שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה קה
חדות ימים ושנות עולמים לכבוד ידידי הרב החריף המופלג פ"ח ירא ה' מו"ה דוב בערל נ"י מו"ץ דק' סאסוב יע"א.
מכתבו השגתי ואחר עד עתה ביען כי טרדותי רבו. ותאמין לי כי אין לי פנאי אף ללמוד זולת קודם התפלה אשר איני משיב לשום אדם. וזאת לא אוכל לבטל השיעור לימוד שלי אך למען כבודו ולמען לימודו לקחתי לי מועד בלילה על שעה חדא להשיב אך בקיצור. ואשיב לך על ראשון ראשון:
ראית בשו"ת שו"מ מה שהקשתי על הר"ן נדרים ח' דאף דמושבע ועומד מה"ס הוא מ"מ לענין בל יחל חלה השבועה. מש"ס מכות דפריך וליתני שבועה שלא אחרוש ומשני דלא חלה השבועה משום דמושבע ועומד מה"ס הוא. והא אכתי חל לענין בל יחל. ושאלת מדוע לא הבאתי מתוס' שבועות כ"ד ד"ה אלו. הנה בתוס' שם לא כתבו רק דלמלקות ל"ב לאו והן והר"ן הוכיח דאף בדבר מצוה שייך בל יחל ותרי מילי נינהו דגם בדבר הרשות משכחת לה מילתא דליתא בלאו והן. וגם בדבר מצוה משכחת לה דאיתי' בלאו והן כמ"ש התשב"ץ ח"א סי' ק' בנשבע שלא לחלוץ או שלא לייבם. או כגון במצוה שאינה חיובית כמו בהא דנדרים אשנה פרק זה דאיתי' בלאו והן ואפ"ה אינו חל משום מושבע ועומד מה"ס ועיין בנוב"י מה"ק חאו"ח סי' ל"ו בהג"ה דהא דפריך הש"ס בכ"ד והא מושבע ועומד מה"ס הוא ולא פריך דאין אסור חל על אסור משום דיותר יש מקום לומר דאין שבועה חלה ע"ש עיי"ש. ומ"מ הוכיח הר"ן דכיון דהא דבעי לאו והן ולשעבר ולהבא ג"כ נלמד מלהרע או להטיב ואפ"ה אמרו דאינו רק לקרבן ה"ה דבר מצוה דנלמד ג"כ מקרא זה אינו רק לקרבן אבל לא לבל יחל ומזה הקשיתי על ש"ס מכות דקאמר ג"כ דאינו חל משום מושבע ועומד דאכתי חל לבל יחל:
ובזה מיושב ג"כ מה שהקשית דדברי הר"ן הנ"ל סותרים למ"ש הר"ן בשבועות דהק' בהא דפריך הש"ס לא הנחתי תפלין הא לא משכחת לה בלא אניח. והק' דהא משכחת ע"י כולל ותי' בשם הרמב"ן דאף דחל השבועה בכולל מ"מ אינו חייב קרבן דקרא לא כתיב רק בדבר הרשות. ולא בארת כוונתך מהו הסתירה ובודאי כוונתך דלפ"ד הרמב"ן י"ל דהא דמשני הש"ס לא הנחתי למלקות. אין כוונתו דלמלקות ל"ב לעבר ולהבא ולאו והן רק כוונתו היכא דאיכא כולל דאפ"ה ל"מ לקרבן אבל לענין מלקות מהני ע"י כולל אבל בלא כולל י"ל דגם למלקות בעי לעבר ולהבא וה"ה לאו והן. וכ"כ בתשו' שבסוף ס' אבני מלואים סי' מ"ד וזה סותר למ"ש הר"ן בנדרים דלמלקות ל"ב לאו והן ולפ"מ שביארנו למעלה אכתי ראיות הר"ן נכונה גם להרמב"ן דאף דנימא דמיירי ע"י כולל. מ"מ כיון דחזינן דלענין קרבן לא מיחייב אף ע"י כולל וע"כ כמ"ש הרמב"ן דכי כתיב קרא רק בדבר הרשות כתיב היכא דמשכחת לאו והן בלא כולל. ומ"מ לענין מלקות חייל בכולל וע"כ דקרא לא ממעט כלל רק לקרבן א"כ ה"ה בהא דממעט מקרא דבר מצוה היינו רק לקרבן אבל בל יחל חייל ואין כאן שום סתירה לדברי הר"ן וז"פ:
ומעתה נבוא למה שהקשית עוד ברמב"ם בפ"ה משבועות בנשבע שלא אוכל היום וחזר ואמר שבועה שלא אוכלינה ואכלה באותו יום אינו חייב אלא א' והראב"ד השיג עליו דבתחילה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם. ואולי כשאומר שלא אוכלינה היום קאמר. והכ"מ כ' ע"ו אינו רואה שום שיבוש בכאן דמה לי שנשבע אח"כ על אותו ככר לעולם מ"מ גבי היום אין כאן תוספות והוא נגד הש"ס מכות דאמר שבועה שלא אחריש בחול וביו"ט דהוי כולל אף דיו"ט עצמו ליכא תוס' והכולל אינו בזמן א' וכתבת שצע"ג. ובאמת הוא תמי' גדולה וכבר תמה ע"ז בתשו' אבני מלואים שם סי' פ"ו עיי"ש מה שתי'.
אמנם ליישב דברי הרמב"ם מקו' הראב"ד נ"ל בד"ז דהנה בלא"ה ק' בש"ס שם דאמאי הוצרך לאוקמי באומר בפי' שלא אחרוש בחול וביו"ט הא גם בלא אחרוש סתמא פירושו בין בחול בין ביו"ט והוי כולל כמ"ש הרא"ש בתשו' בא' שנשא אשה ונשבע שלא ישא אחרת עלי' דאף דהוי נשבע לבטל את המצוה מ"מ הוי כולל דחל ג"כ על אשה שאינה בת בנים וכ"כ הריב"ש הרי דאף שלא אמר בפירוש אשה שאינה ב"ב מ"מ הוי כולל וה"ה כאן בלא אחרוש סתמא אמנם באמת ע"ד הרמב"ן הנ"ל שכ' דלקרבן אינו חל אפילו בכולל. ראיתי בתשו' אבני מלואים שם סי' י"ד בהג"ה שהק' עליו. מהא דפריך הש"ס לרבא מהא דיש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאת דהא משכחת חמש באומר שלא אוכל תמרים וחלב. הרי דמהני כולל לענין קרבן ותי' שם דהרמב"ן לא כ' זאת רק בנשבע לבטל את המצוה כגון שלא אנוח תפילין אבל בנשבע לקיים את המצוה שלא יאכל חלב מודה הרמב"ן דחל בכולל גם לענין קרבן עיי"ש. והדבר מחוסר הבנה וצריך להבין טעם הדבר. וגם בתוס' שבועות כ"ד שהבאת הביאו חילוק דבקום ועשה חייל בכולל ובשוא"ת אינו חל והדבר צריך טעם:
וראיתי בישועת יעקב או"ח סי' תפ"ה כ' בזה דבר נחמד. דהא באמת אנן קיי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו והטעם דלא קבל עליו אלא כשיוכל להשלים כל הנדר. וא"כ איך נימא בנשבע לבטל המצוה דחל בכולל כיון שחל ע"ד הרשות אדרבה נימא כיון שאינו חל אדבר מצוה וא"א לקיים ככל היוצא מפיו גם ע"ד הרשות אינו חל כיון שהותר מקצתו משא"כ בנשבע לקיים המצוה דבאמת מקיים ככל היוצא מה לי אם מקיים משום השבועה או שהוא מקיים משום המצוה המוטל עליו ע"כ אמרינן כיין דחל על הרשות חל ג"כ אדבר מצוה וזה נכון:
אמנם לפמ"ש הש"ך יו"ד סי' רל"ח בנשבע שלא לאכול נבילה ואח"כ חלה והותרה לו נבילה א"צ התרה לשבועתו א"כ אכתי משכחת לה גם בנשבע לקיים המצוה שלא לאכול נבילות ושחיטות אם חלה והותר לו נבילה דאינו חל השבועה ואינו מקיים ככל היוצא מפיו וא"כ נימא דלא חל אדבר הרשות ג"כ מטעם נדר שהותר מקצתו וע"כ נ"ל לקרב הדבר אל השכל והוא כשנבין מקודם הטעם למה אינו חל השבועה בנשבע לקיים בשלמא בנשבע לבטל המצוה לאו כ"כ לעשות נגד התורה משא"כ בנשבע לקיים. וצ"ל דהסברא הוא כמו שמצינו בש"ס בתרי תלמידי חד נשבע דהכי אמר רב והשני נשבע להיפוך דאמרינן דל"ה שבועה דלבי' אנסו' שהי' חזק בדעתו דהכי אמר רב והוי כמו שבועת אונס כן ה"נ בנשבע לקיים המצוה שלא עלה ע"ד כלל שיעבור על המצוה ולא יניח תפילין או שיאכל נבילות ואם הי' יודע שיחלה אח"כ ודאי ל"ה נודר והוי נודר ופתחו עמו וז"ב ומעתה לכך נאמר דבכולל חל דכיון שכלל עמו גם דבר הרשות דע"ז לא הי' חזק בדעתו שיקיים ע"כ דנדרו ל"ה בטעות וא"כ למה לא יחול גם מל המצוה וכי משום מצוה יגרע ול"ש לומר כלל מדאינו חל ע"ד מצוה אינו חל גם ארשות דהא גם על המצוה הי' חל אי הוה ידעינן דל"ה בטעות. ע"כ אמרינן להיפוך מדחל ע"ד רשות חל נמי אד"מ. משא"כ בנשבע לבטל דאין לשבועה מקום כלל לחול אד"מ למה נימא מיגו דכולל דבר הרשות יחול נמי אד"מ אדרבא נימא להיפוך כיון דאינו חל אד"מ ואינו חל ע"ד הרשות וזה י"ל בס' התוס' שבועות הנ"ל דכיון דהדבר מסופק אי נימא כיון דחל ארשות יחול ג"כ אמצוה או להיפוך ע"כ אמרינן שוא"ת עדיף והיכא דהוי קום ועשה אמרינן שלא יעשה מדחל ארשות חל נמי אמצוה ובשאו"ת אמרינן להיפוך ומעתה גם בנשבע לקיים נאמר דדוקא בפורט בפירוש דבר מצוה ודבר הרשות אז חזינן דשבועתו ל"ה בטעות משא"כ בנשבע לבטל ובקום ועשה דאמרינן דחייל מדחל ע"ד הרשות אל נמי אמצוה ולא להיפוך דשוא"ת א"כ אף אנו נאמר מה"ת נימא דלא כיון על רשות בכדי שיעבור בקום ועשה אדרבא שוא"ת עדיף ובודאי כיון גם לדבר רשות וא"כ בהא דהרא"ש דהוי נשבע לבטל שפיר חל בכולל אף בסתם דשוא"ת עדיף משא"כ בש"ס דמכות בנשבע שלא יחרוש דהוי נשבע לקיים ל"ה כולל אא"כ כשאמר בפי' ביו"ט ובחול דאל"כ אמרינן דלא כיון לדבר הרשות והוי נדר בטעות וכנ"ל וא"כ נכונים דברי הרמב"ם דהא הוא מיירי באמר סתם שבועה שלא אוכלינה. ול"א בפי' לעולם ע"כ אמרי' דודאי הי' כונתו רק לזמן שבועה הראשונה. – וזה יש לכוין ג"כ בכוונת הראב"ד שכ' ואולי כשא' שלא אוכלינה היום קאמר. ותמהו האחרונים דממ"נ אם אמר בפי' שלא אוכילנה היום פשיטא. ואי בסתם הא סתמא לעולם משמע כמ"ש התוס' והרא"ש ולהנ"ל נכון דאף דסתם משמע לעולם מ"מ משמע נמי היום וכיון דנשבע לקיים המצוה מה"ת נימא דכוונתו לעולם דלמא רק היום ודו"ק:
וע"ד שאלתו בתינוק שנימול כדין ע"י שני מוהלים וחתכו רק מעט מערלה ופרעו היטב עד שנתגלה העטרה עד חוט הסובב והאריץ. ואח"כ חזר הבשר על העטרה וכאשר מקפלין העור נראה העטרה עד חוט הסובב ולא הרחיץ ואם יחתכו שם באיזמל יש חשש סכנה ח"ו. אך הוא ירא לנפשו מהמבואר בס' בינת אדם ובשו"מ מ"ג ח"א סי' ס' דצריך דוקא לחתוך באזמל ובקש דעתי לדינא בזה:
תשובה לדעתי לא יחתוך באזמל בשום אופן כאשר האריך בזה הגאון מצאנז זצ"ל בתשו' ד"ח ח"ב מן סי' קי"ד עד סי' קי"ט שלא להשגיח על הס' ב"א וסיים בסי' קט"ו דהעושה זאת הוא רוצח וחושש אני בו אם הוא מנפשות עמלק ומ"ש אשר חתך מילות ב"י והוא מעשה בור עיי"ש בתשו' הנ"ל באריכות. ומ"ש בשו"מ סי' הנ"ל במה שהעתיקו הרמב"ם וש"ע הדין דנראה ואינו נראה והשמיטו דין דס' נראה ואינו נראה וע"כ משום דהוי סד"ר וא"כ לשמואל אזלינן לחומרא עיי"ש תמיהני עליו כי הי' עיניו כיונים על אפיקי הפוסקים ולא הביא דברי הרדב"ז ח"ו סי' קע"ג שכ' דפי' נראה ואינו נראה אינו דפעמים נראה מהול דא"כ לא הוה פליג שמואל די"ל דהא דפעמים אינו נראה מהול לפי שאינו מתקשה יפה. אך הפי' נראה ואינו נראה היינו שהוא ס' שאינו מהול בבירור ואינו ערל בבירור והלכה כרשב"ג דדוקא בבירור שאינו מהול צריך למימהלי' אבל בס' א"צ חדא דשמואל לאו תנא הוא לאפלוגי על רשב"ג ואי הוה שמיע ליה מתניתא הוה הדר בי' והיינו דקאמר תלמודא במתניתא תנא כלומר ופליגא עלי' דשמואל. ותו דהוי דרבנן והיינו שלא הוצרך הרי"ף להכריע דהוא מוכרע ממילא כו' עיי"ש. ומזה סיוע לדברי הת"ה שהביא הט"ז סי' רס"ד דדוקא בנראה כערל לגמרי צריך לחתוך באזמל. ול"ק עליו קי' הנה"כ שם והם לא ראו דברי הרדב"ז הנ"ל שעדיין לא נתפשט בימיהם. וכבר ראה כ' גם דברי הח"ס. וגם השאג"א מיקל בזה ע"כ לא יחוש כ"ת לחומרות אלו ואין להאריך בזה מרוב הטרדא:
וע"ד שוכרי הנהרות לצוד דגים אם יש היתר לעשות בשבת ע"י שט"מ כי הרב מקאלימייא החמיר מאוד בזה ובקש לדעת דעתי ומנהגי בזה:
הנה הרב הנ"ל הי' אוהב מוסר ואין ללמוד ממנהגיו. ודבר זה נשאל בגדולים. וראש המדברים בזה הוא בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' נ"ד בישראל שיש להם מצודות ושוכרים עכו"ם לפרוש מצודות על שפת הים ביום השבת והמנהיג הספינה י"ל חלק רבע בדגים וגם המשרתים י"ל איזה חלק. וכתב שהיתר גמור הוא ורק שלא יפסוק עם המנהיג על יום השבת לבד רק על חודש או על שבוע ובהבלעה עם שאר ימים. וגם שהמשרתים יהי' תח"י המנהיג ולא תח"י היהודי עיי"ש ואף שיש לחלק קצת בין דינא של התשב"ץ דשם הים אינו קנין יחיד ורק המצודה הוא של ישראל ולזה צורף ההיתר דאנן קיי"ל כב"ה דל"ל שביתת כלים ורק מה דמתהני ממלאכת שבת לזה התיר משום די"ל חלק ובמלאכתו הוא עוסק עיי"ש משא"כ כאן דהישראל שכר גוף הנהר. אבל באמת גם בזה אין חשש כלל דהרי מבואר ברמ"א סי' רמ"ג ס"ב גם במרחץ ותנור דאם אינו של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירם לעכו"ם שרי דאין שם הישראל נקרא עליו מכ"ש כאן בנהר דקיל טפי ולא נקרא ע"ש הישראל ודאי מותר ועיין במג"א שם דאפי' קנאו מותר בכה"ג שלא נקרא שם הישראל. וגם בתשו' ב"א חאו"ח סי' כ' הביא ממש נדון שלנו ששוכרין היאורות מאדונים והאריך שם בתשובתו דאין בזה רק אסור דרבנן וכ' שם באמצע התשו' ד"ה ולפי"ז וז"ל ואיך שיהי' עכ"פ אין כאן אסור דאורייתא וא"כ אפי' הי' מצוה להנכרי לפרוש המצודה בשבת ל"ה רק שבות דשבות ויש להתיר במקום פסידא עיי"ש היטב. וע"כ יש להתיר ע"י שט"מ והעכו"ם יהי' שותף לחלק רביעית או שביעית וכל המשרתים יהי' תח"י הגוי כמ"ש התשב"ץ ואין בזה שום חשש ופקפוק. וספרו של הרב הנ"ל לא ראיתי ולא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי:
ואשר שאל אם רוצה א' ליתן שטר על ביתו אם נחשב סילוק לא ידעתי מה זו שאלה. אם הי' מוסר להזוג הבית הי' כאן שאלה אם יכול לסלק בקרקע ומבואר ביו"ד סי' רל"ב סט"ז דמי ששידך בתו ונתקלקלו החובות שלו מחויב למכור הקרקעות שלו ולסלק. ולא שיתן לו גוף הקרקעות עיי"ש בש"ך רק שבית דירתו אינו מחויב למכור וללון ברחוב וע"כ פטור מהשבועה אבל ג"כ א"י להכריח לצד הב' לקיים השידוך וזה דבר בטל לומר כן – אך מי שמסלק שני שלישים בירד מנכסיו כבר ראו עיניו מה שהבאתי בספרי דברי הס' יהושע והשו"מ מ"ד דיכול להכריח להשני ומה שראה כ' בשו"מ מ"ק שחולק על הס' יהושוע – שקר העידו עליו דאדרבה במה"ק סי' קל"ה סיים להלכה דפשטת לשון התקנה משמע דבכל גווני תקנו שיסלק ב' שלישים ומועיל לקיים השידוך:
וע"ד שאלתך אודות תפילין שאין רגלי הכ' פשוטה כפלים כגגה השגתי בעת הייתי מוטרד מאוד ונעלם ממני המכתב אף לא יכולתי לקרותו וגם עתה לבי בל עמדי לסיבות שונות פג טעמא דסופר וטעמא דמגילה אך לאשר עוררני במכתבו שנית הנני להשיבו לדעתי אין חשש בזה בדיעבד אם כי בדגמ"ר כ' שם במג"א סקכ"ו דאף דהב"י כ' בכל הפשיטות צ"ל כפלים הוא רק זהירות לכתחילה ובכ' אף דיעבד פסול. אבל בב"י עצמו מבואר להיפוך גבי תמונת כ' פשוטה כ' וז"ל גגה קצר שלא תדמה לריש לכן לא ימשוך אותה בסוף שיטה כנ' וכו' אבל כ' פשוטה אם מאריך גגה יותר מרגלה פסול. הרי דאין פסול בדיעבד רק אם מאריך גגה יותר מרגלה אח"כ כ' בשם רא"מ שכל הפשיטות צ"ל ארוכות כשיעור שאם נכפלו יהי' כפופות וסיים ע"ז ומה"ט לא יעשה לכ' פשוטה זויות כו' שאם כופפין אותה שתועשה כפופה כו' עיי"ש וכיון דבשאר הפשיטות מיירי רק לענין זהירות לכתחילה כמ"ש הדגמ"ר בעצמו ה"ה בכ' פשוטה דנלמד מהם. ותמיהני גם על השע"ת סק"ל דהניח בצ"ע שמא כפלים לאו לעיכובא הוא דהרי מבואר כן בב"י להדיא וכן אני מורה תמיד
וע"ד הערותיו בש"ס נדה ל"ט מ"ש על המהרש"א ומהרמ"ל שכ' דמ"ש מט"ו לט"ו הוי בימי זובה דהיינו הראשון והשלישי אבל השני הוי פתח נדות דהא משמע דכל הג' ראיות הוי בימי זיבה וה"ל לפרש דאחר שראתה בט"ו ראתה עוד הפעם בי"ט דאז הוי כל הג' בימי זובה לא ידעתי מאי ק"ל דכיון דבימי זיבה לא קבעה וסת מה חילוק יש אם כל הג"ר הם בימי זובה או שנים מהם וכי בפ"א שראתה בימי נדות תקבע וסת. ולפרש שראתה עוד הפעם בי"ט זה ודאי דוחק גדול דא"כ ה"ל לפרש דחוששת גם לי"ט כמו בשינתה ליום עשרים. ושפיר כ' המהרש"א ומהרמ"ל – גם מה שדקדק ברש"י חולין קכ"א ע"א שפירש צריכה מחשבה לקבל טומאה משרץ דקדוק נכון הוא. וי"ל עפמ"ש רש"י שם דבכפרים קיימינן דבכרכים א"צ מחשבה עיי"ש. וע"כ דקאי על משנה דעוקצין נבילת בהמה טמאה בכ"מ ונבילת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה וא"צ הכשר וכיון דנבילת בהמה טמאה עכצ"ל דליכא כזית ומצטרף בהדי שאר אוכלין לק"ט משרץ דאי איכא כזית מטמא בלא מחשבה כמ"ש רש"י נדה נ' ע"ב וע"כ גם נבילת עוף טהור דשם מיירי בכה"ג ודוק כי קצרתי. את זאת ראיתי לכתוב לך למען כבודך ותאמין לי כי גם באמצע כתיבתי הפסיקוני כמה טרדות לזאת לא יכולתי להאריך יותר. ידידך הדו"ש: