריך להיות אסור גם לישראל כיון שנתלש אבר ממש ואעפ"כ מותר לישראל, וא"כ הוא צריך להיות מותר גם לב"נ משום מי איכא מידי וכו', דכיון שתלש אי לאו זביחה יש כאן אבר מן החי ממש ונמצא דהזביחה התירה אותה לישראל, וההיתר הוא מכח הדין, ובזה שייך לאמר מי איכא מידי וכו' וצריך להיות מותר אבר מן המפרכסת גם לב"נ:

אבל באמת הא בהא תלי', דכיון דקימ"ל דבישראל בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת א"כ אין הזביחה מתרת אבר מן החי לישראל, רק דהזביחה גורמת שלא יחול עוד אבר מן החי על בהמה זו דמאחר שנשחטה כדין שוב לא יחול עליה איסור אמה"ח אחר כן אבל אינה מתרת כלל את האיסור שמקודם, דלעולם לא הי' עליה איסור אמה"ח דלאו לא"ע משא"כ בב"נ כיון דמקודם כבר הי' עליה איסור אמה"ח איך תתיר לו הזביחה איסור אמה"ח שקדם, שגם בישראל אין הזביחה מתרת כלל רק גורמת שלא יחול עוד, אבל בב"נ שכבר חל שוב אין בכח הזביחה להתיר כיון שגם בישראל אינה מתרת, ובעצם הדבר שאצל ישראל לא חל עוד איסור אמה"ח ובב"נ חל בזה לא שייך כלל מי איכא מידי שאין זה מצד כח הדין רק מצד דעת האדם וכמש"נ. מעתה ברייתא זו דס"ל אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרים בה ע"כ ס"ל בהמה בחיי' לא"ע, וא"כ לדידיה הזביחה מתרת גם בישראל איסור אמה"ח שכבר חל ע"כ אמרינן מי איכא מידי וצריכה סברא זו להתיר גם אצל ב"נ, משא"כ לדידן דקימ"ל דאצל ישראל לאו לא"ע אין לדמות כלל ב"נ לישראל, וכאמור:

ה) ומה דמייתי ברייתא תניא דלא כראב"י הוא משום דראב"י אוסר לב"נ את הבני מעים וגם הריאה בכלל כמו שפירש"י ז"ל שם ומתיר לישראל א"כ הריאה כיון דכמאן דמנחא בדיקולא הר"ז אבר מן החי וא"כ כבר נעשה הריאה אבמה"ח קודם השחיטה קודם שגמר שחיטת שני הסימנים, ואעפ"כ מותרת הריאה לישראל, הרי מוכח דהזביחה באמת מתרת לישראל גם מה שהי' מקודם אבר מן החי דהא קודם גמר שחיטה היתה הריאה אבמה"ח ואעפ"כ התירה אותה הזביחה שאחר כן, ומ"מ ס"ל דלב"נ אסור הרי דלא ס"ל כלל הא דמי איכא מידי וכו', דאל"כ הי' לו להתיר גם לב"נ דהזביחה תהא מתרת לו כמו בישראל, ומייתי שפיר מברייתא דלא כראב"י, דמברייתא מוכח דאמרינן מי איכא מידי וכו', משא"כ הרמב"ם ז"ל באמת לא פסק כוותיה דר"ל דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא וכמו שהאריך להוכיח הגאון בעל ברית אברהם יו"ד סי' כ"ג דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כר"ל, א"כ אין ראי' מהא דמותרת הריאה לישראל דהזביחה מתרת את איסור אבר מן החי דמקודם וא"כ ל"ק כלל מברייתא זו. והבן:

ה:

א) והנה רש"י ז"ל (בחולין לג) ד"ה מדר"ל כתב דאין מזמנין עכו"ם על בנמ"ע משום ריאה יעו"ש ובאמת יש לתמוה לפמש"כ מוהר"מ לובלין שם דהא דמותרת הריאה לישראל אף דנעשה אמה"ח קודם שחיטה הוא כיון דפסקה חיותא שוב לא הוי אבר מן החי, ומדברי רש"י ז"ל אלו מבואר היפוכו דריאה ג"כ לישראל חשוב אבר מן החי, אבל לפ"ז תקשה קושית מוהרמ"ל איך מותרת הריאה לישראל, והנה לפמש"כ דבאמת כיון דהתירה התורה כל הב"מ לישראל כדכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו הרי שמותרים כל הקרבים לישראל וגם הריאה בכלל א"כ מוכח דהזביחה מתרת גם מה שנעשה אבמה"ח דרך שחיטה וכמו ששחיטה מתרת אף שנעשה טריפה מקודם כמ"ש רש"י (כ ע"ב) דכל שחיטה כך הוא, וא"כ הכ"נ כיון דדרך שחיטה נעשה אבר מן החי הזביחה שאחר כן מתרת ג"כ את איסור אמה"ח שנעשה קודם ע"י השחיטה ולק"מ, וכמש"כ ביישוב דברי הרמב"ם ז"ל, ובפרט לר"ל דס"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף סוף השחיטה מתרת, והתבונן בזה: אמנם יש לומר עוד ביישוב קושית מוהרמ"ל בריאה היך היא מותרת לישראל, והוא דבאמת אף דהריאה היא כמאן דמנחא בדיקולא מ"מ אינה נפסקת כולה מהגוף דבאמת היא מעורה עוד להגוף במקצת ובפרט אם לא נשחטו הסימנין אלא רובם אלא כיון שנשחט הקנה ניטלה חיותה ממנה והוי כמאן דמנחא בדיקולא משום נטילת החיות ממנה אבל עדיין מעורה היא בגוף, ולפ"ז לפ"מ דאמרינן לקמן (עד.) דשחיטה אין עושה ניפול ומיתה עושה ניפול, מעתה בריאה שמעורה עדיין במקצתה אל הגוף אין לה אלא דין אבר ובשר המדולדלין, וכיון דשחיטה אינה עושה ניפול אין אסורה משום אבר מן החי דאין בה אלא מצות פרוש בעלמא שאינו אלא מדרבנן כמבואר ברש"י שם, משא"כ לב"נ דבמיתה תליא מילתא ובמיתה קימ"ל דעושה ניפול וע"כ הריאה אסורה לב"נ כיון דהוי מדולדל בגופה ומיתה עושה ניפול הרי זה אבר מן החי:

ב) איברא כ"ז יש לומר לדעת רש"י ז"ל דאבר המדולדל אין בו אלא איסור דרבנן ובריאה דלעולם כך הוא לא גזרו אבל לדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהמ"א דאיסור אבר המדולדל הוא מן התורה א"כ ע"כ לדידיה צ"ל כמו שכתבנו למעלה דהא דמותרת הריאה לישראל למ"ד כמאן דמנחא בדיקולא דמיא הוא מכח הזביחה שמתרת גם מה שנעשה אמה"ח מקודם וכמש"נ:

ובזה אמרתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דאבר המדולדל אסור מדאורייתא והפר"ח סי' ס"ב הביא ראי' לדבריו מתוספתא דאוסרת לב"נ, ואם אין בו אלא איסור דרבנן מהיכא תיתי יאסרו רבנן לעכו"ם אטו עכו"ם צייתי לן יעו"ש, והכו"פ הקשה נהי ודאי דמוכח מכאן דאבר המדולדל אסור מן התורה אבל עדיין קשה מנ"ל לאסור לב"נ, דהא עיקר איסור אבר מדולדל נפק"ל מקרא דובשר בשדה טריפה להביא אבר המדולדל וזה לא נאמר כלל בב"נ שנאסור עליו מכח כתוב זה יעו"ש שנדחק בזה, אבל לפי האמור הדבר נכון דבאמת יש לאסור לב"נ כל אבר מדולדל משום דבב"נ במיתה תלי' מילתא ומיתה עושה ניפול, אלא דמ"מ יש לנו להתיר לב"נ מצד מי איכא מידי, וכיון דלישראל שרי הכ"נ בב"נ, אבל עכשיו דכתיב קרא לאסור בישראל מכח קרא דובשר בשדה טריפה א"כ אין כאן היתר לישראל, אם גם מצד טריפה, א"כ ממילא לא שייך מי איכא מידי, כיון דגם לישראל אסור אף אם מצד איסור אחר, כמ"ש התוס' ל"ג דכל שאסור לישראל אף משום איסור אחר לא אמרינן מי איכא מידי, וממילא אסור לב"נ מצד איסור אמה"ח ויש מכאן ראי' ברורה לדעת הרמב"ם ז"ל דאבר המדולדל אסור מה"ת: וגם לפי דעת והסכמת כל האחרונים ביו"ד סי' כ"ז דישראל ששחט טריפה דשם שחיטה עלה דמטהרת מידי נבלה בזה מותרת המפרכסת ובני מעים לב"נ, מ"מ אפשר לומר דלר"ש דס"ל שחיטה שא"ר לאו שמה שחיטה וא"כ לגבי או"ב המדולדלין דאסורין לישראל אין השחיטה חשובה שחיטה, והוי כנחירה לגבי דידהו, והוי כלא הוי שם שחיטה עלה, וממילא אסורין לב"נ, וא"כ אפשר דהתוספתא אתי כר"ש וע"כ אוסר או"ב המדולדלין לב"נ. ובזה יתיישב ג"כ דעת הרשב"א והר"ן שהביא הש"ך ביו"ד סי' נ"ה ס"ק י"א שכתבו דאו"ב המדולדלין מותרין לב"נ, דמלבד מה שקשה לדעתם מתוספתא יקשה עוד מגמרא ערוכה סו"פ העוה"ר (קכט ע"ב) דבנשחטה הבהמה ס"ל לר"ש דאו"ב המדולדלין לא הוכשרו בדמיה ומפרש רי"ו הטעם משום דר"ש ס"ל אוכל שאין אתה יכול להאכילה לאחרים אינו קרוי אוכל יעו"ש וברש"י, הרי מפורש דאו"ב המדולדלין אסורין לב"נ, אמנם לפמש"כ א"ש דשם לר"ש קאי ולר"ש דס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה שפיר הוי כנחירה לגבי הא מילתא דיאסרו או"ב המדולדלין לב"נ, אבל לדידן דקימ"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה שפיר מותרין או"ב המדולדלין לב"נ משום מי איכא מידי וכמו בשוחט את הטריפה ואפשר שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן, וע"כ לא הביא דין זה דאו"ב המדולדלין דאסורין לב"נ בה' מלכים, והבן כי הדברים לענ"ד נכונים מאד: ובזה ניחא ג"כ מש"כ רש"י ז"ל בחולין (קכח.) ד"ה בהכשר קודם מחשבה דאבר המדולדל אסור לב"נ וזה תמוה דהרשב"א והר"ן מתירין באמת לב"נ כמבואר בש"ך הנ"ל יעו"ש ולא הביאו כלל דברי רש"י ז"ל שמבואר מהם היפוך זה, אולם לפמש"כ יש לומר דמש"כ רש"י דאסור לב"נ הוא לרב פפא דהוא מארא דשמעתא דהכשר קודם מחשבה, ור"פ ס"ל לעיל כרב אחא בר יעקב כדאיתא התם אמר ר"פ הוי יתיבנא קמיה דראב"י ובעי דאימא ליה וכו' ולא אמינא ליה דהא טעמא קאמר, הרי דר"פ ס"ל סברת ראב"י דלא אמרינן מי איכא מידי כל היכא דאיכא טעמא וכו', א"כ לר"פ שפיר כתב רש"י ז"ל דאסור אבר המדולדל משום דבמיתה תלי' מילתא ומיתה עושה ניפול והוי אבר מה"ח: [הערה - והנה התוס' שם ל"ג הקשו אמאי דאמרינן דאחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין משום דמי איכא מידי וכו' ואמאי לא נאמר דלאו בני שחיטה נינהו כמו דאמרינן בסנהדרין דמשו"ה אסורה יפ"ת לב"נ אף דמותרת לישראל משום דלאו בני כבוש נינהו: ולענ"ד נראה לולא דבריהם הייתי אומר דלק"מ דהטעם דאסרה תורה יפ"ת לב"נ הוא משום שצריך כבוש מקודם דאז פקעה ממנה איסור א"א דנעשית כהפקר ע"י כבוש, דמצד שכבש את האויב במלחמה נעשית אשתו הפקר, משא"כ בב"נ שאין כבושו כבוש וע"כ לא נעשית אשתו הפקר דגם בישראל לא התירה תורה רק ע"י שקונה ע"י הכבוש, וע"כ בב"נ שאין כבושו כבוש א"א באיסורה קיימא, ולפ"ז באמת אם ישראל כבש האויב ומצא בשבי' אשת יפ"ת היא מותרת גם לב"נ כיון שע"י הכבוש של ישראל פקע ממנה איסור אשת איש היא מותרת לכל אדם ע"י כבושו של ישראל, וא"כ הדין הזה ממש הוא ג"כ אצל שחיטה דמה דאסור לב"נ בני מעים הוא מפני שאין לו יד לזביחה ואין שחיטתו מכשרת כדי להפקיע ממנה איסור אמה"ח כל זמן שלא מתה ממש ושחיטתו לא מהני גם לישראל להפקיע ממנה איסור אבמה"ח כל זמן שמפרכסת דעכו"ם השוחט אסור לישראל המפרכסת משום אבר מן החי, ורק ישראל שיש לו יד לשחיטה וא"כ נעשה בה מעשה השחיטה צריכה להיות מותרת גם לב"נ, כיון דמעשה השחיטה נעשה בה שוב אמרינן מי איכא מידי, ודומיא דהכי הוא גם ביפ"ת דאם ישראל הוא עושה הכבוש היא מותרת גם לב"נ וא"כ דין שחיטה ודין יפ"ת שוה ולק"מ קושית התוס':

ג) ועפמש"כ לבאר לעיל שיטת רש"י ז"ל דבבשר מן הטריפה אין בה איסור בשר מן החי ע"פ סברת רבינו חיים בתוס' זבחים דבשר הפורש מן הטריפה הוא בשר מת ומטמא כנבלה נראה ליישב ג"כ דברי רש"י בפ' העור והרוטב (קכא ע"ב) אמר חזקיה הואיל ויכול לגוררה ולהעמידה על פחות מכזית וכ' רש"י שיכול לחותכה בחתיכות קטנות פחותות מכזית, והתוס' השיגו עליו דלא הי' צריך לפרש כן אלא אפי' בחתיכות גדולות ובלבד שלא יהי' איברים דבשר מן החי אינו מטמא, אולם לפמש"כ רבינו חיים דבשר הפורש מן הטריפה הוי נבלה ומטמא א"כ מדוייקים ונכונים דברי רש"י דכאן במפרכסת דשחט בה שנים או רוב שנים דהוי טריפה א"כ נהי דכמו שהיא חשובה חי' אבל בבשר הפורש ממנה יש עליה דין נבלה ומטמא וכמו שכתב רבינו חיים: ד) ולכאורה מדברי רש"י ז"ל שם גופיה אינו נראה כן שכתב שם בסמוך ד"ה ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי וז"ל, אין בו טומאה דבשר הפורש מן החי טהור ולהכי הוי כמן החי שאסור לב"נ הרי שגם דבשר הפורש מהמפרכסת שהיא טריפה ג"כ אין בה טומאה של נבלות ודלא כשיטת רבינו חיים:

אמנם לפ"מ שנתבאר בדברינו למעלה א"ש, דזה שכתבנו דבשר הפורש מן הטריפה הוי נבלה ומטמא אינו אלא אם לא הי' בה איסור לב"נ, משום דגם לענין טומאת נבלות צריך ג"כ שיהי ראויה לגר, וכמו דילפינן לענין סרוחה דלא קרי נבלה לענין טומאה רק אם ראויה לגר כדאיתא בבכורות כ"ב וילפינן זה מאיסור אכילה, הכ"נ לענין זה צריך שיהי' ראוי לגר ואם אסור לב"נ אינו מטמא טומאת נבלות, וכיון דברייתא זו שעליה פירש"י שאין בה טומאת נבלות ס"ל דבשר הפורש מן המפרכסת אסור לב"נ, וכמו שנתבאר לעיל בדברינו הטעם בזה, וכיון דאיכא בבשר הנחתך ממנה איסור אבמה"ח לב"נ שוב אין עליה טומאת נבלות כיון שאינה ראוי' לגר, וכ"ז לברייתא זו דאוסרת בשר הפורש מן המפרכסת לב"נ, אבל לעיל דקיימינן לחזקיה דס"ל דאינה לאיברים דמפרכסת אינה אסורה לב"נ ובשר הנחתך ממנה מותרת לב"נ א"כ שוב בבשר הנתלש ממנה איכא טומאת נבלות, כיון דראוי' היא לגר וע"כ הוי נבלה, וא"כ אי לאו דמעמידה על פחות מכזית היתה מטמאה משום נבלה כיון דאינה אסורה לב"נ, והדברים עמוקים:

ה) ולפי מש"כ יתיישב עוד קושיא אחת שקשה לי ומצאתי שכן הקשה ג"כ בתשו' חמדת שלמה בחולין (ד' ח ע"ב) אימת קיימא לכי גמרה שחיטה ההיא שעתא היתירא הוי, ולכאורה לדעת רש"י דשהי' במיעוט בתרא פסולה, וע"כ הטעם הוא דכל שעומד ושוחט חדא שחיטה היא ולא נגמרה שחיטתה עד לבסוף, וא"כ ודאי קודם שגמר כל הסימן אף אם שחט הרוב עדיין אמה"ח הוא כל שעומד וגומר הסימן, והא חום ביה"ש ודאי היא ג"כ בשחיטת רוב הסימנים דהא אסרינן סכין ששחט בה טריפה אף אם שחט רק הרוב, וכיון שהשוחט צריך שישחוט לכתחלה כל הסימן א"כ בששחט הרוב כבר אית ליה חום ועדיין אמה"ח הוא עד גמר כל הסימן כיון ששוחט וגומר, וא"כ אכתי איסור אמה"ח בלע:

אבל לפמש"כ דבטריפה ליכא איסור בשר מן החי בבשר הנפרש ממנה א"ש, דכיון שנשחטו רוב הסימנים שוב ליכא איסור בשר מן החי בדבר הנפלט ממנה, וע"כ הא דאמר כאן דהיתירא נמי בלעה אמה"ח הכוונה הוא בשר מן החי דבאבר מה"ח הא קימ"ל דלאו לאיברים עומדת וא"כ ממילא במה שנפלט ממנה ליכא איסור אמה"ח דכיון דלא נעשה מעולם איסורא אין בפליטתה שום איסור עתה דהא פליטתה אינו אבר כלל וגם אינו יוצא מן האיסור כיון דלאו לאיברים עומדת לא חל עליה איסור כלל וע"כ כאן האיסור הוא משום בשר מן החי דלדעת רש"י ד"ה לא"ע (ואיסור שא"ז לא ס"ל לרש"י) וא"כ לפמש"כ דבבשר הפורש מן הטריפה ליכא איסור במה"ח וא"כ ע"כ קושית הגמ' כאן דהיתירא נמי בלעה איסור אמה"ח הוא משום דבולע עוד טרם שנגעה בסימנים ועשאה טריפה, אבל בשחיטת הרוב דכבר נעשה טריפה ליכא איסור כלל וכמש"נ, ועוד דאף אם נגע בסימנים כ"ז שלא שחט הרוב לא הוי רק טריפה למ"ד נקובת הוושט הוי טריפה, ואף למ"ד דהוי נבלה היינו דלא מהני שחיטה כיון דאיתרע מקום שחיטה דידהו, אבל לענין עצם החיות היא שוה לכל טריפות דעלמא, וא"כ למ"ד טריפה חי' כ"ז שלא נשחטו רוב הסימנים לא אזלא חיותא והיא חי', וא"כ א"ש טפי דמ"ד כאן בחמין הוא רב אחא, דקימ"ל ר"א ורבינא רבינא לקולא, א"כ כאן מ"ד בחמין הוא רב אחא, ור"א ס"ל טריפה חי' לקמן (נח.) דס"ל התם דטריפה יולדת וכ"ש שחי', כמו"ש תוס' (ע"ז ה), וא"כ לדידיה כל שלא נשחטו הרוב הוי חי' והוי אסור משום בשר מן החי ג"כ, אבל כשנשחטו רובן שוב אזלא חיותן ושוב ליכא איסור בשר מן החי והבן:

תוכן העניינים

שות מרחשת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה