אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה צז

תשובה צו

כבוד ידידי ורב חביבי הרב החריף ובקי זך הרעיון מו"ה דוב קומעל נ"י מו"ל דק' סאסוב.

מכתבו השגתי זה איזה ימים וקראתי בו. ולאשר אחר חג הפסח רבו הבע"ד כנהוג הפסיקוני באמצע הפרק והנחתיו על השלחן ונאבד מהשלחן ואחר אשר נתעכבו כמה שאלות מקודם הפסח אמרתי להשיב להם מקודם אולי אמצא המכתב ועדיין לא מצאתיו. לזאת מוכרח אני להשיב הרשום בזכרוני:

עיקר שאלתו ע"ד מום הנולד אתר השידוכין אם יוכל לבטל השידוך כבר ראו עיניו דברי הש"ע אה"ע סי' נ' דאחר השידוכין ל"ש לומר נסתפחה שדהו ויכול לבטל וכ"פ בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ק"ו. ועיין בספרי שו"ת מ"ש סי' נ"ג דאף אם ל"ה גדול רק חשש מום יכול לבטל השידוך ודומה להמבואר בחו"מ סי' רכ"ו ס"ה באם יצא הערעור קודם שנשתמשו בהם יכולים לחזור אף שלא נתברר כיון דעדיין לא נהנה בה. וה"ה כאן בשידוכין דעדיין לא נהנה בה:

אמנם הטענה שהבת ממאנת לא נכונה בעיני מלבד דברי הח"ס שא"י האב ליתן נדן וצורכי הנשואין. ורק שבתשו' בית אפרים אה"ע סי' ס"ג האריך לבטל טענה זו מכל וכל ומהגם בזמנינו שכותבין ומחמת עידור וקטט הרי שעלה ט"ד שיהי' הקטט ביניהם אחר הנשואין מכ"ש קידם הנשואין ה"ל להעלות על הדעת שלא תתרצה עיי"ש באריכות גדול. אך מלבד כל האמור עדיין האשמה תלוי' בראש הכלה אחרי שגם היא הסכימה על השידוכין:

וע"ד התשו' שא"י ח"ב סי' ק"פ בכבד שהי' ירוק ונשלק וחזר למראה כבד בחוץ ולא בפנים שכ' דהיכא דידענו שנפלה לאור אסורה די"ל דפיקד שליטת האש בפנימיות האברים כו' תדע דהרי כשנפלה לאור ולא נשרפה אפי' כנפי' היותר חיצוניות חוששין שמא נשתנו בפנים אעפ"י שלא נגע אפי' בנוצה שלהם שהאור נאחז בהם מהרה כו' עיי"ש. וע"ז תמה כ"ה מנין לו זאת דזה דבר שא"א כלל. ובאמת דבריו נאמנו מאוד והוא מבואר ברא"ש הובא בש"ך יו"ד סי' נ"ב סקי"ד לענין לא ידענו שנפלה לאור שכ' דהוא מלתא דל"ש כי מיד שתפול לאור תפרח ותצא ואם נשרפו כנפי' שלא תפרח תשרף במקומה הרי דמיירי בלא נשרפו כנפי' ואפ"ה להמחבר שם אסורה אף בלא ידענו שנפלה לאור מכ"ש בידענו שנפלה דלכ"ע אסורה גם בלא נשרפו כנפי' והרי בכלל כנפי' הם כל הנוצות שעל גופה כמבואר ברסי' ט"ו דמשום שקץ אין לאכול העוף עד שיגדלו הכנפים דהיינו נוצה גדולה שעל גופו שי"ל קנים. וכן בש"ס חולין נ"ז בפרנגולות דר"ש ב"ח שניטלה נוצה שלה והגדילה כנפים אחרונים יותר מן הראשונים. ולזה שפיר קא' הרב כיון דע"כ עדיין לא נגע בנוצתו ובכנפי' שהוא קל לאחוז בו ואפ"ה להמחבר חיישינן גם בא"י אם נפלה לאור מכ"ש בידוע שנפלה דלכ"ע חיישינן הרי דעיקר שליטת האש מבפנים ולא מבחוץ ויש עוד הרבה ראיות לדבריו ואין הזמן מספיק לזה:

ומ"ש עוד ע"ד השא"י סי' נ"ז שם לענין עגלים תוך ח' ימים שנוהגים הקצבים לשחוט לצורך הקיבה שהשואל רוצה לאסור רק לנחור כמבואר בט"ז סי' קי"ו והוא השיב דאין כאן רק חשש ס' רחוק כמ"ש במז"ק ולא ידעתי טעם מעלתו שנ"ל לאסור מי איכא הוראה לאסורא. וע"ז הק' כ' דלדעת הנוב"י מה"ת סי' נ"ג טוב לנחור מלשחוט דאיכא חששת קלה. הנה באמת לק"מ דהנוב"י מיירי בשאר טרפות משא"כ כאן דרוב וולדות אינן נפלים ורק דחששו למיעוט המצוי וכמ"פ מכשירים. וגם בתשו' נאות דשא סי' כ"ה האריך בזה להתיר בדיעבד והיכא דבדיעבד מותר ל"ח שמא ישכח וס' מו"ק שלו לא ראיתי ובודאי דבר שם מזה. ומ"ש שהק' על הלב"ש מדברי הנוב"י הנ"ל אני ראיתי ג"כ בתשו' מהרי"א הלוי להגאון מלבוב ז"ל ח"א הביא זאת. ותי' דכאן כיון דיוכל להמתין עד ח' ימים ולאכלו ע"כ אסור לנחרו משום ב"ת משא"כ שם בס"ט דלעולם לא יהי' לו היתר ל"ש בל תשחית עיי"ש. אמנם לדעתו בנדון של השא"י אין היתר לו לשחוט ולא לנחור כמבואר להדיא בט"ז שם סי' קי"ז דדוקא כשעושה הנחירה בשביל ההיתר כגון העורות והבשר הוי כנזדמנו לו אז מותר אבל לעשות נבילה בשביל מכירת הנבילה לבד לא משום דבר היתר זה ודאי אסור וכאן הוא מנבל בשביל הקיבה שתהי' נבילה בזה ודאי אסור לנחור ולא יכולתי להבין טעם השואל להתיר הנחירה מטעם הט"ז ול"ד כלל וגם הבא"פ חאו"ח סי' כ"ג שהביא ראי' מרש"י שבת ע"ה שמשמע שמותר לחנוק האלים בשביל העור אבל רק בשביל העור ולא בשביל הקיבה. ובשארי צוה לעיין במגדל שלו אולי דבר מזה שם ואנכי לא ידעתי. ומ"ש שם ולא ידעתי טעמו של האוסר אינו משום שלא ידע כלל טעם לאסור רק שהשואל לא ביאור בפי' טעם האסור מי יודע מאיזה טעם וע"ז אמר מי איכא הוראה לאסורא וזה לשון הש"ס בכ"ד והיינו דכל אדם יכול לאסור בלא טעם משא"כ להתיר דצריך טעם וראי':

ומ"ש על הח"צ סי' פ"ו דכ' בתערובת משהו ליכא ב"י מדברי הטו"ר סי' תמ"ב שכ' דאם נסחט מהחוטין לתוך היין דצריכים לבערו ומוכח דעובר בב"י. לק"מ דהח"צ שם הקשה מתרנגולות שנמצא בה חיטה דהמנהג לשורפה אף דאין בה אלא טעם החיטה וליכא ב"י וכ' ע"ז ונראה דטעמא משום תקלה וכיון שהוצרכו לבערה מהעולם לא ראו לחלק בין חמץ בעין לטעם הבלוע והביא כן מהראב"ד עיי"ש וא"כ ה"ה במי הצמוקים הוצרך ביעור משום תקלה. ומ"ש על המקו"ח סי' תמ"ז סק"ז שכ' להחמיר בכ"ש מטעם של הט"ז סי' ק"ה וא"כ אמאי מקיל בעירוי הנה המקו"ח ז"ל ביאר שם דבריו בהדיא דדוקא שנופל דבר לתוך כ"ש דהתחתון חם מכ"ש וכן בחימה על התרנגולת אבל תרנגולת רותחת על חיטה צוננות וכן עירוי שהתחתון צונן אינו אוסר אלא כ"ק דמתתאה א"י לבלוע רק כ"ק. ובכ"ש נמי הדין כן כשהתחתון צונן. והנני בזה ידידו הדו"ש ומצפה להצלחתו והרמת קרנו:

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה