שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה קד
החיים והשלום. יחדיו יהי' תמים. יחולו על ראש ידידי הרב החריף ובקי המפורסים לתהלה מאוד נעלה כ"ש מו"ה ארי' ליב נ"י מו"צ דק' בורשטין יע"א.
מכתבו עם שאלתו שאלת חכם השגתי והנני להשיבו ע"ד התרנגול אשר הובא לפניו והי' נקרע עור הצואר כנגד הסימנים במפולש וחתיכת העור הנקרע הי' תלוי בצוארה וגם על הסימנים הי' כעין גרד יבש והטריפו. ואח"כ הלך השליח לשו"ב א' ושחטו והוציא מחח"י בכשרות ואומר כי בדק אחר שחיטה ומצא כשר מה משפט העוף והשו"ב:
תשובה. כפי ציור השאלה הוא טריפה גמורה דהרי גם בתלושת הנוצות לא היקל הש"ך בסי' כ"ג רק בהפ"מ והביא שם בשם הד"מ הטעם דגזירה אטו נקרע העור מבואר דנקרע העור גרע טפי ואין להקל גם בהפ"מ וכ"כ בטוטו"ד מה"ת בקו"א סי' ב' להדיא ומשמע דגם בנקרע שלא ע"י סכין דאי דוקא ע"י סכין ל"ש לגזור תלישת הנוצות דהוא שלא ע"י סכין. וראיתי בס' ב"ש סי' ל"ט שכ' ג"כ להחמיר בזה רק שכ' שם לצדד בזכות המורה בדיעבד כיון שהש"ך סק"ו הביא בשם מהרש"ל להקל ע"י בדיקה ואף שהתב"ש ופמ"ג ושאר אחרונים השיגו שאין להקל אפי' בהפ"מ היינו בסכין אבל שלא בסכין המורה בדיעבד להקל ע"י בדיקה אין להאשים אותו ואולי ע"ז סמך השו"ב. ובאמת טעה בזה מאוד חדא דשם הי' ידוע שנעשה שלא ע"י סכין משא"כ כאן דיש ס' אם נעשה בסכין או ע"י נשיכת תרנגולים. וגם כי הרב שם העיד ע"ע שהוא לא הי' מתיר כזאת רק כ' לכבוד המורה להניח דעתו שלא האכיל טריפות וגם כי הרש"ל עצמו שכ' להקל ע"י בדיקת הושט סיים שם בתנאי שיהי' קובץ מכל חכמי העיר ומה נענה אנן אבתרי' אף כי שו"ב אשר לא נסמך להוראה לסמוך על בדיקתו אין זה אלא קלות הדעת ועזות גדול. ועיין בפלתי סי' י"ח כ' בטעמא דשו"ב שלא הראה סכינו לחכם מנדין אותו משום דהוי כמורה הלכה בפני רבו ולא מסתייעא מלתא להורות כהלכה וגם לא ירגיש בפגימה. ועיין בס' ד"ח ח"ב סכ"ט דכל שו"ב המהרהר אחר הוראת הרב ראוי להעבירו ע"כ ידע שהתרנגול הוא טריפה והשו"ב יש להזהירו אשר מהיום והלאה לא יורה בשום דבר הצריך שאלה לחכם ובאם לאו בודאי יהי' נכשל בבדיקת הסכין והריאה ואם ידע אשר כ"ת אסר והוא העיד נגדו להתיר ודאי ראוי להעבירו ויען כי הדין פשוט ואינו סובל אריכות אקצר:
וע"ד אשר הק' בסוגיא דכבתה זקוק לה לפמ"ש הקה"י באות א' דהא דמותר להדליק נ"ח בשמן שריפה אף דאין עושין מצות חבילות הוא משום דבנ"ח אם כבתה אינו זקוק לה ובש"ש זקוק לה א"כ נמשך מצוה זו ביותר ממצוה הב' ובכה"ג ל"ח לאין עושין מצות חבילות. א"כ למה הוצרך הרי"ף להוכיח דכבתה אז"ל מדמותר להדליק בשבת בשמנים הפסולים ולא הוכיח מדמותר להדליק בש"ש. ול"ח לחבילות מצית מוכח דכבתה אז"ל. וע"כ דמיירי שיתן שמן יותר מכשיעור וממילא הוא דלא כהרשב"א דמיירי בשיעור מצומצם עכ"ד. ובאמת אין כאן קו' כלל דבלא"ה צ"ל דברי הקבה"י דמה בכך דכבתה אז"ל מ"מ הא לא פסקה מצותו דהא כשחוזר ומדליקה לשם ש"ש הרי מקיים גם מצות נ"ח דהא אסור להשתמש לאורה כמבואר בש"ע רק דאין חובה להדליק פ"ש. אבל כשמדליק מקיים המצוה וא"כ שוב שייך מצות חבילות אך י"ל כוונתו עפ"ד הנ"י פ"ב דב"ק בסוגיא דאשו משום חציו דהקשה איך מותר להדליק נר בע"ש שידליק בשבת והא חציו הוא. ותי' דבשעה שמדליק והוא עומד לישרף הכל הוי כאלו כבר נשרף:
ומעתה ה"ה בהדלקת נ"ח בשעה שהדליק כבר קיום כל המצוה כיון שעומד לישרף ואף אם יכבה אח"כ אין עליו שום חיוב עוד והוי כאלו נגמר כל המצוה ואף שהמצוה נמשכת כ"ז הדלקה אבל חיובא דגברא אינו אלא בשעת הדלקה. משא"כ מצות ביעור ש"ש דעדיין יש עליו חיוב גם אחר הדלקה אם תכבה יש עליו חובת גברא ע"כ נמשך המצוה גם אח"כ ול"ש בזה מצות חבילות וזה כוונת הנ"י. וא"כ ע"כ דמיירי בשמן טוב שראוי לישרף בלי מניעה הוי כאלו כבר נשרף וע"כ ל"ש בזה חבילות מצות. משא"כ בשמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה דאינו ראוי לישרף ועיין בט"ז ססי' תרע"ג דלהרי"ף אם העמידה בפני הרוח הוי כשמנים שאין נמשכין אחר הפתילה דאף דעומד לכבות אפ"ה כבתה אינו זקוק לה. וא"כ לכך הוכיח הרי"ף דכבתה אז"ל משמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה דאף דאינו ראוי להדליק אפ"ה כבתה אז"ל משא"כ מש"ש ל"ה מוכח רק על שמן טוב ודו"ק. ובדברי הנ"י הנ"ל מיושב גם קו' השני' מע"ש דהוי כאלו דלק כולו מלבד הטעם שכ' הט"ז שם משום הכשר מצוה ודו"ק ידידי הדו"ש: