שות מר ואהלות· רבי אברהם ענתיבי
השמטות לשו"ת אבן העזר
לשאלה יב
(א"ה שתי תשובות הללו השייכות לאבן העזר דהיינו זאת ההסכמה השייכה לסימן י"ב משו"ת אה"ע והבאה אחריה הגיעו לידי אחר שנשלם חלק אבן העזר וע"כ לא יכלתי לסדרן במקומן הראוי) :
ויעף אלי אחד מהשרפים מגדולי ויקירי דירוש' דדהבא מנ"ר הרב המובהק ח"ק כמהר"ר חיים אברהם גאגין נר"ו והסכים עמי דמצד הדין אין הבעל חייב להחזיר כלום אמנם מצד השבועה חייב דס' שבועה להחמיר וסיים וכתב כנ"ל להלכה ולא למעשה. הרי לענין מעשה לא מלאו לבו להוציא ממון מהבעל . איברא מה שתמה עלי במה שהבאתי מתשובת הרב עדות ביעקב סימן ל' להקל בשבועה וספיקא לקולא כיון דאיהו בעצמו לא סמך על דבריו בזה שכתב ואיני תוקע עצמי לסמוך על זה ע"ש. . אין כאן תימא כלל דאלו בנדון דידן לא היה אלא טעם הרב דוקא אז מצית למימר שפיר לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה אבל בנידון דידן דיש טעמים אחרים מלבד זה והוא מה שהבאתי משם הרב פרח מטה אהרן שכתב דבנדון דידן לכולי. עלמא לא אמרינן ספק שבועה להחמיר וחזק דבריו מדברי מהרי"ט עיין שם:
וגם טעם האחר מה שכתב הרב פני משה והביאו בספר ריח שדה סימן יו"ד דהיכא דאומר קנין ושבועה כמו שאנו נוהגין גרע טפי וליכא חיוב שבועה עיין שם באורך. ועוד יש טעם אחר מ"ש הרב עדות ביעקב משם מהר"י ווייל דהיכא דהוי כנדון דידן דאין החתן תוקע כפו להכלה אין להחמיר. . וגם איכא טעם אחר בנדון דידן דאיכא מ"ד דיכול הבעל לומר אני נתכוונתי שיהיה זש"ק בגמר סימניו וכך נתכוונתי כשנשבעתי ואף על גב דכל טעם וטעם לבדו איכא למשדי ביה נרגא מכל מקום בצרוף כל הני טעמי דאיתנהו בנדון דידן לכולי עלמא לא אמרינן ס' שבועה להחמיר כיון דהוי כמה וכמה ספיקות והוי יותר מספק ספיקא אין מוציאים מיד הבעל כלום משום הכי סמכתי על דברי הרב עדות ביעקב בנדון דידן אף על גב דאיהו לא סמך על עצמו משום דאיכא בנדון דידן טעמים רבים ומה שלא יוצדק בהפרדה יוצדק בהרכבה וכמה שכתב הרא"ם בפרשת ויגש ומה שהוכיח הרב הפוסק הנזכ' והביא כמה וכמה פוסק' דס"ל דת"כ הוי שבועה חמורה ומוציאין בה ממון וכופין אותו לקיים שבועתו מי לא ידע בכל אלה וכי ח"ו הרב עדות ביעקב מכחיש כל הני רבוותא דהא יש לומר בפשיטות דכל הני לא אמרי אלא בודאה דליכא שום ספיקא אבל היכא דהוי ספיקא אפשר דכולהו מודו ליה להרב עדות ביעקב דהוי כשאר ספיקי דרבנן דהוי לקולא:
עוד תמה עלי כת"ר נר"ו במה שעשיתי בנדון דידן ס"ס בתרי פלוגתי דרבנן וכתב וז"ל ועוד דסוף סוף דשניהם בפלוגתא דרבוותא במדי דאסורא רבים הם הסוברים דשניהם ס' א' מקרו דשם פלוגתא חד היא כמבואר בכנה"ג בסימן כ"ה בכללי הקי"ל אות פ"ב ופ"ג וזה ברור ואדרבה אני תמה עליו בזה מאד דבעלי ס' זו הם מהריב"ל ומהרש"ך והם בעצמם כתבו בכמה מתשובותיהם להפך וכתב הרב משפט צדק בחלק א' ובחלק ב' סימן מ"ב מאחר דהריב"ל ומהרש"ך סותרים את עצמם בכלל זה העקר כדברי הרשד"ם דס"ל דהוו תרי ספיקי אף לענין אסורא ולקולא ותמה על מהרש"ך שהביא משם מהריב"ל ראיה לדבריו מאחר דמניה וביה קשה אין להביא ראיה ממנו וכוותיה דהרשד"ם נקטינן דחשיב לפלוגתא דרבוותא לס"ס אפילו באסור' וכוותיה נקטינן וכמו שהארכתי במקומות אחרים שלא נניח ודאו של הרשד"ם קמיה ספיקא דהריב"ל וכן כתב בתשובה מהר"י הלוי בסימן י"ב וז"ל ואיך שיהיה יראה דס"ס כהאי דהוי פלוגתא דרבוותא מקרי ס"ס וכמו שהאריך מהריב"ל בחלק א' סוף כלל ו' וגם בחלק ג' סימן נ"ב איברא דהריב"ל במקומות אחרים כתב להפך ואפילו הכי לא נניח ודאו של הרשד"ם שכתב בפשיטות בכמה תשובות דהוי ס"ס באיסור שבועה והורה להקל מפני ספיקו של הריב"ל ואדרבה יש לתמוה על מהרש"ך וכו' ע"ש . וכן הורה בפשיטות מהרח"ש כהרשד"ם וכתב הרב כנה"ג שכן נראה דעת מהר"ם אלשקאר הנך רואה דבעלי סברא זו דס"ל דלא הוי ס"ס בתרי פלוגתא דרבוותא הם מיעוטא דמיעוטא לגבי כת הסוברים דחשיב ס"ס בפלוגת' דרבנן אף באיסורא ובאיסורא קי"ל דאזלינן בתר הרוב ומי יוכל להוציא ממון נגד כל הני רבוותא:
וראיתי להכנה"ג שכתב שם באות פ"ג וז"ל תרי פלוגתא דרבוותא לקולא באיסורא מהרח"ש אבל הרב מ"ץ חלק א' סימן ו' נראה שחולק על דבריהם והם דברי' תמוהים בעיני דכיון דהוא סובר דבממונא הוו תרי ספיקי באיסורא נמי הוי תרי ספיקי ואולי באיסורא חשש להחמיר לדברי הסוברים דשם פלוגתא דרבוותא חד הוא ע"כ לשונו. וקשה לי עליו בתי' זה שהרי בחלק ב' בענין איסורא כתב להדיא דכוותיה דמהרשד"ם נקטי' ואדרבא תמה על מהרש"ך ע"ש. ואולי שחזר בו בח"ב ואסיק להקל כמהרשד"ם. ואיך שיהיה אפילו תימא דמ"ש הכנה"ג ואולי באיסורא וכו' אין ראיה לנ"ד לומר דאנו חוששין להחמיר חדא דלא תי' הרב ז"ל אלא בדרך שמא ועוד דהתם ליכא הוצאת ממון. אלא איסורא דוקא ויתכן לחוש להחמיר וכל המחמיר תע"ב אבל להוציא ממון מהך חששא חלילה ולא אמרה אדם מעולם שמצא ממון נגד כל הנהו רבוותא שהבאתי דס"ל דאין לחוש לשבועה במקום ס"ס אפילו בתרי פלוגתי דרבוותא גם מ"ש כת"ר דמהר"ם בן חביב לא קאמר דאזלינן בתר רובא באיסורא כי אם בשעת הדחק ליתא דאני ראיתי בפסקי מהר"ם בן חביב הכתובים בכ"י והנם מצויין פה אר"ץ בכמה תשובות שכתב זה ולא הזכיר כלל בשעת הדחק ומ"ש עוד דלא אמר מהר"ם בן חביב כי אם בשאר אסורים אבל לא באיסור שבועה דחמירא לא ידעתי מנ"ל האי חלוקא דאפילו באיסור דאית ביה מיתה או כר' מקלי' כשהרו' מתירין כ"ש שבועה. ועוד אף דיהיבנא ליה שיטתיה היינו במקום דליכא שום ריעותא בשבועה אבל בשבועה דנדון דידן דיש בה כמה רעותות וכדכתיבנא לעיל בודאי דלכ"ע אזלינן בתר רובא בהאי שבועה דאינה דומה לשבועה אחרת:
עוד כתב עלי במה שהבאתי ראיה ממ"ש הרב דבר משה שאפילו היתה התקנה בחרם יד הבעל על העליונה דלא שמא מתייא דה"ט שכתב הגו"ר כן היינו דמ"מ איכא ס' חרם בכל צד מב' צדדים וליכא למימר ס' חרם להחמיר דמאי חזית לומר כן בצד זה טפי מצד זה אשר לא כן בנדון דידן דנשבע לקיים התנאי שייך שפיר לומר ספק חרם להחמיר עכ"ל
ואני אומר אחרי המחי"ר דראיה נכונה היא דהא הרב דבר משה קאי על נדונו שהוא כנדון דידן שהיתה הסכמה שיחזיר הבעל ההשבון שלא היה חייב בו מן הדין שהוא יורש דאורייתא והתקינו שיחזיר. וכתב שם הר' דבר משה דאפילו היתה תקנה זו בחרם יד הבעל על העליונה עש"ב:
עוד כתב עלי הרב הפוסק הנז' וז"ל אמנם אנכי הרואה להרשד"ם ח"מ סי' קפ"ז שחדש לנו סברא מחודשת ואהניא לנ"ד ומהתימא על הר' הפוסק נר"ו דלא חש לה ולא זכר שר ס' הלזו ואני אומר דאין כאן תימא כלל ולא אהנייה לנ"ד כלל לפי מה שראיתי למרן הקדוש בתשובה אה"ע סימן ט' דף מ"ז וז"ל יד בעל השטר על התחתונה וכ"ש בדבר התקנה הבאה להפקיע ירושת הבעל שכל ס' בדבר יד הבעל על העליונה עש"ב:
ואם כן מה לנו להביא תשובות מחודשות שהם נגד מרן ז"ל גם מהר"א ששון שחלק בין כשנעשה הדבר ע"י תקנה לנעשה ע"י תנאי כההיא דהרשב"א כבר כתב עליו הגאון הרב יד אליהו בסימן ע"ה שסברתו זאת היא נגד רוב הפוס' ונגד מרן ז"ל עש"ב. . ואם כן אין מן הצורך להביא תשו' מהרשד"ם הלזו ושאר פוס' שהביא הוא דלא נ"מ מידי לנדון דידן כלל:
ועוד דהרי כתב מהר"ם הלוי בסימן ט"ו דמ"ב כלל ג' דהיכא שכתו' בכתובה והתנו בניהם ומכ"ש כשיש קנין ושבועה על התנאי מזה מוכח דלאו מכח התקנה התנו ע"ש וא"כ ה"נ בנ"ד אף ע"ג שכתוב כמנהג דמשק אינו מוכח שמכח התקנה נהגו כמנהג ק"ק דמשק אלא דהתנו כן בקגו"ש כשאר תנאי שבממון. ואם כן אפילו לפי סברת הרשד"ם והרא"ש לא נ"מ לדידן שאינו אלא תנאי בעלמא גם מה שתמה עלי במ"ש בתחילת דברי דדעת מרן בספר הקצר כדעת הרשב"א שלא מצא שום הכרח מדברי מרן הללו דסימן קנו דהא עקר פלוגתא דרבנן בתראי בענין זה אי אמרינן דלשון זש"ק מקרי אף שלא שהה שלשי' יום כל שגמרו סימניו ורבנן בתראי פליגי על זה וסברי רבנן דבלשון בני אדם לא מקרי זש"ק כל שלא שהה שלשים יום:
ואם כן מה יושיענו זה בההיא דחליצה דהתם לא שייך למיזל אחר לשון בני אדם אינו ענין לנדון דידן כלל זהו תורף דברי קדשו ובאמת מה מאד תמהתי בדברים הללו כי הם פשוטים וברורים ומי לא ידע דאינו ענין דין חליצה דסימן קנ"ו לההיא דזש"ק של לשון בני אדם ולא העמיק שפיר בכוונת דברי במ"ש וכן נראה דעת מרן בשלחן ערוך דהכוונה ברורה שכתבתי זה קודם שנכנסנו לחקירת לשון בני אדם אלא קיימינן השתא אדברי הרשב"א שכת' לפום דינא דתלמודא והשתא שפיר כתבתי וכן נראה דעת מרן בשלחן ערוך ר"ל דכיון דס"ל דמדאוריי' הוי בר קיימא ומדרבנן הוא דלא הוי בר קיימא וזה האיש קבל על עצמו שאם לא יהיה זש"ק יחזיר חצי הנדונייא אית לן למימר דלא נתכוון אלא למה שהוא זש"ק מן התורה וכמ"ש הריב"ל וז"ל ואומדנא דמוכח היא דכיון דמן הדין הבעל יורש את אשתו ונתחייב במה שאינו חייב אין לנו להפריז על המדה ולומר שנתכוון למה שהוא זש"ק אפי' מדרבנן עש"ב:
וא"כ היינו דקאמינא שדעת מרן דלא כהראב"ד דסבירא ליה דהוי ס' נפל אפילו מדאורייתא אלא כהרמב"ם דסבירא ליה דהוי בר קיימא מדאורייתא ואם כן בממונא אוקמינן אדאורייתא ונאמר דגם תנאו לא הוי אלא על זש"ק של התורה ולא על של דרבנן אבל אה"נ לאחר שהבאנו החקירה של לשון בני אדם והוכחנו בראיות דדבר זה אי הוי לשון בני אדם כן היא פלוגתא דרבוותא וכמו שהארכנו בזה וגם הוכחנו בברור מדברי מרן ב"י שהביא תשובת הרשב"א ולא כתב דהאידנא נשתנה הדבר מזמן הרשב"א ש"מ דס"ל דאפילו האידנא זש"ק הוי בלשון בני אדם אם נגמרו סימניו אפילו שלא שהה שלשים יום דלא כהרב לב שלמה ואם כן תו לא מצינן למימר שמא דעתו כמ"ד דבזמן הזה לשון בני אדם מקרי זש"ק כל שלא שהה שלשים יום אפי' אם נגמרו סימניו באופן שכל דבריו אינם אלא מן המתמיהים. ואיך שיהיה סיים וכתב בסוף לשונו וכתב כנ"ל להלכה משום חשש חומר השבועה אבל לא לענין מעשה שלא מלאו לבו לעשות מעשה ולהוציא מיד הבעל המוחזק ולדידי בין להלכה בין למעשה אין להוציא מיד המוחזק בשום אופן וכדכתיבנא לעיל:
נאום אבי"ע הנז"ל ס"ט.
שאלה יג
ראובן נשא אשה בדמשק והתנית עמו שלא יוציאנה חוץ לעירה ויהי אחרי ימים אחר שנשאם בקש לשוב לשכון בארצו אר"ץ יע"א ולא רצתה אשתו לבא עמו באומרה כי כן התנית עמו שלא יוציאנה חוץ לעירה ולמאי דביני ביני הלך ראובן הנז' לאר"ץ יע"א והניח את אשתו ויהי אחרי זמן מה שלח אביה לתובעו לבא אצלה וליתן לה שאר כסות ולא השיבו כלום כ"א בדחיות יום אחר יום ובכל חו' היה אביה כותב לו והיה דוחה אותו והן עתה שלח לבקש מבעלה מזונות שנים שעברו הן בהיותה היא בביתה הן מה שישבה אצל אביה וזנה ופירנסה וראובן הנז' טוען שאינו חייב ליתן כי משנה ערוכה היא עמד וזן את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי ואם בשביל שלותה לא היה להם להלותה באופן שאינו רוצה ליתן כלום ונפ' לשאול הגיעה כיצד הדין נותן ושכמ"ה:
תשובה דבר זה נפתח בגדולים. רבנן תקיפי אשר בבית ה' שתולים . ועילא מינייהו הרב הגדול. מעוז ומגדול הוא אבינו מלכנו נר"ו. ועליו יציץ נזרו. ואם כן מה אני אערוך שיחה. מאן מועיל בר נפחא. גברא דמכתת שיעוריה. . וכד קרי לה מאי קרי. אמנם זאת אשיב תורה היא וללמוד אני צריך. גברא קטינא חריך. וגם יד השואל היתה עלי מאה פצר"י זיל קרי. ובהרמנותא דאבי"מלך נר"ו קא אתינא ללקט באומר"ים לפי קוצר דעתי. מה שתעלה מצודתי. ואל אמת ינחני בדרך אמת לכוין שמעתא אליב' דהילכת' כיר"א. ואען ואומר דעיקרן של דברים ושורשם פתוח בפ' שני דייני גזירות דף ק"ו ע"א אתמר בגמרא רב אמר פוסקים מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקים בשמעו בו שמת כ"ע ל"פ וכו' מ"ט רב זביד אמר וכו' ר"פ אמר וכו' איכא בינייהו גדולה ולא ספקא וכו' עד סוף הסוגייא עש"ב. וכדי לברר וללבן כל הדיעות בסוגיא הלזו צריכים לברר כל אחד דעתו:
והנה דעת רש"י ז"ל נראה דס"ל דאפילו ספקא לגמרי אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אלא אם כן קבלה והוא ממ"ש וז"ל קטנה וספקא חיישינן שמא אמר לה צאי מעשי ידיך וקבלה ע"כ. הרי דס"ל דבעי' קבלה גם מלשון שאחריו גם כן נראה הכי והוא בד"ה איכא בינייהו וכו'. וכן ראיתי בהגהות אשירי שכתבו שדעת רש"י כן ובודאי כוונתם ממ"ש. ולפי"ז יש לתמוה מהך ברייתא דלקמן ואם בא ואמר צאי מעשה ידיך רשאי והא לדעת רש"י ז"ל אפילו ספקא בעינן קבלה ולזה י"ל דס"ל לרש"י דשאני אם לותה דיכול לומר צאי מעשה ידיך והוא משום דאי לא הוו מלוים לה היתה דוחקת עצמה ומתפרנסת ממעשה ידיה ולא תבא לב"ד ומ"ה רשאי לומר לה צאי מעשה ידיך וכו' וכן חילקו התוספות ז"ל בין היכא דקאי הוא ועדיין לא לותה ובין היכא שלותה שהרי כתבו בד"ה חיישינן וז"ל וקבלה עליה ופטרתו בכך אף על גב דהשתא לא ספקא עכ"ל . וכוונתם ברורה לומר דודאי השתא כשבאה לב"ד לאו ספקא לגמרי דאי ספקא לימרו ב"ד צאי וכו' וכמ"ש בדיבור שאחר זה ומ"ה חיישינן שמא אמר לה וקבלה דאי לא קבלה כיון דלא ספקא השתא אינו רשאי ומ"ה בעינן קבלה. ( ועיין בח"ה מהרש"א ז"ל שכ' קרוב לזה ( ובד"ה ואם אמר לא צאי כתבו וז"ל כלומר אם לותא לא אפרע דאם לא היו מלוים לה לה היתה באה לב"ד ודוחקת עצמה ומתפרנסת ובודאי כוונתם ברורה לומר דשאני אם כבר לותה וכן כשבעלה או ב"ד רוצים ליתן לה מזונות דכשלותה גרע כוחה ואם כן גם רש"י ז"ל יחלק הכי אלא שרש"י ז"ל סובר דאפילו ספקה בעי קבלה ולהתוספות ז"ל אי ספקא לא בעי קבלה:
אמנם מה שיש לתמוה על רש"י ז"ל והוא מהא דפרק המדיר דאמרינן שם המדיר את אשתו יעמיד פרנס ומוקי בגמרא כשאמר צאי מעשה ידיך ובדלא ספקא אבל אי ספקא יכול לומר לה צאי וכו' וגם מהא דפר' קמא דגיטין די"ב ע"א משמע להדיא הפך דעת רש"י ז"ל וכמו שהביאו ההגה"א עצמם לכן נלע"ד דגם רש"י ז"ל ס"ל דאם ספקא לא בעי' קבלה אלא אפי' בע"כ יכול לומר לה צאי מעשה ידיך והא דכתב רש"י ז"ל חיישינן שמא אמר לה וקבלה הוא משום דלרב פפא סתם אשה קאמרי' דאין פוסקים לשמואל ואף על גב דלא ספקא ומ"ה בעינן קבלה ואף על גב דאח"כ אמרינן איכא בינייהו קטנה וספקא גדולה ולא ספקא וכו' משמע דלרב פפא גדולה ולא ספק' פוסקין כן לשמואל מ"מ רש"י ז"ל לא כתב כן אלא למאי דס"ד דרב פפא סתם קאמר ואפילו לא ספקא קאמר שמואל אין פוסקים ומ"ה כשכתב אח"כ קטנה וספקא לא כתב רש"י ז"ל וקיבלה עליה אלא כתב דאיכא למימר צאי וכו' משמע אפילו בע"כ זהו נלע"ד בדעת רש"י ז"ל ומה שהביאו ההגהות ראיה מפרק מציאת האשה לרש"י לא ראיתי שום ראיה מפרק מציאת האשה כלל גם מה שהביאו ההגהות ראיה ל לדבריהם מהא דגיטין אין משם ראיה כלל לפי מה שחילקו התוס' הבאנו דבריהם לעיל בין היכא שלותה ובין היכא שבאה לפסוק לה מזונות וא"כ אין משם ראיה כלל ולפי דבריהם אין לחלק בהכי:
והנה התוספות ז"ל כתבו דהא דאמרינן לקמן עמדה ומיאנה הא כיצד לותה עמדה ומיאנה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה ההיא כשפסקו לה ב"ד איירי אבל אי לא פסקו לה ב"ד ולותה אפילו אם לא ספקא לא יהבינן לה דיכול לו' צאי מעשה ידיך וכו' זהו דעת התוס' ז"ל ורש"י ז"ל:
והנה הרא"ש ז"ל בתחילת דבריו כת' כדברי התוס' דההיא דמיאנה כשפסקו לה ב"ד איירי ומ"ה יהבונן לה ובסוף דבריו כתב דאפילו לותה בעדים יהבינן ודחה דברי התוס' ז"ל וכן תמה הרב גדולי ולי תרומה על דברי הרא"ש ז"ל והניח הדבר בצ"ע ולעד"ן דלק"מ על דברי הרא"ש כלל והוא דהרא"ש ז"ל הא דדחה דברי התוס' היינו דוקא ההיא דיש מותרות דודאי ההיא דיש מותרות לאו בפסקו לה ב"ד איירי וכמו שהוכיח הרא"ש ז"ל אבל הא דממאנת ס"ל דודאי בפסקו לה ב"ד איירי והוא משו' דבגמר' כשהקשו מהא דממאנת לשמואל אוקי לה בקטנה ולא ספקא ומה יהבינן לה שלותה נמצא דלדעת רב לא איצטריך לאוקמא הכי אלא אפי' ספקא אם לותה יהבינן לה ואמאי יהבינן לה אם לותה הרי דלהרא"ש ז"ל דטענינן ליה אם הוא אינו כאן כיון שבאין ליקח ממונו שלא בפניו והו"ל למיטען כל מאי דמצי טעין איהו אלא ודאי דאיירי כשלותה כבר פסקו לה ב"ד אלא שעדיין לא נתנו לה מ"ה יהבינן ועוד אפילו אם ק"ל דאיירי כשבא הוא ולא קא טעין שתצא. מעשה ידיה אפילו הכי צריך לאוקמא כשפסקו לה ב"ד דאי לאו הכי הא כשספקא לגמרי טענינן ליה וכמו שנראה מדברי הרא"ש ז"ל דהא דלא טעני' דוקא אם לא ספקא וא"כ לרב דצריך לאוקמא אפילו בדספקא מ"ה מוכרחין לומר דבפסקו לה . ב"ד איירי זהו הנלע"ד:
אמנם בעיקר דברי הרא"ש ז"ל במה שחולק על התוס' צריך להבין במאי פליגי התוס' והרא"ש דנראה דגם התוס' ז"ל ס"ל דהא דאם לותה בעדים לא יהבינן לה היינו דוקא אם אמר צאי מעשה ידיך וכו' שהרי כתבו התו' בד"ה ואם בא וכו' כלומר אם לותה ואכלה לא אפרע וכו' שאם לא היו וכו'. עכ"ל. הרי דגם התוס' ז"ל ס"ל דוקא אם טען כן אבל אי לא טעין אם לותה בעדים יהבינן לה וזהו כדעת הרא"ש ז"ל וכן ראיתי בהגהות מימו' בפי"ב מהא"ב שכתבו כן לדעת התוספות ז"ל עש"ב וא"כ מאי איכא בין הרא"ש והתוס' ז"ל וראיתי להדרישה בסימן ע' שנדחק מזה וכתב דאיכא בינייהו אם אינה בת מלאכה דלר דלדעת התוספות ז"ל רשאי לומר לה צאי וכו' ולהרא"ש אינו רשאי כיון שלותה בעדים עש"ב ולע"ד דוחק לומר כן בדעת התוס' ז"ל ועוד שאין בדברי התוס' רמז לזה כלל לכן נלע"ד דהרא"ש ותוס' לענין דינא לא פליגי כלל כ"א בפירושא דמילת' דהרא"ש ז"ל משום דדחיקא ליה מילתא לאוקמא הא דיש ח מותרות בפסקו לה ב"ד ומ"ה הוכרח לפרשה דמיירי בלותה בעדים ובזה א"ש דלא קש' מידי מה שהקשינו לעיל בדברי הרא"ש ז"ל דסתר דידיה אדידיה דודאי הרא"ש נמי קאי בשיטת התוספות ז"ל אלא דהא דיש מותרות דחיקא ליה לאוקמא בפסקו לה ב"ד ומ"ה הוכרח לאוקמא באופן אחר וכן מדוקדק מדברי הטור סימן ע' דלא כתב וא"א הרא"ש חולק או אבל וכו' וכן נראה מדברי המרדכי בפרק שני דייני עיין שם באורך:
ובחפשי באמתחות הפוס' ותבט עיני בשורי למרן הקדוש בתשובה אבן העזר סימן ח' שנשאל על נדון כיוצא בזה וכת' וז"ל השני מאחר שלא פסקו לה הב"ד מזונו' ולדעת ר"י אם ירצה לא ישלם כי יאמר וכו' לזה י"ל שהרי הרא"ש חולק עליו וסתר את דבריו וכן דעת הפוס' שלא חילקו בדבר וכו' אבל עדיין יש לדון בדבר שאפילו לדעת הרא"ש וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים לע"ד דאיך כתב ולזה י"ל שהרי הרא"ש חולק עליו הרי גם הרא"ש ס"ל אם לא פסקו לה ב"ד אפילו לותה בעדים יכול לטעון צאי מעשה ידיך ואם כן טענינן ליתמי כל מאי דמצי למיטען אביהם ואם כן מאי נפקא לן מדברי הרא"ש דחייה לדין זה ועוד שהוא עצמו סיים בסוף דבריו הטעם הרביעי אפילו לותה בעדים יכול לומר צאי וכו' באופן שדברי מרן ז"ל צ"ע. איך שיהיה לדעת הרא"ש והתוס' ז"ל אם לותה בעדים ולא פסקו לה ב"ד ובא ואמ' לה צאי מעשה ידיך רשאי אם לא שלא הורגלה במלאכה כלל כמ"ש הרא"ש:
והנה דעת הרי"ף ז"ל בזה אינה מבוארת כ"כ ומדבריו נראה דקאי בשיטת הרא"ש ז"ל שהרי כתב מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אם אמר צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי ואם קדמו ב"ד ופסקו וכו'. והנה מדנקט בדבריו רשאי משמע דמיירי דעכשיו הוא בא לומר צאי וא"ה הוא רשאי ומ"ה דקדק וכתב ואם אמר ר"ל אם טען כן ומ"ה אם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו דמסתמא ב"ד דקדקו מה שצריכה יותר ממעשה ידיה ואי אפשר לפ' דהא דקאמר הרי"ף ז"ל ואם אמר ר"ל שטוען שכן אמר לה כשהלך וקבלה חדא דלשון רשאי לא מש' הכי דהול"ל נאמן. ועוד דהא סייה וגם פסקו ב"ד וכו' ואם טענתו היא שכך אמר לה וקבלה א"כ אפילו פסקו לה ב"ד הוי כמי שאמר הנחתי לה מזונות דהוא עצמו פסק דנאמן הוא בשבועה כמנה לי בידך וא"כ הכא נמי נימא הכי ואפילו פסקו ב"ד שהרי ההיא דהנחתי לה אפילו אם פסקו לה ב"ד איירי והוא מטעמא דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר פרעתיך או אין לך בידי כלום והא דלקמן גבי עמדה ומיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה דאוקי הרי"ף ז"ל בלותה ר"ל דיהבינן לה ואינה בכלל דין חנן דהניח מעותיו וזהו שדקדק הרי"ף עצמו בזה דאשמעינן מהא דלאו בכלל דין חנן ר"ל עיקר הדין שבא להודיענו זה דוקא אבל אם אמר צאי לא איירי בזה כלל זהו הנלע"ד בכוונת. הרי"ף ז"ל:
איברא שראיתי להר"ן ז"ל שהאריך בזה ובתחילת דבריו כתב וז"ל ואפשר דהיינו נמי ברייתא שהביא הרי"ף בסמוך ומי שהלך וכו' והכי פירושא מי שהלך ולותה וכשבא אמר לב"ד הרי היתה יכולה וכו' עכ"ל. וזהו כמו שכתבתי אמנם בסוף דבריו סיים וז"ל ולפי גירסת ההלכות שגורסים אם אמר לה צאי וכו' הכי קאמר שאם הוא אמר שכבר אמר לה צאי וכו' והיא שתקה הדין עמו אפילו לותה משום שהתביעתה במזונות שעברו הוי כמנה לי בידך והוא אומר שאין לך בידי שהוא נאמן והיינו ברייתא. נמי דקתני והוא אומר הנחתי לך וכו' ואם קדמו ב"ד ונתנו לה או מכרו מה שפסקו פסקו עכ"ל והנה מה שדקדק בדבריו וכת' נתנו לה או מכרו משמע דוקא אם נתנו כבר דהוי כמנה לי בידך ותפיס ומ"ה מה שפסקו פסקו ואינו נאמן הבעל לומר כבר אמרתי לך אני ושתקה אבל אם לא נתנו לה אלא פסקו לבד ולותה ואכל' אכתי כמנה לי בידך והלה אומר להד"מ דנאמן וא"כ הכא נמי נאמן אם אומר כבר הנחתי לך מזונות או אמרתי צאי ואם כן אם לא פסקו לה ב"ד ולותה אם בא ואמר צאי ר"ל שהיה לך להתפרנס ממעשה ידיך דרשאי ואכתי דין הראשון לדינא קאי אעפ"י שאין גירסת הרי"ף כן ולע"ד לא ידעתי מי דחקו להר"ן ז"ל לפ' דברי הרי"ף כן ולא כמו שכתבתי ועוד קשה לי דאדרבא ל' רשאי דקאמר משמע דהשתא הוא רשאי לומר כן ואי כדברי הר"ן ז"ל הול"ל נאמן וכן הוכיח הרא"ש בפסקיו ע"ש וצ"ע ועוד ק"ל האי כדבריו הו"ל להרי"ף לומר גם כן דנאמן ובשבועה כמו גבי הנחתי לך מזונות שכתב דנאמן ובשבועה ואמאי סתם הכא וכתב רשאי ולא הודיע לנו אם נאמן אפי' בלא שבו' אלא עכ"ל שהעיקר כמ"ש לדעת הרי"ף וכמ"ש הר"ן ז"ל בתחי' דבריו:
עוד יש לדקדק בדברי הר"ן ז"ל במה שסיים בסוף דבריו וז"ל חולקים על מה שכת' ואומרים דכל שלותה אינו נאמן לומר פסקתי לה מזונות ולא אמרתי לה צאי וכו' דלותה הרי היא כפסקו לה ב"ד ששוב אין הבעל נאמן וכ"ש לדעת הרמב"ם שהוא משוה לותה לפסקו לה ב"ד לענין שאינו מחשב עמה על מעשה ידיה וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים עד מאד דהיאך כת' כן לדעת הרמב"ם הרי הרמב"ם עצמו פי"ב מה"א כת' להדיא דאפילו פסקו לה ב"ד דוקא אם מכרו ונתנו לה אז אפילו אם טען הנחתי אינו נאמן אלא היא נשבעת אבל אם לותה הוא נשבע הסת ונפטר עכ"ל:
וא"כ איך כתב כן לדעת הרמב"ם ז"ל וכן תמה עליו הרב קמ"ר שם ונראה לישב דכל זה הוא לשון היש חולקים וכוונתם לומר דכ"ש לדעת הרמב"ם דכן צריך להיות הדין אף עפ"י שאין דעת הרמב"ם כן וכן מדוקדק ממה שדקדקו בדבריהם וכתבו שהוא משוה לותה לפסקו לה ב"ד לענין שאינו יכול לחשב וכו' דהכוונה דלהרמב"ם דוקא לענין זה משוה אותם ומה שכתבו וכ"ש לדעת הרמב"ם הוא שצריך להיות הדין כן וכל זה עד ואינו מחוור הוא לשון הי"מ וכתב הר"ן ז"ל על דבריהם ואינו מחוור. איך שיהיה דעת הרי"ף ז"ל אפשר כדעת הרא"ש דאם לותה ולא פסקו לה ב"ד אין לה כלום אם אמר לה צאי ר"ל שהיה לך לצאת וכו':
אמנם דעת רמב"ם ז"ל לפי מה שכת' הרב המגיד בפי"ב מה"א דין י"ט אינו כן שהרי כ' הרמב"ם ז"ל וז"ל אם הלך בעלה ולות' ואכלה כשיבוא חייב לשלם עכ"ל. וכתב הה"מ וז"ל נראה מדברי רבינו אפי' בלותה אין מחשבין עמה על מעשה ידיה אלא פורע הקפותיה וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל. וא"כ לפי"ז אינו יכול לומר עכשיו היה לה להתפרנס ממעשה ידיה וזה יצא לו מדברי הרמב"ם שכתב קודם לדין זה כשבאין ב"ד לפסוק לה מזונות אין מחשבין על מעשי ידיה עכ"ל. וכאן כתב דחייב לשלם סתם משמע דאפילו טען היה לה להתפרנס ממעשי ידיה אין שומעין לו ואעפ"י שיש לדוחה לדחות שאין מדברי הרמב"ם ראיה כמ"ש הד"מ מ"מ מי הוא זה שיש בידו לדחות דברי אבות העולם הה"מ והר"ן ז"ל שכך הבינו בדעת הרמב"ם ז"ל דכל שלותה חייב לשלם ודינה כמו שפסקה לה ב"ד שוה:
אמנם מה שיש לנו לעמוד בדברי הה"מ ז"ל הוא במ"ש וז"ל וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל והוא תמוה לענ"ד שהרי מבואר בתשובת הרשב"א ח"א סימן תקפ"ד וח"ב סימן קמ"ב להפך שהרי כתב וז"ל בח"א ועוד תניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות והוא אומר צאי מעשה ידיך במזונותיך כלומר צאי מי שראוי שתעשה ממעשה ידיך ואני אשלם המותר וכו' עכ"ל משמע מדבריו שאפי' לותה יכול לומר צאי וכו' והוא הפך דברי הרמב"ם ז"ל לפי מ"ש הה"מ וכ"כ בח"ב סימן קמ"ב אמנם אחר העיון בינותי בדברי הרשב"א הנז' וראיתי דהרשב"א ס"ל כדעת הרמב"ם וכמ"ש הה"מ ז"ל והוא דכוונת הרשב"א במ"ש צאי מה שראוי שתעשי ואני אשלם המותר ר"ל שכך אמר לה הוא כשהלך ומ"ה אינו חייב לשלם וראיה לזה מדאמ' הרשב"א ז"ל לטעם דכיון דאין אנו יודעי' שלא הספיקו מעשה ידיה מ"ה פטור ואם איתא דאפי' שלא הספיקו ולותה יכול לומר צאי ר"ל היה לך לצאת א"כ ל"ל להרשב"א טעם זה ת"ל דאפילו ודאי לא הספיקו ולותה יכול לומר צאי אלא ודאי כדעת הרמב"ם ס"ל וזה נלע"ד ברור ודו"ק המורם מכל האמור דלדעת הרמב"ם והרשב"א והרמב"ן ז"ל דאם לותה בעדים דינה שוה לפסקו לה ב"ד והנה מרן בב"י הביא דברי הה"מ והר"ן ובשלחנו הטהור פסק כהרמב"ם ז"ל א"כ זכינו לדין דאפילו לותה בעדים אינו יכול לומר צאי ר"ל היה לך לצאת ואפילו שמעשה ידיה מספיקין וכדעת הרמב"ם ז"ל:
ומעתה אני תמיה על מ"ש מרן ז"ל בתשו' אה"ע סימן ח' מדיני גביית כתו' שכתב וז"ל אפי' לותה בעדים אם היה או' הבעל צאי מעשה ידיך שעשית או שהיה לך לעשות רשאי וכו' אע"ג דקי"ל בהאי גברא וכו' וגם אשתו לא הורגלה מ"מ ליתמי טענינן וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי לדעת הרמב"ם ז"ל שהבאנו לעיל ס"ל דאינו יכול לומר צאי מעשה ידיך אלא אם עשתה נוטל ואם לאו הפסיד וכן הבינו הר"ן והה"מ לדעת הרמב"ם בלותה והביאו הוא עצמו בב"י ודלא כהרא"ש והתוספות וגם הוא עצמו בשלה"ט פסק כרמב"ם וכדכתבנו לעיל ואם כן איך כתב כאן כהרא"ש וידוע שמרן ז"ל חיבר התשובות אחר חיבור הב"י והשלחן ערוך כמבואר בדבריו בכמה מקומות וצ"ע ועוד יש לתמוה על דבריו ז"ל והוא במ"ש וז"ל ואפילו לא הורגלה במלאכה יכול לומר צאי עכ"ל גם זה תמוה מאוד שהרי אפילו לדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דיכול לומר צאי וכו' דוקא אם היא בת מלאכה אבל אם אינה בת מלאכה א"י לומר צאי וא"כ דבריו בזה דלא כמאן ואפשר לחלק בזה ולומר דמרן ז"ל ס"ל דיש חלוק בין אם אינה בת מלאכה ובין אם היא בת מלאכ' אלא שלא הורגלה לעשות דאם היא בת מלאכה ולא הורגלה לעשות יכול לומר לה צאי וכו' וצ"ע בדבר. ולענין דינא כיון דמרן ז"ל בשלה"ט סימן ע' ובב"י שם פסק כהרמב"ם והרשב"א הכי נקטינן דאנן בתריה גרירנן וחייב בעלה לשלם אם לותה בעדים ואפילו היא בת מלאכה ואינו יכול לומר לה צאי וכו' ר"ל שהיה לך לצאת וכו' ואע"ג שבתשוב' הנז"ל פסק כהרא"ש מ"מ כללא הוא דהיכא דמרן ז"ל סותר עצמו מפסקיו לתשובה נקיטינן כפסקיו וכן מרן עצמו כתב על דברי הרא"ש היכא דסתרי פסקיו לתשובה אזלינן בתר פסקיו בכמה מקומות ואם כן ה"נ דינא הכי ובפרט שדברי מרן בתשובה תמוהים הם:
והנה כל זה אם לותה בעדים אבל אם עמד אחד ופירנסה סתם ועתה הוא תובע מזונותיה אינו חייב לשלם לו דאיפסיקא הלכה כחנן בפרק שני דייני גזירות עמד אחד ופירנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי וכן פסקו כל הפוסקים. והנה בגמר' דידן לא חלקו בין אם עמד אביה או אחר ופירנסה אמנם בירוש' פרק שני דייני ובפרק נערה שם אמרינן א"ר חנאי לא אמרן אלא אחר אבל אב גובה ר"י אומר בין אב בין אחר אינו גובה על דעתיה דר"ח האב בין לקבורה בין למזונות גובה אחר בין לקבורה בין למזונות אינו גובה על דעתיה דר"י לקבורה בין אב בין אחר גובה למזונות בין אב בין אחר אינו גובה ע"כ בירוש'. . והנה הרמב"ם בפי"ד מה"א פסק כר"י וכתב דאפילו אחר לקבורה גובה ולמזונות לא חילק בין אב לאחר וזה כר"י וכן הרי"ף במזונות לא חילק בין אב לאחר וכן פסק בעה"ת כהרמב"ם בשער ס"ה כר"י אמנם הר"ן ז"ל בפ' נערה שם כתב וז"ל וכיון דפלוגתא היא לא מפקינן מהבעל ונ"מ דאי תפס בין אב ובין אחר לקבורה גובה ולמזונות אם תפס האב נמי גובה עכ"ל. ואם כן לפי דבריו אפשר דאפי' הרי"ף סובר כן ומ"ה לא הזכיר הרי"ף ז"ל בדין הקבורה שאם קברה אחר חייב הבעל דלא ידעינן אי הילכתא כר"י או כר"ח וראיתי להה"מ שם בפי"ד מה"א שכתב וז"ל והרשב"א ז"ל פסק בדין הקבורה כר"ח וכת' הרשב"א שלא נתבררו לו דברי רבינו דכיון דר"ח פליג עליה דר"י הממע"ה וכו' ועוד מ"ש בגמרין דוקא ב"ה וכו' ואני אומר אם מן הטעם השני אפילו אב לא יגבה וכו' וא"כ למה פסק כר"ח וכו' עכ"ל:
והנה עיקר דברי הרשב"א הם בתשו' ח"א סימן תתפ"ד וח"ב סימן קמ"ב וק"ו כאשר ציין עליהם הרב המאסף כנה"ג סימן פ"ט ע"ש. והנה המעיין בדברי הרשב"א הנז' יראה שדברי הה"מ תמוהים שהרי הרשב"א שם לא פסק כר"ח כלל שהרי פטר הבעל מתרי טעמי חדא דבגמרין לא חילקו בין אב לאחר כלל אלא ב"ד יורדין וכו'. ועוד דהן לו יהא דנתפוס כהירוש' מ"מ אכתי ר"ח ס"ל דוקא אב ואם כן בנדון דידן ודאי הבעל פטור וזהו שסיים הרשב"א וז"ל והרמב"ם פסק כהירושל' ואני לא כן דעתי עכ"ל שהכוונה דכיון דבתלמוד דידן לא פליג בין אב לאחר הכי קי"ל זהו הנראה בכונ' הרשב"א וא"כ איך כתב הה"מ דהרשב"א פסק כר"ח גם מה שתמה הה"מ עליו דלפי טעם השני וכו' לפי מ"ש בכוונת הרשב"א תו לא ק"מ דאנה"נ דלדעת הרשב"א אפילו אב אינו גובה. וכן ראיתי להרב יד אהרן שתמה על הה"מ בזה אלא שסיים דמתשובה הרשב"א הנז' נראה דפ' כר"ח משום דבנדון דהרשב"א היה האחר מוחזק וכו' ואי לא פסק כר"ח איך פטר הבעל וכו' עכ"ל. ואין זו ראיה כלל דהרשב"א ס"ל דתלמוד דידן פליג אירושלמי וזהו שסיים והרמב"ם פ' כהירוש' ואינו נראה לדעתי וכו' ולפי מ"ש הר' יד אהרן והה"מ ז"ל הכי הול"ל והרמב"ם פסק כר"י ואין נראה כן לדעתי אלא ודאי דסבי' ליה להרשב"א דלא קי"ל כהירוש' ועוד יש לתמוה על הה"מ ז"ל שכ' דהרשב"א כתב דכיון דר"ח פליג אר"י המוציא מע"ה עכ"ל. והוא תמוה דא"כ לפי זה אם היה האחר מוחזק היה נוטל והא נדון דהרשב"א היה האחר מוחזק ואפי' הכי פטר הבעל אלא ודאי טעמא דהרשב"א כדכתי' וצ"ע וכן יש לתמוה על הרב בית שמואל בסימן פ"ט סק"ב שכתב וז"ל ומיהו בירוש' בזה אם עמד א' וקברה אם מוציאין מן הבעל והרשב"א והר"ן ז"ל כתבו דלא כהרמב"ם וכתבו מספיקא אין מוציאין מהבעל וכו' עכ"ל. והוא תמוה דהא דהרשב"א ז"ל ס"ל בפשיטות דאחר אינו גובה אי משום שפסק כר"ח וכמ"ש הה"מ אי משום דס"ל דתלמוד דידן פליג אירוש' והראיה לזה שהרי בנדון דהרשב"א היה האחד מוחזק ואפילו הכי פטר את הבעל ומוציאין מיד האחר ואלו לפי דברי הר"ן ז"ל אם היה האחר מוחזק הדין עמו טעמא משום ספיקא דדינא ס"ל להרשב"א דהבעל פטור אלא כמו שכתבנו וצ"ע:
ובהיותי בזה ותבט עיני בשורי להרב נתיבות מש' דקמ"ב ע"ב שכתב ז"ל וכתב הה"מ ז"ל שהרשב"א חולק עליו דכיון דאיכא פלוגתא המע"ה ועוד דבתלמודא דידן מש' דוקא ב"ד הא אחר הניח מעותיו על קרן הצבי והה"מ השיג עליו דא"כ אפי' אב לא יגבה וכו' ולע"ד אין השגתו על דברי הרשב"א השגה שכוונת הרשב"א לומר דאי אמרת בשלמא דוקא אב גובה ולא אחר לכך נקט תלמוד דידן ב"ד ואפי' כשיש לה אב ודכותא אשמעינן דס"ד אמינא וכו' אבל אם איתא דאפילו אחר וכו' עכ"ל ואין דבריו נכונים ואישטמיטתיה דברי הרשב"א ז"ל בשורשם בח"ב סימן קמ"ב שכתב וז"ל וכיון שבגמ' שלנו לא אמרו אלא ב"ד יורדים לנכסיו מש' שאדם אחר ואפילו אב אינו רשאי וכו' עכ"ל וזה הפך מ"ש הרב נתיבות משפט וא"כ נפל היסוד וכו' וצ"ע. עוד כתב הרב נתיבות משפט דקמ"ו וז"ל וגם ראיתי להרב גידולי תרומ' שכתב וז"ל דרבינו שמחה דעתו כדעת וכו'. ובעיני יפלא היאך טח עיניו מראות ששם במרדכי .סיים וכו' ואם איתא דהוא פוסק כר"י לגמרי הא לר"י לקבורה וכו' עכ"ל ולע"ד לק"מ על דברי הרב גי"ת דודאי הא דקאמר שהמרדכי כי פוסק כר"י לגמרי וכדעת בעה"ת היינו לענין מזונות דוקא ומ"ה הוצרך לטעם הר"ן אבל לענין קבורה אכתי ספוקי מספקא ליה ומ"ש שדחה הא דר"ן אינה דחייה כלל דעיקר דינו דהמרדכי בתפוס איירי וא"כ אמאי אצטריך לטעמא דר"ן אלא ודאי כדכתב הרב גי"ת ולק"מ עליו ודוק איך שיהיה המורם מכל האמור לעיל שלדעת הרמב"ם והטור סימן פ"ט ובעה"ת שער ס"ה ומרן סימן פ"ט דקי"ל כר"י דלמזונות בין אב בין אחר אינו גובה והניח מעותיו על קרן הצבי וא"כ בנדון דידן שעמד אביה ופירנסה ודאי אבד מעותיו אבל עדיין יש לנו לעמוד בזה והוא שכתב הרשב"א והביאו הב"י והה"מ ז"ל דהא דאמרינן עמד אחר ופירנס את אשתו הניח וכו' היינו דוקא במפרש דמחמת חוב שחייב לה בעלה הוא מפרנסה אבל במפרנסה סתם מסתמא לשם ץ הלואה פרנסה וגובה מהבעל זת"ד:
והנה הה"מ ז"ל בפי"ב מה"א והר"ן ז"ל בפ' שני דייני דחו דברי הרשב"א הנז' עש"ב ובדברי הר"ן הנז' יש לעמוד במ"ש לדעת הרשב"א וגובה ממנה וכו' והוא תמוה שהרי הרשב"א ז"ל בחי' מס' נדרים בפ' אין בן המודר דמ"ה כתב להדיא להפך שאם פירנסה סתם נוטל מהבעל ואין לי על האשה כלום כמבואר בדבריו להדיא וא"כ תו מאי קא מדחי לדברי הרשב"א מטעם דכל דעתיה דמפרנס הבעל וכו' ולאו כ"ע דינא גמירי וכו' דהא ודאי להרשב"א דהבעל חייב דוקא ואפי' הכי ס"ל דאם פירנס סתם לא אבד מעותיו וגובה מהבעל וצ"ע. וראיתי לה' נתיבות משפט ז"ל בדקמ"ז ע"א שכתב וז"ל. והדבר יותר קשה דאשטמיטיתיה להריב"ש ז"ל דברי רבו הר"ן ז"ל שכתב סברת הרשב"א זו וכתב בתוך דבריו בפירוש וז"ל ונמצא שהיא חייבת לו וגובה ממנה והיא גובה מבעלה וכו' הרי שכת' בפירוש הרשב"א שדעתו שמשתלם מן האשה עכ"ל ולפי מ"ש מדברי הרשב"א בחי' תו לק"מ על דברי הריב"ש ז"ל ואדרבה על הר"ן יש לתמוה שכתב משמו הפך מה שכתב הרשב"א ז"ל וכדכתי' לעיל. ונוראות נפלאתי על הרב נ"מ שתמה על הריב"ש ואדרבה על הר"ן יש לתמוה וכל זה גרם לו שלא ראה דברי הרשב"א ז"ל בשורשם וצ"ע. והנה הה"מ ז"ל בפי"ב מה"א הביא דברי הרשב"א הנז' וכתב וז"ל ואין כן דעת הראשונים ז"ל אלא אפי' במפרנס סתם אבד מעותיו והטע' לפי שיש חלוק בין סילוק נזק להבאת תועלת. והרי זה כפורע חובו של חבירו ואין לו' שישתלם מן האשה לפי שכבר היה לה מי שיפרנסנה וכו' סוף דבר ה"ז כפורע חובו של חבירו וכו' עכ"ל וכוונת דבריו ברורה לומר דכיון שאם פירנסה סתם אינו חוזר וגובה ממנה לדעת הרשב"א ז"ל א"כ הוי כדין פורע חובו וזה הפרש יש בין פורע חובו לזה זהו כוונתו ברורה. . ומעתה אני תמיה עמ"ש הרב משנה למלך שם וז"ל כוונת הה"מ ז"ל סתומה ולא ידעתי במה הוא שדחה דברי הרשב"א ז"ל א"כ כיון שלא פירש אדעתא ליטול מן הבעל סתמא דמילתא לאשה עצמה הלוה וכו' אחר שכתבתי זה ראיתי להריב"ש סימן תפ"א וכו'. ולפי זה קשיא לי בדברי הרשב"א דלמה במפרנס סתם וכו' ומה בין המפרנס סתם לפירש וכו' וצ"ע עכ"ל. ואחר המח"ר בחנם האריך כ"כ ותמה על הה"מ וישב שהרי מפורש בדברי הרשב"א ז"ל שאם פירנסה סתם אינו חוזר וגובה ממנה אלא מן הבעל. וא"כ שפיר קא מדחי דברי הרשב"א ז"ל והיותר קשה על הרב מ"ל שכתב וז"ל ולפי"ז ק"ל בדברי הרשב"א וכו' והרי זהו קושיית הה"מ ז"ל עצמה שכתב סוף דבר כיון שאינו נפרע מן האשה הו"ל כפורע חובו וכו' ולא ידעתי מה בא להוסיף הרב מ"ל ז"ל באופן שדבריו צ"ע ודו"ק ונראה לתרץ לזה והוא שכוונת הרב מ"ל לומר דמלבד שיש להקשות מאי שנא מפורע חובו וכו' אלא שיש להקשות מגופא דהילכתא דמאי שנא במפ' הניח מעותיו וכו' ומאי שנא בסתם יש לו הרי שניהם כשנתן כדי להפרע מהבעל נתן ואפילו יהא פורע חובו חייב לשלם לו הכא לא יש חלוק אלא או שניהם הניח וכו' או שניהם יש לו וצ"ע. . איך שיהיה המורם מן האמור דעת הרשב"א ז"ל בזה אינה מוסכמת וכיון שהרמב"ם והרי"ף והרא"ש ז"ל כלהו לא פלוג בכי האי גוונא א"כ לא קי"ל כהרשב"א כלל ולפיכך אם פרנסה . אביה סתם הניח מעותיו עק"ה:
וראיתי להרב המבי"ט ז"ל בח"ב סימן כ' שנשאל בענין קרוב לזה והביא הך דהרשב"א ז"ל וכתב וז"ל ואפי' לדעת הראשונים שחולקים על הרשב"א ז"ל וס"ל דמפרנס סתם אבד מעותיו אפילו הכי הכא מודו שלא אבד וכו' והוא דמשעה שכתב לבעל שיבא לפקח על אשתו הרי פירש שלא היה מפרנס אלא על מנת שיפרע לו ואינו יכול לומר לו לזה פרנסתה אותה וכו' עכ"ל. וא"כ ה"נ בנ"ד כיון שכתב אביה פעמים רבות לבעלה שיבא לפקח על אשתו לזון ולפרנס ולא השגיח כלל ועמד אביה ופרנסה לא הניח מעותיו עק"ה ואינו בכלל דין חנן אלא בכלל דין הלוה לה.
אמנם לכאורה נראה שדין זה אינו מוסכם מדברי הפוסקים והוא שמרן ז"ל בתשו' אה"ע סי' י"ו מדיני נשואין נשאל על נדון המבי"ט ז"ל בעצמו וכתב וז"ל אם מה שטען מהא דקי"ל כחנן דאמר איבד מעותיו כיון שעל פי ב"ד הוציאו טענה היא דהו"ל כאלו ב"ד לוו ממנו והוציאו עליה דהא שליחותא דב"ד קא עביד וב"ד יגבו מן הבעל וכו' נמצא דההיא דענן אינה ענין לכאן כלל עכ"ל. . ומדנתן הטעם משום דעל פי ב"ד ולא מטעם שכתב הרב המבי"ט ז"ל ששלח והודיעו לבעלה משמע דלא ניחא ליה למרן ז"ל בהאי חילוקא כלל אבל לפי האמת אין מזה ראיה לומר שחולק מרן ז"ל על הרב המבי"ט בזה והוא דכיון דאית ליה טעמא אחרינא שהוא מרווח והוא שעל פי ב"ד וגם המבי"ט עצמו הביא האי טעמא מ"ה לא הוצרך לטעם האחר שכ' לבעלה וכו' ואפשר שלפי האמת אינו חולק בטעם זה. אמנם לכאורה נראה ג"כ שדברי המבי"ט בזה הפך המדוקדק מדברי הרמב"ם והרא"ש והטור ז"ל שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה"א עמד אחר ופירנס את אשתו מדעתו הניח מעותיו עק"ה וא"כ מדוקדק מדברי הרמב"ם ז"ל דכל שהוא פירנסה מדעתו בלתי שיאמר לו הבעל או ב"ד אבד מעותיו ואם כשכתב לבעל שיבא ויפרנסנה ולא השגיח הבעל ועמד ופירנסה מ"ה לא אבד מעותיו א"כ איך כתב הרמב"ם והרא"ש והטור. דכל שהוא מדעתו הניח מעותיו עק"ה הא אפילו פירנסה מדעתו כל ששלח והודיעו ולא בא ופירנסה לא אבד מעותיו ואפי' פירנסה מדעתו ונראה ליישב דברי המבי"ט בזה והוא דס"ל דכל שכתב לבעלה והודיעו ולא השיב לו ועמד ופירנסה אין זה בכלל פירנסה מדעתו אלא בכלל הלוה לה דכיון דגלי דעתיה ששלח לבקש מבעלה ולזה יש סעד מדנקט עמד ופירנסה משמע שעמד מאליו בלתי שיודיע לבעלה זהו הנלע"ד לתרץ דברי המבי"ט ז"ל וראיתי להר' פני משה ח"ג סי' כ"א שהביא ז דברי המבי"ט. הנז' ותמה עליו וז"ל ואחרי המח"ר דבריו לא שרירין ולא קיימין וכו' דמה יועיל מה שפירש שמלוה לבעל כיון שהבעל לא אמר לו הלויני אטו בנדון דחנן אם יאמר מה שפרנס לאשת חבירו שעל דעת להלות לבעל אטו מ"ה יהא מחוייב הבעל הא ודאי ליתא וכו' והיה נראה לחלק לדעת המבי"ט ז"ל דס"ל דבאב וכו' אם אמר שלא לשם מחילה אפי' ר"י יודה לר' חנן דבכגון דא אב גובה וכו' ועוד יש לפ' כוונת הרב המבי"ט דמאי דקאמר שאינו מפרנס אלא ע"מ שיפרע ר"ל דקאי אאשה וכו' עכ"ל והנה הרב הנז' דחה דברי המבי"ט ז"ל לפי פירוש השני שפירש הוא ז"ל בדבריו אבל לפי' הראשון שון שפי' בדבריו ז"ל שפיר קאי דברי המבי"ט ז"ל לדינא ואפי' לפי' השני שדחאו לא דחאו אלא מטעם שהיא שוטה וכו' א"כ בנדון דידן דלא שייך האי אדחייתא שפיר אתו דברי המבי"ט לדינא וכל שכתב לבעל לבא ולפרנסה ולא בא הוי כאלו לותה ויש לו להשתלם מן הבעל בין לטעם הראשון שכתב הרב פני משה בין לפירוש השני.
איך שיהיה המורם מכל האמור מריש ועד כאן דאם לותה האשה מאחרים או' מאביה בעדים ודאי בעלה חייב לשלם כל מה שלותה ואין לו לחשב עמה על מעשה ידיה ואם לא לותה אלא שעמד אביה ופירנסה אם תפס משלה או משלו יכול לומר קי"ל כהמבי"ט ז"ל ולא. יש מי שחולק עליו כיון שכתב לבעלה כמה פעמים זהו הנלע"ד כתבתי וצור. ישראל יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות כל זה כתבתי להלכה ולא למעשה אם לא שיסכימו עמי רבני ההוראה ְ נאם הצעיר בבית אבי יצחק בכמוהר"ר ענתיבי ס"ט ת"ו ש"ל ב"ע
סוף הספר