שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
יורה דעה · שאלה ו
נשאלתי על הא שפסק מרן בש"ע י"ד סימן רכ"ח דאם נדר על דעת חבירו שאין מתירין לו אלא א"כ הודיעו אפילו אם יש מצוה בהתרתו דהא הכא מרן סתם ולא חלק בין כשיש מצוה בהתרתו וכמו שחלק אח"כ להדיא בנודר על דעת רבים או דילמא ל"ש:
תשובה קודם שנבא לפרק נגמר הדין נשא ונתן בהאי עניינא כיד ה' הטובה פל עלינו ולהביא בתחלה מה שראיתי בגנזי דר' אבא זלה"ה מה שהאריך ופלפל בהאי עניינא וז"ל עמ"ש רש"י בפ"ט דנדרים דף ס"ה וז"ל מהו במדין וכו' וא"ר ת"ח מתיר לעצמו עכ"ל וקשיא לי על דבריו הללו ממאי:
ז דתנן התם בתחלת פרקין ועוד אר"א פותחין ב בנולד וחכמים אוסרין וכו' ואמרינן בגמ' מ"ט דר"א אמר רב חסדא וכו' ופרש"י כי מתו כל האנשים לפי שנדר משה וכו' בשביל שנדרה וכו' עכ"ל והשתא לפי מה שפרש"י דהדירו יתרו למשה שלא לשוב מצרימה מה"ט גופיה מפני אותן האנשי' המבקשים את נפשו להורגו א"כ איפה מאי מייתי ראיה ר"א ממשה דפותחין בנולד והא תנן התם בו בפרק סמוך ונראה לזה רמ"א יש דברים שהם כנולד וכו' כיצד אמר קונם שאני נושא את פ' שאביה רע א"ל מת או שעשה תשובה וכו' ופרש"י דדמו לנולד אבל אינם נולד ממש ופותחין בהם ופריך בגמרא מת נולד הוא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר ופרש"י כתולה נדרו בדבר ברשע אביה דמשמע כל זמן שאביה קיים דודאי אם אמר שאיני נושא את פ' סתם ודאי כדקאמרת השתא דאמר שאביה רע לפי שהוא רשע אינו נושא את בתו ולהכי פותחין לו אלו היית יודע שמה עכ"ל א"כ ה"נ בשבועת משה ליתרו כיון שיתרו הר הדירו למשה שלא לשוב מצרימה להדייא מה"ט מפני אותם האנשים המבקשים את נפשו ואי לאו הכי לא היה מדירו א"כ נעשה כתולה נדרו בדבר ומש"ה פתח ליה הקב"ה בהאי פתח למשה שמתו אותם האנשים ומאי מייתי ר"א ראיה ממשה דפותחין בנולד גם נמי יש לתמוה דאמאי לא קאמר הש"ס נמי דה"ט דרבנן דס"ל דאין פותחין בנולד משום דס"ל משום דאין ראיה ממשה משום דהוי כתולה את נדרו בדבר והוצרך לו' דה"ט דקסברי הנהו מי מייתי והא אר"י כל מקום שנאמר נצים וכו' אינם אלא דתן ואבירם אלא אמר ר"ל שירדו מנכסיהם ולכאורה היה אפשר ליישב ולו' דרש"י גריס במתני' נמי ואין חכמים מודו לו כמו גירסא שלפנינו והיינו דס"ל דזה נמי הוי נולד ואין פותחים בו ולא הוי כתולה נדרו בדבר ומש"ה מייתי ר"א ראייה ממשה דלא ס"ל כר"מ גם נמי מש"ה לא קאמר הש"ס דה"ט דרבנן משום דהם פליגי אר"מ אמנם מצאתי להראנ"ח בתשו' בח"ב סי' ע"ב דקפ"ז ע"ג שכתב שמדברי רש"י נראה שאינו גורס כלל במתני' מחלוקת ולא הזכיר כלל בדבריו רמז למחלוקת זה ע"ש א"כ איפה הדרה קושיא לדוכתה תו קשיא לי במה שפרש"י וז"ל ורבנן דלא ס"ל דפותחין בנולד אמרי לך וכו' לאו היינו חרטה להתיר בה את הנדר עכ"ל עש"ב דמנ"ל לרש"י לפרש הכי שכבר ירדו מנכסיהם בשעת הנדר והוי טעות אי משו' דקשיא ליה דעדיין קשה דהוי נולד הרי בירוש' פריך על זו ועניות לאו נולד הוא א"ר זעירא ועניות מצוייה והביאו אותו הרא"ש והר"ן ז"ל ומנ"ל לרש"י דתלמודא דידן פליג על הירוש' וס"ל דאין פותחין בנולד אע"ג שהוא מצוי הרי באמת אין הכרח בזה בתלמודא דידן ואדרבה פשט הש"ס דקא' ר"ל שירדו מנכסיהם ולא אמר כבר ירדו וכו' משמע שירדו מנכסיהם אחר הנדר תו ק"ל דא"כ למה הוצרך הש"ס לומר דרבנן ס"ל שירדו מנכסיהם ופליגי על ר"א בתרתי חדא דהאי מתו ירדו מנכסיהם ותו קודם הנדר לימא דלעולם רבנן ס"ל דהאי מתו כפשטא אמנם ס"ל שכבר מתו קודם הנדר ולא הוי נולד אלא בטעות ומש"ה פתח ליה הקב"ה דאי פתח למשה תו קשיא לי דא"כ למה הוצרך משה לעשות תקנה דקא"ל במדין נדרת וכו' במדין דמשמע דצריך התרה והא ל"ל ומאי דפריך הש"ס והא מיתה נולד אמרינן בגמ' ור"י אמר כבר מת וכבר עשה תשו' קאמרי ליה ופרש"י ור"י אמר כבר מת לא הוי נולד כלל דבשעה שנדר כבר מת אהכי פותחין לו דכבר מת בשעה שנדרת והוה ליה בטעות והא דאמר במתני' שהן כנולד דדמו לנולד פורתא קאמר ופריך בגמ' מתיב ר' אבא קונם שאיני נושא לפ' כעורה וכו' מותר בה וכו' אלא שהנדר טעות ובשלמא לרב הונא דאמר נעשה כתולה נדרו בדבר תנא תולה נדרו ותנא נדר טעות אלא לר"י דאמר כבר מת וכבר עשה תשובה ל"ל למתני תרי זמנין נדר טעות ופרש"י אלא שהנדר טעות מעקרא ולא הוי נדר
והנה הרב מהראנ"ח שם הקשה דברי רש"י הללו אהדדי דבתחלה כתב כבר מת ואהכי פותחין לו וכו' דמשמע דצריך התרה ולגבי קושיית הגמ' דקאמר אלא שהנדר בטעות כת' ואינו נדר דמשמע דאינו צריך התרה ויישב הרב ז"ל דאליבא דר"י וכו' ולכך כתב רש"י במלתיה דרב הונא וסיפא תנא נדר טעות דלא הוי נדר עכ"ל עש"ב וקשיא לי לפ"ז דא"ה מאי פריך הש"ס על ר"י תרי זמני ל"ל אימא דהוצרך התנא לשנות כעורה ונמצאת נאה כדי ללמדנו בזה דאפי' התרה א"צ וכן משמע פשטא דמתני' דקאמר מותר גם נמי מדלא קאמר יש דברים שהם כנולד וכו' כמו הכא בנודר מן האשה שה מפני שאביה רע וה"ט דהכא צריך התרה דאביה רע אע"ג שכבר מת והנדר בטעות משום דגזרינן מת כבר אטו מת אחר כך אבל בכעורה וכו' מלתא דלא שכיחא היא שתהיה נאה אח"כ ומש"ה לא גזרינן בה בנמצאת נאה אטו נעשית נאה אח"כ דמלתא דלא שכיחא היא ועיין בהרא"ש ובדברי מהראנ"ח דף קפ"ז ע"ב בסופו וא"כ מאי פריך הש"ס על ר"י תרתי ל"ל אימא דס"ל לר"י כמ"ש איברא שהתו' פירשו משם הר"ם דה"פ ל"ל למתני תרתי ליתני הך בבא גבי הך דלקמן דמיירי בנדר טעות וכו' ע"ש ואם רש"י מפרש כך הו"ל לפרש כולי האי וקצר במתני' וכו' ועדיין צ"ע ואיך שיהיה נמצינו למדים דאליב' דרב הונא דהלכת' כוותיה משום שאסיק הש"ס לר"י בקושיא בכבר מת וכבר עשה תשובה אפי' התרה א"צ וא"כ ה"נ בנדר משה שהיה בטעות שכבר ירדו מנכסיהם בשעת הנדר אמאי הוצרך לעשות התרה על נדרו אמנם לפי מה שפי' הרא"ש והר"ן א"ש שהוצרך לעשות התרה על שבועה דלאו היה טעות בעקר הנדר שירדו מנכסיהם אחר שנדר גם נמי לא קשה עלייהו קושיא א' שהקשינו דמאי מייתי ר"א ראיה ממשה וכו' שהם פירשו דלעולם יתרו הדירו שלא לשוב מצרימה משום בתו אבל משה אי לאו שהיו אנשים מבקשים להורגו במצרים לא היה נודר ליתרו בשביל בתו וא"כ י"ל כיון שבדעתו של משה כיוון לזה ולא אמר בפי' בפני יתרו דלאו בשביל בתך אני נשבע אלא משום דבלא"ה איני יכול לשוב למצרים מפני האנשים שים המבקשים את נפשי דברים שבלב אינם דברים ולא כתולה נדרו בדבר אך לפי מה שפרש"י ז"ל דיתרו גופיה הדירו מה"ט ולא בשביל בתו ק' א"כ הוי כתולה נדרו בדבר ומאי מייתי רבי אליעזר ראיה מניה דפותחין בנולד מיהו על ר"א יש ליישב דס"ל כר' יוחנן דאוקי למתני' בכבר מת וה"ט משום דס"ל אע"ג דאמר מפני שאביה רע לא הוי כתולה נדרו בדבר עד שיאמר בפי' קונם שאיני נושא את פ'כל זמן שאביה רע ומש"ה מייתי ראיה ממשה דפותחין בנולד משום דלא מצינו בשבועת משה שפירש להדייא ייא כל זמן שאלו האנשים חיים איני שב למצרים אלא בסתמא נשבע שלא ישוב למצרים מפני האנשים המבקשים את נפשו:
אמנם על הש"ס קשה דמאי קא פריך ורבנן מאי טעמייהו הו"ל לדחות בפשיטות דשאני משה דפתח ליה הקב"ה האי פתחא משום דהוי כתולה נדרו בדבר דהלכתא כוותיה דרב הונא דאמר הכי דאסיקנא לר"י בקושיא ויש ליישב בפשי' דאה"נ דהוה מצי לשנויי הכי בפשיטו' אליבא דרב הונא אלא כדי שלא יקשה לפ"ז על ר"י מרבנן דאיך סבר בהאי קונם שאיני נושא את פ' מפני שאביה רע דלא הוי כתולה נדרו בדבר מש"ה תי' דשאני משה דהנהו לא מייתי אלא כבר ירדו מנכסיה' וכמ"ש בש"ס ואפי' לס' ר"י ל"ק ממשה:
עוד יראה לע"ד בין לרב הונא בין לר"י שאע"ג שפרש"י שיתרו הדירו למשה מה"ט מ"מ בשעה שהשביעו לא אמר בפירוש משה איני שב למצרים מפני האנשים המבקשים את נפשי וכיון שלא אמר בשעת השבועה הכי לא הוי כתולה נדרו בדבר אע"ג שהאמת הוא שהשבועה בשביל זה וכן יראה להדייא מדברי רש"י שצריך לו' בפי' בשעת השבועה הסיבה שכתב דודאי אם אמר סתם כדקאמרתי השתא דאמר מפני שאביה רע משמע מדבריו שהטעם הוא מפני שאמר בשעת הנדר מפני שאביה רע הא לאו הכי לא הוי כתולה נדרו בדבר וכן נראה מדברי הר"ן שכתב יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד לפי שהוא כתולה נדרו בדבר דכיון דאמר שאביה רע כל זמן שאביה רע וכו' הרי להדיא שכתב דהטעם הוא משום דאמר אביה רע וכו':
ובזה אשכחנא פתרי לקושיא שניה שהקשינו על רש"י שכתב שכבר ירדו מנכסיהם דא"כ אמאי הוצרך משה לעשות התרה הא הוי בטעות דהיינו דוקא כשפירש הסבה בשעת השבועה אז אין צריך התרה אם היתה הסבה בטעות אבל משה לא הזכיר הסבה בשעת השבועה ומש"ה הוצרך להתרה אע"ג שהיתה בטעות וכ"כ הר"ן ז"ל עלה דההיא דהכתה את בני וז"ל ומש"ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפ' שגנבה את כיסי דאי לאו הכי אעפ"י שהיתה דעתו בשביל זה מ"מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעקר הנדר עכ"ל הרי להדיא שכתב שצריך לו' בפי' הסבה בשעת השבועה חזות קשה ראה ראיתי בדברי מהראנ"ח סי' ע"ב שהביא האי לישנא דהר"ן וסיים וכתב וז"ל ומיהו בקונם שאיני נושא את פ' מפני שאביה רע דהוי כתולה נדרו בדבר לא איתפרש בדברי המפ' אי בעי שיאמר כן בפי' הסבה או אם סגי וכו' שאפשר לחלק וכו' יעש"ב שרצה לחלק ולו' דלא בעינן שיאמר בפי' הסבה בשעה שנדר ואח"כ חזר בו מה"ט דכי היכי לר"י דמוקי מתני' בנדר טעות מפני שאביה רע וכו' דמתנית' דוקא שפי' כן ה"נ לרב הונא צ"ל כן דלא פליגי בהא ר"י ור"ה יע"ש ותמיהא לי מלתא דרב דאיך לא ראה דברי רש"י והר"ן שהם גלויים לעין כל דהטעם הוא דהוי כתולה נדרו כיון דאמר שאביה רע בשעת הנדר ועדיפא מזה הביא הר"ן ז"ל משם ר' שמואל שכתב דה"ט בכעורה ונעשית נאה לא אמרי' דהוי כתולה נדרו דכיון דפ' כעורה וקאמר ולא קאמר מפני שהיא כעורה לא משמע דהוי כתולה נדרו בדבר וכו' א"כ איפה לפ"ז כ"ש היכא שלא הזכיר הסבה כלל בשעת הנדר דאף ע"ג שהזכיר אותה קודם בודאי לא אמרינן דהוי כתולה נדרו ואיך כתב הרב דבתולה נדרו בדבר לא איתפרש בדברי המפ' אם צריך שיאמר בפי' הסבה בשעת השבועה והכי מצינו אדרבה הדבר הוא להפך דבתולה נדרו בדבר הא איכא מאן דס"ל שהוא חמור מנדר טעות דכל זמן שלא אמר מפני שהיא כעורה אף על פי שהזכיר הסבה בדבריו וקאמר פ' כעורה לא הוי כתולה נדרו בדבר וצ"ע:
איברא שהרב האריך הרחיב בפלפולו הזך עש"ב ולבסוף כתב וז"ל הכלל העולה דלדעת התו' וכו' ע"ד ואנן סהדי וכו' יעש"ב:
איכו השתא מוכרחים אנו לו' דמה שנראה מדברי רש"י והר"ן דאם לא אמר בשעת הנדר מפני שאביה רע לא הוי כתולה נדרו בדבר היינו דוקא כשלא פירש מקודם שאינו רוצה ליקח אותה מפני שאביה רע אבל אחר הנדר אמר לנו בשביל זה נדרתי אבל אם פי' קודם הטעם ואח"כ נדר כיון שידעינן שבשביל זה נדר הוי כתולה נדרו בדבר אע"ג דלא פי' בשעת הנדר א"כ הה"נ אם הדבר מוכחא מלתא ואנן סהדי שבשביל זה נדר אע"ג דלא פי' כלל הוי כתולה נדרו בדבר ואם כן ל"מ לרש"י שכתב דהדירו יתרו למשה מה"ט מפני האנשים המבקשים להורגו דהדרא קושיא לדוכתה דמאי מייתי ר"א ראיה ממשה שאני התם כיון שיתרו הדירו מה"ט הוי כתולה נדרו ואע"ג דלא פי' בשעת הנדר הטעם אפ"ה כיון דברירא לן ואנן סהדי דמה"ט הדירו וכמ"ש רש"י אם כן הוי כתולה נדרו גם נמי מאי פריך הש"ס ורבנן מ"ט הו"ל לתרץ דשאני התם דהוי כתולה נדרו גם להרא"ש ולהר"ן שכתבו דלעולם יתרו הדירו בשביל בתו אפ"ה כיון שהם כתבו דלעולם משה אי לאו שהיו אנשים מבקשים נפשו לא היה נשבע בשביל בת יתרו א"כ הרי אומדנא דמוכח דמשה לא נשבע אלא בשביל זה וא"כ הוי כתולה נדרו ומאי מייתי ר"א ראיה ממשה גם נמי מאי פריך הש"ס על רבנן מ"ט לכן נראה כתי' א' שכתבתי:
ברם לפ"ז נשאר לנו ליישב דאמאי הוצרך משה התרה מיהו אליבא דרש"י ז"ל שכתב שהנדר היה בטעות שכבר ירדו מנכסיהם יש ליישב במה שהעלה הראנ"ח ז"ל שם אליבא דהר"ן ז"ל דאית ליה דהא דקאמר שהכתה את בני היינו דוק' כשפי' להדייא ולא סגי לו' שכך היה בדעתו דהה"נ אם פירש הסבה קודם הנדר שאינו רוצה ליקח אותה ואח"כ נדר סגי אפי' בסתם ולא קאמר הר"ן שאם לא פי' אינו מועיל אלא דוקא אם לא פירש כלל לא בשעת הנדר ולא קודם לכן אבל כל שפי' אפילו קודם הנדר שידעינן שלכך נדר אח"כ סגי מיהו העלה לדעת הר"ן דס"ל דבנדר טעות צריך לפרש להדיא בשעת הנדר הסיבה ואם לא פי' לא סגי אע"ג דאומדנא דמוכח הוא שבשביל זה נדר לא סגי וצריך לפרש הדבר בשעת הנדר א"נ קודם הנדר ומתוך כך עמד ונדר בסתם אבל אם פי' הסבה קודם שעה או שתים לא חשיב פירש והביא ראיה לדבר עש"ב וא"כ לפ"ז יש ליישב ולו' דבמשה מעשה שהיה כך היה דאע"ג דיתרו הדירו למשה מה"ט מ"מ לא הזכיר הסבה בשעת מעשה ולא קודם ומתוך כך עמד והשביעו אלא מקודם זה שעה או יום אמר לו יתרו שאני רוצה להשביעך שלא תחזור למצרים מפני האנשים המבקשים וכו' ובשעת השבועה השביעו בסתם ולא זכר הסבה אותה שעה ורש"י ז"ל אזיל בשטת הר"ן ומשום הכי הוצרך לעשות התרה:
אמנם להרא"ש והר"ן שכתבו דירדו מנכסיהם אחר הנדר וה"ט דפתח לה בעניות משום דשכיחא וכמו דאיתא בירוש' והרא"ש בפסקיו הסכים דתולה נדרו בדבר א"צ התרה וגם הר"ן כתב בפשי' כהירוש' דא"צ התרה א"כ כיון שכתבו דמשה לא נדר אלא בשביל האנשים וכו' קשה דאמאי הוצרך לעשות התרה והא הוי כתולה נדרו בדבר וא"צ התרה:
ויותר יגדל התימא נמי לפי מה שהעלה הראנ"ח מדברי התו' דפליגי על הר"ן וס"ל דאפי' בהכתה את בני א"צ לפרש ולפי דבריו יוצא הדין במכ"ש בתולה נדרו דס"ל דאין צריך לפרש הסבה להדיא אלא כל היכא דאנן סהדי שבשביל זה נדר חשיב כמפרש וגם כתבו הכא גבי נדר משה וז"ל ומשה נדר שישב אצל חמיו במדין לפי שהיה ירא לשוב למצרים אמאי הוצרך לעשות התרה הן אמת שדברי הרב תמוהים דאיך כתב דהתו' פליגי עם הר"ן דהרי כתבו התו' להדיא גבי הכתה את בני וכו' וז"ל אין לפרש אם גנבה דהא פשיטא הוא שלא חל הנדר עכ"ל משמע מדבריהם דמיירי שפי' להדיא בשעת הנדר כמ"ש הר"ן ז"ל גם מהרי"ט בחי"ד סימן כ"ו הביא ראיה מדברי התו' הללו דס"ל כהר"ן ע"ש ומה שהביא ראיה הרב מדברי התו' בפ"ד דנדרים ע"ש יש לדחות ולומר שכוונת התו' על ההיא דראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי הם עליכם קרבן ונמצאו אביו ואמו שלא אמר בפי' חוץ מאביו ואמו ואפי' בשעת הנדר וכן נמי גבי נדרי זרוזים דאע"ג דהוציאם בפיו בלשון נדרים אפ"ה מותרין וע"ז כתבו דשאני התם דאנן סהדי שדעתו לכך וכו' אבל גבי הכתה את בני מודו דדוקא נקט משום דלא מוכחא מלתא אם לא פי' הטעם להדיא אבל מ"מ נראה מדבריהם דהטעם על אביו ואמו דא"צ לפרש משום דמוכחא מלתא ואנן סהדי שאין דעתו על אביו ואמו ולפי מה שהעלה הר' ז"ל דבתולה נדרו יותר יש להקל מנדר טעות דא"צ לפרש א"כ לפ"ז יוצא הדין בתולה נדרו אליבא דהתו' דא"צ לפרש היכא דמוכח' מלתא במכ"ש מנדר טעות וא"כ אמאי הוצרך משה להתרה כיון שכתבו דמשה לא נשבע בע אלא בשביל האנשים וגו' א"כ אפי' שנאמר דמשה לא הזכיר הסבה בשעת השבועה כיון דאנן סהדי דבשביל זה נשבע א"כ הוי כתולה נדרו:
מיהו יש ליישב ולו' דאע"ג דהתו' חילקו בין מלתא דמוכחא ללא מוכחא היינו כשהטעות בעיקר הנדר כמו אביו ואמו וכן גבי נדרי זרוזין דמוכחא מלתא שאין כוונתו לנדור אמת לאסור עצמו בשום דבר אמנם גבי הכתה את בני אית להו דצריך לפרש בשעת הנדר הסיבה אף על גב דמוכחא מלתא כיון שאין הטעות בעקר הנדר אלא בסיבה וס"ל דכן הדין נמי בתולה נדרו דצריך לפרש הסבה דאע"ג דמוכחא ופליגי על הר"ן ז"ל שנראה מדבריו דמודה בתולה נדרו שאין צריך לפרש היכא דמוכחא מלתא ומשה לא זכר הסבה בשעת השבועה ולא הוי כתולה נדרו בדבר ומש"ה הוכרח לעשות התרה עוד נראה אה ליישב אליבא דהתו' שהם פירשו על אוקמתא דר"י שאמר שכבר מת דר"מ אית ליה שאינו כנולד דלא גזרינן אטו מת אח"כ ואין חכמים מודים לו דגזרינן וכו' עש"ב א"כ איפה אף לאוקמתא דרב הונא י"ל דכך מפרשים דר"מ אית ליה דהוי כתולה נדרו ואין חכמי' מודים לו דלא הוי כתולה נדרו אע"ג שאמר מפני שאביה רע בשעת הנדר עד שיאמר בפי' כל זמן שאביה רע ומש"ה במשה אע"ג שנשבע מפני אותם האנשי' המבקשים וכו' כיון שלא פי' בהדיא כל זמן שהם קיומים לא הוי כחולה נדרו ומשום הכי הוצרך לעשות התרה:
אמנם על והר"ן עדין הקושי' במקומה עומדת לפי מה שהעלה מדבריהם הראנ"ח ז"ל דבתולה נדרו א"צ לפרש הסבה להדיא היכא דאיכא אמדנא דמוכח ואנן סהדי שבשביל כך נדר והרי משה אנן סהדי שבשביל האנשים וכו' וא"כ אמאי הוצרך לעשות התרה ויראה ליישב דאף על גב שכתבו התו' והר"ן עקר הנדר היה משום דבלא"ה לא היה רשאי לשוב למצרים מ"מ דבר זה לא ידע אותו אלא הקב"ה שמשה מה"ט נשבע אבל הרואה סובר שבשביל חמיו נשבע ולא מוכח' מלת' ומש"ה אהני ה"ט לעשות פתח לשבועתו אבל לא לפטרו מן השבועה לגמרי אפי' בלא התרה עוד י"ל דהרא"ש והר"ן נמי מפרשים מאי דקאמר והתר נדרך איהו גופיה יתיר עצמו בלא שאלת ח' מה"ט דהוי כתולה נדרו בדבר:
מיהו כל מאי דכתי' הוא לשי' הראנ"ח שהעלה מדברי הרא"ש והר"ן בנדרי אונסים דחלה בנו וכו' דבתולה נדרו נמי א"צ לפרש היכא דמוכחא מלתא ואנן סהדי ועפ"ז דן את הדין בנדון שלו עש"ב אבל אנכי נלע"ד דליכא ראיה כלל מדברי הרא"ש והר"ן גבי חלה בנו וכו' דשאני התם כיון דמלתא דמוכחא הא דלא הדירו אם יעכבנו שום אונס א"כ עכשיו שחלה בנו לא חל הנדר מעולם אכל גבי קונם שאיני נושא פ' אע"ג דמוכחא מלתא דמפני שאביה רע אסר אותה כיון שמת או עשה תשובה לאחר שנדר א"כ חל נדרה בה שעתא וכיון שלא פירש הסבה בשעת הנדר לא הוי כתולה נדרו אלא י"ל מפני שאביה רע דעתו לאסור אותה לעולם והרי לס' ר"י דאוקי לה למתני' בכבר מת משמע דס"ל אע"ג שאמר להדיא בשעת הנדר מפני שאביה רע לא הוי כתולה נדרו עד שיפרש להדיא יא כל זמן שאביה רע א"כ הה"נ לס' רב הונא י"ל דלא פליג עליה אלא דוקא היכא דפירש הסבה להדיא בשעת הנדר וכמו דקאמר מתני' בזה דוקא אית ליה דהוי כתולה נדרו אבל אם לא פירש לא הוי כתולה נדרו אע"ג דאיכא אומדנא דמוכח וכמו שנראה מפשט רש"י והר"ן וא"כ איפה חוזרני בי למה שכת' לעיל דאף על גב דמשה נדר בשביל האנשים וכו' ואיכא אומדנא נא דמוכח אפ"ה כיון שלא הזכיר הסבה בשעת השבועה לא הוי כתולה נדרו ובזה א"ש דברי רש"י והרא"ש והר"ן ומש"ה הוצרך התרה:
שבתי וראה שעדין דברי רש"י תמוהים שפי' דנדר משה היה בטעות שכבר ירדו מנכסיהם ויתרו הדירו מה"ט מפני האנשים וכו' דא"כ אמאי הוצרך התרה והרי על מה דתנן בפ' ה' דנזיר דל"ה מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו וכו' ופרש"י ואם משנגבה בהמה נדר שבדעתו היה לקבל נזירותו על אותה בהמה ובשעה שנזר לא היתה ברשותו ה"ז אינו נזיר דנזירות בטעות היא עכ"ל :
הרי נראה מדבריו להדיא דאע"ג דלא פירש בשעת הנדר הסיבה להדיא כיון שבדעתו הוה סגי ונדר בטעות הוי וא"צ התרה וכן העלה מהרי"ט בחי"ד סימן כ"ו ע"ש מדברי רש"י הללו ופליג על הר"ן בההיא שהכתה וכו' שפי' שצריך לו' בהדיא הסבה בשעת הנדר ולכאו' רצה ללמוד מדברי רש"י דאית ליה דאע"ג דלאו מוכחא מלתא שבשביל זה נדר אפ"ה הוי נדר בטעות אם יאמר לנו שבשביל זה נדרתי מיהו לבסוף כתב דה"נ מוכחא מלתא וכו' ע"ש אם כן מ"ש הכא שפירש הסיבה להדיא קודם השבועה שיתרו גופיה הדירו מה"ט דאף על גב דלא הזכיר הסיבה בשעת השבועה הוי נדר בטעות וא"צ התרה:
וכן נמי יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' שבועות דאית ליה דאפי' בנולד אם מתחרט לגמרי מתירין לו וכתב שם הכ"מ ליישב דבריו דאיהו נמי מפרש כפרש"י שהנדר היה בטעות וכו' ע"ש והעלה מהרי"ט שם מדברי הרמב"ם בפ"ח מה' נדרים דפליג על הר"ן עש"ב א"כ איפה כיון שעשה נדר בשביל האנשים וכו' וכבר ירדו מנכסיהם הוי נדר בטעות וא"צ התרה מיהו אליבא דמהרי"ט דאית ליה כהרמב"ם בעי מלתא דמוכחא יש ליישב דהרמב"ם מפרש כהרא"ש והר"ן דלעולם יתרו הדירו בשביל בתו אבל משה אי לאו היו אותם האנשי' וכו' לא היה נודר ליתרו וא"כ לאו מוכחא מלתא שמשה נשבע משום אותם האנשים אלא בשביל בתו אמנם לפי מה שהעלה רמ"ך בספר כהונת עולם סי' רל"ב דהרמב"ם אית ליה דלא מוכחא מלת' שבשביל זה נדר אם הנדר הוא לעצמו ולא על אחרים והוא אומר לנו שבשביל זה מעקרא נדרתי סגי עש"ב. א"כ ה"נ משה כיון שהאמת הוא שבשביל האנשים נדר ומה"ט פתח ליה הקב"ה האי פתחא והנדר היה בטעות א"צ התרה:
מיהו עדיין יש ליישב ולומר דהרמב"ם יפרש דמה"ט א"ל הקב"ה לך והתר נדרך דמשמע דאיהו גופיה יתיר לעצמו בלא שאלת ח' משום שהנדר היה בטעות אמנם רש"י שכת' דה"ט שהיה יכול להתיר לעצמו משום דקי"ל בג"ח מפר לעצמו משמע דאי לאו הכי ולא היה יכול להתיר הוא לעצמו אלא על ידי שאלת ח' והא נדר בטעות הוי ואין צריך התרה ויש ליישב בדוחק וצ"ע:
עוד אשוב ואתפלא בדברי רש"י שפי' שנדר משה היה בטעות דמשמע דקשיא ליה דאם ירדו מנכסיהם אחר שנדר עדיין קשה דהוי נולד אע"ג דשכיח כמו שאמרו בירושלמי והרי בפ"ד דנדרים דפ"ג אמרינן ר' ישמעאל בר' יוסי וכו' א"ל רב אחא מדכתי וכו' א"ל האי לאו נולד הוא דשכיחי וכו' ע"כ עש"ב הרי בהדיא דס"ל לתלמודא דידן דפותחין בנולד. דשכיח ואיך יראה מדבריו דס"ל דאין פותחין בנולד אע"ג דשכיח שבתי וראה שהן הם הדברים הנאמרים להרמב"ם ז"ל בפ"י מה' שבועות ה' י"ב שכתב וז"ל אין פותחין בנולד וכו' ונהפכה דעתו מתירין לו עש"ב וכתב הכ"מ על דבריו דרבי' אינו מחלק בין נולד מצוי לשאינו מצוי אלא בין ניחא ליה ללא ניחא ליה וכו' ע"ש ובאמת דבריו תמוהים וכבר עמד עליהם הרלח"מ עוד תמה עליו דאם אין החלוק תלוי אלא שיהיה דבר וכו' כיון שלדעתו אין לחלק בין מצוי וכו' עש"ב והן אמת דהאי קושיא סלקא אליבא דמרן בכ"מ שכתב דהרמב"ם נפקא ליה דבניחא ליה מתירין לו מההיא דכלבא שבוע דמש' מדבריו ז"ל דממתני' ליכא הכרח לזה ואפשר לפרש אותה אף בניחא ליה ועפ"י זה יש להקשות דא"כ למה תלה הדבר במתני' משום נולד אמנם לעד"ן דבאמת ממתני' מוכח דבניחא ליה מתירין לו אף בנולד והוא במה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם שכתב אין פותחין בנולד וכו' הואיל ולא ניחם וכו' ואם מאמר אין פותחין בנולד וכו' אפשר לפרש דבין ניחא ליה בין לא ניחא ליה א"כ מאי מלת הואיל ולא ניחא דקאמר הרמב"ם דמשמע דמלתא דפשיטא היא דהא דאין פותחין בנולד הוא משום שלא ניחם וכו' ומנין ידענו דבר זה ממלת אין פותחין והכי הו"ל להרמב"ם לו' אין פותחין בנולד כיצד נשבע וכו' אם לא ניחם על שבועתו אין פותחין אלא ודאי נראה ברור מדברי הרמב"ם הלשון אין פותחין בנולד וכו' לא שייך אלא היכא שלא ניחם מיהו אחר העיון בדברי הרמב"ם לעיל נראה דאין זה הכרח כלל שהרמב"ם כתב בתחי' מי שנשבע ולא ניחם וכו' ובא לב"ד לקיים שבועתו וכו' פותחין וכו' וע"ז סיים וכתב אין פותחין הואיל ולא ניחם אמנם אפ"ה יש ליישב ולו' דהרמב"ם פשי' ליה דלשון פתח לא שייך אלא היכא שזה לא ניחם ונהפכה דעתו וביאור הענין משום דמלתא דפשיטא היא דכל היכא שמתחרט מעקרו ונהפכה דעתו אין צריך פתח כי אין צריך פתח אלא היכא שאינו מתחרט מעקרו אלא מהשתא בזה אנו צריכין לחפש לו פתח כמו שנתבאר בדברי הטור סי' רכ"ח ע"ש א"כ איפה מלתא דפשי' דהא דקאמר במתני' אין פותחין בנולד הוא כשלא ניחם מעיקרו ולא נהפכה דעתו וע"ז קאמר במתני' דר"א ס"ל פותחין בנולד ורבנן ס"ל דאין פותחין בנולד נמצא שחילוק ניחם ולא ניחם מבואר במתני' להדיא דמדקאמר ר"א פותחין וכו' וחכמים אוסרים ולא ר"א מתיר בניחם מנולד וחכמים אוסרין משמע דל"ף אלא היכא שלא ניחם וצריכין אנו לעשות לו מזה פתח בזה הוא דפליגי רבנן דאין עושין מנולד פתח להשוות נדרו בטעות כיון שדבר זה עלה אחר הנדר אף אם היה מגלה אותו על לבו בשעת הנדר לא היה נמנע מלידור דמימר אמר שמא לא יהיה דבר זה אבל כשהוא ניחם מעיקרא מחמת זה הנולד מתירין לו אם כן לשי' הכ"מ שכתב דהרמב"ם אינו מחלק בין מצוי לשאינו מצוי דכל נולד בעלמא שנתחדש אחר הנדר אין פותחין בו י"ל דהרמב"ם ס"ל דכיון שלא ביאר התנא להדיא דהא דחכמים אוסרים היינו דוקא כשאינו מצוי משמע דכל נולד בעלמא אין פותחין בו ונקט הני שנעשה סופר העיר והה"נ לכל נולד בעלמא דאין פותחין בו דאע"ג דשכיח הוא שיהיה דבר זה מ"מ כיון שאפשר שלא יהיה אינו נמנע מלידור בשבילו אע"ג שהיה מעלה אותו על לבו בשעת הנדר משא"כ ההיא דפותחין לאדם בכבוד עצמו וכו' שכתב הרמב"ם דפותחין לו בו וכן שצריך לפרוע לה כתובתה וכו' וכל הני דמייתי מתני' והגמ' והם סדורים בדברי הטור בסי' רכ"ח עש"ב ה"ט דפותחין בהם משום דמוכרח הוא שיהיה דבר זה אם נודר ובודאי לא היה מעלה זה על לבו בשעת הנדר היה נמנע לידור והוי בטעות אמנם קשיא קמייתא של הלח"מ מפ"ה דנדרים דיראה להדיא דפותחין בנולד המצוי ומחמת זה כתב הלח"מ אלא ודאי עיקרן של דברים כמו שהבין סמ"ג בדברי רבי' שהוא מחלק וכו' שכ"כ אחר דברי רבינו וכו' עש"ב. ותמה אני על דבריו שהרי הסמ"ג סיים וכתב וכמ"ש פסק רבינו משה בענין הנולד א"כ אם איתא שהסמ"ג הבין דגם הרמב"ם מחלק בין מצוי לשאינו מצוי א"כ מאי בענין בנולד דקאמר הול"ל וכמ"ש פסק רבי' משה כיון שהסמ"ג הבין דהרמב"ם נמי מחלק בין מצוי לאינו מצוי אלא ודאי נראה שהסמ"ג הבין דהרמב"ם אינו מחלק אמנם הסמ"ג מחלק אבל מ"מ בענין הנולד בין אליבא דהרמב"ם דאינו מחלק בין אליבא דידיה דאית ליה דדוקא בשאינו מצוי אם ניחם מתירין לו וע"ז קאמר וכמ"ש פסק רבי' בענין הנולד דהיינו בענין הנולד אם ניחם מתירין לו וזהו שסיים וכתב ואם ה"ר אליעזר וכו' דההיא בשאינו מתחרט וכו' אבל מ"מ בנולד גופיה איזה מקרי נולד בודאי נראה מדברי הסמ"ג שהרמב"ם אינו מחלק דודאי לא הוה שתיק מלפרש וכמ"ש מרן בכ"מ:
מיהו כדי דלא לשויי הרמב"ם הפך תלמוד ערוך י"ל דודאי הרמב"ם מחלק בין מצוי לשאינו מצוי ומלתא דפשיט' היא דכיון דטעמ' דאין פותחין בנולד משום דלא מסיק אדעתיה בודאי במצוי פותחין ולא הוי נולד כלל מש"ה לא הוצרך הרמב"ם לבאר הדבר בהדיא שהרי בפ"ה דנדרים דמייתי כמה מעשיות בתחלה לא הקשה תלמודא והא נולד הוא משמע דפשי' ליה לתלמורא דכל מצוי לא מקרי נולד כלל אבל במחי ליה קצרא הוה ס"ד דתלמודא דלאו מצוי זה ומש"ה הקשה והא נולד דלא מסיק אדעתיה דמחי ליה קצרא וע"ז שני תלמודא דלאו נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן ומדקאמר תלמודא א האי לאו נולד הוא ולא קאמר דהאי נולד שכיח משמע דכל היכא דהוי מלתא דשכיחא לא יאמר עליה לשון נולד כלל וא"כ מש"ה לא הוצרך הרמב"ם נמי לבאר דבר זה להדיא דבנולד מצוי פותחין דכיון שהדבר מצוי ודאי פותחין ולא מקרי נולד כלל ודוקא דבר שאינו מצוי כמו שנעשה סופר העיר זה דוקא מקרי נולד כנלע"ד:
מיהו עדין יש לתמוה על הרמב"ם דהול"ל ללמדנו דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן ופותחין בזה אם מחי ליה קצרא שהרי מעיקרא הוה ס"ד ולא הוי זה מלתא ד דשכיחא ומש"ה הקשה והא נולד וא"כ איך השמיט הרמב"ם דבר דתלמודא גופיה הוה ס"ד דמקרי נולד תו ק"ל דאיך השמיט נמי הא דאיתא התם בפ"ד דנדרים דאפילו פתח מגוף הנדר הוי פתח כמו דאייתי התם דביתהו דאביי וכו' ע"ש ואיך השמיט הרמב"ם דין זה דתלמו' גופיה מוקשה בעיניו זאת הסברא ולא למד אותה לנו להדיא דפותחין אפי' מגוף הנדר וכן יש לתמוה על הסמ"ג דאיך כ' דינים אלי עוד יגדל התימא על הסמ"ג דאיך השמיט כל פתחים דתנא בפ' פותחין ולא כתב אלא בסתם ופותחין לו פתח וכן נמי יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דאיך השמיט נמי הא דתנן פותחין בכתובת אשתו וכו'. מיהו בהא י"ל על הרמב"ם והסמ"ג בדוחק ולומר דכיון דקאמר אין פותחין בנולד וכו' ממילא משמע דכל דבר דלאו נולד פותחין בו אמנם הא דמחי ליה קצרא ופתח מגוף הנדר קשה דאיך השמיט אותן וצ"ע. וראיתי להרמ"ך בה' נדרים לסימן רכ"ח שכתב וז"ל והנה למה שהבינו הסמ"ג והביאו מרן בכ"מ לפנינו וכו' והלח"מ הלכות שבועות הרמב"ם ג"כ וכו' דלע"ד לא יתיישב אלא עד"ז וכו' עש"ב וזאת אומרת שדבריו תמוהים מאד דהא בהדיא קאמר הרמב"ם בתחלת הפרק או שנולד לו דבר וכו' וניחם וכו' וכן נמי בה' ה' ואומר אני נשבעתי על כך ונחמתי וכו' ע"ש הרי בין הכא ובין הכא הזכיר הרמב"ם בדבריו שניחם על שבועתו ואין לו' דניחם לחוד ונהפכה דעתו לחוד דהא ודאי ליתא שהרי הכא גבי אין פותחין בנולד קאמר הרמב"ם הטעם הואיל ולא ניחם וכו'. משמע דאלו ניחם מתירים לו אף בנולד דפי' ניחם הוא שנהפכה דעתו ובודאי שזאת היתה כוונת הרמב"ם בתחי' הפרק שאם ניחם בגללו מתירין לו היינו שנהפכה דעתו ותמה אני על גברא רבה כמוהו אם יצאו דברים אלו מפיו:
עוד כתב הרב הנז' וחזות קשה ראיתי להרשד"ם חי"ד סי' קו"ל שהבין פשט דברי הרמב"ם וכו' ואיך הבין הרשד"ם בדבריו שבאותו פרק התיר זה עכ"ל עש"ב והנה מ"ש דהא בפ"ד דנדרים התירו ע"י שאלת ח' וכו' אנכי הרואה דאדרבה מהתם משמע להפך שהרי בההיא דמחי ליה בקצרא קאמר ושרא לנפשיה משמע דאיהו גופיה שרא לנפשיה בהאי פתחא בלתי שאלת ח' וכן נמי בההיא דאקפד ר"נ וכו' מ"ש בלתי שאלת ח' והן אמת שהר"ן כתב על ההיא דרב סחורא פתח פתחא לנפשיה לא שיתיר רב סחורא לעצמו דהא קי"ל לא יחל דברו הוא אינו מחיל וכו' אלא שמצא פתח שהיה יכול להיות ניתר בו עכ"ל אבל מ"מ פשט הדברים נראה דאיהו גופיה שרי' לנפשיה ושפיר העלה הרשד"ם ז"ל מדברי הרמב"ם דבשכיח א"צ שאלת ח' אלא איהו גופיה שרי לנפשיה ומאי מקשה עליו הרב ז"ל מהנהו מעשיות דפ"ד דנדרים אדרבה מהני משמע כדבריו וכ"ת דמוכרח לומר דהאי שרא לנפשיה ל"ד וכמ"ש נראה לע"ד דהא לא תברא די"ל דקרא איירי במי שניחם ונהפכה דעתו מחמת נולד א"כ משום שנאה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ע"ז. קאמר קרא לא יחל דברו הוא אינו מיחל אמנם בנולד שהיה דאנן סהדי שאלו היה מעלה זה על לבו בשעת הנדר היה נמנע מלידור והא שבועה בטעות ואין צריך שאלת ח':
עוד אנכי תמה על הרב דאיך מלאו לבו לו' דאף לאותה שטה שעלה בדעת הרמב"ם בבחרותו בפי' המשנה דמס' נזיר אין ס' דבשכיח נמי בעי התרה א"כ מאי הפרש איכא בין נולד דשכיח ללא שכיח והרי מן הש"ס משמע דבשכיח פותחין וכיון דאפי' בנולד דלא שכיח כת' הרמב"ם בפי' המשנה דנזיר דאלו בהיתר ח' ל"פ ר"א ורבנן דאפי' רבנן מודו דמותר אמנם פלוגתייהו אם צריך התרה אי לאו א"כ מוכרח לומר דבנולד דשכיח דמודו רבנן דפותחין בו היינו דא"צ אפי' שאלת ח' וכמו דמש' פשט לשון הש"ס דאי לא"ה מה הפרש בין שכיח ללא שכיח וכ"ת שההפרש הוא בין ניחא ליה ללא ניחא ליה דבנולד דלא שכיח צריך שיהיה ניחא ליה ובשכיח אפי' לא ניחא ליה מתירין לו הא ודאי ליתא לס' הרמב"ם בפי' המשנה דנזיר דהא ההיא דנחום איש גם זו שעלו נזירים מן הגולה ומצאו ב"ה חרב וא"ל נחום המדי אלו הייתם יודעים שב"ה חרב הייתם נוזרים א"ל לא והתירן והא ודאי לא ניחא להו בנולד זה שחרב ב"ה וע"ז לא יוכלו להביא קרבנותיהם ותו דההיא דנעשה סופר העיר שאני דשייך לו' דניחא ליה בזה הנולד ונהפכה דעתו דמעקרא לא היה סופר העיר ואין לו הנאה ממנו כל כך ומש"ה נדר ממנו הנאה בשביל שנאה שיש לו עמו אבל עכשיו שנעשה סופר העיר נהפכה דעתו וניחם על הנדר משום הנאה טובא שהוא נהנה ממנו ואינו משגיח על השנאה בערך הנאה שיהנה ממנו אבל הכא גבי נזירים מי הכריחם לידור ולהביא אח"כ קרבנות אלא ודאי ניחא להו בזה א"כ בודאי אין סברא לו' עכשיו דניחא להו עכשיו שחרב ב"ה ועי"ז לא יביאו קרבנות דמעקרא מאי סברי ולבסוף מאי סברי ותו דודאי אין סברא לו' ניחא להו שיחרב ב"ה וכמ"ש באופן דודאי לא ניחא להו בהאי נולד ואפ"ה כתב הרמב"ם בפי' המשנה דאלו היה מתיר להם אין מחלוקת שהם מוכרחים אנו לומר דבשכיח אפי' התרה א"צ דאי לאו הכי מאי הפרש איכא בין שכיח ללא שכיח ותו שהרי תנן התם בתחלה מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו וכו' וע"ז סיים וכתב וזה טעות וכו' וכשבא הדבר. לפני חכמים וכו' ואין ספק לע"ד דמזה נראה ברור דדין רישא דנגנבה בה בהמתו ודין סיפא דחרב ב"ה הם שוים וא"כ כמו שבסיפא גבי חרב ב"ה דקאמר ה"ז נזיר היינו שצריך התרת ח' אבל אם התירו ח' בודאי מותר כמ"ש הרמב"ם ה"נ צריך לפרש ה"ז נזיר דרישא גבי נגנבה בהמתו היינו שצריך התרת ח' אבל אם התירו בודאי מותר והרי גבי נגנבה בהמתו בודאי לא ניחא ליה בנולד זה שתגנב בהמתו ולא יקריב אותה באופן שדברי הרב תמוהים מאד כמ"ש דאין ספק דאפי' לשי' הרמב"ם בפי' המש' דמס' נזיר בשכיח נמי בעי התרה ואדרבה איפכא מסתברא לע"ד דאין ס' דשכיח ודאי לא בעי התרה ומה שהקשה עוד מההיא דעשה תשובה תמה אני עליו דמי הגיד לו דתשובה מלתא דשכיח הוא אי משום מדפריך הש"ס על מיתה דוקא והא נולד הוא ולא פריך על תשובה והא נולד הוא הא ודאי לאו ראיה היא דפריך על מיתה שהיה שנוייה קודם והה"נ על תשובה ולא הוצרך להאריך בדבריו ותו ק"ל על דבריו דמוכרחים אנו לו' דתשובה נמי היא כמו מיתה ומלתא דלא שכיחא שהרי כייל לתשובה עם מיתה וקאמר יש דברים שהם כנולד ואינם כנולד וכו' ופי' הש"ס טעמא משו' דהוי כתולה נדרו מש' אי לא הוי כתולה נדרו תשובה ומיתה הם נולד ומלבד שפשט הדברים יראה לפ"ז דמיתה ותשו' שוים ואפי' התרה אין מועיל בהם אלא אף שנדחוק את עצמינו בזה ונאמר דמאי דקאמר הרי הם כנולד על מיתה ותשו' הוא לצדדים קתני דבמית' אפי' התרה אין מועיל ובתשו' צריך התרה מ"מ עדין קשה שאיך שייך לו' על התשובה לשון נולד כיון דמלתא דשכיחא היא לא יאמר עליה לשון נולד כלל וכמו שכת' לעיל מסוגיא דפ"ד דנדרים כדכתי' לעיל אלא ודאי מזה יראה בברור דתשו' מלתא דלא שכיחא היא טובא כמו מיתה עוד נראה להכריח כן מדברי הרא"ש בפירושיו שכתב דמפשטא דמתני' יראה דלעולם צריך התרה אבל בירוש' אמרו וכו' דאפי' התרת ח' אין צריך ומעתה אם תשובה היא מלת' דשכיחא היא א"כ יש לתמוה על הרא"ש דאיך אסיק אדעתיה לו' דצריך התרה דא"כ אמאי הוצרך התנא ללמדנו דאם עשו תשו' שאינם כנולד משום דהוי כתולה נדרו אפי' נימא דלא הוי כתולה נדרו אם משום תשו' מתירין לו משום דהוי מלתא דשכיחא ואמאי תני אותה גבי מת אחר כך ללמדנו דאינה כנולד משום דהוי כתולה נדרו דבשלמא אי אמרי' דאינם כנולד היינו דאפי' התרה א"צ ניחא דתנא אותה גבי מת ללמדנו דאם עשה תשו' אפי' התרה א"צ אבל אי אמרת דצריך התרה ק' למאי הלכתא תני לה הכא אלא ודאי מזה נראה ברור דתשובה לא שכיחא טובה כמו מיתה ושניהם שוים ואע"ג שהרא"ש בפסקיו הסכים לדברי הירוש' דאפילו התרה א"צ כיון שהביא דברי הירוש' בסתם ולא הכריח ממתני' גופה דאין צריך התרה בודאי נראה דס"ל דתשו' מלתא דלא שכיחא ומעתה בודאי י"ל דגם הרמב"ם קאי בשיטה זו דאפושי פלוגתא וכו' ואין ראיה כלל מדברי הרמב"ם גבי תשובה והארכתי בזה משום דנ"מ טובא לענין דינא דלפי דברי הרב הנז' דתשו' שכיחא א"כ אם לא אמר בשעת הנדר מפני שאביה רע וליכא אומדנא דמוכח שבשביל זה נדר ואח"כ עשה תשו' פותחין לו בזה ומתירין לו ולפי מה שהוכחתי דתשובה מלתא דלא שכיחא א"כ אין פותחין בזה אלא א"כ ניחא ליה אליבא דהרמב"ם וסיעתיה ולשאר פוס' אע"ג דניחא ליה אין פותחין לו בה והרואה ישפוט בצדק:
אמנם אי קשיא הא קשיא על מהרשד"ם ז"ל דאיך העלה מדברי הרמב"ם בפ"ח דנדרים דבנולד מצוי אפילו התרה א"צ מדברי הרמב"ם בפ"ו דשבועות שכתב פותחין לו שאם תגרש וכו' עש"ב שכל אלו הפתחים עדיפי ממלתא דשכיחא ואפ"ה סיים הרמב"ם דמתירין לו ומדקא' מתירין ולא קאמר מותר מש' דצריך התרת ח' ואיך העלה הרב מדבריו בפ"ח דנדרים דבשכיח אפילו התרה א"צ ומיהו אחר העיון יראה דדברי מהרשד"ם מוכרחים מדברי הרמב"ם שהביא דכיון שכל דעתו של הרמב"ם שם ללמדנו דצריך התרה אף על פי שאומר אלו הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר א"כ למה נקט בדבריו נולד דלא שכיח כגון שנעשה סופר העיר הו"ל למנקט רבותא טפי דאפי' נולד מצוי אפ"ה צריך התרה וממילא דכ"ש אם הוא נולד שאינו מצוי שצריך התרה אלא ודאי מזה יראה דבנולד מצוי א"צ התרה וא"כ חל עלינו ליישב דברי הרמב"ם בפ"ח דנדרים עם מ"ש בפ"ו מה' שבועות ואומר דהתם שאני דלאו איהו גופיה פתח האי פתחא לנפשיה ואמר אלו הייתי יודע דבר זה לא נדרתי אלא הוא בא לבד לקיים שבועתו וחכמים פתחי ליה בזה וניחם בזה דוקא מצריך הרמב"ם התרה אבל בפ"ח דנדרים איירי במי שהוא פתח לעצמו האי פתחא אם הוא נולד מצוי א"צ התרה ונפקא ליה להרמב"ם חילוק זה מהנהו מעשיות דמייתי בפרק ד' דנדרים דקאמר ופתח פתחא לנפשיה וכו' קאמר ושרא לנפשיה דמש' דאפי' התרה א"צ אמנם בההוא מעשה דבטנית בריה דאבא שאול דקאמרי ליה מי נדרת אדעתא דמצערי רבנן אמר לא ושריוה ומדקאמר ושריוה ולא קאמר ושרא לנפשיה כהנהו עובדי משמע דחכמים הוצרכו להתיר לו וכן נמי הנהו מעשיות דמייתי התם הכ"ב דכולם הח' פתח לו האי פתחא כתיב בהו ושרייה באופן דהאי חילוקא שכתבתי הוא מוכרח מהש"ס וטעמא דמלתא יראה לע"ד דמש"ה אם ח' פותח לו דצריך התרה דכיון דלא פתח איהו גופיה לנפשיה האי פתחא יש לחוש שעלה דבר זה על לבו בשעת הנדר ואפ"ה לא נמנע מלידור אמנם עכשיו שא"ל הח' לא טוב זה הדבר אשר אתה עושה דיוצא ממנו דבר זה נהפכה דעתו וניחם והוא משקר ואומר אלו הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר ולא הוי בטעו' ומש"ה צריך התרה משא"כ אם הוא פתח לעצמו והוא מצוי וכ"ש אם הוא מוכרח שיהיה דבר זה אם ידור כגון הנהו דמייתי הרמב"ם בפ"ו מה' שבועות וכמש"ל דאנן סהדי אלו יעלה בדעתו דבר זה בשעת הנדר לא היה נודר בודאי הוי נדר בטעות וא"צ התרה כנלע"ד:
והנה מרן בכ"מ הקשה על שי' הרמב"ם דמחלק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה א"כ מאי מייתי ר"א ראיה ממשה הא איהו הוה ניחא ליה דימותו הנך גברי וכו' ותי' עש"ב והרואה יראה שכמה מן הדוחק יש בתי' זה דכיון דבניחא ליה אפי' רבנן מודו דמתירין לו א"כ מאי דפריך הש"ס מ"ט דר"א בע"כ צ"ל דהכי פריך הש"ס מ"ט דר"א דאפי' בלא ניחא ליה מתירין לו ואם כן בודאי קשה מאד לפ"ז דמאי מייתי רב חסדא ראיה לדר"א ממשה דהוה ניחא ליה בנולד זה ותו קש' דהול"ל הש"ס דה"ט דרבנן דשאני משה דהוה ניחא ליה ונהפכה דעתו ומש"ה פתח ליה הקב"ה האי פתחא ולמה הוצרך לו' דהתם לא הוי נולד אלא נדר בטעות הואי ולעד"ן לתרץ במה שמצאנו ראינו בנדר רבים דקי"ל דאין לו התרה בלא דעתם איכא מרן דס"ל הן המה הרמב"ן והרשב"א דאפילו נתנו לו רשות אין לו התרה אלא אם כן הוא דבר מצוה והרבים שייכי' במצוה זו דאנן סהדי דאלו הרבים שנדר על דעתם דחרטתן שוה ונהפכה דעתם וניחא להו בהתרה זו אבל אי לא שייכי במצוה זו וכ"ש אי ליכא מצוה כלל אז אפי' נתנו לו רשות אין לו התר' דלא נתחרטו הרבים מעקרא כמו שמבואר כ"ז בבית יוסף בסימן רכ"ח עיין שם:
איכו השתא הנה שפתנו אתנו נמי לומר במשביעו חבירו על דעתו דקי"ל דאין לו התרה אלא מדעת המשביעו ומרצונו דס"ל לר"א דצריך נמי המשביעו שיתחרט מעקרו ואם לא נתחרט אין מתירין לו אף ע"ג שהוא נותן לו רשות כמו הנשבע שצריך שיתחרט מעקרו ומש"ה מייתי ר"א ראייה ממשה דפותחין בנולד אף על גב דלא ניחא ליה ממשה שהשביעו יתרו ואין לו התרה אלא מדעת יתרו והרי יתרו אע"ג שהוא אומר אלא הייתי יודע שימותו לא הייתי משביעו אפ"ה באמת לא ניחא ליה בהאי נולד שמתו ועי"ז ישוב משה למצרים אלא אדרבה הוה ניחא ליה ליתרו שלא ימותו ולא ילך למצרים בשביל בתו שלא תלך מאצלו א"נ שלא ילך ויניחנה אלא ודאי מזה יראה דפותחין בנולד אע"ג דלא ניחא ליה בנולד זה ולא ניחם ונהפכה דעתו:
ולכאורה היה אפשר לומר דכך נמי ס"ל לרבנן דהמשביעו חבירו אין מועיל לו רשותו אלא אם כן הוא מתחרט מעקרו ומש"ה פריך הש"ס ורבנן מ"ט והוצרך לו' דהתם נדר בטעות הוה מיהו לא משמע הכי מדברי הרמב"ם והפו' אלא כל שנתן לו רשות מתירין לו אע"ג דלא ניחא ליה לכן יראה ליישב דהכי פריך כיון שמצינו במשה דפתח ליה הקב"ה להאי פתחא אע"ג דלא ניחא ליה יתרו בהאי פתחא עכ"ל לרבנן לחלוק בין במשביעו חבירו לנשבע מעצמו מש"ה קאמ' דמהתם ליכא ראייה כלל אפי' להמשביעו לחבירו דבטעות הוא א"נ יש ליישב דהה"נ דה"מ לשנויי הכי אליבא דרבנן אמנם קושטא דמלתא קא משני דאפי' לס' ר"א גופיה דאית ליה שהם שוים ליכא ראיה ממשה דהתם בטעות הוא א"נ התם לאו נולד הוא דטעות שכיחא ומש"ה פתח ליה הקב"ה האי פתחא:
עוד ירא' לענ"ד ליישב והוא העקר דאף על גב דמשה הוה ניחא ליה שימותו האנשים ויחזור למצרים אמנם עכשיו לא ניחא ליה בהכי דהנה מצינו שכמה וכמה סרב משה בשליחותו של מקום שלא ילך הוא להוציא את ישראל ממצרים אלא היה רוצה שיהיה אחר בשליחות זו עד שמחמת זה חרה אף ה' בו ונטל הכהונה ממנו איכו השתא אלו לא מתו אלו האנשים לא היה יכול הקב"ה לשלוח את משה להוציא את ישראל ממצרים שהרי מישבע ועומד שלא לשוב למצרים וכ"ת שיעשה לו התרה הא נמי ליתא שצריך שיתחרט מעיקרא ומשה בוראי אינו רוצה שיתחרט דלא ניחא ליה לילך למצרים מפני האנשים וכו' ואף אם יאמר לו הקב"ה לא תירא מהם אני אהיה עמך אפ"ה אינו רוצה בהיתר זה כדי שעי"ז ילך ויוציא את ישראל ממצרים ובודאי שאינו מתחרט מעיקרו וכ"ת שיעשה לו הקב"ה פתח שאלו היית יודע שאני רוצה לשלוח אותך להוציא את ישראל ממצרים לא היית נשבע אדרבה דא תברתין שישבע יותר כדי שינצל משליחותו של מקום באופן שאלו לא מתו אלו האנשים לא היה פתח לשבועת משה:
אמנם עכשיו שמתו מזה עשה לו הקב"ה פתח שאלו היה יודע משה בשעת השבועה שימותו אחר שנה או ב' לא היה נשבע שלא לילך למצרים כלל והוי שבועה בטעו' ומש"ה א"ל הקב"ה קום לך בשליחותי והוציא את ישראל ובאמת משה לא ניחא ליה עכשיו בנולד זה אלא אדרבה ניחא ליה שלא ימותו ולא ישוב למצרים וינצל משליחות המקום ואיך פתח ליה הקב"ה האי פתחא ומש"ה מייתי ראיה ר"א ממשה דפותחין בנולד אף ע"ג דלא ניחא ליה ורבנן אהדרו ליה דהתם לאו נולד הוא שירדו מנכסיהם ועניות שכיחא כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם והלח"מ תי' משום דדילמא לא היה רוצה שימותו אלא יחזרו בתשו' עש"ב והרמ"ך הקשה עליו דנהי דטפי הוה בעי שישובו וכו' ע"ש שהאריך וא"כ מעתה חל עלינו לישב דמאי פריך הש"ס והא נולד הוא והא הכא ניחא ליה בנולד זה ויראה לע"ד לתרץ דאע"ג דניחא ליה מ"מ לאו מטעם זה לא יקרא נולד שבאמת הוא נולד והכי הול"ל יש דברים שהם נולד ומתירין לו ומאי אינן כנולד קאמר ותו דאם ואי אינן כנולד היינו שצריך התרה א"כ אמאי הוצרך התנא להאריך כולי האי ליפליג וליתני כההיא דנעשה סופר העיר שתי דברות וחצי ואם ניחם מתירין לו וכמו שחי' הרמב"ם אלא ודאי מזה ודאי נראה דכונת ר"מ באלו הדברים שאינן כנולד כלל ואפי' התרה א"צ ומש"ה פריך והא נולד הוא אמנם על רש"י עדיין קשה דמפרש שהנדר היה בטעות משמע הא אלו ירדו אח"ך לא הוה פתח ליה הקב"ה בהאי פתחא ואמאי הרי עניות שכיחא ובנדרים משמע דפותחין בנולד מצוי ויראה ליישב דברי רש"י וקודם זה נעמוד בדברי מרן בב"י בסי' דכ"ח שהקשה על הירוש' שפסקו כוותיה דה"ט דפותחין בעניות משום דשכיחא וז"ל ותמיהא לי מלתא וכו' ותי' ב' תי' עש"ב ועל תי' הא' קשיא לי דכיון דהטעם דכיון שהוא שונאו לא שכיח שימות בחייו וינצל ממנו אע"ג דבעלמא מיתה שכיחא שימות זה בחייו של זה אם כן עדיין קשה דאיך פתח ליה הקב"ה למשה בפתחא דעניו דאע"ג דעניות היה שכיחא מ"מ שיענו שונאיו בחייו וינצל מהם לא שכיחא כמו דאמרינן לגבי מיתה ועדיין קשה מאי שנא מיתה מעניות ועל תי' הב' נמי קשיא ממאי דאיתא בפרק כל הגט ד"ל תניא ראב"י אומר המלוה מעות לכהן וללוי וכו' ופרש"י בחזקת שאר העניים יפריש ויעכבם דהואיל ותקנת עניים וכו' עש"ב ופריך בגמרא ורבנן מ"ש למיתה עבוד רבנן תקנתא ומאי שנא וכו' מיתה שכיחא וכו' עש"ב הרי בהדיא קאמר תלמודא דמיתה שכיחא לגבי אידך ואיך כ' מרן הפך הש"ס דמיתה בחיי אידך לא שכיחא ואין לומר דאע"ג דלא שכיח שימות זה העני בחייו מ"מ שכיח הוא שימותו שניהם המלוה והעני ואי אמרינן אם מת העני לא יפריש עליו נמנע מלהלוות אתו שאומ' בלבו שמא ימות וגם אני נמי ויפסידו בני המעות אבל השתא דמפריש בחזקת עני ישראל לא נמנע מלהלוות לעני דמלבד שפי' זה אינו במשמע הגמ' כלל אלא נראה ברור דהא דקאמר מיתה שכיחא הוא בחייו וכן נמי משמע מדמייתי עלה היינו דאמרי אינשי מית חברך אשר וכו' תו קשה דא"כ לא הו"ל לתקן אלא דוקא כשימות העני והמלוה שיפרישו בניו בחזקת עניי ישראל אבל המלוה לא יפריש בחזקת עניי ישראל כיון דלא שכיחא שימות העני בחייו א"כ לא נמנע זה מלהלות אותו ולא ניחא להו לעניים בהאי תקנתא אלא ודאי מזה נראה דהא דקאמר מיתה שכיחא הוא בחייו של המלוה ומש"ה לא היה מלוה לעניים אלו לא עבוד רבנן האי תקנתא וכן יראה מדברי הרב משפטי שמואל בתשו' סי' ל"ח דמשמע מדבריו דאלו לא סמך הח' על הקהל כולם אלא כל א' וא' יצא ערב בעד חלקו היה צריך להתנות עם כל א' וא' שאם ח"ו ימות יקח חלקו מן היורשים ואם לא התנה הפסיד דמלתא דשכיחא היא שימות זה בחייו וכן יראה מדברי מהר"י אדרבי בסי' שמ"ח ע"ש איכו השתא הן אמת שהדין עמהם כמו שנראה מסוגיא דפ' כל הגט שהבאנו:
אמנם מה נענה ליישב בדברי הרא"ש והר"ן שאיך סמכו על הירוש' דס"ל דמיתה לא שכיחא והניחו תלמודא דידן דקאמר להדיא דמיתא שכיחא אפי' אחד בחיי חבירו ותו דבאמת לפ"ז לכאור' קשה מתלמודא דידן לתלמודא דידן והא מדפריך והא מיתה נולד הוא וכו' ומש"ה מייתי ר"א ראיה ממשה דפותחין בנולד משמע דס"ל דמיתה לא שכיחא דאם שכיחא לא מקרי נולד כמו שנראה להדיא מפ"ד דנדרים וכמש"ל:
מיהו לפי דברי הרב משפטי שמואל לא קשה ממשה דשפיר פריך והא מיתה דנולד הוא דמיתה דתרי הואי דתן ואבירם והא מלתא לא שכיחא אמנם עניות אפי' בתרי שכיחא אבל עדיין קשה גבי קונם שאני נושא פ' מפני שאביה רע וכו' דפריך הש"ס והא מיתה נולד הוא משמע דאפי' מיתה דחד לא שכיחא בחיי אידך שוב ראיתי להראנ"ח ח"א סי' מ"ט שעמד בזה מדברי הירוש' לפ' כל הגט וכתב בפשי' דתלתא בבי נינהו עניות שכיחא טובה מיתה שכיחא ולא שכיחא עשירות לא שכיחא כלל עש"ב ולפי זה החילוק מבואר מעצמו דגבי המלוה את העני אלו לא עבוד רבנן תקנתא היה נמנע מלהלוות אע"ג דלא שכיח טובא שימות בחייו כיון דשכיחא ולא שכיחא אומר בדעתו שמא ימות ומה לי בצער הזה להכניס עצמי ומעותי בס' סכנה:
אמנם לגבי שבועה אע"ג שהיה מעלה על לבו בשעת השבועה מיתה לא היה נמנע מלידור כיון דלא שכיחא טובא אומר בדעתו שמא לא יהיה דבר זה ומש"ה הוי מיתה נולד ומעתה מה שנראה מדברי מהר"י אדרבי והרב משפטי שמואל דמיתה דחד שכיחא לאו דוקא אלא שכיחא ולא שכיחא ואפ"ה הו"ל לאתנויי כיון דשכיח דבר זה אע"ג דלא שכיח טובא ולא אמרינן אם לא התנה לא הפסיד אלא דוקא במלתא דלא שכיחא כלל שנעשה דבר זה וכמ"ש הרמב"ם פי"ט מה' מכירה גם נמי יש לדחוק ולהעמיס בדברי מרן ב"י דמ"ש מיתה דאידך בחיי זה לא שכיחא לאו דוקא אלא שכיחא ולא שכיחא וכמו שנראה מפ' כל הגט מיהו קשה לי עמ"ש מרן ב"י בתשוב' אה"ע ה' יבום סי' ד' דמיתה שכיחא ודאי ע"ש שיראה מדבריו להדיא דלא הוי מיתה שכיחא ולא שכיחא אלא שכיחא בודאי אפילו מיתה דזה בחיי דאידך ולא די שדבריו סתרי אהדדי למ"ש הכא בחבורו אלא מן הש"ס להדיא דפריך והא מיתה נולד הוא בע"כ צ"ל דמיתה לא שכיחא טובא ואיך כתב בפשי' הפך תלמוד ערוך ובדוחק יש ליישב ולו' דלא כתב כל זה הכא בחבורו אלא לשי' הירוש' דבנולד מצוי פותחין אמנם אליבא דהרמב"ם שאינו מחלק בין מצוי לשאינו מצוי וכמ"ש הכא בעצמו מעתה אצ"ל דמיתה שכיחא ולא שכיחא אלא א אפילו שכיחא טובא כיון שנולד דבר זה אחר הנדר אין פותחין בו ושם בתשו' אזיל הרב בשי' הרמב"ם ומש"ה כתב בפשי' דמיתה שכיחא טובא ולא חש מהא דפריך תלמודא והא מיתה נולד הוא וכו'. מיהו אף לדברי הראנ"ח שכתב דמיתה שכיחא ולא שכיחא עדיין ק' לי דאמאי אין פותחין בה וקשה על הדבר לו' דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן יותר ממיתה דהתם נמי הסברא נותנת שאין דבר זה שכיח טובא דאפיקורי מצערי רבנן כיון דצורבא. מרבנן הם מתייראים לצער אותו ולא שכיח טובא דבר זה אלא דהיינו לו' דשכיח ולא שכיח דבר זה אבל מ"מ הפוס' דאית להו דבמצוי פותחין בע"כ צריך לומר דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן יותר ממיתה:
מעתה נבא ליישב דברי רש"י ולומר דס"ל דאפי' במלתא דשכיחא ולא שכיחא פותחין בה כמו דפתחינן באפיקורי דמצערי רבנן או נאמר דס"ל לרש"י דמיתה שכיחא טובא כמו עניות וכמו דמש' מסוגיא דפרק כל הגט דקאמר בסתם מיתה שכיחא ועפ"י זה מוכרחים אנו לומר דמאי דפריך הכא והא מיתה נולד הוא משום דלימותו שונאיו בחייו לא שכיח כמו דאשכחן בדוד הע"ה ומעתה גם בעניות יש להקשות והא נולד הוא וכמש"ל ומש"ה הוכרח לפרש שכבר ירדו מנכסיהם ונדר בטעות הואי ומש"ה פתח ליה הקב"ה בהאי פתחא גם נמי מדלא מצינו לתלמודא דידן הקשה ועניות לאו נולד הוא ותי' דעניו' שכיחא כמו בירוש' משמע דלא נכנס בדברי הירוש' כלל אלא מיתה ועניות הם שוים דשכיח טובא אמנם לגבי משה הוי נולד משום שהיו שונאיו אלא הטעם שכבר ירדו מנכסיהם והוי בטעות. אמנם עדין קשה אליבא דרש"י דהו"ל ליישב אליבא דרבנן שכבר מתו ויש ליישב דאה"נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא קושטא דמלתא קא משני דהאי מתו לאו כפשטא אלא כבר ירדו מנכסיהם א"נ י"ל דה"ק דהנהו מי מייתי אלא ירדו מנכסיהם וא"כ כמו דהאי מתו לאו דוקא אלא ירדו וכו' ה"נ האי כי מתו לאו כפשטא שירדו מנכסיהם אח"כ אלא כבר ירדו מנכסיהם בשעת הנדר והוי בטעות עוד יש ליישב דברי רש"י ובדרך זה יתיישב נמי מ"ש מרן בכ"מ בכוונת הרמב"ם דאינו מחלק בין מצוי לשאינו מצוי אלא בכל נולד אין פותחין ולא קשיא מההיא דשכיחי אפיקורי דהתם שאני שזה הנדר שנדר שאין לו פתח ועי"ז מצערי רבנן זה גרם לו דימחי ליה ההוא קצרא וכיון שזה הנדר שהוא נודר הוא גורם לו דבר זה ומלתא דשכיחא שיהיה זה הדבר מפני הנדר בזה אמרינן דאנן סהדי שאלו היה מעלה על לבו דבר זה בשעת הנדר לא היה נודר בקום עשה ומביא עצמו לבזיון והוי כטעות וכן כל הנהו דמייתי הרמב"ם בפ"י מה' שבועות מש"ה לא הוי נולד ברם הכא אע"ג דמיתה ועניות היא מצויה כיון שאין הנדר הוא גורם להיות דבר זה והוא נודר מפני סבה איזו שיהיה אינו נמנע בשביל זה דמימר אמר שמא לא יהיה דבר זה וכן כל נולד בעלמא שנעשה אחר הנדר שלא מחמת הנדר אע"ג שהוא מצוי אין פותחין בו וכן יראה להדיא מדברי רש"י בפי' המתני' דתנן אין פותחין בנולד שכתב פותחין בנולד בדבר שלא היה בעולם בשעת הנדר ועתיד לבא לעולם אחר הנדר ומפרש כיצד וכו' עוד כתב ונעשה אותו בהכ"נ האי נולד ממש הוא עכ"ל והנך רואה מדכתב ועדיין עתידין לבא לעולם וכו' ולא כתב בקיצור ונעשה אחר הנדר משמע דהאי שנעשה סופר וכו' והשיא בנו לאו נולד הוא דלא שכיח אלא שכיח הוא שעתיד לעשות דבר זה אחר הנדר ואפ"ה רבנן אסרי לפתוח בו כיון שלא היה דבר זה בשעת הנדר אלא אח"כ נולד אף אלו היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע מלידור דמימר אמר שמא לא יהיה דבר זה ומחמת שנאתו עמו אינו משגיח על הנולד שיעשה אח"כ ונודר ממנו הנאה ולא הוי בטעות וכן נמי בההיא דמשה מתוך יראתו מהם אינו משגיח על הנולד שיעש' אע"ג דשכיח הוא ומימר אמר שמא לא יהיה דבר זה ויסית אותי יצרי לילך למצרים ואסתכן א"כ מוכרחים אנו ליישב דברי רש"י ולומר דההיא דשכיחי אפיקורי וכי' שאני דפתחינן בה כיון שזה הנדר הוא גורם להיות דבר זה דלא ניחא ליה ושכיח הוא שיעשה דבר זה מפני הנדר בזה אמרינן דוקא דאלו היה מעלה דבר זה על לבו בשע' הנדר לא היה נודר בקום עשה ומביא עצמו לידי דבר דלא ניחא ליה והוי בטעות:
ומעתה גם דברי הרמב"ם נמי מיושבים דלא חלק בין מצוי לשאינו מצוי דאזיל בשי' רש"י ואזלה לה השגת הראב"ד והלח"מ מההיא דשכיחי אפיקורי וכו' כנלע"ד:
מעתה נבא לברר האי דינ' דהמודר הנא' מחבירו . אין מתירין לו אלא בפניו והנה תחלה ורא"ש מאור הנולה רש"י ז"ל יראה מדבריו שהבין כפי' הרא"ם שהביא הרא"ש שחבירו השביעו לדעתו וע"ז קאמר תלמודא אין מתירין לו אלא בפניו של מדיר אמנם מסתמיות דברי רש"י שכתב אין מתירין לו אלא בפניו וכן נמי לקמן על ההיא דצדקיהו מאי עבדתין כתב וז"ל מ"ט לא אמרינן לצדקיהו דלא מציתו למשרי אלא בפניו ולא פי' האי בפניו היינו מר מדעתו נראה דפליג על הרא"ם ז"ל ואית ליה דאף ע"ג שחבירו השביעו אין צריך דעתו אלא דוקא בפניו וכטעמא שפי' בירוש' או מפני החשד או מפני הבושה כלו' שיתבייש מחבירו שנדרו היה להנאתו ועכשיו רוצה שיתירו לו וכמו שפי' הר"ן ושמעתין אתיא בין למ"ד משום בושה בין למ"ד משום חשד וכ"ת כיון דרש"י הכי ס"ל א"כ למה פי' שחבירו הדירו אע"ג שאין חבירו הדירו אלא הוא נשבע מעצמו בפני חבירו אפ"ה צריך להתיר נדרו בפניו מפני החשד והבושה מיהו על רש"י ל"ק דהוכרח לפרש הכי משום דיליף הש"ס לזה ממשה וצדקיהו ומשה לא היה נשבע מעצמו אלא יתרו הדירו וכן נמי צדקיהו אמנם לפי שי' רש"י דאין צריך דעתו קשה על הש"ס דאמאי א"צ בפניו היכא שנשבע מעצמו בפני חבירו והנה למ"ד מפני הבושה הא ל"ק כלל דדוקא היכא דחבירו הדירו והוא רוצה בזאת השבועה בזה אמרינן דצריך בפניו כדי שיתבייש ממנו ולא יעשה התרה אבל היכא שנשבע מעצמו בפני חבירו אף ע"ג שהשבועה היא להנאת חבירו כיון שחבירו לא הכריחו על זה ולא ניחא ליה בהאי הנאה א"כ למה צריך בפניו כדי שיתבייש ממנו ויחזור בו כיון שחבירו לא ניחא ליה בזה ולא הכריחו לישבע כלל מה לו לחבירו בזה אמנם למ"ד מפני החשד קשה ויש ליישב דלא חיישינן לחשד אלא דוקא היכא שחבירו השביעו בזה דוקא הוא חושד אותו שמזלזל בנדרו שאומר בדעתו אם איתא שעשה זה התרה איך לא הודיע אותי כיון שהוא מושבע ועומד ממני אלא ודאי לא עשה התרה אבל היכא שנשבע מעצמו אינו חושד אותו שאומר בודאי זה עשה התרה ומה לו להודיע אותי כיון שאין אני נוגע בדבר אף אם יאמר האומר דבאמת למ"ד מפני החשד אין חלוק בין היכא שהשביעו חבירו לנשבע מעצמו בפני חבירו מ"מ י"ל דתלמודא דידן ס"ל כמ"ד מפני הבושה ומש"ה אית ליה דדוקא היכא דחבירו השביעו צריך בפניו דומיא דמשה וצדקיהו מיהו לפ"ז יש לדון דלעולם רש"י נמי היכא שחבירו השביעו צריך דעתו ומאי דסתם וכתב אין מתירין אלא בפניו של מדיר כוונתו בזה לומר דאף על גב שהודיעו לחבירו ונתרצה אפ"ה אין מתירין לו בפניו כדי שיתבייש ממנו הכל שלא בפניו ליכא בושה ברם מדכתב גבי צדקיהו וכו' ולא פי' דעדיף מזה קפריך נבוכדנצר שאע"ג שא"צ בפניו מ"מ לפחות צריך דעתו ואמאי לא אמרינן ליה דאין מתירין לו אלא מדעתו משמע באמת דס"ל לרש"י דאע"ג דחבירו השביעו אין צריך דעתו אלא דוקא בפניו או מפני החשד או מפני הבושה ואפי' בע"כ מתירין לו:
וראיתי. למהריק"ו בשרש נ"ב שכ' דמוכרחי' אנו לו' דרש"י ס"ל וכו' עש"ב ולפי מה שפרשתי בדעת רש"י דהמשביעו חבירו אין צריך דעתו אלא דוקא בפניו מפני החשד או מפני. הבושה לפ"ז אזיל ליה הכרח הרב דלעולם י"ל דרש"י ס"ל דאפי' בדיעבד אם לא התיר בפניו לא הויא התרה ומש"ה אצטריך משה להשביע אותם עד"ר כדי שלא יוכלו להתיר בלא דעתו ודעת הקב"ה דאי מפני החשד והבושה היו מותרים שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו ויודע שיתירו שבועתם ואיכא בושה נמי ואלו היה משביעם על דעתו דוקא היו מתירין בפניו בע"כ ואפי' אם מת נמי דליכא תו חשד ובושה מיהו לפ"ז מסברא יש לדון בדעת רש"י דאם התיר שלא בפניו בדיעבד מותר וכמ"ש הרשב"א בחי' בפ' השולח משם ר"ת ע"ש באופן דרש"י פליג על הרא"ם דמצריך דעתו אלא דוקא בפניו והרא"ש כתב על פי' הרא"ם ולישנא דהמודר הנאה לא מש' כפי' אלא משמע שנדר הנאה ממנו בפניו וצריך שיתירו לו לכתחילה בפניו ומפ' טעמא בירוש' וכו' עש"ב:
ותמיהא לי על האי פירושא א"כ מאי מייתי ראייה תלמודא לזה ממשה דא"ל הקב"ה במדין וכו' אימא דמשה שאני שהשביעו יתרו על דעתו ומש"ה הוצרך לילך למדין כדי שיתרצה ליתן לו רשות ולא מפני החשד שוב ראיתי נמי להתו' שעומדים בהאי שיטה וז"ל אין מתירין אלא בפניו וכו' לכאו' מש' וכו' ואתי סוגיא דהכא כטעמא דמפני הבושה עכ"ל עש"ב. ועל התו' ל"ק דאיך יתיר משה אפי' בע"כ של יתרו דאינהו אזלי לשיטתיי' שכתבו לעיל וז"ל כי מתו כל האנשים וגו' משה נדר שישב אצל חמיו במדין לפי שהיה ירא לירד למצרים עכ"ל נראה מדברים אלו דמשה לא הכריחו יתרו לישבע אלא הוא מעצמו נדר בפני חמיו בשביל זה וא"כ מש"ה א"ל הקב"ה לך והתר נדרך במדין אפי' בע"כ של יתרו דאין הטעם אלא משום חשד אבל אה"נ דאם השביעו חבירו י"ל דאית להו דצריך דעתו ולא סגי בפניו אפי' בע"כ וכן משמע דאית להו הכי ממה שהקשו על צדקיהו מה בדעתו היה מה היתה מועלת התרה וכו' והשתא אם איתא דאית להו דאין צריך דעתו אלא דוקא בפניו א"כ מאי מקשו מה היתה מועלת לו התרה והא כיון דטעמא מפני החשד א"כ ודאי בדיעבד אם התיר הויא התרה וכמ"ש הרשב"א וגם הרא"ש עצמו כתב הכי ואם כן שפיר הועילה לו ההתרה לצדקיהו אלא ודאי מזה נראה דמודו התו' דמשביעו לחבירו צריך דעתו ואפי' בדיעבד לא מהני בלתי ידיעתו מש"ה הקשו שפיר על צדקיהו א"כ איפה לס' הרא"ש שכתבנו לעיל דיתרו הדירו אם כן מאי מייתי ראיה ממשה דהנודר הנאה מעצמו צריך בפניו מפני החשד מיהו לפי מ"ש התוס' דמש' והתר נדרך אפי' בע"כ של יתרו י"ל דשפיר מייתי ראייה דכיון דקאמר אפילו בע"כ א"כ משמע דה"ט שהלך בפניו משום חשד ולא משום דעתו א"כ הה"נ במי שנדר הנאה מחבירו בפניו צריך שיתיר בפניו מפני החשד אבל באמת אם איתא דהרא"ש ס"ל דהאי דקאמר והתר נדרך ואפי' בע"כ הו"ל לפרש כולי האי ואדרבה הו"ל להקשות על זה על פי' הרא"ם אלא ודאי מזה נראה דס"ל להרא"ש דאי מהא לא ארייא דאפשר לפרש מאי דקאמר והתר היינו מדעת יתרו וכ"כ הריב"ש בסי' קפ"ו בפשיטות:
ואם כן מאי מייתי ראיה מיתרו אימא משה שאני. השביעו יתרו ומש"ה א"ל לך במדין כדי שיטול ממנו רשות ולא משום חשד ויותר יגדל התימא עפ"י מ"ש הרא"ש בפסקיו על פי' הרא"ם דלישנא דהמודר הנאה לא משמע כפי' זה מיהו צריך לפרש כן מדמייתי עלה ההיא דצדקיהו עש"ב דאמאי לא הכריח כן ממאי דמייתי ראיה דצריך בפניו ממשה שהשביעו יתרו כמו שבועת צדקיהו גם נמי לפ"ז א"א לומר דממאי דאייתי ראיה ממשה ליכא הכרח וכמו שפי' לעיל דא"כ גם מצדקיהו ליכא ראיה דשפיר מייתי ראיה מצדקיהו כמו שצדקיהו מצינו דגנהו הכתוב על דאתשיל שלא בפני נ"נ מפני החשד ה"נ מי שנשבע מעצמו בפני חבירו צריך שיתיר בפניו מפני החשד אלא ודאי משמע דפשי' ליה להרא"ש דמי שהשביעו חבירו צריך דעתו ומש"ה מכריח כפי' הרא"ם ממאי דאייתי עלה ההוא דצדקיהו דאי פי' בנודר הנאה מחבירו מעצמו בפניו והטעם משום חשד א"כ מאי מייתי ראיה מצדקיהו אימא צדקיהו שאני דהשביעו גם כן וצריך דעתו וא"כ קשה אמאי לא הכריח כפי' הרא"ם ממאי דאייתי ראיה ממשה שהשביעו יתרו ובדוחק י"ל דאה"נ לפי שטת הרא"ש יש להכריח כפי' הרא"ם ממאי דאייתי ראיה ממשה אבל כוונת הרא"ש לומר דאף אם יאמר האומר דממשה ליכא ראיה דיש לפ' כפי' התו' מ"מ מצדקיהו יש להכריח כפי' הרא"ם דבהדיא כתיב אשר השביעו כאלהים וצ"ע:
ברם אעקרא דמלתא דברי התו' הם תמוהים ך אצלי דאיך כתבו שמשה נשבע שישב אצל חמיו ולא יתרו הדירו והא מדכתיב ויואל משה לשבת את האיש ויתן לו את צפורה בתו מש' דיתרו הדירו ועי"ז נתן לו בתו דאם לא היה נשבע לא היה נותן לו בתו ויש ליישב דהתו' קשיא להו דאם איתא דיתרו הדירו א"כ הכי הול"ל קר' בהדיא ויואל יתרו את משה לשבת אתו וכו' אלא כך הוה הענין מתחי' אמר יתרו לבנותיו קראן לו ויאכל לחם שאתן לו אשה וכיון שבא משה והגיד לו שהוא בורח ממצרים מפני האנשים וכו' ניחם מלתת לו בתו שא"ל אני מתיירא שמא יהרגו אותך האנשים וכו' ולא הכריחו הוא לישבע שלא לחזור למצרים כדי שעי"ז יתן לו בתו אמנם משה מעצמו מחמת זה שהיו האנשים וכו' נשבע לשבת אתו ועי"ז נתן לו בתו מש"ה א"ל לך והתר נדרך אפי' בע"כ של יתרו:
איברא לפ"ז יש לתמוה על התו' בפ' השולח דל"ה ע"ב בד"ה וליחוש דילמא וכו' שהביאו דברי הירוש' דמפרש טעמא מפני החשד או מפני הבושה יע"ש וסיימו וכתבו והא דיליף הכא ממשה וכו' היינו כריב"ל וכו' עש"ב ומלבד שלע"ד הוו דבריהם סתרי אהדדי דמהכא משמע דהמשביעו חבירו ה"ט דצריך בפניו דצריך שיתיר מדעתו וכמש"ל וממ"ש בפ' השולח יראה דאפי' המשביעו חבירו כמו צדקיהו א"צ בפניו אלא מפני החשד ובפניו מתירו אפילו בע"כ תו קשה לפי דבריהם בפ' השולח דמאי מייתי ראיה מצדקיהו אימא דצדקיהו ה"ט שהוצרך לפניו כדי ליתן לו רשות ולא משום חשד וצ"ע והנה התוס' בפ' השולח הביאו הירוש' ופירשו אותו וז"ל ועוד דטעם אין מתירין וכו' עש"ב כל דבריהם ומדברי הרא"ש הכא בפי' שכתב וגם צריך שיתבייש בפניו נראה שהבין כפי' התו' ז"ל אמנם בפסקיו בפ' השולח כתב וז"ל מפני החשד שלא יאמר שכולל נדרו בלא התרה וכו' ע"ש ומלבד שלפ"ז דבריו סתרי אהדדי תו קשה דאיך אתי האי פי' שפי' בפרק השולח בסיום דברי הירוש' שסיים ואתיא הדין פלוגתא כהדין פלוגתא וכו' ומה ענין זה לזה וכן נמי יש לתמוה על הר"ן דהכא פי' מפני הבושה כלו' וכו' ובפי' ההלכות פרק השולח הביא דברי התו' גם נמי איך אתי סי' שפי' הכא בסיום דברי הירוש' שסיים ואתיא הדין פלוגתא וכו' והנראה לע"ד לפ' הירוש' בין לפי' הרא"ש בין לפי' הר"ן דלפי' הרא"ש ה"ק דר"י דקאמר טעמא מפני הבושה ולא מפני החשד ס"ל כריב"ב דצריך לפרש מעשיו ולא חיישי' שמא יחשדוהו בשאר עבירות דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וה"נ אין הטעם משום חשד שיחשדוהו שעובר על נדרו דאחזוקי אינשי וכו' ובודאי אומר בדעתו שעשה זה התרה ואינו עובר על נדרו ולא בשביל זה הטעם אמרינן דצריך לפניו משום הנודר עצמו שמא יאשוב בדעתו שזה האיש שנדר בפניו הוא סבור שחלל נדרו ומתבייש ממנו מש"ה צריך בפניו אבל אין כוונת הירושלמי לומר דמטעמא דמצרכינן התם לפרש חטאיו ה"נ צריך בפניו אלא בא ליתן טעם דאמאי לא ניח' ליה לר"י לומ' הטע' משו' חשד וכריב"ל וע"ז קא' דס"ל כריב"ב וכמו שפי' וריב"ל קאמר מפני החשד ס"ל כר"ע דחייש לחשד וכמו שפי' התו' גם נמי לפי' הר"ן ז"ל יש לפרש דה"ק דכמו דהתם צריך לפרש מעשיו כדי שיתבייש מחטאיו ולא ישוב עוד לעשותם ולא חיישינן משום חשד ה"נ אין הטעם משום חשד דלא חיישי' בשביל זה אלא כדי שיתבייש בפניו ולא יעשה התרה שהנדר הוא להנאתו והוא רוצה שיתירו ומתוך שאנו מצריכין בפניו הוא חוזר בו ואינו עושה התרה שמתבייש לעשות התרה בפניו כנלע"ד שוב האיר ה' עיני וראיתי בתשו' הר"ן סי' ס"ט והביאה ב"י בסימן רכ"ח שהביא דברי תו' הללו וסיים וכת' והיא שטה מחוורת אעפ"י שאינה מסכמת עמ"ש בפי' דנדרים לפי שכתבתיה עפ"י ספרנו ועדיין לא באו לידי התו' מטוך אפשר שאתקן מעט ואודיעכם עכ"ל. ועפ"י זה יש ליישב נמי דברי הרא"ש בפסקיו דבה שעתא עדיין לא ראה דברי התו' ולא היתה בגירסתו הירוש' ואתא הדין פלוגתא וכו' ומש"ה פי' הכי:
אמנם בפי' לנדרים כבר באו לידו דברי התו' וגירסתם והסכים עמם והרמ"ך בס' כהונת עולם נדחק לפרש כוונת הר"ן ז"ל מ"ש בתשו' שאינה. מסכמת עם מ"ש בפ"י דנדרי' וכו' היינו לענין וכו' ע"ש בדבריו ודוק שפיר. ואנכי בעוניי נ"ל מ"ש בכוונת הר"ן דכוונתו הוא עמ"ש בפי' הבושה בפ"י דנדרים ועל מה שהקשיתי לעיל בדברי התו' שוב ראיתי להרמ"ך שהרגיש בזה וכתב וז"ל ואף דהתו' בהשולח כתבו דהא דתלמודין אתי כמ"ד מפני החשד וכו' ע"ש בדבריו באורך ותמיהא לי מלתיה דרב דאיך כתב דאין זה הכרח וכו' כיון ן דברייתא איירי אפי' בנדר שלא לתועלת חבירו והטעם משום חשד א"כ מאי מייתי ראיית ממשה וצדקיהו דצריך בפניו שאני התם דהוי לתועלתו של חבירו וצריך דעתו ומאי ענין זה לזה גם מ"ש במחילה דהתו' כתבו בסוטה דא"א לו' הא דתלמודין אף בע"כ כיון שהוא לתועלתם. אנכי הרואה בדברי התו' שם בסוטה דלאו מטעם זה קא אתו עלה דהא כתבו וז"ל ומיהו תימא לו' דהנודר ע"ד חבירו וכו' ע"ש ומעתה י"ל דדברי התו' בנדרים ובסוטה עולים בקנה אחד דהמדירו חבירו צריך דעתו כמו צדקיהו ויוסף אבל הנשבע מעצמו בפני חבירו אף אי הוי לתועלת חבירו כמו משה אין צריך דעתו אלא בפניו דוקא מפני החשד ואפי' בע"כ וכמש"ל אבל בפ' השולח חזרו מסברתם מכח ההיא דפ' השולח דפריך וניחוש דילמא אזלא לגבי ח' ושרי לה וכו' ומש"ה כתבו דאף הנשבע לדעת חבירו א"צ בפניו אלא מפני החשד ולא כמו שסיים הרב והעלה דדברי התו' בגטין ובנדרים עולים בקנה א' ע"ש אלא כמ"ש דאף בנדרים אית להו דהנשבע ע"ד חבירו צריך דעתו כמו בסוטה דאי לאו הכי מאי מקשו מה היה בדעתו של צדקיהו וכמש"ל:
לשש והנה גם התו' בגיטין פ' השולח אזלי כשי' רש"י דא"צ דעתו אלא דוקא בפניו מפני החשד אמנם בהא פליגי עם רש"י ז"ל ואית להו דאפי' נשבע מעצמו בפני חבירו צריך דוקא בפניו מפני החשד וגם פשט דברי הר"ן בתשוב' הם מסכימים לס' התו' אמנם הרא"ם ס"ל דהנשבע ע"ד חבירו צריך דעתו וזו היא דעת התו' בנדרים ובסוטה ואע"ג שאין השבועה להנאתו כן יראה לע"ד מדברי התו' בסוטה מדתלו תמיהתם כיון שנשבע ע"ד חבירו וכו' ולא כתבו תימה לומר שהנשבע להנאת חבירו מתירין לו בלא דעתו. אמנם אם נשבע מעצמו בפני חבירו אף על גב שהשבועה היא להנאתו ונעשה לו טובה בשביל זה אפ"ה אין צריך דעתו אלא דוקא לפניו ואפילו בע"כ מפני החשד אמנם ר"ת ס"ל דאפי' השביעו חבירו א"צ דעתו אלא דוקא אם קבל ממנו טובה בשעת השבועה אבל אם לא קבל ממנו טובה אף. על גב שהשבועה היא להנאת המשביע א"צ דעתו ואייתי ראיה לזה ממאי דאמרי' בסוטה דא"ל פרעה ליוסף זיל אתשיל וכו' וכן נמי ממה דדייק ר"י דנדר שהודר ברבים וכמו שנתבאר כל זה באורך בדברי הרשב"א בפרק השולח ובדברי הרא"ש שם ובנדרים וכן. פסק הרא"ש והטור בסימן רכ"ח:
:
ותמה אני על הר"ן ז"ל שכתב הכא בפי' ובנדר שהוא להנאת חבירו ודאי אין מתירין אלא מדעתו וכ"כ ר"ת עכ"ל דאיך כתב וכ"כ ר"ת והא קא חזינא מפורש בדברי הרשב"א וכל הפוס' דאינו כן דעת ר"ת דאפילו שהשבועה להנאת חבירו כל שלא קבל ממנו טובה בשעת השבועה מתירין לו אפי' בלא דעתו וראייתו היא מיוסף דהשבועה היא להנאת יעא"עה ואפ"ה א"ל פרעה זיל אתשיל וכו' וכן נמי משבועת ישראל לגבעונים שהיתה להנאתם ואפ"ה דייק מנה ר"י דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה וצ"ע. איברא עקר הראיה שהביא ר"ת מיוסף קשיא לי בגוה דא"כ מהו זה שהשיב יוסף לפרעה אנא נמי אתשיל אדידך אע"ג דלא ניחא לך ומה ענין זה לזה שהרי יוסף קיבל הנאה מפרעה בשעת השבועה שהיה יכול פרעה בה שעתא להרוג את יוסף ולא יאמן . ם אותו בשבועה שלא יגלה ומי יאמר לו מה תעשה והוי כשבועת צדקיהו לנ"נ דמה"ט אמרינן דחשיב כמו קבל הנאה בשעת השבועה משום דמדינא היה יכול להרוג אותו כדי שלא יתגלה קלונו וה"נ בשבועת יוסף לפרעה הכי הוא שעדיין לא נתגדל יוסף אלא ודאי צריכין אנו לו' דפרעה לא ידע זה הדין דהנשבע ע"ד חבירו וקיבל ממנו טובה אין מתירין לו אלא מדעתו ומש"ה א"ל יוסף דרך איום וגזום א"כ אנא נמי אתשיל אדידך אף על גב דלא ניחא לך אע"ג שאין הדין כך א"כ הה"נ במאי דא"ל פרעה ליוסף אתשיל אשבועתך יש לדחות ולומר דאה"נ לפי הדין לא היה יכול יוסף לשאול על שבוע' יעקב כיון שהיה להנאתו אבל פרעה לא ידע מזה הדין דהנשבע ע"ד חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו אלא שני ליה בפשי' אף לפי דבריו ודחאו בקנה א"כ אנא נמי אתשיל אדידך וכו' ויראה שזהו שנתקשה הרא"ש וכתב ואי לאו הלכתא לא הוה קבע לה בתלמודא עכ"ל כוונתו בזה לו' דאה"נ מאי דא"ל יוסף לפרעה אנא נמי אתשיל אדידך וכו' לאו הלכתא היא אלא דרך איום וגיזום אבל במאי דא"ל פרעה ליוסף אתשיל אשבועתך דאם איתא דזה נמי לאו הלכתא היא א"כ אמאי קא קבע לה בתלמודא אלא בע"כ צריכין אנו לנקוט מזה חדא ולו' דמאי דקא"ל פרעה ליוסף אתשיל וכו' כך היה הדין דהיה יכול ליתשול אשבועתיה ומש"ה קבע לה בתלמודא עוד נראה ליישב ולו' דכיון דפרעה בתחי' אמר אתה תהיה על ביתי ועפי"ך ישק כל עמי וכל השרים תמהו עליו דאיך אתה משליט עלינו עבד עברי וא"ל טכסיסי מלכות אני רואה בו וביום הב' היה מספד עמו ב"ע לשון לפני כל השרים והיה משיב לו בודאי לא היה יכול להורגו והיה בזיון הרבה לו דאמרי ליה מעקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר והרי ידע ב"ע לשון וא. ואדרבה יוסף עשה עמו טובה בשבועה זאת שהיה יכול באותה שעה לפני כל השרים לגלות ולו' והרי ספרתי עמו ב"ע לשון וספרתי עמו בלה"ק ולא ידע להשיב לי שוב ראיתי להרמ"ך שהביא משם מהרי"ט בח"א סימן קי"ח שהקשה על ר"ת כעין קושייתנו דאיך א"ל יוסף אנא נמי אתשיל אדידך והרי הוא קיבל טובת הנאה מפרעה בשעת השבועה ששמו אדון על ביתו ותי' כתי' הב' שתי' ע"ש בדבריו שפי' עוד לקושי' מהרי"ט בפנים אחרים אמנם הריב"ש בסי' קפ"ו וש"ע דחה ראיה זו וכתב ולי נראה שאינו ראיה וכו' ואיננו שיסכים בדבר עכ"ל. וכן הקשה עליו מהרי"ט שם ויראה לע"ד שזה נמי נתקשה הרא"ש וכתב ואי לאו הלכתא לא קבע לה בתלמודא אלא ודאי מש' שכך הדין דהיה יכול לישאל על שבועתו עוד נראה ליישב דמאי דקא"ל אשתיל אדידך כך פי' ונמצינו למרין מזה דהנשבע ע"ד חבירו בדבר שהוא לתועלתו אין מתירין לו אלא מדעתו אי נמי אמאי לא אייתי ראיה בפר"א מיוסף נמי דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא מדעתו כמו דאייתי ראיה ממשה וצדקיהו אלא ודאי מזה נראה דאין כך פי' תשובת יוסף דקא"ל אנא נמי אתשיל אדידך אלא היא כפשטא דהכי קא"ל דכמו שאתה אומר לי אתשיל אשבועה ולא אקיים אותה אנא נמי אתשיל ולא אקיים אותה ולא נכנס עמו בדינים וחקים כלל ומש"ה מייתי שפיר ראיה ר"ת מזה דאמאי לא אהדר ליה הכי דהנשבע על דעת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו אלא ודאי משמע דהיה יכול לשאול אשבועתו אבל עכ"ז קשיא ליה להרא"ש דאימא דאה"נ דהיה יכול לשנות ליה הכי אמנם עדיפא מנה קא משני ליה יוסף אף לסברתו של פרעה אבל האמת הוא אעקרא דמלתא מאי דקא"ל פרעה אתשיל וכו' שלא כדין הוא וע"ז קאמר אי לאו הלכתא לא הוה קבע לה בתלמודא באופן דראיית ר"ת מיוסף ראיה גמו' ומש"ה הסכים הרא"ש לדבריו:
והרב משנה למלך בפ"ו הביא ראיה לדברי ר"ת מאותה אגדה דבפרק הספינה דרבב"ח ששמע בת קול וכו' אך אליבא דהראב"ד קשיא וכו' עכ"ל:
ואנכי בעניי ראיתי למהריק"ו בשרש נ"ב והביא דבריו הב"י בסי' רכ"ח שכתב וז"ל שיש ג' חילוקים בענין וכו' ובזה הוא ש שהסכימו הראב"ד והרשב"א דאפי' בדיעבד לא הותר עכ"ל עש"ב. הרי לך בהדיא שכתב הרב ז"ל דלא כתבו הראב"ד והרשב"א דאפי' בדיעבד לא הותר אלא היינו דוקא היכא שקבל טובה בשעת הנדר כמשה וצדקיהו אבל אם לא קבל וכו' אף שהנדר לטובת חבירו מודו הראב"ד והרשב"א דאם התירו בדיעבד מותר וא"כ ניחא ההיא דרבב"ח לדעת הסוברים דאף אם קיבל טובה אם הוא להנאת חבירו צריך דעתו:
איברא שבתי וראה שדברי מהריק"ו תמוהים בזה במה שכתב דמודו הראב"ד והרשב"א דאם לא קבל טובה דבדיעבד מותר מאותה תשו' הרשב"א שהביא מרן ב"י בסי' רכ"ח וז"ל והרשב"א כתב אם הנדר הוא לתועלת מי שנשבע אין מתירין לו אלא מרצונו ואפילו התירו לו שלא מדעתו ורצונו אינו מותר וכו' וגם ר"ת וכו' עש"ב הרי לך להדיא דבתחילה כתב הרשב"א אף בדיעבד אינו מותר ואח"כ הוסיף וגם ר"ת מודה בכך כל שהוא מקבל טובה וכו' משמע דאיהו ס"ל דכל נדר שהוא לתועלת חבירו אף אם לא קיבל טובה אינו מותר אפילו בדיעבד ומהאי תשו' קשה מאד לס' הרב שהביא מהריק"ו שרצה להוכיח מס' א"ח ע"ש דהרשב"א ס"ל דאפי' בנדר שקבל הנאה בשבילו אם התירו בדיעבד מותר. והנה עמ"ש הרשב"א בהאי תשו' וגם ר"ת מודה בכך וכו' כתב מרן ב"י על זה ואין נראה כן מדברי המפרשי' אלא דאפי' קיבל טובה מחמת נדרו סובר ר"ת שאם התירו מותר ואנכי מגדיל התימא יותר מדברי הרשב"א גופיה בפרק השולח והביא דבריו הב"י שם לעיל שכתב ויש מקשי' היאך ניחוש וכו' ויש מתרצין דבדיעבד מותר וכו' וזו היא דעת ר"ת וכו' עכ"ל. הרי לך להדיא שכתב איהו גופיה דר"ת ס"ל דאם התירו לו בדיעבד מותר והביא ראיה מצדקיהו ע"ש. ואיך מרן לא הקשה מדבריו גופיה דסתרי אהדדי שוב ראיתי להרי"ט בח"א סימן קי"ח שעמד בזה על דברי הרשב"א גם הרב מקור ברוך בסי' ק' עמד בזה ע"ש:
גם הר"ש הלוי בחי"ד סי' ב' והראד"ב סי' ע"ד ע"ש ומחמת זה כתב דתרי דיני קאמר הרשב"א חדא דאין מתירין לכתחי' וחדא דאם התירו מדעתו אינו מותר ומאי דקאמר וגם ר"ת מודה ארישא דלישניה דקאמר אין מתירין לו אלא מרצונו ולא אסיפא דלישניה ע"ש. עוד הוסיף מהרי"ט להוכיח מדברי הרשב"א בפ' השולח דאפילו אם קבל טובה אם התירו מותר לדעת ר"ת עש"ב. ומלבד מה שדחה זה הרב מסברא ע"ש עוד לעד"ן דאף מדברי הרשב"א ליכא ראיה דאלמנה מקרייא מקובלת הנאה מדלא משני דשאני התם דמיירי כשקיבל הנאה שהרי מדכתב אח"כ ויש מי שתירץ דלא אמרו אלא במודר הנאה וכו' משמע דמי שהקשה האי קושיא לא ס"ל האי חילוק ומש"ה הוכרחו לתרץ דאם התירו בדיעבד מותר אם כן ה"ה נמי י"ל דלא ס"ל חי' ר"ת אלא ס"ל דכל הנודר לחבירו אפי' לא קבל טובה ואפי' אינה להנאתו אין מתירין אלו אלא בפניו ומש"ה הוכרח לתרץ מזה דאם התירו בדיעבד מותר אע"ג שהאלמנה לא קבלה הנאה בשעת השבועה ואינו להנאת היתומים וכן מוכיחים דברי הרשב"א שאחר כך הביא דברי ר"ת דס"ל דדוקא אם קבל טובה וכו' מההיא דגבעונים ויוסף משמע דבתחי' לא נכנס המקשה בזה החילוק אלא ס"ל דאף אם לא קבל טובה אין מתירין לו אלא בפניו ומש"ה הוכרח לחלק בין לכתחילה לדיעבד ואיך שיהיה מהאי תשו' דהרשב"א יראה לע"ד דלא כמהריק"ו אלא סברת הרשב"א היא דכל נדר הוא לתועלת חבירו אף אם לא קיבל טובה בשביל זה צריך דעתו ואף בדיעבד אינו מותר:
עוד אני תמה באותה תשו' דהרשב"א שהביא מהריק"ו לסייע לדבריו וז"ל וכן השיב הרשב"א וכו' הרי לך בהדיא הב' חילוקי' שהזכרנו מבוארים להרשב"א ז"ל ותמיהא לי מלתיה דרב דאדרבה מהאי תשו' יראה להדיא יא דס"ל להרשב"א דכל נדר שהוא לתועלת חבירו אף בדיעבד אינו מותר שהרי בתחי' נשאל הרשב"א וכן אם נשאל בחיי שמעון והתירוהו שלא בפניו אם מותר אם לאו וע"ז השיב אם הממון וכו' אינו פטור וכו' משמע דאף בדיעבד אינו מותר אם השבועה לתועלת שמעון ולא התיר מדעת באי כחו של שמעון דאל"ה הול"ל לכתחילה צריך דעת באי כח שמעון ומאי אינו פטור דקאמר אלא ודאי מזה יראה דאף אם שאל בדיעבד והתירו לו אינו פטור וכו' וצ"ע אמנם באמת תשובה אחריתי שהביא הרב שכתב איברא כל שנשבע וכו' אין מתירין לו אלא מדעתו ומיהו דוקא כשקבל טובה וכו' היא ראיה נכונה ובאמת שלפ"ז נראה שדברי הרשב"א סתרי אהדדי וצ"ע וגם הראב"ד יראה לע"ד דס"ל דכל נדר שהוא לתועלת חבירו ומשביעו אף אם לא קבל טובה אינו מותר בדיעבד מדהוצרך לתרץ ההיא דאל מנה וכו' והו"ל לתרץ דשאני אלמנה דלא קבלה טובה וכמ"ש מהרי"ט בסי' קי"ח אלא ודאי נראה דס"ל להראב"ד דאף אם לא קבל טובה אינו מותר בדיעבד וכן יראה מדברי הר"ן בנדרים שלא הזכיר חילוק זה של ר"ת וכו' וסיים וכתב וכ"כ הראב"ד וכו' ע"ש משמע דכל נדר שהוא לתועלת חבירו ס"ל להראב"ד דבדיעבד אינו מותר וכן יראה להדיא מדברי הריב"ש בסי' קפ"ו ובכ"מ שכך הוא דעת הראב"ד שוב ראיתי להרמ"ך בס' כהונת עולם שכתב וז"ל ומיהו מבואר דהראב"ד דאסר אף בלא עשה לו טובה וכו' והראד"ב שם הקשה על מהריק"ו וכו' עש"ב ואם לדידיה מילתא דפשי' שכך פי' דברי מהריק"ו אנכי בעוניי לא פשיטא לי כך חדא שהרי כתב בתחילה דלפי דברי הראב"ד והרשב"א שיש ג' חלוקין וכו' ולפי מה שפי' הרמ"ך בכוונת מהריק"ו קשה דהא לדעת הראב"ד ליכא אלא ב' חלוקים ואיך כייל הרב בחד' מחת' להראב"ד והרשב"א דיש לדעתם ג' חילוקי' גם מה שהביא ראיה ממה שלא הזכיר הראב"ד בחלוק ב' קשה דהא גם בחילוק הא' לא הזכיר הראב"ד אלא סיים וכתב לדברי הרשב"א וכו' אלא ודאי צריכים אנו לו' דלא הוצרך לחזור ולזכור גם הראב"ד שכבר כתב בתחילה שיש ג' חילוקים לדעת הראב"ד והרשב"א וכו' ותו קשה לדבריו דלא הו"ל למימר ובזה הוא שהסכימו הראב"ד והרשב"א אלא הכי הול"ל ובזה הוא שהסכים הרשב"א עם הראב"ד וכו' אלא ודאי מכל זה נלע"ד דאדרבה איפכא מסתברא דפשוט הוא דכוונת מהריק"ו דאף הראב"ד לא אסר אפילו בדיעבד אלא דוקא כשעשה לו טובה וכמו שהבינו דבריו רבנן קמאי הרש"ל והר"מ והראד"ב והרשד"ם ז"ל: