אור ברסלב
שות מר ואהלות יורה דעה › שאלה א

שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי

יורה דעה · שאלה א

יורה דעה

מי שנשבע שלא יאכל עשר ככרות סתם דקי"ל דאינו חייב עד שיאכל העשירי כולו או יניח פחות מכזית או דילמא כיון שאכל כזית מהעשירי מתחייב:

תשובה קודם שנבא לפ' נגמר הדין נבא | להבין לשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות שבועות הט"ו וז"ל וכן הנשבע שלא יאכל עשר וכו' ע"ש שבאמת לשון זה קשה ההבנה דכיון שפי' שבועה אחרונה שלא יאכל תשע עשר א"כ הוי ממש כמי שאמר שבועה שלא אוכל תשע ועשר דאינו חייב אלא א' אע"ג שלא הפריש קרבן בן תשע לעשירית וכבר השיג הראב"ד ע"ז וכתב בספרים וכו' ומרן בכ"מ הביא באורך כל דברי רש"י והתו' וסיים וכתב וזה תלוי בגירסאות דלגי' רש"י וכו' ולגי' ספרי וכו' וא"כ אין כאן שבוש ע"ש ודבריו נפלאו ממני דאיך אפשר לו' דהתו' נמי מוכרח דגריסי כדגריס רבי' והרי התו' הוכרחו לחלק בין תאנים וענבים לההיא ד"ט ועשר דהתם איכא איסור שבועה בכל עשר וט' שיאכל מהנך עשר קאי באיסור שבועה אבל גבי תאנים וענבים לא היה איסור שבועה בתחילה כלל על ענבים ושייך כאן מגו וא"כ לפי דברי התו' בודאי הה"נ אם נשבע שלא יאכל עשר וחזר ונשבע שלא יאכל עשר וט' כיון שפי' דבריו תשע עשרה דלא חיילא שבועה שניה כלל דבלא"ה אסור בכל י"ט וכל עשר שיאכל מהנך י"ט קאי באיסור שבוע' איכו השתא מוכרחי' אנו לו' דאע"ג שהתו' קיימו גירסת הספרים הא' לגבי תאנים וענבים הא נמי גרסי כרש"י והראב"ד דאמר שלא יאכל עשר וחזר ואמר שלא יאכל ט' וכדין השיג הראב"ד על רבי' בדין זה דעשר וי"ט ולא השיגו לעיל בתאנים וענבים דיש לחלק בין עשר וי"ט לתאנים וענבים ומה שסיימו התו' וה"ה אם אמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וחזר ואמר שלא אוכל עשר דחיילא שבועה שניה ע"י מגו אין הכוונה לו' דכך הם גרסי דאמר שבועה שלא אוכל ט' וחזר ואמר שלא אוכל עשר ותלמוד' מיירי דקאמר ט' אלו דא"כ לפ"ז הא דקאמר בגמ' זמנין דמשכחת לה להא דעיפא הוא על דין הא' שבועה שלא אוכל ט' ועשר ורש"י ז"ל פי' שהוא על דין הב' שבועה שלא אוכל עשר וט' דאינו חייב אלא א' ובודאי דלא הוו שתקי כולי האי התו' ז"ל מלפרושי לאפוקי מפרש"י ז"ל אלא הדבר ברור הוא שכוונת התו' הוא דכמו דתלמודא קאמר דמשכחת לה להא דעיפא בדין הב' הה"נ דמשכחת לה דעיפא בדין הא' בט' ועשר דחייב ב' דאמר שבועה שלא אוכל ט' אלו וכו' אבל בודאי גם התו' כרש"י והראב"ד דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שבוע' שלא אוכל ט' ותלמודא דקאמר זמנין משכחת לה להא דעיפא הוא על דין הב' וכפרש"י וכן יראה מדברי מהרש"ך ח"א סי' פ"ד שהבין דברי התו' כמו שפי' עש"ב ואפי' שנדחוק עצמנו בפי' דברי התו' לו' היו גורסים דברי רבי' עדיין תמוהים שהרי לפי הנראה דלא איירי באלו אלא נשבע בסתם וחזר ונשבע שלא יאכל עשר וט' בסתם ותו שמדקדוק לשונו יראה בברור שדוקא אם נשבע שלא יאכל עשר וט' אעפ"י שפי' דבריו י"ט הוא דחיילא שבוע' שנייה אבל אם חזר ואמר שבועה שלא אוכל י"ט לא חיילא שבועה ב' כלל ואם פי' דברי רבי' דבתחילה קאמר שלא יאכל עשר אלו א"כ אע"ג שאמר אח"כ שלא יאכל י"ט שפיר חיילא שבועה ב' ע"י מגו אלא ודאי דלא איירי באמר אלו אלא בסתם וא"כ הדרא קו' לדוכתה כיון שפי' דבריו תשע עשרה ואינו מתחייב בשבועה שנייה עד שיאכל י"ט אמאי חיילא שבועה ב' ומה חילוק יש בין כשאמר בלשונו עשר וט' לי"ט כיון דב' הלשונות אינו מתחייב בשבועה הב' עד שיאכל י"ט באופן שעדיין דברי רבי' תמוהים ודברי מרן בישוב זה צריכין תלמוד:

שוב ראיתי להלח"מ ומהרש"ך שם שיישבו דברי רבי' ופי' אותם דמתחי' נשבע שלא יאכל אלו ואח"כ נשבע שלא יאכל ט' ועשר אלו וכדברי התו' ע"ש ומלבד מה שהקשינו לעיל עוד אני תמה עליהם דאיך אפשר לו' הכי בדברי רבי' שהרי על מאי דאמרי' בפ"ג דשבועות דכ"כ שאני שבועות מתוך שחלוקות וכו' פרש"י מתוך ששתי ככרות הללו וכו' עש"ב ועיין במ"ש הרב מ"ל בפ' זה ה' א' שהביא דברי רש"י וצלל במים אדירי' בפירושם ע"ש שהאריך א"כ ה"נ הול"ל שבועה שלא אוכל י"ט אלו ומדפירש לישנא יתירה שבועה שלא אוכל ט' ועשר אלו בודאי אם אכל עשר וט' חייב שתים ואם אכל עשר לבד או ט' לבד חייב א' ואיך כתב רבי' שאינו חייב עד שיאכל י"ט עוד אני תמה שהרי בהאי דינא בט' ועשר ועשר וט' הקשה הר"ן בפי' ההלכות דאיפכא הול"ל דבשלא אוכל ט' ועשר חייב ב' לפי שמכח שבועה א' לא נאסר כבר עשירי כלל ומעכשיו אסור דהא אמרינן וכו' עש"ב וכן פסק הש"ע בסי' רל"ח סעיף י"ג ע"ש וא"כ אם פי' דברי רבי' שנשבע שלא יאכל עשר אלו וחזר ונשבע עשר וט' אלו ביחד איך כתב דאם אכל ט' ה"ז כחצי שיעור דמ"ש מדבריו אפי' שיהיו הט' כמה זתים אינו חייב עד שיאכל הי"ט וכן נמי מדסתם וכתב ואכל עשר והפריש קרבן משמ' דאינו חייב להביא קרבן בשביל שבועת עשר עד שיאכל עשר ואם אכל פחות מעשר אף שאכל כמה זתים אינו חייב להביא קרבן וכו' ועיין בדברי רבי' הלכה ט' שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' ובמ"ש מרן שם בדעתו ע"ש והרי מי שנשבע מככרות ידועות שלא יאכל י"ט אלו או עשר אלו ע"כ כזית וכזית שבהם נשבע גם נמי לפ"ז יוצא דאם מתחי' נשבע שלא יאכל עשר אלו בין שחזר ונשבע שלא יאכל ט' ועשר אלו בין שאמר י"ט אלו חיילא שבועה שניה שפיר ע' מגו ומדקדוק לשון רבי' יראה בברור דה"ט דחייל' שבועה שניה משום שאמר עשר וט' אבל אם אמרי"ט אלו לא חיילא שבועה שניה כלל ובאמת שזו היא קושיא אלימתא בעיני ודברי הרבנים הללו צ"ע:

ואנכי בעניי יראה לע"ד בישו' דברי רבינו ותחלה נבאר כוונת התו' מה שחילקו בין ט' ועשר לגבי נשבע שלא יאכל תאנים ואח"כ נשבע שלא יאכל תאנים וענבים ביחד משום דלא היה איסור שבועה בתחי' כלל על ענבים ושייך כאן מגו דלכאו' דבריהם תמוהים דכיון דלא נאסרו ענבים בשבועה ב' אלא דוקא אם אוכל תאנים עמהם אבל אם אוכל ענבים לחודייהו ליכא איסור שבועה א"כ קשה אמאי חיילא שבועה ב' והרי אינו עובר על שבועה ב' אלא דוקא אם אוכל תאנים וענבים וכבר הוא מושבע על התאנים משבועה א' והוי ממש כההיא דט' ועשר דלא חיילא שבועה ב' דבלא"ה משבועה א' איתסר בכל עשר דעלמא דכשאוכל ט' מהנך עשר עובר על שבועה א' אמנם יראה בברור כוונת התו' דלגבי ענבים בתחלה לא היה איסור שבועה כלל ואלו היה אוכל ענבים לחודייהו מותר לגמרי אבל עכשיו שנשבע שלא יאכל תאנים וענבים ביחד הוו ענבי' לחודייהו ח"ש שאם אוכל אותם עובר על איסור ח"ש שהוא אסור מן התור' וכיון שנעשה חדוש בשבועה ב' לגבי ענבים דהוו ח"ש שפי' חיילא שבועה ב' דאם אכל תאנים עמהם חייב ב' משום מגו אבל ההיא דט' ועשר לא נעשה חידוש כלל לא לענין חיוב שבועה ולא לענין ח"ש שאם כוונתו בשבועת עשר סתם שאם יאכל עשירית לבדה הויא ח"ש הרי דבלא"ה משבועת ט' סתם איזו עשירית שיאכל הויא לה ח"ש משבועת ט' ולא הוצרכו התו' לפרש דבר זה גבי ט' ועשר דליכא חדוש כלל אפי' לענין ח"ש דמלתא דפשיטא היא ואין לדחות ולומר דהא דקאמר תלמודא דאם אכל ענבים הוו ח"ש היינו משום דאכל תאנים בתחלה והפריש קרבן דאע"ג שהקרבן הפסיק לענין חיוב אפ"ה אכילת התאנים עדיין היא מצטרפת שאם אכל ענבים הוי ח"ש אבל אם אכל ענבים לחודייהו אפי' ח"ש ליכא דמלבד דאין הסברא נותנת לומר דבר זה דכיון שהפסיק הקרבן לענין חיוב בודאי דהה"נ לענין ח"ש אלא שבא הדבר מבואר להדייא מדברי רש"י למס' נדרים די"ז ע"ב וז"ל הויא להו ענבים שאכל ח"ש על שבועה ב' לפי שהוא נשבע בשבועה ב' על תאנים וענבים ועכשיו שלא אכל אלא ענבים לא בטל אלא ח"ש והיינו חצי השבועה ואין מביאין קרבן על ח"ש עכ"ל:

הרי דנראה דס"ל דכל שנשבע שלא יאכל תאנים וענבים אם אוכל ענבים לחודייהו הוי כמי שאוכל ח"ש וכן יראה מדברי הרב מ"ל בפ' זה שהבין בפשי' כמ"ש שהביא ראיה מהאי דינא על מי שנשבע שלא יאכלנה כולה או שלא יאכל כזית דאם אכל פחות מכשיעור דאיכא איסורא עש"ב. בפסקא המתחלת ויש להסתפק וכו' באופן שעיקר חי' התו' משום דלגבי ענבים הוי חדוש דהוו ח"ש וכן נמי מ"ש והה"נ דאם אמר שבוע' שלא יאכל ט' אלו וחזר ונשבע שלא יאכל עשר אלו דחיילא שבועה ב' ע"י מגו שפיר מבואר לפי דרכנו משום דבתחילה כשאמר ט' אלו העשירית היתה מותרת לגמרי ובשבו' שנייה נאסרה מדין ח"ש אפילו שהיא פחות מכזית ומעתה נבא לבאר דעת רבי' ואומר דודאי ס"ל כס' התו' דה"ט דחיילא שבועה ב' גבי תאנים משום דלגבי ענבים הוי חדוש דהוו ח"ש אמנם קשיא ליה על גי' התו' והראב"ד דגרסי ה"נ כגון דאמר שבועה שלא אוכל עשר וחזר ואמר שלא אוכל ט' וכו' דלא הוי דומיא דשבועת תאנים וענבים ותו קשיא ליה דאיך קאמר דאם אכל ט' והפריש קרבן ואכל עשירית הויא לה ח"ש דמ"ש מזה דמי שנשבע שלא יאכל ט' או עשר אם אכל א' הוי חצי שיעור דודאי דכיון דאמר ט' ועשר פחות מזה מותר לגמרי מש"ה ס"ל דמוכרח לו' שכך היא הגירסא דמתחלה נשבע שלא יאכל עשר סתם ואח"ך נשבע שלא יאכל עשר וט' בסתם ושפיר חיילא שבועה ב' אף על גב שפירש שבועה ב' שלא יאכל י"ט משום דיש להקשות דכיון דכוונתו היא שלא יאכל י"ט אמאי פלגיה לדיבוריה ואמר עשר וט' הול"ל בקיצור י"ט אלא ודאי מש"ה אמר לשון זה כדי לעשות עשר לבדם וט' לבדם ח"ש אם אוכל אותם אם כן הוי חדוש בשבועה ב' דמתחי' כשנשבע שלא יאכל עשר סתם ט' היו מותרים לגמרי ובשבועה ב' נאסרו מדין ח"ש ושפיר שייך לו' מגו דאם אוכל עשר וט' שיתחייב משום שבועה שניה כיון שנעשה חידוש בשבועה ב' והוי ממש דין זה דומיא דתאנים וענבים אבל אלו היה אומר שלא אוכל י"ט בודאי ס"ל לרבינו דלא חיילא שבועה ב' כלל כיון שלא נעשה בשבועה ב' חדוש כלל אפי' לענין ח"ש וכ"ת מנ"ל למימר שענין שבועה אחרונה שלא יאכל י"ט והא דפליג דבוריה כדי לעשות עשר לבדם וט' לבדם ח"ש אימא שכוונתו בשבועה זו שלא יאכל עשר לבדם או אפי' ט' לבדם התי' מבואר לזה שאם זאת היתה כוונתו אמאי קאמר לישנא יתירה עשר וט' הול"ל שלא אוכל ט' ובודאי דאסור בעשר דאי ט' לא אכיל עשר לא אכיל אלא ודאי דעתו היא שלא יאכל י"ט והא דפליג דבוריה כדי לעשות עשר לבד וט' לבד ח"ש מה שא"כ גבי תאנים וענבים צ"ל כאחת דאי לאו הכי יכולין אנו לפרש דבריו לחומרא דתאנים לבד וענבים לבד וליכא יתור בדבריו דמוכרח לומר הכי כדי לאסור עצמו בתאנים וענבים זהו מה שנלע"ד לדעת רבי' אמנם הראב"ד דגריס כרש"י כתב על דעת רבי' שהיא שבוש משום דלפי גי' רש"י דאם נשבע שלא יאכל ט' ועשר סתם אסור אפי' בא' מדין ח"ש וא"כ נסתר דינו של רבי' דאפי' חזר ואמר שלא יאכל עשר וט' לא חיילא שבועה ב' דלא עשה חדוש כלל דמשבועת עשר לבד אסור בט' מדין ח"ש באופן דכל א' אזיל לשיטתיה ואי לאו דמסתפינ' הו"א שזאת היתה כוונת מרן בכ"מ בישוב דברי רבי' וס"ל דגם התו' מוכרח לו' דהכי גרסי דאם גורסים כרש"י א"כ לא הוי דומיא דשבועת דתאנים וענבי' דקאמר רבה והנה מהרש"ך לפי שיטתיה הקשה דא"כ אמאי לא קאמר תלמודא וכו' ע"ש וקושיא זו תפול נמי לפי דרכנו בדעתו ויראה לע"ד דמעיקרא קו' ליתא דרבי' מפרש הא דקאמר תלמודא זמנין דמשכחת לה להא דעיפא הוא בין לדין הא' בית בדין הב' וכגון דאמר עשר אלו וחזר ואמר עשר וט' אלו דאם הפריש קרבן בין עשר לתשע אינו חייב אלא א' אע"ג שעשה חידוש בשבועה ב' שאסר ט' אחרים כמו עשר וט' ואם לא הפריש קרבן חייב ב' אף על גב דמתחי' אסר עשר ואח"כ י"ט והוי דומה לשבועת ט' ועשר כיון דקאמר אלו וכן יש לפרש לפי דרכנו דה"ק דמשכחת לה ההיא דעיפא בשני הדינין וכגון דקאמר עשר סתם וחזר ואמר עשר וט' סתם דאם הפריש קרבן בין עשר לט' אינו חייב אלא א' אף על גב דעשה חידוש בשבועה ב' דאסר ט' והוי כמו שנשבע שלא יאכל עשר וחזר ואמר ט' ואם לא הפריש קרבן חייב ב' אף ע"ג שלא עשה חידוש בשבועה ב' לגבי חיוב דאינו מתחייב עד שיאכל י"ט והוי כההיא דט' ועשר כיון דעשה חידוש לגבי ח"ש ודוק שפיר איבר' לפי מאי דפירשנו לדעת רבי' דה"ט בשבועת עשר וט' הוה להו עשר או ט' ח"ש משום דהול"ל י"ט א"כ ק' גבי תאני' וענבים ביחד דלא אמר לישנא יתירה דמוכרח לו' הכי כדי לאסור עצמו בתאנים וענבים אמאי הוה להו תאנים לבדם וענבים לבדם ח"ש אשר ע"כ יראה לע"ד לו' דאין הטעם משום דאמר לישנא יתירה אלא כיון שהזכיר בלשונו בשעה שנשבע עשר וט' הוו להו עשר לבד וט' לבד חצי שבועה וכן גבי תאנים וענבים כמ"ש רש"י בנדרים אבל מי שנשבע ואמר עשר או י"ט כיון שפחות מעשר או י"ט לא נזכר בלשונו כלל בשעת שבועה לא הוי אפי' חצי שבועה ומותר לגמרי ובזה אזלא לה ראייתו של הרב מ"ל שמזה מצא סמך למי שנשבע בפי' שלא יאכל כזית אפ"ה נאסר בח"ש דכיון דפי' ואמר כזית ופחות מכזית לא הוזכר בלשונו כלל י"ל דמותר לגמרי גם נמי לא תברא מכאן לס' הרמב"ן ולאותה סברא שהביא הר"ן דליכא איסורא בשבועות באוכל ח"ש דכיון שלא נתכוון אלא לכזית פחות מכזית היתר גמור ואולי יש לדחות דזאת היתה דכוונתו של הרב מ"ל במ"ש ע"כ אין ראייה זו מכרעת דאם כן תיקשי מכאן להרמב"ן וכו' משום דע"כ צ"ל לסברתם זה החילוק דשאני גבי תאנים וענבים כיון שהוזכרו בלשונו בשעת שבועה מש"ה הו"ל תאנים לבד וענבים לבד ח"ש וראיתי להש"ך בסי' רל"ח ס"ק י"ד שהביא משם הדרישה ופרישה בדרך אפשר דמי שנשבע שלא יאכל ט' אלו ואח"כ נשבע שלא יאכל עשר סתם ואכל ט' אלו ועשר דעלמא דחייב ג' שבועות דומיא דתאנים וענבים וכו' עכ"ל עש"ב:

ודבריו תמוהים אצלי דמהיכן פשיטא ליה דמי שנשבע שלא יאכל תאנים וענבים דאם אכל תאנים וענבים חייב ב' אדרבה איפכא מסתברא כיון דלא אמר לישנא יתירה בין שיאכל תאנים לבד או ענבים לבד בין שיאכל תאנים וענבים מכל א' כזית אינו חייב אלא א' ובהדייא כתב רבי' לעיל דאפי' אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית ואכל הכל אינו חייב אלא א' וכולם מצטרפין לכזית והא דכתב רבי' גבי תאנים וענבים חייב על התאנים ב' לאו למימרא דאם אכל ג"כ ענבים חייב ג' דודאי אינו חייב אלא ב' אלא רבותא קמל"ן דאפי' אכל תאנים לבד חייב ב' כיון דשבועה ב' היא שלא יאכל תאנים או ענבים וצ"ע:

ומעתה נחזור לשאלתנו ולכאו' יראה מלישנא דתלמודא דקאמר עשר הוא דלא אכיל הא ט' אכיל דדוקא אם אכל ט' אינו מתחייב אבל אם אכל פחות מעשר מתחייב אמנם מדברי רש"י שכתב הא ט' מיהא אכיל ולא נאסרו עליו ט' בראשונה וכי אכיל ט' אחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הא' עכ"ל יראה להפך שאינו מתחייב עד שיאכל עשר ממש וכל שהניח כזית מהי' עדיין לא השלים לי' מקרי והא דקאמ' תלמודא הא ט' מיהא אכיל לאו דוקא דהה"נ פחות מעשר כזית אכיל אלא משום דתלמודא מיירי במי שנשבע שלא יאכל עשר ואח"כ נשבע שלא יאכל ט' דקאמר עיפא דאינו חייב אלא א' מש"ה אמר אשתבש שעשה חידוש בשבועת ט' דכשנשבע על עשר עשר הוא דלא אכיל הא ט' אכיל אבל אה"נ אם נשבע נמי אח"כ שלא יאכל עשר פחות מכזית דחייב ב' שאינו מתחייב על זה בשביל שבועת עשר עד שיאכל עשר לגמרי ויש להביא ראיה לע"ד לזה מדברי רבי' לעיל דס"ל שאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו או שלא אוכל אותה כיון שאכל ממנה כזית חייב וכתב מרן שם דעתו דכיון שאמר שלא אוכל אותה או אותו והזכיר אכילה בפני עצמה בלא כינוי כשחזר ואמר אותו הרי כאלו אמר האכילה שאסרתי עלי מאותו ככר ואכילה בכזית לפי' אם אכל ממנה כזית חייב אבל כשאמר שלא אוכלה הרי הוא כאלו הזכיר ופי' אכילה על כל הככר ולכאורה קשה לפ"ז דא"כ הה"נ במי שנשבע שלא יאכל ככר סתם כיון שהזכיר אכילה בפני עצמה אם יאכל כזית מן הככר יתחייב ומדברי רבי' יראה שדוקא במי שנשבע על ככר ידוע הדין כן אבל מי שנשבע שלא יאכל ככר סתם אינו חייב עד שיאכל כולו וכן דעת הר"ן בפי' ההלכות שדוקא בככר ידוע מתחייב ע"כ כזית וכזית שבו:

אמנם התירוץ נראה ברור לזה דה"ט דמי שנשבע שלא יאכל ככר סתם מוכרחים אנו לו' שכוונתו היא שלא יאכל ככר שלם דאי לאו הכי אמאי פרט לו' ככר הול"ל שלא אוכל פת וממילא משמע דאסור בכזית מכל הככרות שבעולם אלא ודאי משמע שכוונתו היא שלא יאכל ככר שלם אף שהזכיר אכילה בפני עצמה שאינו יכול לו' לשון כנוי בסתם אבל בנשבע על ככר ידוע שהיה יכול לו' שלא אוכלנה דמשמע כולה ואמר אכילה בפני עצמה בודאי נשבע ע"כ זית וזית א"כ איפה הה"נ מי שנשבע שלא יאכל עשר ככרות סתם כוונתו היא שלא יאכל העשירי כולו דאי לאו הכי הול"ל שבועה שלא אוכל ט' וכזית ומדקאמר עשר משמע שדעתו היא שלא יאכל עשר לגמרי אבל עשר פחות מכזית לא אסר דלא מקרי אכל עשר כל עוד שהניח כזית מן העשירי כנלע"ד ודו"ק:

ודרך אגב ראיתי למרן בכ"מ ד"ה שבועות הז"ח שכתב דכיון דחצי שיעור בינו מושבע וכו' חיילא שבועה שבועה עליה ע"ש והנה ודאי דהתו' חולקין בזה שהרי בדף כ"ג בד"ה דמוקי לה כדברי הכל וכו' דאוכל חצי שיעור הא מושבע וכו' וכוונתם מבוארת לעין כל מעין דנהי שכתבו לעיל להאי תי' דח"ש לא הוי מושבע מהר סיני היינו דוקא כשנשבע שלא אוכל להכי לא חשיב מושבע מהר סיני כיון דליכא אלא אסורא בעלמא אבל כשנשבע שאוכל ח"ש אע"ג דליכא אלא איסורא בעלמא חשיב מושבע מהר סיני דודאי לא חיילא שבוע' עליה בקום עשה לעבור על ד"ת משום שבועתו זהו כוונתם בלי ספק וא"כ מהתימא ממהרש"ך בחידושיו שתמה עליהם וז"ל והלא הם כתבו להאי תי' דח"ש לא הוי מושבע דלפי מ"ש אין כאן תימא כלל ונמצא לפ"ז דהרמב"ם חלוק בתרתי עם התו' חדא דס"ל דאם נשבע שאוכל ח"ש לא חיילא וא"כ מזה יוצא נמי דאם נשבע ג"כ שלא יאכל ח"ש דנהי דמן הראוי להיות חיילא דלא הוי מושבע וכו' מ"מ כיון דליתיה בהן דהיינו אוכל לא חיילא ומעתה יש לתמוה עמ"ש הש"ך וז"ל דדעת הרשב"א בסי' תרי"ו כדעת התו' וכו' מיהו ברישא וכו' נראה גם מדברי התו' דחייב על השבועה וכו' ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו בזה דנהי שכתבו התו' בתי' א' דח"ש אינו מושבע וכו' מ"מ אחר שחדשו לנו דליתיה בהן דאינו יכול לישבע שיאכל כל שהוא מנבילות דחשיב מושבע מהר סיני א"כ גם אם נשבע שלא יאכל כל שהוא מנבילות לא חיילא שבועה עליה ולא מחייב משום שבועת ביטוי כיון דליתיה בהן באופן אם חייב משום שבועה שלא יאכל חייב גם באוכל כ"ש כס' הרמב"ם ואי לא חיילא בהן לא חיילא בלא אוכל ואיך כתב הש"ך ז"ל אע"ג דלא חיילא בהן אם נשבע שלא יאכל חייב לדעת התו' והא ליתא כדכתי' אם לא שנאמר דמודה הש"ך לדברינו אלה אלא כל כוונתו ליישב דברי התו' מקושית מהרש"ך שכתב אלא דאין זה במשמעות לשונו וצ"ע:

אמנם ראיתי לרש"י בשבועות דף כ"ד ע"א בד"ה בשלמא לר"ל וכו' או להטיב וכו' עכ"ל:

שמבואר מדבריו דהא דבעינן לאו והן היינו לענין קרבן אבל לא לענין מלקות וכ"כ המאור ז"ל ואם כן לפ"ז עלו דברי הש"ך כהוגן דאף ע"ג דליתיה בהן מ"מ בלאו מחייב על השבועה מלקות משום שבועת ביטוי אך מה נעשה דהתו' חלוקים עם רש"י בזה אלא דס"ל דבעינן לאו והן אפי' לענין מלקות שהרי כתבו במס' מכות דף כ"ב בד"ה א"ל וכו' וקשה דאכתי ליתיה בלאו והן וכו' עש"ב. ואם כן חזרה תמיהתנו על הש"ך והנה הב"ח שם הולך ומסכים לסברתנו זאת וכתב שדעת הטור כהתו' ומש"ה השמיט הטור ולא כתב להא דהרמב"ם וכו' עש"ב. ותמהא בדבריו חכמי לב הש"ך והרב מ"ל דלפי דברי הב"ח יהיו דברי הטור סותרים אלו לאלו וכו' עש"ב עוד תמה עליו הרב מ"ל דלא נאמר כלל זה דבעינן הן ולאו אלא דוקא לענין קרבן וכדפרש"י וכו' עש"ב ותמה ג"כ על דברי התו' דמכות והעלה בצ"ע ואשר אנכי אחזה ליישב תמיהות הללו כדי שלא נעשה הב"ח טועה בדבר משנה ח"ו והוא במה שתמה הר"ן על הרמב"ם דאיך כתב דאם נשבע שלא יאכל איסור בחצי שיעור דבשלמא בשאר איסורין גזרת הכתוב דאסור בחצי שיעור אבל במי שנשבע שאין דעתו על ח"ש לא נאסר בח"ש וכן הסכים הרמב"ן בפסקיו אמנם בפסקיו על הלכות הרי"ף חזר והסכים לדברי הרמב"ם מטעמא דחזי לאצטרופי ולהשלימו לכזית עש"ב ולכאורה יראה דעדין קושייתו במקומ' עומדת דבשלמא בשאר איסורין כיון דחזי לאצטרופי גזר הכתוב ליאסר בפחות מכזית אבל בשבועות דאין לנו אלא דעתו והוא לא נתכוון אלא לכזית אם כן פחות מכזית מותר גמור ומה לנו בחזי לאצטרופי לענין שבועה ועל כרחין דאין ראייה זו מכרעת משו' שלא תיקשי ממנה להרמב"ן דס"ל דפחות מכשיעור בשבוע' מותר גמור אשר ע"כ מוכרחים אנו לו' אליבא דהר"ן ז"ל דס"ל דדעתו של זה הנשבע הוא כסתם אכילות שבתורה דאיכא עונש בכשיעור ואיסורא בכ"ש משו' דחזי לאצטרופי אף זה שנשבע שאין דעתו ליענש אלא דוקא בכשיעור ופחות מכשיעור איסור' בעלמא כיון דחזי לאצטרופי דמסתמא דעתו של אדם כשל תורה וא"כ השתא דאתינא להכי אם כן יוצא דמי שנשבע ואמר שלא אוכלנה וחזר ואמר שלא אוכל דשפיר חלה שבועה שניה דכיון שנשבע שנית ואמר שלא אוכל גלי אדעתיה דבשבועה ראשונה לא היתה דעתו ליאסר בכ"ש דבשלמא אם נשבע שלא אוכלנה לבד אז ודאי נאסר בכ"ש כשאר איסורין שבתור' אבל עכשיו שנשבע שנית שלא יאכל גלי אדעתיה דבשבועה א' לא היתה דעתו ליאסר בכ"ש דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והרי זה דומה למ"ש בגמ' שם דכ"ג ע"א אלא לעולם כדקתני ושאני הכא כיון שלא אוכל והדר ואמר שלא אשתה גלי אדעתיה דשבועה א' אכילה דוקא וכו' ע"כ והרי קי"ל דלשון בני אדם דאם אמר שלא יאכל דשתיה בכלל ועכ"ז כשחזר ואמר שלא אשתה גלי אדעתיה דבשבועה א' לא היתה כוונתו כי אם אכילה דוקא ולא שתיה כדי שלא נאמר דאפיק שבועה שניה לבטלה אף כאן שנשבע שלא יאכל אע"ג דדעתו ליאסר אפילו בכ"ש היכא שנשבע פעם ב' גלי אדעתיה דשבועה ראשונה לא היתה דעתו אלא ע"כ הככר ולא על כ"ש וא"כ לפי דברי הב"ח אין כאן סתירה מדברי הטו' מדידיה אדידיה וכדכתי' ואיך שיהיה דעפ"י דברי הר"ן וטעמו משום דחזי לאצטרופי וגם בשבועה כן אם כן יוצא דאפי' שנשבע בע בפי' שלא יאכל כזית ואסר בכ"ש מטעמיה דהר"ן דמשום דחזי לאצטרופי ואית לן למימר דזה שנשבע על כזית היינו להתחייב קרבן או מלקות אבל איסורא איכא בכ"ש כדת של תור' וזה נתכוון מסתמא כדת של תורה ובזה נחה שקטה תמיהת הרב מ"ל על הטור והש"ע שפסקו דפטור אבל אסור בכ"ש דמנ"ל הא דודאי לא דמי לח"ש וכו' אבל הכא לא נשבע אלא שלא יאכלנה כולה ודמי למי שנשבע בפי' שלא יאכל כזית מן הככר דודאי לא נאסר בכל שהוא וכן משמע מלשון רש"י והר"ן וכו' וצ"ע ולק"מ דגם אם נשבע שלא יאכל סתם כיון דדעתיה אכזית א"כ לא נתכוון לאסור פחות מכזית ולא דמי לשאר איסורין דגזרת הכתוב ליאסר בכ"ש ולמה מודה בה הרב אלא ודאי דטעמא כמ"ש הר"ן וא"כ אף שנשבע להדייא שלא יאכל כזית נאסר בכ"ש מטעמא דהר"ן ז"ל ומ"ש עוד הרב מ"ל על הב"ח דכד שכיב אמרה וכו' כבר הוא בעצמו הביא כן משם התו' דמכות דלא ס"ל כרש"י ז"ל ומ"ש דמבואר בגמ' דחלוק זה לא נאמר אלא לענין קרבן וכו' ע"ש י"ל לדעת התו' דס"ל דלא ילפינן מלהבא ולשעבר ללאו והן דלהבא ולשעבר לא אתו אלא מרבוייא דקראי ואינם מפרשים בהדיא וי"ל שפיר דלא בעינן למלקות דבר דאיתיה בלהבא ודי לנו שנאמר כלל זה לענין קרבן דוקא אבל גבי לאו והן דמפורשים בקרא להדיא דכתיב להרע או להטיב א"כ גם במזיד למלקו' בעי' לאו והן וכן מבואר שם בגמ' דאמרינן התם האיכא מ"ד דלהבא ולשעבר לא בעינן ומודה דבעינן לאו והן וכן אמרינן התם לריב"ב השתא לאו והן לא בעינן להבא ולשעבר בעינן כי פליגי אליבא דרבנן וכו' כי לא מחייבי רבנן בלאו והן שהם מפורשים וכו' ולא בעי דאיתיה בלהבא שכ' בגמ' א"כ הא דפליג וס"ל דבעינן דאיתיה בלהבא די לנו לו' קרבן אבל לא לעני מלקו'כי היכי דתיהוי פלוגתייהו קרובה אבל לאו והן דכ"ע מודים בה ודאי אף לענין מלקות בעינן לאו והן ואיך שיהיה עיקר קו' הב"ח שהקשה דלמה השמיט הטור דשבועה חלה על פחות מכזית והוצרך לו' דס"ל כשיטת התו' נראה דמעיקרא קו' ליתא דמצינן למימר דלא הוצרך לכתבה ופשי' דס"ל דשבוע' חלה על (פחות מכשיעור) על דבר שהוא אסור דוקא ואינו מפו' בתורה וסמך עצמו עמ"ש דאם נשבע שלא יאכלנה וחזר ונשבע דלא יאכל דחלה השניה והרי אם נשבע שלא יאכלנה כת' הטו' דנאסר במקצתה מדין ח"ש ואעפ"י כן חלה השנייה ואם כן לא אצטריך לכתוב דאם נשבע על פחות מכשיעור בנבילות וטרפות דחייל:

והנה מרן בש"ע פסק סברת הרמב"ם דשבועה חלה על ח"ש אף עפ"י שהוא אסור מן התורה וגם פסק דאין שבועה חלה על דבר שהוא אסור מדרבנן וצריך להבין דמנין לו זה דהא מצינו להריטב"א בתשו' שכתב דאם נשבע לאכול גבינה של גוים צריך שאלה לח' והביאה הב"י משם הרמב"ן ז"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה אחרת סי' כ"ד והביא ראיה דחלה מדאמרינן בגמ' בשלמא לר"ל משכחת לה בהן ולאו אלמא אפי' באוכל חיילא אע"ג דח"ש לר"ל אסור מדרבנן וכן דעת הרא"ש בתשו' דשבועה חלה בין

על מצוה דרבנן בין על איסורא דרבנן ע"ש בכלל י"א וכ"ד הריטב"א:

ומתוך כל זה כתב הש"ך שם בסי' רל"ט על דברי הש"ע ואפשר דר"ל דאין השבועה חלה עד שיעבור עליה אלא דיש להתירה עכ"ל:

ואיני יכול להלום תי' זה דאם כוונת מרן לומ' דיש להתירה ואינו יכול לעבור עליה כי אם ע"י התרה א"כ בנשבע על מצוה דרבנן אין צריך להתיר דהא כתב אבל אם נשבע וכו' דמשמע מע דדיניהם חלוקין וזה תימא דלמה לא צריכה התרה ונקיים שתיהן וגם על תי' הב' שכתב בשם מהרלב"ח לדעת הר"ן קשה דאי טעמא שלא חלה משום שכבר מושבע בלאו דלא תסור א"כ גם במצוה דרבנן איכא לאו דלא תסור ואיך מרן חלק חלק ביניהם וע"ק דמה יאמ'הרלב"ח בסוגיא שהביא הרשב"א ראיה ממנה והרדב"ז בח"א סימן קצ"א כתב דמההיא סוגיא שהביא הרשב"א ל"ק דהכי פריך וכו' עש"ב ואני תמה בתי' זה דמה יענה בהא דאמרי' בפ' יה"כ דף ע"ג מודה ר"ל שחצי שיעו' אסו' מדרבנן מדרבנן ומקשי א"ה לא ליחייב עליו קרבן ומשני וכו' ע"ש. הרי מבואר מסוגיא יא זו דשבועה חלה על איסו' דרבנן ואי עבר עליה חייב קרבן משום שבועת ביטוי ואין לו' דס"ל להרדב"ז דמאי דמשני בגמרא כיון דאית לה היתר מן התורה וכו' היינו שנויא ודחיה בעלמא שלא להקשות מנה על ר"ל ור"ל הוא דמשני לה הכי אבל לפום קושטא דמלתא הוא כדפריך המקשן ואינו מחוייב קרבן שבועה משום דאין שבועה חלה על איסור דרבנן משום לאו דלא תסור שהרי מבואר בכמה תשו' מהרדב"ז ז"ל דשבועה חלה על איסור דרבנן וצריכה התרה עיין בתשובה סימן רע"א ורפ"ח וצ"ע:

ואיך שהיה עפ"י דברי הרדב"ז שכתב דאם א"א בהתרה דבעשה דרבנן מוטב שיקיים שבועה של תורה בשב ואל תעשה אבל באיסור' דרבנן רבנן מוטב שתדחה שבועה של תורה בשב ואל תעשה ואל ידחה איסורא דרבנן בקום עשה עכ"ל והשתא עלו דברי מרן כהוגן דודאי ס"ל דשבועה חלה על אסורא דרבנן ואם עבר עליה חייב משום שבועת בטוי אכן ס"ל כחלוק הרדב"ז ממש וא"כ מ"ש בתחלת הסעיף דאם נשבע על מצוה דרבנן דחיילא היינו היכא דלא אפשר בהתרה דודאי מוטב שתדחה מ"ע דרבנן בשב ואל תעשה ממה שיעקור איסור תורה דהיינו איסור שבועה ועל זה סיים אבל על מל"ת דרבנן אינה השבועה חלה ר"ל דודאי תדחה השבועה בשב ואל תעשה ולא תידחה איסורא דרבנן בקום עשה דעשו חכמים חזוק לדבריהם בשב ואל תעשה דלא אתי לזלוזלי באיסור דרבנן וס"ל למרן ז"ל דגם הרשב"א והרא"ש מודים בזה דהם לא כתבו אלא דחיילא והיינו דאם עבר עליה חייב משום שבועת ביטוי אבל היכא דאפשר לו בהתרה אז בודאי שמודים דרבנן דאם נשבע לבטל עשה דרבנן השבועה דוחה העשה ואם נשבע על איסור מדרבנן אז נדחית שבועתו ומוטב שיעבור על שבועתו בשב ואל תעשה ואל ידחה איסור דרבנן בקום עשה דלא כמו שהבין הרדב"ז אליבא דהרשב"א והרא"ש דאפי' באיסור דרבנן מחייבין אותו לקיים שבועתו ולעבור על איסורא דרבנן בקום עשה דליתא וכבר תמהו עליו בזה ועוד אני אומר דאם איתא דס"ל להרא"ש כמו שהבין הרדב"ז א"כ קשה דהא הרא"ש יליף לה דשבוע' חלה על מצוה דרבנן מההיא דאמרינן בנזיר לאסור יין מצוה כרשות ופריך מאי ניהו קדושה והבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ופרש"י דלא חלה שבועה עליו ור"ת הקשה עליו דיין הבדלה וקדושא הוא מדרבנן ולכך פירש מושבע ועומד הוא בתמיהה אדאצטריך קרא לרבויי וכרב הרא"ש דמהא שמעינן דשבועה חלה אמצוה דרבנן וכן עביר' דרבנן עש"ב והשתא היכי יליף שם איסורא דרבנן ממצוה דרבנן דשאני מצוה דרבנן שראויה לידחות מקמי שבועה דאורייתא בשב ואל תעשה אבל איסורא דרבנן שהיא בקום עשה דוחה אותה מנין לנו והרי מצינו שנדחית מצוה דאוריי' מפני שבות דדבריהם כגון תקיעת שופר שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכהנה רבות אלא ודאי דכוונת הרא"ש להוכיח דהשבועה חיילא ולא אמרינן כיון דאית בה לאו דלא תסור לא חיילא והוי כנשבע לבטל את המצוה ואינה מכלל שבועת ביטוי אלא דליתא דחיילא וחייב משום שבועת ביטוי ועל זה כתב וכן באיסורא דרבנן דחיילא ואם עבר עליה חייב משום שבועת בטוי ולע"ד שזו היא קושיא אלימתא על הבנת הרדב"ז וצ"ע:

אך קשה דא"כ למה הוצרך הרא"ש להביא ראייתו מפי' ר"ת והניח גמ' ערוכה במס' שבועות דקאמר בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן וכן במס' יומא דקאמר להדייא כיון דאית לה היתר מן התורה מחייב קרבן שבועה וצ"ל בדוחק דס"ל להרא"ש ז"ל דאין ראיה כ"כ מההיא דשבועות דיש לדחות כמו שדחה הרדב"ז זלה"ה וגם ההיא דיומא יש לדחות כמ"ש אנחנו לעיל לדעת הרדב"ז מש"ה הוצרך להביא ראיה מפי' ר"ת ומוכרחים אנו לומר כן לדעת רש"י שפי' מושבע ועומד מהר סיני בניחותא אף על גב שהקשה עליו ר"ת דקדושא ואבדלתא דיין מדרבנן מ"מ ס"ל לרש"י דמושבע הוא מלא תסור דודאי רש"י ז"ל לא קטיל קני באגמא שנאמר עליו שלא ראה ח"ו הני סוגיות אלא ודאי דס"ל כדכתיבנא:

ובזה נחה שקטה תמיהת הרבנים הב"ח והרב מ"ל שתמהו על מהרלב"ח שהבין בדעת הר"ן ז"ל דשבועה לא חלה על איסור דרבנן ואינה בכלל שבועת ביטוי ועדיפא מח"ש שהוא אסור מן התורה כיון דאית ביה לאו דלא תסור והקשו עליו הרבנים הנז' מהני סוגיות דשבועות ויומא דלפי מ"ש לק"מ ולאו על הרלב"ח תלונתם אלא על רבן של כל בני הגולה רש"י ז"ל דהכי ס"ל:

ובזה נבא ליישב דברי התו' בשבועות דכ"ג ע"ב בד"ה דמוקי לה וכו' ועוד דמצי לאוקמה וכו' ע"ש ותמהו בדבריהם מהרש"ל ומהרש"א ז"ל דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר והניחו בצ"ע ולע"ד דאין זו מן התימא שיסבור ר"ש דאין השבוע' חלה על איסורא דרבנן מטעמא דמושבע ועומד בהר סיני בלאו דלא תסור וס"ל כס' המקשן דפריך ביומא אי הכי דר"ל דס"ל דאיסורא דרבנן איכא בח"ש א"כ לא ליחייב עליה קרבן שבועה ופרש"י דמושבע מלא תסור וכס' מהרלב"ח אליבא דהר"ן ז"ל ואע"ג דפליגי עליה דהר"ן בזה מ"מ נוכל לו' לדעת התו' דס"ל דפלוגתא דתנאי בזה דלרבנן דקי"ל כוותייהו ס"ל דשבועה חלה על איסורא דרבנן ור"ש פוטר דס"ל דלא חלה על איסורא דרבנן דכיון דליתיה בהן לר"ש ליתא גם בלאו דבעינן בשבועת ביטוי לאו והן ודוק וראיתי להר' מ"ל בפ"ה מהלכו' נדרים שדחה ראית הרא"ש ההיא בכלל י"א סי' ג' שכת' וז"ל ואיני מבין ראיה זו כלל דר"ת לא יחלוק על הירוש' וכו' אלא כוונת ר"ת וכו' עש"ב ולע"ד דראיתו של הרא"ש מכרעת דהא כל כוונת הרא"ש להוכיח מקושית ר"ת ופירושו דשבועה חלה על מצוה דרבנן והוא במה שהקשה ר"ת על רש"י דאיך פי' והבין מ"ש בגמרא מושבע ועומד מהר סיני בניחותא והלא קדושה והבדלה אינם אלא מדרבנן ומזה הוכרח לפרש דברי הגמרא דקאמר מושבע ועומד בתמיהה והשתא מאי קושיא שהקשה ר"ת על רש"י דלעולם אימא לך כפרש"י וקרי ליה מושבע משום לא תסור אלא ודאי דס"ל לר"ת דדבר שהוא מדרבנן השבוע' חלה עליה והנה מ"ש דר"ת לא יחלוק על הירוש' משמע דאם ר"ת יחלוק על הירוש' שפיר אתיא ראייתו של הרא"ש מפר"ת והיינו שהבין הרא"ש בכוונת ר"ת דה"ק דבשלמא אם קדושא דאורייתא שפיר פרש"י מושבע ועומד מהר סיני בניחותא אבל השתא דהוי דרבנן א"כ לא הוי מושבע ועומד הוא ועל זה הקשה הרב דר"ת לאו יחלוק על הירוש' דאפי' קדושה דאורייתא חייל בכולל כדין נשבע שלא יאכל מצה סתם ואני תמה עליו דאיך יצאו דברים הללו מפה קדוש דהא האי קושייא דמקשי תלמודא מאי ניהו קדושא ואבדלתא וכו' היינו לר"ש ור"ש הא אית ליה דאין שבועה חלה אפי' בכולל כמבואר במסכת שבועות דכ"ד דר"ש לטעמיה דלית ליה איסור כולל ואם כן אפי' נימא דכוונת ר"ת כמו שהבין הרא"ש ז"ל מ"מ ל"ק דודאי מודה ר"ת להירוש' אלא דהכא קא פריך אליבא דר"ש דלית ליה איסור כולל וע"ק דאפי' לפי הבנתו של הרב מ"ל בכוונת ר"ת דה"ק וכי מושבע וכו' אדצטריך קרא לרבויי והלא הוא מדרבנן ואין מדרך המקרא לרבות דבר שעתידין חכמים לתקן משמע דאי הוי מדאורייתא שפיר אצטריך לרבויי וא"כ קשה כיון דכולל הוא ל"ל רבויי' אלא מאי אית לך למימר משום דלר"ש לית ליה אסור כולל מש"ה אצט' הכא לרבויי וא"כ מאי האי דקאמר דר"ת לא יחלוק על הירוש' ואיך תליא קושיתו בהא אם ר"ת יחלוק על הירוש' או לא הו"ל לדחויי בקצור דאין כוונת ר"ת לו' שהוא מדרבנן השבועה חלה עליו ואין מקרי מושבע ועומד דלעולם אימא לך דאפי' מצוה דרבנן אין השבועה חלה עליו אלא דכוונת ר"ת לו' דאין דרך המקר' לרבות דבר שלא היה עדיין ועכ"ז נ"ל דל"ק דהא דאין דרך המקרא לרבויי לדבר שעתידין חכמים לתקן אינו אלא דוקא בדבר שהוא תקנתא דרבנן לגמרי אבל הכא דרמז ואסמכתא יש לו מן התורה דכתיב זכור ודרשו ז"ל זכרו על היין שפיר אצט' לרבויי ומאי מקשי ר"ת על רש"י ז"ל דעכ"פ מושבע ועומד מלא תסור וגם שיש סמך מן המקרא אלא ודאי דס"ל לר"ת דלא הוי בכלל מושבע ועומד וגם אין צריך קרא לרבויי דאתי שבועה דאורייתא וחלה אדרבנן וכ"ת לדידן נמי תיקשי בתר דאוקימנא דמיירי שנשבע שישתה ואח"כ נדר בנזירות ואקשינן דרבנן נמי האי מנ"ל לאסור יין מצוה ומאי קושיא לרבנן הא קי"ל דבכולל חייל ול"ל קרא וי"ל דלפי האי אוקמתא כשנשבע לשתות ל"ק דכולל לא שייך אלא בתרי פרטי כגון דאמר שלא אוכל נבלות ושחוטות או סתם דמגו דחייל אשחוטות חייל נמי אנבלות דמעקרא לא היה אסור אלא בנבלות אבל הכא בנזיר שאמר שבוע' שאשתה נכנס כל יין שבעולם ונשבע על סתם יין שיהיה שישתה ויקיים שבועתו וא"כ כי חזר ואמר הריני נזיר לא שייך כולל מגו דחייל איין רשות שהרי אינו ניכר ובעמוד ושתה בכל חד מנייהו וכולהו יין דמצוה מקרו ומש"ה פריך לרבנן לאסור יין מצוה עכ"ל אך קשה ע"ז שהרי התו' במס' שבועו' דכ"ה בד"ה חומר בגדרים וכו' כתבו בסוף הדבור וז"ל וי"ל צריכי' דנזירות אוסר כל יין עליו הילכך חייל איין מצוה כיין רשות וכו' עכ"ל ע"ש ואם כן לפי דברי התו' הדרא קושייתנו לדוכתה דאי טעמא משום כולל א"כ ל"ל יתורא דקרא לרבויי לרבנן כיון דחייל בכולל וע"ק דהיכי קאמרי דנזירות אוסר כל יין עליו והרי אמרינן התם בנזיר לרבנן אפי' לא נזר אלא בחד מנהון הוי נזיר אע"ג דאינו אוסר כל יין עליו אלא זג או חרצן וכיוצא והנראה ליישב דמ"ש התו' דנזירות אוסר כל יין עליו ומש"ה חייל אין הכוונה משום כולל שהרי אין כאן כולל וכדכתי' אלא ה"פ דהוה אמינא כיון שאוסר כל יין עליו חייל כיון דאסר יין מצוה כיין רשות והשוה אותם וגזרת הכתוב הוא אבל בנדר דמפרש ואומר סוכה דמצוה אבל סוכה דרשות אינו אוסר סד"א דניקנסיה ולא חייל קא משמע לן ואע"ג דאיהו לא אסר עליו אלא זה הו"ל כאלו אסר בכולן מגזרת הכתוב ומש"ה חייל א"כ דהכי פריך לרבנן בשלמא אי אמר נזיר סתם ניחא דחייל משום כולל אע"ג דאמר מעיקרא שבועה שאשתה משום דודאי במעט יין שישתה יקיים שבועתו והשאר יין דרשות מקרי א"כ מגו דחייל אתגלחת וטומא' אבל בנזר בחד מנהון כגון זג או חרצן ונשבע שאשתה מנ"ל דחייל איין מצוה מסתייה דנימא דחייל. אשאר מילי דרשות והא קמל"ן קרא אבל לאסור יין מצוה נמי בכה"ג מנל"ן ומשני וכו' ז

ואיך שיהיה אינו מן הדוחק לו' דר"ת לא ס"ל כהירוש' שהביא הרב שהרי מצינו שכתב הר"ן במס' שבועות דיש דוחין הירוש' הזה מהלכה משום דס"ל דהירוש' הזה פליג עם תלמודא דידן דאמרי' בשבועות דכ"ד בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה ופרש"י וכי אם נשבע שיאכל נבלות ושחוטות מי משכחת לה דחייל אנבלות ולבטל שבועת הר סיני ואף ע"ג דהתו' חלקו בין שב ואל תעשה לקום עשה מ"מ היש דוחין הירוש' הזה ע"כ לא ס"ל האי חילוקא וא"כ גם ר"ת אפשר דס"ל הכי ואין תמיהתו של הרב מ"ל עליו דר"ת תמיהה כלל:

אמנם מה שיש לתמוה על הרא"ש הוא דהכא ס"ל דשבועה חלה על איסורא דרבנן ואלו בכלל ח' סי' י"ג כתב דאם נשבע לתת מעות וכו' עכ"ל עש"ב משמע הא אלו ידע ששבעה בניסן יהיה שבת ונשבע לא חיילא שבועתו משו' דהוי נשבע לבטל את המצוה וקשה דפרעון חוב בשבת אינו אלא מדרבנן שפיר חיילא שבועתו אפי' ידע שהוא שבת וחייב לקיי' שבועתו וי"ל בדוחק דאה"נ אלא דקושטא היא דהכא מחייב לקיים ומעשה שהיה כך היה א"נ י"ל דנשבע לפרוע לו מעות ומיירי דלא אפשר להביאם אלא בדרך רה"ר דהוי איסורא דאורייתא ומש"ה הוצרך הרא"ש לטעם זה שלא ידע שהוא שבת:

אכן הרב מ"ל תמה על תשובה זו דהתם דוקא שהוא בשב ואל תעשה מש"ה חיילא שבועתו וכו' עש"ב וכדי ליישב תמיהה זו צריכין אנו להביא דברי התו' דשבועות דכ"ה בד"ה אלא הן וכו' וקשה לריצב"א דתני בירוש' וכו' ותי' דהכא דוקא לא חיילא שבועה משום שהזכיר נבילה אבל התם דלא קא מדכר פסח וכו' וקשה לפי' וכו' וי"ל וכו' ור"י מפרש דודאי וכו' עש"ב והשתא מתחי' תמה הרב מ"ל עפ"י תי' ר"י דאיך קאמר הרא"ש דחיילא בקום עשה ולבסוף כתב דאף למ"ד דההיא דשבועה שלא אוכל מצה דלאו מטעם כולל וכו' והנה כוונתו דאף אם נאמר דהרא"ש ס"ל כריצב"א מ"מ הכא חשיב דהזכיר את האיסור הנה מ"ש דלריצב"א לאו מטעם כולל ליתא דודאי מטעם כולל הוא דחייל אלא דמלבד כולל צריך שלא יזכיר את האיסור דהיינו דס"ל לריצב"א דלא הוי כולל וחיילא אלא דוקא כשלא הזכיר את האיסור כמבואר זה בדבור שאח"ז ע"ש גם מה שתמה מתחי' מתי' של ר"י מוכח דס"ל דר"י יכחיש תי' של ריצב"א ואני או' אחרי המחי"ר מכת"ר בזה דא"כ מה יענה ר"י והר"ן והרמב"ן ז"ל בההיא דתוספתא שהביאו התו' בדבור שאח"ז וז"ל דתניא וכו' דיש ממנה ראיה לריצב"א דאפי' בלא קום עשה חייל ע"י כולל כשאינו מזכיר האיסור ועוד איך כתבו התו' יש ראיה לריצב"א דמש' דלר"י ליכא סייעת' ולא קושיא אלא ודאי מוכרחין אנו לו' דמעולם לא פליג ר"י אריצב"א בחלוקת כשאינו מזכיר האיסו' דחייל אלא דלר"י קשיא ליה דאם הכל תלוי בזכירת האיסור אמאי נקט סיפא דהירוש' שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח מש"ה הוצרך לו' דטעמא דלא חייל בהצטרפות הוא משום טעמא אחרינא משום דהוי שב ואל תעשה וזהו שדקדקו התו' וכתבו דודאי שב ואל תעשה וכו' כלומר כיון דאיכא תרתי הזכרת האיסור ושב ואל תעשה ודאי לא חיילא אבל התם בנשבע שלא יאכל דהוי בקום עשה העברת שבועתו ודאי חיילא אע"ג דמזכיר האיסור וה"ה אם אינו מזכיר האיסור אע"ג דהוי בשב ואל תעשה חיילא וא"כ ל"ק מהתוספתא לר"י דר"י מפרש אותה באומר סתם שאוכל כדעת רש"י אלא דלריצב"א יש ראייה בפשיטות יטות דהכל תלוי בהזכרת האיסור אבל לר"י דאמר שב ואל תעשה נמי גורם שלא יהא חייל לא תיובתא איכא מנה ולא ראייה באופן דכשאינו מזכיר האיסור חיילא בכולל בין לר"י בין לריצב"א ואם כן מה שתמה המ"ל מס' ר"י ל"ק ומכ"ש דנוכל לומר דהרא"ש סובר עיקר תי' הריצב"א דהתוספת' מסייעא ליה ומ"ש דכאן הוי כמי שהזכיר האיסור ומה לנו בדעתו נראה דלק"מ דודאי טעם ריצב"א דה"ט דלא חייל אפי' בכולל כשהזכיר האיסור היינו מטעמא דקנסינן ליה ואמרינן דלא חיילא שבועתו אבל אם לא הזכיר האיסור כיון דנשבע סתם אין ראוי למקנסי' וא"כ ה"נ דלא ידע האי גברא דז' ניסן הוא שבת אין ראוי לקונסו כיון שלא הזכיר האיסור ובודאי דחיילא שבועתו ואיך שיהיה לכאורה יש לתמוה על המאור ז"ל שדחה הירוש' ההיא דשבועה שלא אוכל מצה מהלכה משום דס"ל דתלמודא דידן פליגא דקאמ' אלא הן היכי משכחת לה בבטול מצוה דהניחא הירוש' אלא להתוספתא מה יתרץ ואיך יתכן שתלמודא דידן לא יחוש להתוספתא אלא ודאי שהחי' היא כר"י וכריצב"א והנראה דס"ל בזה כמ"ש הר"ן בחי' להלכות הרי"ף ובחי' למס' שבועות וז"ל בקיצור ולא דמי מי שנשבע שיאכל לנשבע שלא יאכל עש"ב ודו"ק:

נאום אברהם בכמהר"ר יצחק ענתיבי

תוכן העניינים

שות מר ואהלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה