שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
חשן משפט · שאלה כא
ראובן ושמעון שעשו חליפין סחור' בסחור' ראובן נתן בקאם ומעות בעין ושמעון נתן לו ניל ושמו הבקאם בכמה שוה והניל בכמ' שוה ועתה טוען ראובן שהוא לקח ניל פוכי בערך ל' המשקל ועתה נמצא שאינו ניל פוכי אלא ניב. נייראלה שאינו שוה המשקל כי אם ט"ו גרוש ועוד טוען ראובן דעל המנותיה דשמעון סמיך שאמר לו שנתנו לו פו"פ בכ"ה גרוש המשקל ולא נתן להם ועתה נמצא ששקר ענה באחיו שלא נתנו לו הכי ושמעון משיב כיון דעשו חליפין הא קי"ל דחליפין אין בהם אונאה אפילו מחט בשריון ועוד הא קי"ל דשיעור אונאה בכדי שיראה וכו' ועכשיו עבר יותר מג' חדשים וראובן משיב אתה ידעת שאני לקחתי כדי למוכרו במקום אחר ושם כשפתחו למוכרו אמרו שאין זה ניל פוכי אלא נייריאלה ואינו שוה המשקל אפי' ט"ו ואני איני מבחין בין זה לזה ואפילו ניל נייראלה יש ששוה המשקל ל' כערך הפוכי לא רע כזה ששוה ט"ו ואדעת' דהכי לא עשיתי חליפין:
תשובה עקרא דהאי מלתא דאין אונאה בחליפין הוא מדאמרינן בפרק הזהב אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה וכו' ופרש"י ז"ל דמכור לי קאמר לשון מכר ולא לשון חליפין וכ"כ הרי"ף בתשו' הובאו דבריו בשטה מקובצת למציעא וז"ל וששאלת אם יש בחליפין אונאה מפני שנראה מהתלמוד שאין בו אונאה והוא במה שאמרו מכור לי כאלו וכו' כלומר לפי שהיה בלשון מכירה יחוייב להיות בו אונאה והתור' ג"כ מעידה על זה באומרה וכי תמכרו ממכר וגו' במכר הוא דאזהר רחמנא בבל תונו אבל בחליפין לא וכו' עכ"ל עש"ב וכ"כ תלמידי הרשב"א הביאם הב"י בסי' רכ"ז ע"ש:
:
ולפי זה לכאורה יש לדקדק עמ"ש בתשובה. שבות יעקב סי' תס"ו וז"ל עקרא דהאי מלתא דאין אונאה בחליפין אינו מבואר בש"ס דילן ואדרבה קצת משמע לכאור' דגם בחליפין יש אונאה וכדאיתא בפרק הזהב דף מ"ז אלא כל חליפין מקפד קפדי דמה יענה בהאי סוגיא שהבאנו שפי' עלה הרי"ף ורש"י ז"ל דאין אונאה בחליפין ומה שהביא ראיה מהא דקאמר כל חליפין מקפד קפדי אינה ראיה כלל דאדרב' יוצא מזה דחליפין אפי' מקפד אין בהם אונאה דממכר אמר רחמנא ולא חליפין שוב עיינתי וראיתי דלאו על הרב הנז' תלונתי אלא על הראב"ד ז"ל שכתב הרדב"ז ח"א סימן רס"ט משמו דבכל חליפין יש אונאה ואפי' אינו מקפיד עליהם ע"ש דמאי יענה בהאי סוגיא וגם על המרדכי שכתב בפרק המקבל וז"ל מעשה שגזרו הקהל וכו' ושאלו להר"מ אי להחליף וכו' אי מקרי זביני והשיב דדבר ברור הוא דחליפין מקרו זביני וכו' עכ"ל:
|
הרי דס"ל דלשון ממכר של תור' נכנס ג"כ חליפין דמקרי ג"כ ממכר והרי הרי"ף. ורש"י נגדו שדקדקו מלישנא דממכר לאפוקי חליפין והנה אליבא דהמרדכי מצינו למימר דסבירא ליה דחליפין ומקפיד עליהם דהיינו ששם אותם זה בכמה וזה בכמה מכירה מקרי אף שעשאם חליפין כיון ששמו אותם הוי כעין מכירה והוי שפיר בכלל וכי תמכרו ממכר דקרא ויש בהם אונאה אבל בחליפין שלא שמו אותם זה אינו בכלל מכירה וזהו דוקא שהומעט מקרא דכי תמכרו ממכר ולא חליפין דאין בהם אונאה ואיהו אייר בפ' המקבל בחליפין ששמו אותם כנראה מדבריו שם וזאת הסברא היא דעת הרמב"ן ז"ל הביאו הרב המגיד ז"ל בפי"ג מהלצות מכירא ע"ש. וגם הרדב"ז הביא דבריו ופסק כוותיה ע"ש והיא גם כן סברת רש"י ז"ל שכ"כ אנ"י ע"ש בפרק הזהב אבל להראב"ד קשה וראיתי שם שיחס סברא זו של הראב"ד להרמב"ן ז"ל שכתב וז"ל ומאי דקא' מכור לי לאו משום לשון מכירה דוקא וה"ה חליפין אלא הכי קאמר אעפ"י שאמר באלו שנראה שאינו מקפיד אינו יוצא מידי אונאה לעולם במכירה או בחליפין וכ"כ הר"ן ז"ל בחדושיו ולא ערער בדבר ומעתה נתיישבו דברי הראב"ד והמרדכי ואגבן דברי הרב שבות יעקב שכתב דאינו בש"ס דילן דס"ל דיש לפרש הגמרא או כרש"י או כהראב"ד כפי מה שפי' הנ"י אליבא דהרמב"ן ז"ל:
אמנם הרמב"ם בפי"ג מה' מכירה כת' וז"ל המחליף כלים בכלים וכו' אפי' מחט כשריון אין לו אונאה. שזה רוצה במחט וזה רוצה בשריון אבל המחליף פירות וכו' בין ששמו אותם וכו' יש להם אונאה עכ"ל הרי דעת שלישית בזה שיצא לחלק בין כלים לפירות דבכלים בין שמו אותם בין לא שמו אין בהם אונאה ובפירות אם שמו אותם יש בהם אונאה וכשלא שמו אותם אין בהם אונאה כמבואר כל זה מדברי הרב המגיד והכ"מ ומהיכא הוציא דין הרמב"ן ז"ל:
והרב מחנה אפרים תמה עליהם שהרי הרמב"ם יהיב טעמא משום שזה רוצה וכו' כלו' ואין מקפידים על שווייה ע"ש ולע"ד. דלק"מ דהא כל חליפין מקפד קפדי וא"כ אע"ג ששמו אותם מ"מ התורה מיעטה חליפין מדין אונאה מדכתיב וכי תמכרו וכו' והיינו משום שהתורה ירדה לסוף דעת האדם דהמחליף כלי בכלי שחפן בו אפי' אם יודע ורואה שנתאנה בו אינו נמנע מלקחתו וליתן כלי שאינו חפץ בו ואם כן אף ששמו הכלים והקפידו על שומתם ונמצא שאח"כ נתאנה משום שלא ידע ורוצה לחזור בו לאו כל כמיניה משום דאמרינן דאדעת' דהכי ירד אפי' על דעת להתאנות ועכשיו הוא שרוצה לחזור בו והא דשמו אותם משום כל טצדקי דמצי' עביד עביד כדי ליקח בשוויו דלאו בשופטני עסקי' וכ"ת אם כן אף הקונה כלי במעות לא יהיה בו אונאה כיון שחפץ בכלי זה ולמה אמרה תורה וכי תמכרו וגו' לא תונו כבר כתב הרב שבות יעקב דלא דמי דדוקא המחליף כלי בכלי כיון שזה חפץ בכלי זה ואין לו מעות או שאינו רוצה לקנות במעות רק להחליף כלי אחר שאינו צריך לו והשני להפך וזה דבר שאינו מצוי כ"כ להזדמן שניהם גם יחד שצריכין ורוצים להחליף הכלים זה בזה אין בהם דין אונאה כטעם הרמב"ם ז"ל אבל הקונה במעות או בפירות שיש להם שער דהוי כמעות ולא בתורת קנין חליפין שזה דבר מצוי לקנות במעות או בפירות ודאי דאית ביה אונאה עכ"ל:
עוד תמה הרב מחנה אפרים עמ"ש רבינו אפי' מחט בשריון דמאי אפילו דקאמר והלא מחט בשריון הוי בכדי שאין הדעת טועה ובכה"ג אפי' במקח וממכר אין להם אונאה כמ"ש וכו' ותי' בנו בספרו קמ"ר דלא אמרינן בכדי שאין הדעת טועה מתנה אלא כשזה שאל בעד החפץ הרבה ממה ששוה וזה תכף ומיד נתן לו ולא א"ל אתן לך כו"ך וכו' ע"ש ואין דבריו נראים כלל וחילוק זה איני מכיר דאדרבה מכ"ש מאחר שידע שאינו שוה כ"כ וסרב ולא רצה ליתנו בודאי אדעתא דהכי נחית ויודע בו שיש אונאה ונתרצה לקחתו כמ"ש מור"ם ז"ל בסעיף ז' ובסמ"ע ז"ל והרב מחנה אפרים סי' י"ט ובספר הלבוש והרי זה דומה ממש לאומר לחבירו הוי יודע שחפץ זה ששוה מאה איני מוכרו אלא במאתים ע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דאין לו עליו אונאה והתם לא חלקו בין סרב ללא סרב ועוד דכל טעמא דאונאה משום דלא ידע דמחיל ואם כן ממילא בידע ודאי דמחיל ולדבריו מנ"ל לתלמודא דלא ידע אימא דידע אלא דרוצה לתבוע אחר כך ועוד דחדוש כזה לא לישתמיט הרמב"ם ז"ל לאשמעינן שם בדין בכדי שאין הדעת טועה וליפלוג וליתני בדידה במד"א בשאינו מסרב אבל במסרב תובע אח"כ אונאתו באופן דדבריו לא נהירין לי ולעיקר קושית הרב מ"א ז"ל י"ל בודאי דהרמב"ם מיירי הכא בכדי שהדעת טועה ואפי' דקאמר ר"ל ל"מ אם יש בו שתות דאינו חוזר אלא אפי' בטול מקח אינו חוזר ומחט ושריון דנקט דרך משל ולדוגמא ור"ל מחטים הרבה בכדי שהדעת טועה א"נ כמ"ש בירושלמי מחט של סוס בשריון לסוס ולמה הוצרכו להוסיף לסוס אלא ודאי ר"ל שהוא קרוב לשומת שריון הסוס והוי בכדי שהדעת טועה באופן דלא איירי הרמב"ם מחט בשריון ממש הידועים אלא איירי בדבר שהדעת טועה וזה ברור:
והנה הרדב"ז שם בסימן רס"ט רצה לומר לכאורה בדעת הרמב"ם דאפילו אם. ימצא מום בחליפין אינו יכול לחזור כיון דרוצה מחט בשריון ואין לך מום גדול מזה ושוב חזר בו ואסיק דשאני מום דחוזר דמצי למימר כלי שלם הייתי צריך עכ"ל וכתב עליו מ"א וז"ל ואיני מבין דבריו דמחט בשריון שאני וכמ"ש הרמב"ם שזה רוצה וכו' אבל אם נמצא בו מום משום שלא ידע בו מעקרא לא נתרצה דחזקה אין אדם מתרצה במומים ואי איירי הרדב"ז בידע המום וכו' עכ"ל:.
ותמהני עליו דאיך אפשר לומר דהרדב"ז ש איירי בידע המום אם כן היכי אסיק הרדב"ז דבמום חוזר מפני שאומר כלי שלם אני צריך והא כיון שידע ראה ונתפייס ייס ומחל ועוד מאי מקשי ליה מטעם הרמב"ם דלא דמי למחט וכו' שזה נתרצה וכו' דכוונת הרדב"ז מבוארת דלכאורה היה ס"ל להרדב"ז כיון דבחליפין אין בהם אונאה ובטול מקח ה"נ דאין בהם טענת מום דכי היכי דירד אפי' אדעתא להתאנות אפ' ג"כ דירד אדעתא אפי' יש בו מום ואחר כך אסיק דמום שאני שיכול לומר כלי שלם ומה חדש הר' מ"א וממ"ש דזה חפץ וכו' ונתרצה בזה אבל בנמצא בו מום שלא ידע וכו' מתוך דברים הללו משמע דיודע בעל השריון שנתאנה במחט לגבי שריון ועם כ"ז סבר וקביל והא ליתא וכדכתיבנא לעיל דאם כן כי ליכא נמי חליפין אלא ממכר אין לו טענה דסבר וקביל וכמו שהקשה איהו גופיה:
באופן דלהרמב"ם ז"ל המחליף כלים בכלים אפי' שמו אותם ומקפיד עליהם אין בו אונאה וכמו שכן הבינו כל נושאי כליו ומרן בש"ע כדברי הרמב"ם ז"ל דלא כהרדב"ז שפסק כדברי הרמב"ן ז"ל וכל זה בכלים שרוצ' לביתו אבל בכלים העומדים לסחורה איכא פלוגתא דרבוותא דהרדב"ז ס"ל דהרמב"ם מודה דכלים העומדים לסחורה דיש בהם אונאה כיון דטעמא דהרמב"ם משום שזה רוצה וכו' לא שייך ה"ט אלא בבעלי בתים אבל לעומדים לסחורה לא שייך ה"ט ולע"ד דדבריו נאמנו מאד מטעמ' דכתיבנ' לעיל דהתורה שאמר' וכי תמכרו וגו' לאפוקי חליפין היינו משום שירדה התורה לסוף דעת האדם שחפץ בחליפין אלו אפי' אם יקרה שיתאנה אינו נמנע מלקחתו ואפי' שמו אותם והקפידו בשומתם ונמצא שאח"כ נתאנה משום שלא ידע ורוצה לחזור בו עכשיו לא כ"כ דאנן סהדי דאפי' היה יודע מתחלה שנתאנה אדעתא דהכי ירד וא"כ בודאי לפי"ז בכלים העומדים לסחור' ושמו אותם בודאי בזה לא מיעטה התורה בחליפין כאלו ובודאי שבכלל ממכר הם מקרו וכן ראיתי להגאון מהר"י בן מיגש הובא בס' שטה מקובצת למציעא דקי"ט וז"ל מי שהחליף עם חבירו סחור' בסחור' מבלתי שישומו אותה בדמים אין אחד מהם יכול לתבוע אונאה עכ"ל הרי להדיא תנא דמסייע ליה להרדב"ז דאם הם כלים העומדים לסחורה ושמו אותם יש בהם אונאה ומסתמא הרמב"ם תלמידו נמשך אחריו בזה דאל"כ הול"ל כך הורו רבותי ויחלוק עליהם כמנהגו בכ"מ אמנם כל זה אי הרדב"ז איירי במחליף כלים העומדים לסחור' ושמו אותם אבל אי איירי דאפי' בלא שמו אותם וכדמשמע פשט לישני' שהרי הוא הבין בדברי הרמב"ם דאיירי בין בשמו אותם בין שלא שמו אותם ועל זה קאמר דוקא כלים שלקחם להשתמש בהם בביתו אבל העומדים לסחורה יש בהם אונאה בכל גוונא נמצא דמצד אחד הגאון מהר"י בן מיגש ז"ל כוותיה ומצד אחר הוא נגדו דהא הגאון קאמר דאם החליף סחורה בסחורה אם לא שמו אותם אין בהם אונאה וכן הבין הרב מ"א בדבריו ותמה עליו מדברי הגאון ז"ל ולעד"ן דודאי הרדב"ז לא קאמר אלא דוקא בכלי' ששמו אותם ועומדים לסחור' דאי לא שמו אותם בודאי דאין בהם אונאה דהא אליבא דהרמב"ם והרמב"ן ז"ל שהביא הרדב"ז ע"כ דס"ל דמאי דאמרו בגמרא דמכור לי באלו וכו' ומחזיר אונאה כדפרש"י והרי"ף ז"ל משום דקאמר לישנ' דמכיר' הא אם יאמר בלשון חליפין אין בהם אונאה וכדכתב הרי"ף ז"ל ולא נחלקו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל אלא דלמר הרמב"ם אפי' שמו אותם ולהרמב"ן דוקא אם לא שמו אותם ואם כן הרמב"ם ז"ל שפסק שאין בחליפין אונאה בודאי מקורו מדברי הרי"ף רבו מהאי סוגיא דמכור לי באלו וכו' ומה שהביא הרב המגיד ז"ל מהירוש' הוא משום חלוק הרמב"ם שחלק בין כלים לפירות אבל עקר הדין דאין אונאה בחליפין מהאי סוגיא דמכור לי כאלו וכו' שדקדק ממנה הרי"ף הדין הזה וכיון דהאי סוגיא דקא' מכור לי וכו' סתם בין שלקח לתשמישי מישי ביתו בין לסחור' איירי ואדרב' לס' הרמ"ה שהביא הטור בסימן רכ"ז והיא ס' ר"ת דדוקא בלוקח לסחורה אבל לביתו אין בו אונאה וא"כ דוק מינה דאם החליף אפי' לסחורה אם לא שמו אותם אין בהם אונאה. ועוד כיון דלהרמב"ן ז"ל הכל תלוי בהקפד' דאם לא הקפיד אין בו אונאה ואפי' כלים לסחור' וה"ה להרמב"ם דבהא לא פליג עליה אלא אדרב' מוסיף על דבריו הוי דאפילו במקפיד אין בו אונאה מכלל דבאינו מקפיד ליכא פלוגתא בין הרמב"ם להרמב"ן ז"ל ועוד דאפי' בפירות דפסק הרמב"ם דיש בהם אונאה הוא דוקא במקפיד וא"כ כ"ש כלים דאין בהם אונאה אפי' במקפיד דבאינו מקפיד אפי' לסחור' אין בהם אונאה וכי היכי דבפירות ל"ש לסחור' ל"ש לאכיל' דבתרווייהו דאם אינו מקפיד אין בו אונאה ה"ה כלים ואם כן מה שכתב הרב קמ"ר על מר אביו ז"ל דאפשר דהרדב"ז איירי דוקא במקפיד וכסברת הגאון ז"ל דבריו נאמנו מאד:
איך שיהיה היכא דהחליף כלים בכלים ועומדים לסחורה ושמו אותם בדמים והקפידו על שוויים להגאון מהר"י ן' מיגש ולהרדב"ז יש בהם אונאה דזה לא אמעיט ממכר דקרא:
אמנם מהרשד"ם בח"מ סימן שפ"ג העלה דאפי' כלים העומדים לסחור' ושמו אותם אין בהם אונאה והביא ראיה מדכ' הרמב"ן וז"ל ויש מי שחולק ואומר לעולם אין אונאה גם בב"י כתב שתלמידי הרשב"א וכו' עד ומספיק' לא מפקינן וכו' עכ"ל עש"ב ולע"ד דאין מכל הני ראי' לדחות דברי הרדב"ז ובפרט דהגאון קאי כוותי' ומדברי הרשב"א ליכא ראיה דהא הם הכריעו כוותי' דהרמב"ם לאפוקי מהרמב"ן ז"ל דס"ל דבחליפין ומקפיד עליהם דיש בהם אונאה ועל זה כתבו דלעולם אין בהם אונאה אפילו היכא דמקפיד דממכר כתיב אבל אה"נ דלא איירי אלא בכלים העומדים להשתמש בהם בבית אבל לא לסחור' דהא אדברי הרמב"ם קיימי שנ"ט כעקר משום שזה רוצה וכו' וה"ט לא שייך אלא בכלים שאינם עומדים לסחור' וא"כ באו לסיועי לדברי הרמב"ם ופליגי עליה מצד אחר ועוד אטו הרמב"ם שנ"ט שזה רוצה וכו' מכחיש טעם תלמידי הרשב"א דקרא כתיב וכי תמכרו לאפוקי חליפין והלא הרי"ף רבה דרביה קא יהיב טעם זה משום דכתיב ממכר ולא חליפין ומנין לו להרמב"ם לחדש טעם זה מדעתו משום שזה רוצה וגו' אלא ודאי דהרמב"ם מודה דעקר דקי"ל דאין בחליפין אונאה הוא מדכתיב ממכר אלא דקשיא ליה להרמב"ם דאמאי מיעט בתלמוד אונאה בחליפין מהאי קרא דממכר והא קי"ל בכל דוכתא דחליפין בכלל זביני ומקרו ממכר וכדכתי' לעיל בשם המרדכי וכן הוכיחו בכמה תשובות מרבני אשכנז דחליפין מקרו ממכר עיין בתשובת שבות יעקב ובש"ות שער אפרים ובשו"ת עבודת הגרשוני וא"כ למה דרשינן הכא למעוטי חליפין ועל זה בא הרמב"ם לתרץ ויהיב טעם נכון משום שזה רוצה וכו' והיינו כמש"ל דהתורה ירדה לסוף דעת האדם וכו' ואם כן מש"ה מיעט בתלמוד אונאה בחליפין מהאי קרא אף על גב דבעלמא ממכר היינו ג"כ חליפין הכא שאני דודאי כוונת הכתוב למעט חליפין משום שזה רוצה וכו' ונמצא לפי זה הרמב"ם ותלמידי הרשב"א שוים בטעמם ובפרט דהרי"ף ג"כ ס"ל הכי דממכר למעוטי חליפין בודאי שגם הרמב"ם הכי ס"ל שהרי על הרוב נמשך אחרי רבו וא"כ כי היכי דלהרמב"ם דכלים לסחורה לא אמעיטו מהאי קרא דבתר טעמא אזלינן דודאי כלים לסחורה עושה כן להרויח ולא ירד ע"ד להתאנות ממילא הם בכלל ממכר דקרא דמשמע נמי חליפין ככל ממכר האמור במקום אחר ולא אמעיט אלא כלים העומדים לתשמיש הבית כדיהיב טעמא הרמב"ם ז"ל ואם כן הגם שכתבו תלמידי הרשב"א משום דכתיב ממכר על כרחין לא באו אלא לאפוקי חליפין כלים העומדי' לסחור' דהנהו ודאי לא אמעיטו ובכלל מכר הם דאטעמ' דהרמב"ם קא סמכי וממילא לא אמעוט אלא כלים העומדים לתשמיש ביתו ומאי דקאמרי לעולם אין אונאה בחליפין ר"ל אפי' בכלים ששמו אותם ומקפיד עליהם ובכלים שאינם עומדין לסחורה איירי:.
ומעתה מ"ש בתשו' שבות יעקב דתלמידי הרשב"א חלוקים עם הרמב"ם בטעמייהו מייהו ודחה דבריהם מכמה סוגיות ובריתות דמפורש בהו דחליפין מקרו זביני ובכלל ממכר נינהו אחרי המחילה רבה מכבוד חריפותו דמה יענה בדברי הרי"ף דנהירין ליה שבילי דתלמודא כשבילי דמתיה דס"ל דממכר דקרא למעוטי חליפין וגם הרמב"ם לא יכחיש דבריו וכנראה מתשובת הרמב"ם הנקרא פאר הדור וז"ל ששאלו להרי"ף והשיב שחליפין אמעיט מקרא דממכר ע"ש והיינו ודאי כדכתיבנ' דה"ט דאמעיט הכא חליפין מדכתיב ממכר ולא אמרי' כבעלמא דחליפין מקרו ממכר משום שזה רוצה וכו' כמ"ש הרמב"ם ז"ל ומזה ג"כ נדחית ראיית מהרשד"ם שכתב דהו"ל להרמב"ם ליפלוג וליתני וכו' דאינה ראיה כלל דהא כיון דיהיב טעמא משום שזה רוצה וכו' הרי כאלו אשמעינן להדיא דבעומדי' לסחורה אינם בכלל דין זה כיון דליכא האי טעמא דיהיב הרמב"ם ועוד דבלא"ה לק"מ דכבר כתב הרב המגיד דמקור חילוק הרמב"ם בין פירות וכו' הוא מדברי הירוש' ע"ש וא"כ לישנא דהירושלמי נקט כמנהגו ועוד דגם הרשד"ם בעצמו כתב דמידי ס' לא נפקא ואם כן כיון דלדידיה ספק ולהרדב"ז פשיטא ליה לא דחינן פשיטותיה דהרדב"ז מקמיה ספיקו של מהרשד"ם דהכי קי"ל כל היכא דלמר מספקא ליה ולמר פשיטא ליה הלכתא כמאן דפשיטא ליה ואפי' תלמיד במקום הרב כמבואר כל זה בספר המלחמות להרמב"ן דבב"ק בסוגיא דזרק כלי מראש הגג וכו' ואפילו מאן דפליג עליו התם וס"ל דחיישינן לספיקא משום דהלכתא כבתראי ועוד דהתם ה"ט שרבא ראה פשיטותיה דרבה ועם כ"ז נסתפק ולא חש לפשיטותיה דרבה אבל הכא לא ראה הרשד"ם דברי הרדב"ז דאפשר דאלו היה רואה דבריו היה חוזר בו ומכ"ש עכשיו שנתגלה לנו דברי הגאון מהר"י בן מיגש דס"ל כהרדב"ז ובודאי אם היה רואה מהרשד"ם דברי הגאון הנז' היה חוזר בו בלי ספק והגאון מהר"י בן מיגש הוא תלמיד הרי"ף וס"ל כהרי"ף דאמעוט חליפין מאונאה מדכתי' ממכר ועכ"ז ס"ל דבכלים העומדי' לסחור' אם לא שמו אותם אין בהם אונאה משמע דאם שמו אותם יש בהם אונאה:
והגם שראיתי למהרח"ש בסימן כ"ב ובספר בני חיי והרב כרם שלמה סימן ס"א שכולם הסכימו לדברי מהרשד"ם אומ' אני משום שכולם לא ראו דברי הגאון ז"ל ואפי' את"ל דאפי' יראו דברי הגאון אפשר שלא היו חוזרים בהם דס"ל כתלמידי הרשב"א וכטעמם מ"מ היכא דהמתאנה הוא מוחזק אין מוציאין מידו דיכול לומר קי"ל כהרדב"ז והגאון ז"ל דס"ל דכלים העומדים לסחורה דאם שמו אותם יש להם אונאה וכ"ת לדידן דבתר מרן גרירנן ומרן הביא דברי תלמידי הרשב"א ומשמע דס"ל כוותייהו לק"מ חדא דכבר כתבנו דגם תלמידי הרשב"א מודו לדברי הרמב"ם וטעמו והרמב"ם גם כן מודה דעקר דאין אונאה בחליפין מדכתיב ממכר ול"פ ועכ"ז ס"ל להרמב"ם דטעמא משום שזה רוצה וכו' וה"ט לא שייך בכלים העומדים לסחורה ואת"ל דפליגי וכמ"ש הרב שבות יעקב הא בש"ע הסכים לדברי הרמב"ם ולא לטעם הרשב"א וא"כ שפיר המוחזק יוכל לו' קי"ל כהרדב"ז והגאון והר' ש"י דס"ל דפליגי הרשב"א והרמב"ם:
ובפי זה אני תמה על הרב מהרח"א שכתב בסימן ע"ד אות ל"ד דאפילו בכלים העומדים לסחורה ושמו אותם אין בהם אונאה והרדב"ז יחיד בזה שהרי הרב ז"ל שלטו עיניו בדברי מהר"י בן מיגש ועוד אפילו מהרשד"ם מידי ספיקא לא יצא וא"כ בודאי שיכול המוחזק לו' קי"ל כהרדב"ז והגאון וכספיקא דהרשד"ם וצ"ע וראיתי להריק"ש שכתב על דברי הרדב"ז דלא משמע כן מדברי הרמב"ם ז"ל כוונתו ברורה מדסתם הרמב"ם ולא חלק וכבר כתבנו לעיל דאין זו ראיה ומעתה נחזור לנ"ד וקודם כל דבר ראוי לברר אי הני סחורות כגון ניל ובקאם וקרמו וכיוצא שאינו מאכל אם דין כלים יש להם או בכלל פירות ודין פירות יש להם דלכאורה נראה דדין פירות יש להם חדא מדכתב הרמב"ם ז"ל המחליף כלים בכלים משמע דוקא כלים הא שאר מילי הוו פירות אימא סיפא אבל המחליף פירות בפירות משמע דוקא פירות הא שאר מילי הוו כלים וידוע. דדיוקא דרישא עקר ואמרינן דיוקא דרישא נעשה כדין הסיפא וכלל זה דאמרינן נעשה נאמר גם כן בפוסקים כמ"ש הרב כה"ג וכ"מ מלישנא דהסמ"ג בלאוין ק"ע שנ"ט לדברי הרמב"ם מפני שאין עושי' חליפין כ"א כלים ובהמות משמע דבמדי אחרינא חוץ מאלו אין דרך לעשות חליפין וכ"מ ג"כ מלישנא דהלבוש שכתב דאין חליפין בפירות נקראים חליפין אלא מכר מקרי משום דשומת הפירות ידועה לכל וכמעות דמיין עכ"ל. וכבר מבואר בטור י"ד בסי' קע"ג דפלפל ושעוה וכיוצא הם שומתם ידועה וטלית ופרה וכיוצא לא הוי שומתו ידועה וא"כ לכאור' נראה דסחורות הללו כגון ניל ובקאם וקרמז דמין לשעוה ופלפל אמנם כד מעיינינן שפיר חזינא דכל הנהו סחורות דידן דין כלים יש להם והוא מטעם שכת' הרב המגיד משום שהכלי מתקיים יותר מהפירות וכ"כ הרדב"ז וכ"כ הפרישה ובפרט למ"ש הרב המגיד שהרמב"ם למד חלוק זה מהירוש' כמו שמחלק הירוש' בין פרה וחמור לצבור פירות לענין קניה כמו כן איהו חלק לענין אונאה ובודאי דלענין קניה כל הני סחורות דאמרן כגון על וכו' אליבא דרוב הפוס' דלא מקרו פירי לענין קנית חליפין אלא דבר הנדקב והולך ולא חזי למלאכה. וכן ראיתי בחי' הריטב"א למס' מציעא שכת' בשם הרי"ף ז"ל והראב"ד ז"ל דכל מדי דאינו נאכל דין כלים יש לו ולא דין פירות וא"כ ע"כ דמ"ש הלבוש דחליפי פירות נקראים מכר משו' ששומת הפירות ידועה דוקא פירות ממש דהם שומתם ידועה לכל כמעות אבל שאר מלי שאינם אוכל אע"ג דשומתם. ידועה מקרי לענין רבית מ"מ לענין חליפין לא מקרו שומתם ידועה כמעות ממש דהכי בעינן דליהוי כמעות ממש עד דליהוי כמכר דאי לא תימא הכי תקשי על הרב הלבוש מדברי הרב המגיד שנ"ט שהפירו' מתקיימי' משמע הא דבר המתקיים חשיב כלי לענין חליפין ואין בו אונאה ואת"ל דיש נפקותא לענין דינא בין טעם הלבוש לטעם הרב המגיד בהנהו סחורות שכתבנו כגון ניל וכו'. וכיוצא מכל מקום הרי הלבוש יחיד בטעם זה לגבי הרב המגיד ודעמיה:
ועוד בנ"ד כ"ע מודו דהא בזמן הזה הכל מקרי אין שומתו ידיעה חוץ מהפירות ואין לך שער ידוע לכל מין סחורה כמבואר בפוס' האחרונים בטי"ד בדין הרבית ואיך שיהיה עפ"י דברי הלבוש וטעמו יתיישב מה שראיתי למהרש"ך בח"ב סי' רי"ח ולמהרש"ח סי' ר"ב שתמהו על על דברי מרן בכ"מ שכתב בפכ"ה מה' מכירה לחד תי' דלא מקרי כלי לדעת הרמב"ם אלא שהוא כלי לענין טומאה וכו' וב"ח ופירות כי הדדי נינהו ואין להם קנין אלא בחליפין שהם בתורת שווי הדמים דמה יענה במ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות אלו המחליף כלים בכלים וכו' אבל המחליף פירות וכו' הרי מבואר דבעלי חיים לא מקרו פירי דעל פי דברי הלבוש לק"מ דנהי דלענין קנין חליפין פירי מקרו מ"מ לענין אונאה חליפין לא מקרי פירי ודין כלים יש להם כיון דאין שומתם ידועה ולא הוו כמעות מש"ה אין בחליפיהם אונא' וכן ע"כ מ"ש הסמ"ג שאין עושים חליפין כי אם מכלים ובהמות וכו' היינו לאפוקי פירות אבל כל שאר סחורות שאינם פירות והם מתקיימים דרך לעשות בהם חליפין וכן ראיתי למהרש"ח בסימן כ"ב דכתב דבגדים נמי מקרו כלים מטעמא של הרב המגיד דמתקיימין הרבה ע"ש וכ"נ מתשובת הרב כרם שלמה ח"מ סימן ס"א ששאלתו היתה שהחליף זרניך בבגדים והשיב מדין מחליף כלים בכלים ואם איתא דזרניך אין לו דין כלים אם כן היה לו לפסוק דמי שלקח הזרניך יוכל לחזור כדין המחליף כלים בפירות אלא ודאי דס"ל דגם הזרניך דין כלים יש לו ואין בו אונאה וטעמא משום שראוי להתקיים וכטעם הרב המגיד:
באופן דעלה בידנו דכל הני סחורות שבאו בשאלה דין כלים יש להם ואין בחליפיהם אונאה ואפי' שמו אותם בדמים אמנם כיון דכל הני לסחורה קיימי אין להוציא מיד המוחזק בין אם הוא מאנה או מתאנה וכדכתיבנא לעיל:
אמנם מה שבא בשאלה דטוען ראובן דעל הימנותיה דשמעון סמיך כי הוא א"ל שפ' וכו' נתנו לו כך וכך ונמצא שלא התנו לו הכי לכאורה יש לפשוט זה ממ"ש מהרשד"ם בתשו' בסי' תל"ג על ראובן שמכר באמנה ואח"כ נודע לשמעון שראובן אינהו ושקר והשיב דדוקא כשאומר המוכר אמת כמו שקנה אין לו עליו אונאה כיון שלא סמך דעתו אלא עליו לא על השיווי אבל כשמשקר הרי אינהו וצריך להחזיר וכו' עכ"ל:
איברא דאי מהא לא ארייא דיש לדחו' דשאני נדון מהרשד"ם דכיון שמכר לו באמנה וסמכא דעתו עליו א"כ כששקר לא הוי אמנה ויש בו אונאה אבל בנ"ד דא"ל שפו"פ נתנו לו כך זה לא חשיב מוכר באמנה וכמ"ש מהריט"ץ בסי' רל"ד עש"ב. וא"כ כיון דלא חשיב באמנה א"כ ממילא ליכא למימר דסמכא דעתו עליו וחזר דינו כשאר חליפין דאין בהם אונאה וע"ד כן ירד אפי' להתאנות ואפי' במכר כה"ג ששקר עליו אינו יכול לבטל המקח לגמרי אלא קנה ומחזיר אונאה דלא תימא כיון ששקר הוי כדין האומר לחבירו חפץ זה שאני מוכר לך אין בו אונאה ונמצא שיש בו שפסק הר' מחנ' אפרים בסי' י"ז דהמקח בטל אפי' לא הוציא דבריו בלשון תנאי דליתא דגדולה מזו כתב מהרשד"ם בתשוב' הנז' דאפי' המוכר באמנה ושקר דצריך להחזיר לו מה שאינהו ולא קאמר דהמקח בטל כההיא דהרב מ"א ז"ל דהחילוק ברור דהתם שאני שירד המוכר לתנאה אבל לא הוציאו בלשון תנאי מש"ה אמרינן דהוי כאלו התנה בהדיא אבל הכא לא ירד לתנאה אלא לאשבוחי קא"ל הכי שכו"ך נתנו לו. פו"פ ולא מכר להם מש"ה קנה ומחזיר אונאה ובמוכר באמנה כבר העליתי בתשו' אחרת דאפי' בטול מקח לא יש במוכר באמנה דלא כהש"ך שנסתפק לענין מעשה ועוד קשה עליו דמדברי הרב המגיד והלח"מ מבואר דאפי' מכר שוה א' בעשר ע"ש וא"כ בנ"ד שהם חליפין ליכא דין אונאה ולא בטול מקח:
אמנם אכתי עדיין נשאר לנו לברר דבנ"ד דאיכא מעות עם החליפין אי איכא אונאה או דוקא כנגד המעות או ליכא כלל אונאה כיון דעקר המקח בחליפין ולכאורה נראה דכנגד. המעות איכא אונאה והוא ממ"ש הרדב"ז סימן רס"ט דהמחליף כלים בפירות אעפ"י שאין לבעל הכלי אונאה לבעל הפירות יש אונאה ואם כן הה"נ הכא שוב ראיתי שבא הדבר מפור' בהרדב"ז שכתב מהריק"ש משמו ז"ל דחליפין ויש עמהם מעות יש בהם אונאה אמנם עדיין יש להסתפק אי דוקא כנגד המעות:
אחר כך ראיתי תשובה להרי"ף שהיא הפך הרדב"ז הובאה בספר הבהיר פאר הדור להרמב"ם ז"ל ואעתיקנה מלה במלה מפני כמה דברים מחודשין שאנו לומדים ממנה וז"ל מה יאמר הרי"ף בראובן ושמעון שהחליפו קנטר ניל בקנטר ליך וקבל ראובן קנטר הניל ובא לידו אחר זמן בא שמעון לקבל הליך ושקלו ומצאו חסר עשרה ליטרין אם יהיה החלוף בטל אם ירצה א' מהם לבטלו או אם יהיה קיים ועל ראובן להשלים לו היו"ד לטרין שיקנה לו להשלים או לא יתקיימו החליפין אלא במה שהיה בנמצא ועל שמעון ליקח מה שיש בעין וינכה ג"כ יו"ד ליטרין מהניל כנגד חסרון הליך וכמו כן אם החליפו סחורה בסחורה ויש דמים ביניהם אם יש בו אונאה או אין בו אונאה כי יש מעות ביניהם וכו' תשו' עמדנו על שאלתכם וראינו כיון שראובן קבל הניל והביאו לביתו שזו היא משיבה מעליא ויתן לשמעון הליך המצוי ולא אכפת אם חסר יו"ד ליטרין והצ' המצויים במשיכת קנטר הניל קנה אך בזאת שיחזיר לו יו"ד ליטרין מהניל ואינו צריך נותן הליך לבקש לו ליך לתת לו שאינם קונים בחליפין אלא ממשקל בעד משקל דהיינו אם יש לשניהם מאה הנה מה טוב ואם לאו יתן א' לחבירו עד שיעור מה שנותן לו ואינו צריך לקנות לו שום דבר ומה ששאלת על החליפין מבלי שישומו אותם בדמים אם יקויים אם לאו מפני שאמרו חמורך בכמה וכו' אשיבך שלא היתה כוונתם באומרם כו"ך על שלא ישומו כי אם שישומו אותם ר בדמי' אלא אמרו זה כי כך אורחא דמלתא אלא תראה אומרם ז"ל אטו בשופטני עסקינן דלא קפדי אמנם מה ששאלתם אם בחליפין יש אונאה אם לאו כנראה מן התלמוד שאין בו אונאה והוא אומרם מדור לי באלו קנה ומחזיר אונאה דמכור לי באלו קאמר כלומר כיון שלקחם לשם מכירה יש בו דין אונאה והתורה אמרה וכי תמכרו ממכר לא תונו אבל בחליפין לא וכך הדין יצחק אלפסי עכ"ל:
ולכאורה אין דבריו מובנים דכנראה | מתוך השאלה דודאי ידע דאין אונאה בחליפין אלא דמספקא ליה דאם יש ביניהם דמים מהו ואם כן מה הוא זה שכתב בתשובה. אמנם מה ששאלתם אם בחליפין יש אונאה ואולי שכוונתו מכיון שמוכח מהתלמוד דהפקר תלוי במכירה משום דכתיב ממכר אם כן כל היכא דאיכא חליפין אע"ג דאיכא מעו' בהדייהו דין חליפין יש להו דתשלום החליפין נינהו ועדיין לא מקרו ממכר והיינו דקאמר מכור לי באלו דמשמע דוקא במכור לי במעות אבל אי איכא חליפין בענין אף ע"ג דאיכא מעות בהדייהו דין חליפין יש להו ודוחק ולפי זה י"ל אלו ראה הרדב"ז תשו' הלזו היה חוזר בו שאין דבריו עומדים נגד הרי"ף ז"ל:
האמנם אכתי לא מכרעא מלתא לדחות דברי הרדב"ז חדא דדברי הרי"ף אינם מובנים וכמ"ש ועוד דאפשר מ"ש הרי"ף ויש ביניהם דמים היינו ר"ל שומת דמים דכיון דשמו אותם בדמים א"כ חשיב במכר וכסברת הרמב"ן ז"ל ועל זה השיב להם דהדבר תלוי בלשון מכירה וא"כ בחליפין אף ששמו אותם בדמים לא חשיב מכירה כיון דלא הזכיר לשון מכירה וכסברת הרמב"ם ז"ל שהביא הרב המגיד והכ"מ ז"ל אבל בחליפין שיש עמהם דמים מזה לא איירי הרי"ף וכיון דלישנא דהרי"ף מסופק לא דחינן דברי הרדב"ז שביאר להדיא דיש אונאה לפחות כנגד הדמים ועכ"פ מצי המוחזק לומר קי"ל כהרדב"ז וכפשטא דלישנא דהרי"ף וגם בשי' מקובצת מבואר דעקר מה ששאלו להרי"ף הוא משום אי יש אונאה בחליפין או לאו לאפוקי ממאן דס"ל דיש אונאה בחליפין וגם מתשו' זו של הרי"ף מבואר דאף בכלים העומדים לסחורה וכמ"ש סחורה בסחורה וזה הפך מ"ש הרדב"ז דכלים העומדים לסחורה דיש בהם אונאה ומלשון התשובה מוכח דאפילו שמו אותם בדמים והקפידו עליהם איירי עיין שם באורך:
באופן דהמורם מכל האמור בנ"ד שהחליף סחורה בסחורה ושמו אותם בדמים וגם יש עמהם מעות אפילו הכי אין להוציא מיד המוחזק:
ומה שבא בשאלה דעבר זמן יותר ממה שיראה לתגר אין לפטור את ראובן מכמ' טעמי חדא דבנ"ד שקנאו ראובן אדעתא להוליכו עמו למקום אחר שדרכו לילך ולמכור שם וכשהלך לשם לקחוהו וניסו אותו והחזירוהו עליו דבכגון דא לא אמרינן שיראה לתגר כידוע בפוסקים ועוד דזה המין של הניל מעיקרא לא שייך בו. דין זה כדי שיראה לתגר כידוע מדברי הרשב"ץ בתשוב' שכתב שזה המין אינו יכול להבחינו אלא בחבית ואפי' הניחו בחבית אחר כמה ימים ונמצא רע יכול לחזור עליו עש"ב:
ועוד בנ"ד דמכרו בחזקת ניל פוכי ונמצא נייראלה דהוו שני מינים וכמו שכך נתברר לי מפי סוחרים גדולים וכיון דהוי שני מינים הוי כמוכר שחמתית ונמצאת לבנה דחוזר לעולם וכמ"ש הרב פני משה ח"ב סימן נ"ה וז"ל ראובן מכר סחורה וכו' ממין פ' וכו' שלא היתה ממין הנז' אלא מן אחר גרוע הרבה ממין הנז' ויש לו שם אחר בפני עצמו והשיב דכיון דהוי ב' מינים לעולם חוזר ע"ש שהאריך וכתב עוד שם ולא עוד אלא אפי' לס' היש מי שכת' שהביא הרב המגיד ז"ל דכל שיכול להבחינו לאלתר וכו' אמינא אף לפי סברא זו אפשר דע"כ לא אמרה אלא לגבי המום דכיון דהוא מהמין שנתן לו אפי' שנמצא בו מום אפשר שמחל כיון שלא הקפיד לנסותו מחל אבל בשחמתית וכו' שהם שני מינין חלוקים לגמרי בכי הא לא אמרינן דמדלא הקפיד לנסותו מחל ובכי הא אית לן למימר דליכא מאן דפליג וכו' ומה גם דאיכא טעמא אחרינא הביאו מהרשר"ם סי' שפ"ו דכ' שני מינין כיון שהזכיר לו המין הא' שפיר מוכרח הוא דלעולם חוזר דאף ס' מי שכתב אינו אלא במוכר סתם אבל בב' מינין אפילו היש מי שכתב מודה דלעולם חוזר:
והנה אעקרא דמלתא יש לחקור אי האי יש מי שכתב אם מוסכמת או לאו וראיתי להרב משנה למלך שכתב בפשיטו' בפ"ג מהלכות מכירה דהרי"ף והרמב"ם חלוקים אסברא זו דיש מי שכתב דלדברי היש מי שכתב משמע דאין חלוק בין אונאה לדמים לנמצא בו מום דכך לי כל שיכול להבחינו לאלתר כמו עד שיראה לתגר ולדברי הרי"ף והרמב"ם לא אמרו אלא לגבי אונאה וכו' שוב דקדקתי בדברי רבי' במ"ש והוא שלא נשתמש וכו' משמע דאפי' ראה ושתק חוזר דאי לא מאי אריא נשתמש אפילו ראה ושתק אינו חוזר ומעתה הדברים קל וחומר בשהיה יכול להבחינו לאלתר ולא בדק דודאי חוזר ומעתה דברי הרב פני משה שהביא עיצות מרחוק ללמד דרבינו לא ס"ל כהיש מי שכתב צ"ע עכ"ל:
ותמה אני עליו דיותר היה לו לתמוה על הרדב"ז שכתב בסי' קל"ו דסברת היש מי שכתב היא מוסכמת ואין מי שיחלוק עליו ואיך נעלם ממנו דברי הרי"ף והרמב"ם דלא ס"ל כהיש מי שכתב וכן הוכיחו מדברי הרא"ש מההיא דלקח גבינות דלא ס"ל כהיש מי שכתב וכ"מ מתשו' הראנ"ח ז"ל ח"א סימן מ' דהרי"ף והרמב"ם חלוקים איש מי שכתב וכ"כ מהריט"ץ. . סימן ק"ה דהרי"ף והגאון והרמב"ם חולקים איש מי שכתב דאי ס"ל הכי א"כ היינו דין אונאה דאם יכול להראות להתגר ולא הראה מחל ואם אין יכול להראותה חוזר כל זמן שאין הבקי בעיר וכן במום וכו' וא"כ מאי איכא בין מום לאונאה עכ"ל ע"ש. ולעד"נ דאין מכל הני שהביא מהריט"ץ והרב משנה למלך הכרח לומר דהרי"ף והרמב"ם חולקים איש מי שכתב כי מ"ש דלדברי יש מי שכתב משמע דאין חלוק וכו' אני אומר דחלוק רב יש ביניהם אף להיש מי שכתב דבאונאה לדמים לא תליא בדידיה אלא באחר ונתנו לו חכמים שיעור בכדי שיראה לתגר בכ"מ שבעולם אבל בנמצא בו מום בדידיה תליא מילתא דאם המום יכול לנסותו מיד וליודעו מסתמא כיון דלא ניסה אותו מחל כיון דלא קפיד לנסותו אבל באינו יכול להבחינו לאלתר הוי מק"ט ולעולם חוזר כל זמן שאומר שלא הרגיש בו מקודם לא כן באונאת דמים על הרוב ימצא תגר ואם כן לא שייך לומר לעולם חוזר גם מה שדקדקו מדברי הרי"ף והרמב"ם ממ"ש והוא שלא נשתמש בו וכו' והדברים ק"ו וכו' לא ידעתי האי ק"ו דאף על גב דנראה מדברי הרמב"ם דאפי' ראה ושתק חוזר כל עוד שלא נשתמש בו היינו שראה המום אחר שלקחו וכל שלא ידע בו מקודם אע"ג שידע בו אח"כ לא מפני זה יקרא מחל אלא קאי בשב ואל תעשה שלהיום ומחר עומד להחזירו ואינו רוצ' עתה לטרוח עמו בדין אבל כשידע המור קודם שלקחו או היה בידו להבחינו קודם שלקחו ובשעה שלקחו ועמד בקום עשה ולקחו ולא ניסה אותו והבחינו בודאי אמרינן שמחל כיון דבידו לתבוע קודם הקנין ולאציליה נפשיה משקלא וטריא ודומה ממש לראה המום אח"כ ונשתמש בו דודאי כיון דעביד מעשה ונשתמש גלי אדעתיה דניחא ליה בו ומחל על המום ומזה ג"כ תראה שיש הפרש באונאה ובטול מקח למום דבאונאה כיון שנתגלה לו האונאה ע"י התגר ולא תבע עד לאחר זמן דלא מחל דכיון דהראהו לתגר גלי דעתיה דלא מחל שוב ראיתי להכנה"ג בסי' רכ"ז שהבין כן לדעת ראבי"ה ע"ש וגם בתשובותיו בעי חיי סי' קנ"ג האריך וכנראה שמרן לא ניחא ליה בהאי חלוקא מדדחה דברי המרדכי ע"ש. . ואיך שיהיה אין הכרח לומר דפליגו הרי"ף והרמב"ם עם היש מי שכתב וכבר יש ישובים אחרים שישב הכנה"ג בסי' רל"ב ובתשו' סימן פ"ב ע"ש והגם שמהרשד"ם כתב על סברת היש מי שכתב דהיא יחידית ודחויה מכל הפוסקים ואינו יכול לומר המחזק קי"ל כוותיה מ"מ הרי הרדב"ז כתב להפך שכל הפוסקים מודים בה וגם מדברי הסמ"ע נראה דהכי ס"ל שהרי כתבה בסתם אדברי הש"ע דהוא לשון הרמב"ם ולא כתב שאין כן דעת הרמב"ם והרב פני משה שכתב בשם הרב המגיד שהעיד דהיש מי שכתב היא ס' יחידית שלא בדקדוק כתב כן דהמגיד לא כתב שהיא דעת יחודית ומהרשד"ם הוא שאמרה מדנפשיה:
ומעתה פשוט דיכול המוחזק לומר קי"ל כהיש מי שכתב כהרדב"ז והסמ"ע כיון שאינו מבואר דעת מרן להפך ואע"ג שכתב הכנה"ג בסי' רל"ב ובבעי חיי דבהא נמי פליג הסמ"ע שם עם הרב בס' הקצר וספר המפה וכו' ואינה פי' לדברי הרמב"ם ולא קי"ל כוותה עש"ב כתב כן הוא טעמו מפני שהשמיטה לההיא דיש מי שכתב בש"ע משמע דלא ס"ל כוותה וכו' ואי מהא לא ארייא דכמה חדושי דינין הביאם בב' ולא הביאם בש"ע ואפי' שהם מוסכמים מבלי חולק וכבר יש מחלוקת גדולה בזה בין האחרונים ז"ל בדבר שמביאו בב"י ולא הביאו בש"ע דיש מאן דס"ל דדחאו מהלכה ויש מאן דס"ל שסמך עמ"ש בב"י וגם דרכו של הש"ע להעתיק לשון הרמב"ם ואם כן אין ראיה ממה שלא הביא ס' היש מי שכתב על דברי הרמב"ם שסמך עמ"ש בב"י:
איך שיהיה בנ"ד אין אנו צריכין לכל זה דבנ"ד אפי' היש מי שכתב מודה כיון שפי' לו ממין זה ונמצא מין אחר וכמ"ש הרשד"ם והרב פני משה ז"ל שהבאנו לעיל וגם בנ"ד אינו יכול לנסותו לאלתר וכמש"ל בשם הרשב"ץ ז"ל אמנם בנ"ד דהוא חליפין עדיין יש להסתפק אם החליף ניל פוכי בניל נייראלה אם דינו כמכר והנראה בפשיטות דדין מכר לו מין זה ונמצא מין אחר דינו כמו מום ולעולם חוזר וכן גם כן בנמצא מין אחר אף שאינו גרוע דחוזר לעולם וכמש"ל בשם הרב פני משה וא"כ כמו בנמצא בו מום דאפי' בחליפין חוזר דלא אמרו אלא אין בחליפין אונאה לא אם יש בו מום וכמו שכן אסיק הרדב"ז ז"ל בסי' רס"ט ומהריט"ץ בסימן ק"ה משם מהר"א גאלנטי ז"ל ומנה דן הר' ז"ל דאע"ג דבמוכר באמנה אין בו דין אונאה מ"מ אם היה מום חוזר וכמו שהכריח שם מהריט"ץ אמנם מה שהכריח מדין חליפין למוכר באמנה אינו הכרח דבשלמא אלו מפורש כן בחליפין שפיר נלמד מוכר באמנה ממנו אבל לפי האמת שהפוסי' הגדולים כמו שסתמו בזה סתמו בזה ואדרבה בחליפין רצה הרדב"ז לומר מעיקרא דאין בו טענת מום ולבסוף אסיק דיש בו טענת מום ואם כן דין חליפין ודין מוכר באמנה שקולים הם באופן דנראה ברור דה"ה אם החליפו סחורה בסחורה והחליף על דעת זה המין ונמצא מין אחר שחוזר לעולם כדין המוכר וכן ראיתי להאחרונים ז"ל שכתבו בשם מהרי"ך ז"ל וז"ל ובנמצא מין אחר נראה ברור דיש בו אונאה שפנים חדשות באו לכאן וזה לא נתרצה בכלי פ' ולא זה שאינו מינו ואפי' לטעם הרשב"א עכ"ל וא"כ בנ"ד מהאי טעמא נמי בלחוד יכול לחזור בו לעולם זהו הנלע"ד להלכה ולמעשה:
נאום העבד אברהם בכמהר"ר יצחק
ענתיבי זלה"ה ס"ט