שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה סד
יצו ה' את הברכה וכוח"ט לכבוד החריף ובקי המופלג זית רענן כ"ש מו"ה שמואל מאדלינגער נ"י.
מכתבו השגתי ואם כי לבי בל עמדי כעת כי נפשינו נבהלה מאד לסבת המחלה הנוראה הנשמעת בעירינו ר"ל. עכ"ז יען כי על ד"ת בא הנני להשיבו. ע"ד מ"ש בספרי מ"ש סי' פ"ה על קו' הס' יהושוע על בעל אמונת שמואל דבטמאים דליכא אסור לישראל משום אבמה"ח שרי להושיט לב"נ אף דלדידהו אסור מדברי התוס' ב"מ ו' בכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דעובר על לפ"ע אף דלדידי' מותר. ותי' דהוי כמאכיל אסור בידים. וכתבתי דכיון דהוא אינו עושה דק הקידושין ולרבא עכ"פ ליכא רק אסר"ר ול"ש בזה לפ"ע כלל כמ"ש התוס' חגיגה. וע"ז כ' רו"מ עפ"ד התוס' ע"ז כ"ב וברא"ש פא"נ גבי רב עילש גברא הוא ואסורא לאינשא ל"ה ספי דאע"ג דא"ר דרבנן מ"מ איכא אסור דלפ"ע הרי דשייך לפ"ע אף בדרבנן:
תשובה. הנה לפי המבואר במל"מ פ"ד ממלוה ולוה ה"ב בסוף פסקא המתחלת ואני תמי' דגם להסוברים דעובר על לפ"ע בדרבנן היינו רק מדרבנן והביא שם בשם מהרי"ט דהרשב"א חולק על הרא"ש בהא דרב עילש דאף לפ"ע דרבנן אין בזה רק אסורא זוטא משום מסייע יע"ע. ועפי"ז כתבתי דע"כ א"א לפרש דברי התוס' דאסור לפ"ע היינו משום הקידושין כמאכיל בידים וא"כ אינו אלא דרבנן. דהרי התוס' כ' שם דאף דעובר על לפ"ע כשמקדשה לכהן מ"מ לא מקרי בר חיובא בזה כיון כשמקדשה לעצמו איני עובר. ובאמת הוא סברא קלושה דהא עכ"פ עכשיו שמקדשה לכהן ועובר על לפ"ע שייך בזה דברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין. ויותר הל"ל דגם עתה כיון שאינו עובר מדאורייתא על לפ"ע לא מיקרי בר חיובא דהרי קאמר הש"ס ג"כ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דל"מ בר חיובא והרי כ' הרמב"ם להדיא פי"ב מהל' עכו"ם דאסורה האשה להקיף הקטן ובראב"ד שם דאיכא אסור מדרבנן ועיי"ש בכ"מ, הרי דאף דאיכא אסור מדרבנן מ"מ ל"מ בר חיובא וא"כ ה"ה בחיוב דלפ"ע דאינו אלא מדרבנן ל"מ בר חיובא בזה. ול"ל להתוס' למימר כיון שמקדשה לעצמו אינו עובר ל"מ בר חיובא. וע"כ דחיובא דלפ"ע שכ' התוס' אינו משום אסור שבשעת הקידושין שמאכיל בידים רק כמ"ש התוס' אח"כ דאם יבעול אח"כ ילקה למפרע וע"ז אינו כמאכיל בידים רק דגורם לאסור כמו בשאר לפ"ע. והדק"ל על הא"ש דהא לדידי' מותר ולמה עובר על לפ"ע. וגם הבאתי בתשובתי דברי הברית אברהם חיו"ד סי' ק"ד שכ' דמדברי התוס' ע"ז כ"ב מוכח דאי מלאכת חוה"מ דאורייתא ל"ש לפ"ע כלל בדרבנן ואף להרמב"ם דמלאכת חוה"מ דרבנן וא"כ מוכח מהא דמוכר מרחצו לכותי דשייך לפ"ע בדרבנן מ"מ הא הרא"ש במ"ק מתרצו להך סוגיא דע"ז משום דצדיקים מודים בה עיי"ש. אמנם גוף דברי הברית אברהם שם תמוהים במה שהחליט שם דאבמה"ח דעוף לב"נ דכ' הכ"מ דאף דאינו נהרג עליו אסורא מיהא איכא היינו אסד"ר דבב"נ אזהרתו זו הוא מיתתו ובאמת המעיין בכ"מ פ"ט ממלכים דכ' דכיון דלא אימעט מקרא לב"נ רק שרצים ולא עוף א"כ עכ"פ איכא אסורא בעוף הרי דהוי אסור דאורייתא דהא לא אימעיט מקרא ועוד דאיך שייך אסד"ר בב"נ וכי גזרו רבנן אסור על ב"נ ומ"ש הש"ך יו"ד סי' נ"ה סקי"א לענין אבר המדולדל דאסור להושיטו לב"נ מדרבנן היינו דרבנן גזרו על ישראל שלא יושיטו לב"נ גזירה משום אבמה"ח גמור ועיין בפמ"ג שם. ואולי כוונת הברית אברהם כאן דבב"נ אזהרתן הוא מיתתן א"כ היכא דאינו נהרג אף דנשאר אסור בעלמא דאין בו לא מלקות ולא מיתה הוי כמו בישראל אסור דרבנן דל"ש בי' לפ"ע. אולם בתשו' תשב"ץ ח"ג סי' קל"ג לענין אי מותר לשחוט לישמעאלים פסחם כ' דכיון שאין ב"נ רשאי להוסיף על שבע מצות שלו דב"נ ששבת חייב מיתה וה"ה לשאר מצות וע"כ כל השוחט להם עובר בלפ"ע בדקאי בתרי עברי דנהרא ובדלא קאי בתרי עד"נ הוי מסייע יפ"ע הרי להדיא מהתשב"ץ דאף דבישראל מותר ומצוה בזמן הבית כיון דגוי אסור עובר על לפ"ע [עיין שכ' אח"כ לענין אסור שחוטי חוץ אבל בתחילה הביא אסור דלפ"ע רק במה שמוסיף על ז' מצות דזה שייך אף בזמן הבית] וגם בצל"ח פסחים ע"ג כ' בטעמא דהרמב"ם דמאכיל כזית מן הפסח לב"נ עובר בל"ת ואין בו מלקות היינו ל"ת דלפ"ע וכ' שפשוט הוא הרי דלישראל מצוה הוא עובר משום לפ"ע כיון דלנכרי אסור ובאמת לפי הסברא שייך לפ"ע בזה דהרי כ' הרמב"ם פי"ב מרוצח הי"ד וכן כל המכשיל עוור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק יע"ע שהוא עוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו ה"ז עובר בל"ת שנא' ולפ"ע לת"מ עיי"ש וא"כ מה בכך דלדידי' מותר מ"מ לגבי השני הוי עצה שאינה הוגנת. ואם נחלק דזה דוקא בישראל דמחויב ליתן לו עצה הוגנת משא"כ בגוי. ולפי"ז ל"ק על הא"ש מתוס' ב"מ הנ"ל דמיירי בכהן שאמר לישראל דבזה י"ל דגם הא"ש מודה אך דאכתי תיקשי שאר הקו' שהקשו מחגיגה י"ג במלמד תורה לגוי ומהא דמאכיל פסח לגוי ומהא דתשב"ץ. אמנם לדעתי י"ל בפשיטות סברת הא"ש כיון דאסור אבמה"ח נאמר לישראל ולב"נ וכשהתירה התורה לישראל בטמאים מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר כל שבשרו מותר איברו אסור וכל שאין בשרו מותר אינו מוזהר עליו ממילא אינו מוזהר מל אבמה"ח דטמאה בשום אסור ואינו עובר גם על לפ"ע והוי דומיא דהא דאמרינן בש"ס פסחים כשהותרה נבילה הוא וחלבה וגידה הותרה דכיון שהותר הותר לגמרי משא"כ בשאר אסורים שאינם שייכים כלל רק בב"נ כמו אכילת פסח וללמוד תורה וכדומה דגם מעיקרא ל"ה האסור רק בב"נ וכן בגרושה לכהן דמעולם ל"ה שייך אסור זה בישראל איך נאמר דהותר האסור דלפ"ע. ובזה מיושבים כל הקושיות שהקשו הפוסקים על בעל הא"ש וסברא נכונה הוא אם כי עדיין לא הבאתי בכור הבחינה. וזאת אשר ראיתי להשיבו למען כבודו ויתר הדברים אשר כ' ליישב קו' הברית אברהם לא הבנתי מה ענין זל"ז. והננו מברכו בכ"ט כנפשו ונפש הדו"ש: