אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה קג

תשובה קב

כבוד ידי"נ הרב הגאון החריף ובקי המפורסם לתהלה מאוד נעלה כש"ת מו"ה אלטיר עפשטיין נ"י אבד"ק מאגרוב בעהמח"ס ג"י:

מכתבו היקר עם שאלתו שאלת חכם הגיעני והנני להשיבו ע"ד איש א' שמכר פרה מברכת לגוי קטן ואח"כ ילדה זכר. אם יש בולד הזה קדושת בכורה אחר שנמכרה בכסף ומשיכה או לא. וכ"ת פלפל בחכמה והביא כל השיטות ודיעות האחרונים וביקש דעתי לדינא בזה:

תשובה הנה מ"ש כ"ת דלדעת הרא"ה בחינוך מצוה י"ח דקדושת בכור בהמה בחו"ל אינו אלא דרבנן. בודאי נוכל לסמוך על קנין כסף ומשיכה של הגוי קטן כמ"ש השע"ת סי' תמ"ח בשם תשו' ושב הכהן. אף דבישראל ג"כ בקטן שהגיע לעונת הפעוטות אינו אלא תקנתא דרבנן כמבואר בחו"מ סי' רל"ה והוא משום כדי חייו ותקנתא לגוי לא עבדינן כמבואר ב"ק צ"ו מ"מ כיון שהוא להפקיע ממון העכו"ם י"ל דתיקנו כמ"ש המק"ח סי' תמ"ח סק"ה לענין קנין דרבנן. אך לדעת הרמב"ן בה' בכורות וחלה וברא"ש וכמה פוסקים י"ל דל"מ קנין דרבנן להפקיע אסור תורה ותלוי בפלוגתת הפוסקים יפה כ' בזה. ואני מוסיף דבנ"ד לכ"ע ל"מ תקנה זו להפקיע אסור תורה עפמ"ש הישועות יעקב או"ח סי' תמ"ח כלל מחודש בפנים אלו וקבע בהם מסמרות מש"ס ופוסקים והוא דבמקום שלא עשו חז"ל חילוק בתקנתם ועשו הדבר כשל תורה אז מהני גם באסור דאורייתא. אבל במקום שחז"ל לא השוו תקנתם רק בקיום מקצת וביטול מקצת ל"מ תקנתא דרבנן נגד אסור דאורייתא וא"כ בנ"ד דלא תיקנו חכמים קנין לפעוטות רק במטלטלין ולא בקרקע א"כ לא השוו מדותיהם בזה ולכ"ע ל"מ להפקיע אסור תורה:

אמנם מ"ש אח"כ לצדד עפמ"ש הח"ס חיו"ד סי' שי"ז דלפמ"ש הרמב"ם בפ"ט ממלכים דלא ניתנו שיעורים לב"נ. והרא"ש כ' בתשו' כלל ט"ז דזמן גדלות דבן ובת והבאת שערות ושיעורין הכל הוא הלמ"ס. א"כ אין לחלק בגוי בין גדול לקטן לא נלפענ"ד לסמוך ע"ז. והנה הח"ס בעצמו הביא מה שנשאל מח"א ממ"ש הרמב"ם בפ"י ממלכים ולעולם אין מוכסין מהם לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות הרי דגם בב"נ פטור קטן. וכ' לפרש כונת הרמב"ם דוקא כשאינו בן דעת כלל וזה דוחק גדול דא"כ הל"ל לפי שאינן בני דעת ולא מפני שאינן בני מצות. וגם בגוף הדבר שהחליט הח"ס דלענין קנין וזכי' ג"כ לאי נתנו שיעורין לב"נ רק משבאו לכלל דעת הוא גדול אינו מוכרח די"ל דדוקא במצות שנצטוו ב"נ לא ניתנו להם שיעורים. אבל דיני קנין וזכי' דלא נכתבו אצל ב"נ רק נלמד מקניני ישראל כמבואר, בש"ס מדלעמיתך בחדא גוי נמי בחדא וכדומה י"ל דדינו כישראל ממש בכל פרטיו ושיעוריו וכן מבואר בתוס' סנהדרין נ"ו ד"ה ואליבא דר"מ דלרבנן דאמרי על הכינויין באזהרה אע"ג דבכ"מ אמרינן בב"נ אזהרתן זהו מיתתן מ"מ כאן דכינויין ילפינן מישראל ובישראל ליכא מיתה ע"כ גם בב"נ ליכא מיתה הרי דאף דב"נ נצטוו על ברכת השם ק"מ כיון דלענין כינויים מרבינן מאיש איש דינם כישראל לענין אזהרה. ה"ה ממש לענין שימורים אף דב"נ נצטוו על הדינים והגזל. מ"מ לענין קנינים שלא נכתב בהם בפירוש רק שנלמדו מקניני ישראל שנאמרו בסיני הושווה דינם גם לענין שיעורים. והרי הח"ס בעצמו כ' שם ליישב קו' בעל תשובה מאהבה מסוף נזיר דממעט גוי מופלא סל"א מעירוכין ונדרים הרי דנתנו שיעורים לב"נ. ותי' דדוקא בדינים הנוהגים בב"נ אבל עירכון ונדרים דאינן ממצות ב"נ רק תורה חדשה מאיש איש שנודרים נו"נ כישראל הוי דינו כישראל ממש עיי"ש ולמה לא נימא גם לענין זכי' וקנין כן דילפינן ג"כ מישראל ממה שנא' בסיני דנותנין להם שיעורין כמו לישראל ובזה יתיישב ג"כ הקו' שהביא מהרי"א הלוי ז"ל בתשובותיו ח"א סי' קנ"א על הצל"ח בפסחים ע"ג שהשיג על הכ"מ שכ' דמ"ש הרמב"ם פ"ט מק"פ ה"ז דהמאכיל כזית מן הפסח לעכו"ם או למימר עובר בל"ת דהל"ת קאי רק על ישראל המאכיל דאלו הגוי לא ישמע לנו. והצל"ח כ' דבאמת הגוי עובר רק דהמאכיל עובר על לפ"ע. וע"ז הקשו דא"כ דאזהרה הוא על הגוי והרי לב"נ לא ניתנו שיעורין ועובר גם על פחות מכזית וא"כ גם המאכיל עובר על לפ"ע בכ"ש ואיך כ' הרמב"ם דוקא המאכיל כזית עיי"ש מה שדחק בזה ובאמת הדבר נכון דכיון דמצות ב"נ לא יאכל בו אינו מדינים שנצטוו עליהם ב"נ רק אחר שנצטוו ב"י על ק"פ אז נתחדש האסור על הגוים לבל יאכלו ממנו ובזה נכון מה שהוקשה לאדונינו הכ"מ ז"ל דמנ"ל להרמב"ם דהאסור על המאכיל והוצרך לדחוק דמשמע לי' דלאו לגוי מזהר דהוא לא ישמע למאי דאזהר קרא. ובאמת י"ל ע"פ מ"ש התשב"ץ ח"ג סי' קל"ג לענין הפסח שעושים הישמעאלים אם מותר לישראל לשחוט להם והשיב שאסור כיון שמצוה קבועה להם ואינם מניחים לב"נ להוסיף על ז' מצות שלהם כמו בגוי ששבת דחייב מיתה וה"ה לשאר מלות עיי"ש. וא"כ בלא"ה גם אי לאו דאזהר קרא הי' אסורים לאכול הפסח שלא להוסיף על ז' מצות. וע"כ דהאסור על המאכיל אף שהגוי לא בא כלל לאכול לשם מצוה מ"מ אסור להאכילו מבשר קודש וממילא נשמע דהוא אסור לאכול מהפסח וא"כ ל"ש לומר במצוה זו לא ניתנו שיעורין לב"נ ודתם בזה כשישראל דשיעורו בכזית:

נחזור לענינינו דבכל המצות השייכים לישראל ונתרבה גם הב"נ בכלל שוה דינם לישראל וז"ב. אמנם באמת גם במצות ב"נ דהי' פשוט להח"ס דכוונת הרא"ש דב"נ עובר גם כשהוא קטן לא נלפענ"ד מלבד דלשון הרמב"ם אינו מורה כן שכ' בהדיא ואין עונשין מהם קטן ולא חילק רק שיש לי ראי' ברורה מש"ס סנהדרין ע"א גבי ב"נ שבירך את השם ונתגייר פטור כיון שנשתנה דינו וקאמר לימא מסייעא לי' ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור. ודאי שאני התם דאלו עבד השתא לאו בר קטלא הוא. אח"כ פשט מסיפא דב"נ שהרג בן ישראל או בא על אשת ישראל חייב משום דאלו עבד השתא בר קטלא הוא עיי"ש בפירש"י וכ"פ הרמב"ם בפ"י ממלכים דגוי שהרג ב"י וכו' ונתגייר חייב ולפ"ד הח"ס הנ"ל היכא שהרג בקטנותו דבב"נ חייב ואח"כ נתגייר דאלו עבד השתא לאו בר קטלא הוא ודאי פטור ואיך סתם הרמב"ם דחייב ולא חילק בין קטן לגדול וזהו ראי' ברורה. וגם יש ראי' ממ"ש הרמב"ם בפ"ט ה"ו וחייב על הזכיר בין קטן בין גדול עיי"ש בכ"מ דקטן היינו פחות מבן י"ג מבואר דגם בב"נ שייך שני גדלות. ע"כ נלפנע"ד דמ"ש הרמב"ם ואין עונשין מהם כשהוא קטן הוא כפשוטו ואף שכ' הרא"ש דלא שייך בהם שני גדלות מי"ב וי"ג שנים ולא הבאת שערות ולא שיעורן מ"מ הרי מבואר בחו"מ סי' רל"ה סי"א בישראל דכ"ז שלא הביא שערות הוא קטן ואם לא נולדו בו סימני סריס לעולם הוא קטן עד שיגדול ויגיע לרוב שנותיו שהוא ל"ו שנים הרי מבואר דאחר שעברו רוב שנותיו ממילא הוא גדול וא"צ לזה עוד שום שיעור כיון שרוב שנותיו עברו זהו עיקר הגדלות וכיון שכן בב"נ דאין בו שום שיעור ולא שערות אין עונשין אותו עד שיהי' בן ל"ו שנים. ובזה חלוק דינו מישראל והיכן נרמז ברא"ש שיהי' חמור מישראל וכיון שלא נכתב בו שיעור וא"א לומר דמיד כשנולד יהי' נענש דהוי כחרש ושוטה. וע"כ אנו דנין אותו בשיעור היותר גדול היינו בבן ל"ו שממילא נעשה גדול כן נלפענ"ד ברור:

וזה מקרוב נשאלתי מח"א בענין עבד שחייב במצות אימת מתחיל החיוב שלו דאינו מבואר בשום מקום. והשבתי דכיון דבאמת עכו"ם הוא ואין עליו שום חיוב מצות רק דגמרינן לה לה מאשה לחייבו בודאי אין לתת לו שיעור אחר מאשה ומתחיל החיוב בבן י"ב ואף שכ' התוס' ב"ק פ"ח ד"ה יהא עבד דג"ש דלה לה אתא רק להחמיר על העבד לעשותו כישראל עכ"פ במצות שהאשה חייבת אבל לא לגרעו מאיש לפוסלו לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים והאי נמי איש הוא ועכו"ם אעפ"י שהוא איש אינו אחיו עיי"ש. וא"כ לכאורה י"ל דה"ה לענין שנים דינו לאיש. אמנם בתשו' פמ"א בח"י לבק' שם גם בהג"ה מל"מ תמהו על התוס' מש"ס חגיגה י"ד דקאמר מכדי כל מצוה שאין האשה חייבת כו' הרי דגם לקולא הושוה לאשה. ובתשו' נוב"י תנינא חחו"מ סי' י"א כ' לפרש דברי התוס' דהא דפטרינן לעבד ממצות שאין האשה חייבת אינה מג"ש דלה לה רק מסברא דהא באמת עכו"ם הוא ותורה צוה לנו משה כתיב ולא לעם אחר רק דבאמת לחייבו במצות כאשה מג"ש דלה לה די לנו לחייבו במה שהאשה חייבת ומה שאינה חייבת ממילא פטור ולא מהג"ש והתוס' לא כ' רק לענין עדות דכתיב ועמדו שני האנשים. וגם גוים בכלל אנשים רק דפסול משום שאינו אחיו במצות. אבל עבד שחייב במצות מצד הסברא כשר רק דבאת לפוסלו מג"ש לז"א דהג"ש לא באה לגרוע עיי"ש ודבריו נכונים מאוד. הרי דלענין חיוב מצות אין עליו שום חיוב כמו בגוי אחר לולי הג"ש דלה לה וא"כ מניין לנו ליתן לו שיעור אחר מאשה. נחזור לענינינו דלדעתי במצות שנצטוו ב"נ השיעור שלהם בן ל"ו לענין גדלות ובמה שנתרבו מישראל דינו כישראל. וא"כ לענין זכי' וקנין דינו כישראל וא"כ בקטן שהגיע לעונת הפעוטות אינו קונה אלא מדרבנן ול"מ להפקיע אסור תורה.

שוב ראיתי בתשו' ב"ש חאו"ח סי' ס"ו וס"ז השיג ג"כ על הח"ס הנ"ל והביא ראי' מהא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. ולא הזכיר מהראיות שהבאתי אמנם אם באמת הי' כסף ומשיכה כדינו בכונה לקנות יש לסמוך ע"ד הח"ס להטיל מום ע"י גוי קטן כמ"ש הח"ס לענין קנין סיטומתא אם יסכים עמי עוד רב אחר ומחמת כי אני טרוד מאוד לא אוכל להאריך יותר ידידו דו"ש:

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה