אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה עד

תשובה עג

שלום לאהובי בני יקירי הרב החריף ובקי דייק וגריס מו"ה אברהם שאבי נ"י:

ע"ד תורה מ"ש ע"ד הרב מלבוב בסי' נ"ח שהקשה השואל בש"ס ריש ביצה דקאמר אתאן לס"ט ופריך אא"ב ס' יו"ט ס' חול הוי דשיל"מ אא"א ס"ט הוי דשאל"מ ותיבטל ברובא והק' לפמ"ש הרדב"ז לענין ברהמ"ז בברכה רביעית דכיון דנזדמן סדא"ו וסד"ר יחד מחמירינן גם בדרבנן שלא יהי' זלזול א"כ משכחת לה בס"ט שנולד ביו"ט כיון דמחמירין לענין ס"ט מחמירין גם לענין מוקצה והוי דשיל"מ. והשיב הרב דל"ד לשם דהס' תלויין זב"ז משא"כ כאן דאינו תלוי זב"ז די"ל שאינו טרפה ואפ"ה נולד ביו"ט או להיפוך. והשגת עליו דמשכחת לה בתלויין זב"ז כגון שנשחטה התרנגולת ביו"ט שני ונמצא טריפה ואי נולד קודם יו"ט הוי קודם ג"י והביצה מותרת – הנה דבר חכמה אמרת בזה אבל אין הדמיון עולה יפה דהא הנהו ג"י חשבינן מעל"ע כמבואר בפ"ת סי' פ"א וא"כ גם כשנולד בעיו"ט עדיין הוא תוך ג"י. אך דמשכחת לה בפשיטות כשבלעה מחט ביו"ט א' ונשחטה ונמצאת תקועה בא' מאיברים שהיא נטרפת בהם או שנדרסה ביו"ט ואי נולד קודם יו"ט אינו ס"ט דהא ל"ה ריעותא עדיין ותלויים הס' זב"ז אך באמת במח"כ השואל והמשיב נעלם מהם דברי הש"ך יו"ד סי' ק"ב דהק' כעין זה דלוקמי הך דס' אסורה בס"ט וגם נולד בודאי ביו"ט דאינו בטיל משום דשיל"מ והוכיח מזה דל"ה דשיל"מ כיון שאין המתיר עתיד לבא בודאי:

וע"ד קו' במה שהביאו הרמ"א בא"ע סי' קע"ח ס"ג והט"ז יו"ד סי' צ"ט בשם המהרי"ך באשה שזינתה וסברה שמותר לזנות דהוי מזידה ואסורה לישראל. והוא מבואר בתוס' קידושין נ"ו ב' ד"ה אף במכר ל"ק שכ' וראי' דתמעול מעל הוי במזיד דכתיב גבי סוטה איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל והתם ע"כ במזיד קאמר דודאי כשמזנה מזידה היא ע"כ הרי מבואר דגם באומר מותר הוי מזיד דאל"כ משכחת לה בשוגג ובאומר מותר והוא תמי' שלא הביאו דברי התוס' האלו. והנלפע"ד בזה עפ"ד התוס' זבחים ק"ח ד"ה שוגג אנוס ומוטעה שכ' קצת קשה אנוס ל"ל קרא פשיטא דאונס רחמנא פטרי' ושמא האי אנוס פרט לאומר מותר. א"כ גם מדברי התוס' האלו מבואר דאומר מותר ל"ה שוגג דאל"כ אכתי פשיטא דהיינו שוגג:

והנה בש"ס קידושין מ"ג א' ולמ"ד ש"כ הבאין כא' אין מלמדין הני ההוא ההוא מאי דריש בהו כו' למעוטי הוא ולא שוגג הוא ולא אנוס הוא ולא מוטעה הרי דמ"ד שני כתובין הב"כ אין מלמדין דריש הוא ולא שוגג הוא ולא אנוס. וע"כ דס"ל דאומר מותר ל"ה שוגג עפ"ד התוס' הנ"ל ולעיל דף ל"ה א' מבואר דר"מ ס"ל ש"כ הב"כ א"מ. ועיין בנוב"י מה"ת וע"כ דדריש הוא כנ"ל וס"ל דאומר מותר ל"ה כשוגג וא"כ אין ראי' מדברי התוס' הנ"ל דהרי הם כתבו זאת אליבא דר"מ יע"ש ור"מ ע"כ ס"ל דאומר מותר ל"ה שוגג דאל"כ ל"ל הוא למעוטי אנוס. אבל למ"ד ש"כ הב"כ מלמדין ולא דריש הוא ההוא י"ל דאומר מותר חשיב שוגג בכ"מ וה"ה בסוטה ולכך הביאו בשם מהרי"ק דאף דבעלמא אומר מותר חשוב שוגג לענין סוטה הוי מזיד דלא כתיב רק ומעלה בו מעל משא"כ להתוס' י"ל דזה רק לר"מ דבכ"מ הוי שוגג.

וע"ד קושייתך בחו"מ סי' ע"ט ס"ה בטען להד"מ ואח"כ אמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממין כיון שהוכחש מקודם בעדים. למה הוצרך להשמיעיני דין זה הא נלמד במכ"ש מסי' ע"ח ס"א באומר פרעתי תו"ז אף דלא הוכחש בעדים הוחזק כפרן וא"נ אח"כ לומר פרעתי. הנה לפמ"ש הנה"מ שם בסו' ע"ח דמיירי דוקא בלא פסקו הב"ד על טענתו דחייב לשלם משום דלמה ה"ל לפרוע מי יימר דמחייבי לי רבנן עיי"ש. א"כ פשיטא דבסי' ע"ט השמיענו דכיון שהוכחש בעדים אף שכבר פסקו הב"ד הוחזק כפרן רק אף לפי' הסמ"ע שם סק"ה דמיירי שכבר פסקו הב"ד. [וחידוש על הנה"מ שלא הביאו] מ"מ לק"מ דל"ד לסי' ע"ח דשם הוחזק כפרן לאותה טענה גופה שטען מקודם פרעתי ואח"כ ג"כ פרעתי. משא"כ בסי' ע"ט דמקודם טען להד"מ. ולכך כ' שם הוחזק כפרן לאותו ממין ולא לאותו טענה ואפ"ה הוחזק כפרן גם לטענה אחרת כיון שהוא באותו ממון ודו"ק:

ומ"ש בחולין מ"א דפירש"י כדי שיתבייש ויתכפר לו מסוטה ל"ב מ"מ תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש ע"ע הרי דטוב שלא יתבייש. הנה קו' זו הקשה התב"ש בחידושיו לחולין שם יע"ש שתי' דלא הטילו החיוב שלא יתבייש רק אם ירצה. ודבריו צריכים ביאור קצת דהא בש"ס שם בש"ס שם פריך מזה אהא דאמר גנותו בקול רם הרי דמוכיח מזה דאסור לומר גנותו בקו"ר. וצ"ל כונתו דס"ד דהש"ס דאומר גנותו בקול רם היינו שאינו מתכפר כלל באופן אחר וע"כ פריך דהא תיקנו תפלה בלחש שמא א' לא ירצה להתבייש הרי דמתכפר לו גם בלחש דא"כ מה הועיל בתפלתו בלחש אבל עכ"פ י"ל דיותר טוב לומר בקו"ר כפירש"י ודו"ק. אביך הדו"ש באה"ר:

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה