שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה צח
להנ"ל.
מכתבו הגיעני ברגע זו ואין הזמן גרמא להשיב לשואל ביען כי אנא שאילנא להו ביומי דכלה ולמען אהבתו לקחתי לי מועד לקרות מכתבו:
אודות מכירת החמץ המונח בבית עכו"ם שלא קבל עליו אחריות כבר פשט המנהג למכור בכסף. ואג"ק ושטר ומתנים עם הערל שיקנה בקנינים הנ"ל דגם הריטב"א מודה בהתנה בפי' כמ"ש כל הפוסקים. וגם בתשו' מהרמ"א בעצמו כ"כ בפירוש בתחלה ועוד טעמים אחרים להתיר רק שכ' לסניף עוד טעם כיון שהם צבורים אבל באמת גם בלא צבורים יש טעמים מספיקים להתיר ובפרט שאינו אלא חומרא בעלמא דבלא"ה לא קיי"ל כהריטב"א והדבר פשוט ומהגם כי מנהגינו למכור גם הכו"ז מהמקום שהחמץ מונח שם בבית העכו"ם וכמ"ש הרא"ש דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו. דהמפקיד ביתו דהמפקיר קרינן לי' והוי שפיר הקנאת מקום. ועיקר ההיתר ע"י שמתנה עם הגוי לקנות. ועיין במג"א סי' תמ"ח סק"ד דכיון דעכו"ם אינו קונה קרקע בכסף אלא עם השטר יתנה עמו שמקנה לו בכסף לחוד. ודבריו צריכין ביאור קצת ל"ל תנאי יכתוב שטר ג"כ וצ"ל בכוונתו דקשה לסמוך על שטר שלנו דעכו"ם לא סמכא דעתו בזה כיון שהוא בגופן שלנו וגם אינו אלא שטר ראי' ובפרט להנוהגים לכתוב להיות לראי' ע"כ טוב להתנות שיקנה בכסף ועכ"פ תנאי מהני. ומ"ש מדברי התוס' ב"ב נ"ד דשטר ל"ק בנכרי היינו דהישראל מנכרי אינו קונה אבל נכרי מישראל ל"ק אלא בשטר עם כסף כמבואר ב"ב ל"ה ועיין בסמ"ע סי' קצ"ד באורך. ועיין בח"ס קי"ג באמצע כ' בפשיטות דגוי קונה קרקע בשטרא ורק כ' שם שהוא תיקן השטר בלשון אשכנז. וי"ל בזה סמכא דעתי' יותר משטר שלנו. ועיין סי' קי"ז שם החזיק במנהג לכתוב שכירות קרקע אך אני נוהג כהמק"ח לכתוב דוקא במכירה. ועיין בחיבורי שו"ת מ"ש סי' ס"ח הארכתי ליישב דברי המק"ח מהשגות שהשיגו עליו. וקצרתי בזה מאוד והדברים פשוטים:
אך בשאלה השני הם יוכל להכשיר חבית של הערינג ע"י שיחזיק בהם מים מקודם כמ"ש הט"ז לענין בארשט מסובין. כבר הארכתי בתשו' א' זה איזה שבועות בדברי ט"ז האלו דנראין כסותרין למ"ש הוא בעצמו סי' תנ"א סקכ"ד בשם הב"ח שלא להגעיל כלל חבית של שכר ולא הזכיר היתר נתינת מים ומשמע שכן מסקנתו מדכ' ע"ז וא"י טעם להחמיר בקערות שהם חלקים ונקיים. משמע דבחביות מודה להב"ח. ואח"כ סתר דבריו עוד בסקכ"ו לענין חבית של י"ש דאם בישל אותם במים ואפר עד שנסתלק הריח מותר להגעיל ולא הזכיר חומרא של הב"ח וצ"ל לכאורה דס"ל להט"ז דשאני שכר דנשאר בשוליו ממשות החמץ משא"כ ביי"ש דאין בו שום ממשות רק זיעה כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' פ"ד סק"ט ע"כ אין להחמיר בזה אבל במי סובין דודאי נשאר בו ממשות חמץ ואפ"ה מהני להחזיק מים. וגם הראי' שהביא משקים צריך ביאור כמ"ש האחרונים ובאמת דברי הט"ז מיוסדים עפמ"ש הב"ח בתשו' הישונות סי' ק"ז בנפה שניפו בה קמח ואח"כ שאבו בה הזוהמא מהמ"ד בשעת בישולו קו"פ וכ' שאין חשש משום קמח הנדבק בדופני הנפה דבשעה ששאבו הזוהמא של מ"ד נימוח הכל ולא נשאר שום דבר בעין ובטל בס' קו"פ והביא ראי' לזה שהרי מהרי"א התיר לכבס השק שהי' בו קמח רק שיתיר התפירות ול"ח שמא יש שום דבר בעין בין נקבי ארוגת החיטין שבשק ויתערב בקמח של פסח א"ו דאמרינן כיון שבאו עליו מים נימוח כל הקמח שהי' בשק ולא נשאר שום דבר בעין וכ' שזה דבר פשוט וא"צ לראי' עיי"ש שהאריך. וצ"ל לדידי' דהא דצריך להתיר התפירות משום שאינו מגיע שם המים והם ממש דברי הט"ז בכאן עם ראייתו. ולפי"ז ע"כ גם בחבית של שכר מועיל להחזיק בו מים והא דלא הזכיר שם היתר זה משום דעפ"י הרוב הם בשני שוליים כמבואר שם ואין רגילים להחזיק בו מים:
ומעתה א"צ עוד לחלק בין שכר ליי"ש דגם ביי"ש אחר שבישלו במים ואפר כבר נימוח הכל ואדרבה ביי"ש כיון דיש בו ריח חזק חמור יותר ול"מ להחזיק מים צוננים רק דוקא לבשל במים ואפר וז"ב. ומעתה גם בחבית של הפרינו כיון דמי הציר עזין וחזקים הם כמ"ש הש"ך יו"ד סי' פ"ג סקי"ב ודאי צריך לבשלם במים ואפר עד שיסתלק כל הריח ואחר שרואין בעין שנסתלק כל הריח ודאי אין אסור להגעילו להשתמש בו. אבל להחזיק בהם מים שלא לאפיית המצות ודאי אינו נכון כמ"ש רו"מ. את זאת ראיתי להשיבו ברגע חדא ידידו: