שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה פח
כבוד ידי"נ הרב הה"ג החריף ובקי המפורסם לתהלה מאוד נעלה כש"ת מו"ה אלטיר עפשטיין נ"י האבד"ק מאגרוב יע"א:
מכתבו היקר הגיעני. ואשר הקשה על דברי הרמב"ם פי"ב ממעשר במוכר שאמר פירות טבלים והבשר בשר בכור והיין יי"נ שורת הדין שאינו נאמן. ולמה לא נימא כיון דצריך להחזיר הדמים כמבואר ביו"ד סי' קי"ט נאמן לאסור כמבואר סי' רפ"א. הנה באמת הוא קו' עצומה. וכבר עמד בזה המרי'"ט אלגזי ספ"ד מהל' בכורים והאריך בזה ותוכן דבריו שהרמב"ם מיירי שהמקח בעין. וע"כ חיישינן שמא מערים הוא ואינו רוצה להפסיד כלל רק לוקח המקח לעצמו והוא ס' ישרה:
ובזה אמרתי ליישב לשון הש"ס גיטין נ"ד בההיא דאתא לקמי' דר"א ס"ת ביד מי א"ל ס"ת ביד לוקח. מתוך שאתה נאמן כו' והש"ך סי' רפ"א דקדק בזה למה שאל ס"ת ביד מי ולהנ"ל נכון דלכאו' יקשה שם ג"כ דלמא רוצה ליקח הס"ת לעצמו אמנם בתו"מ סי' ש"ו מבואר בנתן צמר לצבע ושינה דידו עה"ת ואם הצבע רוצה ליתן לבעה"ב דמי הצמר אין שומעין לו דאין אומן קונה בשבח כלי מבואר דלמ"ד אומן קונה בשבת כלי יכול ליתן לו דמי הצמר ובש"ך שם סק"ג הביא כ"פ דפסקו כרב אסי דאומן קונה בש"כ ולכך פסקו דהוי ס' דדינא ואין מוציאין מהאומן רק דמי העצים עיי"ש. וא"כ י"ל דר"א נמי ספוקי מספקא לי' אי אומן קונה בש"כ ולכך אם הי' ביד הסופר לא הי' נאמן לאסרו אף דמפסיד שכרו די"ל דרוצה ליתן לו דמי הגוילין וליקח הס"ת לעצמו וכס' האלגזי ולכך א"נ לאסרו [ומיירי כשלא א"ל בפעם הא' עיין יו"ד סי' קכ"ז] ע"כ שאל ס"ת ביד מי וכשא"ל שהוא ביד ליקח לא יוכל עוד ליקח הס"ח מידו ובאמת הוא מפסיד שכרו ולכך נאמן לאסרו [ור"א דלעיל נמי שאל ביד מי לענין אם מחויב להפסיד שכרו או יתן לו דמי הגוילין] אמנם כשאני לעצמי אמרתי בדרך אחר דהנה בש"ס שם גיטין פריך לר' אבוהו מ"ש מדר"א ומשני התם י"ל דטעי בדר"י דאינו מפסיד רק שכר האזכרות אבל הכא במאי טעי. ובש"ס בכורות ל"ו ת"ר כו' רשב"א אומר בטבלים ובכור ויי"נ א"צ להחזיר הדמים שאין נפשו של אדם קצה בהם ונראה שכן מסקנת הש"ס שם. א"כ שפיר פ' הרמב"ם דאינו נאמן לאסרו די"ל דטעי בדרשב"א ובזה מדויק לשון הרמב"ם שכ' שורת הדין שאינו נאמן והיינו דמה"ד אינו נאמן ואי משום שמפסיד שכרו י"ל דטעי בדרשב"א. עוד י"ל בפשיטות דהרמב"ם לא כ' כאן רק מה שהוא עפ"י הדין ובהא דנאמן משום שכרו סמך אמ"ש בהל' תפילין כמ"ש הכ"מ סוף הל' מטמאי מו"מ וכ"מ טובא לענין אם אין לו להחזיר הדמים. או כמ"ש השבות יעקב ח"ב סי' ע"א דאם הלוקח מכר לאחר שוב אין המוכר נאמן כיון דיצטרך הלוקח להחזיר דמים ולענין דמים אין מוציאין עפ"י ע"א. ועיין בש"ך סי' קי"ט שכ' ג"כ סברא זו לענין דבאסור דרבנן אם אכלו א"צ המוכר להחזיר הדמים ואמאי לא ישלם מה ששוה יותר על דמי טרפה. ותי' דרבנן לא תיקנו בכדי להוציא. והדבר תמי' הפלא ופלא דהוא סתיר מיני' ובי' דהרי באסור הנאה דרבנן צריך להחזיר הדמים ול"א דרבנן לא תיקנו להוציא ממון. ומצאתי להרי"ט אלגזי שם שעמד ג"כ בזה. ואמרתי ליישב עפ"ד המל"מ פ"ה מהל' שבועות סוף ה' ה' שתמה על הריב"ש סי' שצ"ח שכ' דבאסור הנאה דרבנן חשוב אוכל ועובר על שבועתו כשאכלו מדברי הרמב"ם בכאן דבאס"ה דרבנן צריך להחזיר הדמים הרי דלא חשוב אוכל עיי"ש. ודברי המל"מ תמוהין דמנ"ל דטעם הרמב"ם משום דל"ח אוכל. הא בלא"ה לא הזיקו כלל כיון שהי' אסור לו בהנאה מדרבנן אינו שלו. וע"כ נראה דשתי הקושיות מתורצת זב"ז ושניהם לד"א נתכוונו ומה שחסר זה גילה זה דהי' ק' להמל"מ קו' הש"ך דאי נימא הטעם באס"ה דצריך להחזיר הדמים משום דאינו שלו והמעות גזל בידו א"כ גם באסורי אכילה אמאי לא ישלם המותר מדמי טרפה דג"כ הוי גזל בידו. וא"ל כתי' הש"ך דרבנן לא תיקנו להוציא ממון א"כ גם באס"ה נימא הכי. וע"כ לתרץ דבאסורי אכילה דרבנן אכילתו נחשב הנאה, וא"כ מצד הנאתו מחויב לשלם רק שהמוכר לא חסר רק דמי טרפה והמעות גזל בידו דרבנן ע"כ אמרינן דרבנן לא תיקנו להוציא ממון ממנו. משא"כ באס"ה דאין אכילתו חשובא הנאה כלל. וכיון דלענין אסור בודאי מועיל תקנתא דרבנן וממילא לא נחשב אכילתו הנאה וכיון שלא נהנה כלל פטור לשלם. וממילא מחויב המוכר להחזיר לו ול"ש בזה לומר רבנן לא תיקנו להוציא ממון ודו"ק. ולכך שפיר הקשה המל"מ על הריב"ש דמהר"ם מוכת דאינו אוכל אמנם לפמ"ש המהרי"ט אלגזי לחלק בין נהנה במקצת דמגלגלין עליו הכל יתיישב גם קו' המל"מ דבאמת טעם הר"מ משום שאינו שלו. ומרוב טרדותי לא אוכל להאריך יותר ידידו אוהבו דו"ש: