אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה סג

תשובה סב

כבוד המופלג החריף זית רענן מו"ה שמואל זאנוויל נ"י מקראקא:

מכתב שאלתו הגיעני במועדו ובקראי בו שנים ושלשה דלתות בדרך העברה הפסיקוני טרדות שונות והנחתיו באיזה ספר ולא ראיתיו עד הנה ולמען לא יפול לבבו מוכרח אני להשיבו כפי העולה בזכרוני:

ע"ד מה שנסתפק בחולה שיב"ס שצריך להאכילו בשר בשבת ומבואר בש"ע סי' שכ"ח דשוחטין לו ואין מאכילין אותו נבילה. אם מותר גם למלוח הבשר כיון שאם יבשלו בלא מליחה יהי' רק אסד"ר לכמה פוסקים דדם שבשלו דרבנן. וע"ז פלפל בחכמה אם יש במליחה אסור דאורייתא או לא. והאריך בפלפלו ובקש מאתי לחוות דעתי בזה:

תשובה לדעתי הדבר ברור שלא הותר למלוח בשבת עבור החולה. הן אמת דמבואר במג"א שם סק"ט דמשמע ברא"ש דאפי' אסד"ר אין מאכילין אותו. ועיין במחה"ש שם באר הראי' ממ"ש הרא"ש בשם הר"מ דשוחטין עבור החולה ואין מאכילין אותו נבילה. וראי' מאו"נ דשוחטין ביו"ט וא"א לגוי לנחר אע"ג דבעוף הוי רק דרבנן דאין שחיטה לעוף מה"ת וע"כ כיון שהותרה הוי כחול. ה"נ לענין פ"נ הוי כחול כו' הרי דגם בדרבנן אין מאכילין ובמחה"ש שם תמה ע"ז דשאני נחירה דלא הותרה כלל. משא"כ בפ"נ דכל האסורים הותרו וגם מה"ת היתר גמור ולא רביע עלה אסורא כלל עכ"ל. והנה מ"ש דמה"ת היתר גמור אינה קו' כלל דהא לזה שפיר הביא ראי' משחיטת עוף ביו"ט דג"כ מה"ת היתר גמור. ואפ"ה א"א לגוי לנחר. וע"כ כמ"ש הח"ס אי"ח סי' פ"ב לענין פ"נ דשוחטין לו אף דא"א חטא בשבט שיזכה חבירך. מ"מ אין כאן שום עבירה ואדרבא מ"ע לחלל שבת עבורו עיי"ש וא"כ למה יאכול להחולה אפי' אסור קל דרבנן. רק עיקר קושייתו דהא גבי חולה כל האסורין הותרו כמו שבת וא"כ טוב שיעבור החולה על אסד"ר שהותר לו ולא לחלל שבת באיסור דאורייתא. אולם דעת רוב הפוסקים דכל האסורין דחויין לגבי פ"נ חוץ משבת דהותרה וא"כ לק"מ רק המהח"ש כ"כ עפ"ד הכ"מ פ"ב משבת דהא דשבת הותרה אצל פ"נ או דחוי' תליא בפלוגתא אי טומאה דחוי' או הותרה. א"כ ע"כ דין שבת שוה לשאר אסורים ובתשו' עט"ח להגאון רב"פ ז"ל סי' ד' תמה עליו מש"ס יומא מ"ו לענין תמיד של מ"ש דאר"ח דוחה את השבת ואינה דוחה את הטומאה וקא"ר טעמא דר"ח סופו כתחלתו שבת דהותרה בצבור סופו נמי דחי טומאה דחוי' הוא. סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי הרי דשבת אינו דוחה לטומאה וה"ה לפ"נ. ועיי"ש שתי' עפ"ד הרמב"ן בס' תורת האדם שכ' לחלק דהיכא שקיום המ"ע התלוי בביטול האסור אגודים יחד תמיד כמו ביבום שתמיד המצוה הוא רק באשת אח לא מקרי דחוית אסור אשת אח רק היתר גמור כיון שאין מציאות לקיום המ"ע רק בביטול אסור ומזה יש ללמוד לענין הקרבת קרבן צבור בשבת דא"א הקרבה אלא באסור שבת ע"כ אמרינן הותרה. משא"כ לענין טומאה דאין הכרח להקריב בטומאה שפיר אמרינן דחוי'. וא"כ ס' זו ל"ש רק לענין הקרבת קרבנות דא"א בלא אסור שבת. משא"כ לענין פ"נ דהוא רק דרך מקרה שצריך לדחות השבת. א"כ הוי דינו כמו בטומאה לענין קרבנות צבור ולק"מ על הכ"מ עיי"ש שהאריך בזה:

והנה אם כי דבר חכמה אמר בזה אבל דבריו תמוהים מש"ס זבחים ל"ב ב' לענין רובם ט"מ ונעשו זבים דקא"ר שם דל"ד למצורע דשם הותרה הוא אמרינן להא אשתראי להא לא אשתראי. טומאה דחויו הוא מה לי חד דחויו מה לי שתי דחיות. וקיי"ל כוותי'. א"כ כאן נמי לטעמו של הגאון ז"ל דשבת הותרה בקרבנות צבור משום דא"א בלא שבת א"כ כ"ז שייך בתמיד של שבת אבל בתמיד של ע"ש. דעפ"י הרוב אין דוחות השבת רק דאירע דרך מקרה שצריך לדחות השבת אמאי לא נימא להא אשתראי להא לא אשתראי. ומהגם לגי' התוס' וש"פ דגרסי גם כאן רבא:

אמנם באמת בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ח. הקשה מגמ' זו על הרשב"א. שנשאל ג"כ ע"ז אם מאכילין נבילה לחולה או שוחטין לי. וכ' דתליא בפלוגתא אי שבת דחויו או הותרה דאי אמרינן. הותרה לא מהדרינן אהיתרא כמו בטומאה למ"ד הותרה דא"צ לחזור אחר כוס טהור. ועז"כ התשב"ץ שם דאם באנו לדמות שבת לטומאה הי' כדברי הרב דאי אמרינן הותרה לא מהדרינן אהיתרא ודחינן לה להדיא. אבל בפ' טרף בקלפי אמרינן טומאה דחויו בצבור שבת הותרה ומה שמצינו לפעמים בש"ס דכל קרבן קבוע דוחה שבת לטומאה ל"ד והביא כמה ראיות לזה דשבת הותרה וטומאה דחיי' וחידוש על העט"ח שלא הביא מהתשב"ץ ואם כי המעיין בגוף תשו' הרשב"א סי' תרפ"ט לא כ' כלל לדמות דין שבת לטומאה רק שכ' דזה תליא במחלוקת אם שבת דחויו או הותרה ואם נימא דהותרה שוחטין לחולה וכדרך שאמרו בטומאה למ"ד הותרה. הרי שלא כ' דאי נימא שבת הותרה מוכרח לומר דגם טומאה הותרה. רק דכ' דאי נימא שבת הותרה יהי' פירושו כמו בטומאה למ"ד הותרה דא"צ לאהדורי אטהרה. אבל שפיר י"ל דשבת הותרה וטומאה דחוי'. וכנראה שהתשב"ץ לא ראה גוף תשו' הרשב"א. שהרי הרשב"א סיים שם וז"ל וכמדומה שהלכה כמ"ד דחוי' הוא ולא הותרה מ"מ כל שאין שם נבילה אמרינן לגוי לשחוט כיון שהוא דחוי' אצלו ותדע לך שהרי שנינו בברייתא אין עושין דברים הללו ע"י גוים כו' עכ"ל ובודאי ט"ס הוא ברשב"א שם וצ"ל לא אמרינן לגוי לשחוט אך התשב"ץ כ' על הרשב"א וז"ל ואפי' לפ"ד נראה דדוקא אם מצינו נבילה אבל אם נצטרך לומר לגוי לנחר נראה שלא יאמר הרב כן דהרי שנינו כו' א"א לעשות דברים הללו ע"י גוים ולפי"ז קשה כו' עיי"ש הרי שלא ראה כי הרשב"א כ"כ בפירוש, אך עכ"פ על מ"ש הרשב"א דהלכה כמ"ד שבת דחוי' וקושייתו חזקה מש"ס הנ"ל. והנלפע"ד בזה עפמ"ש בספרי תשו' מ"ש לחלק בין מצות שהם רק חובת גברא שאסור לו לעשות הדבר ע"כ בהזדמן לפניו באיזה דבר מצוה שמחויב לעשות הדבר אז הל"ת כמאן דליתי' דמי ואינו בגדר דחוי' דאיך אפשר לומר אסור עלי' כיון שהוא מחויב לעשותה והם שני הפכיים בנושא א'. משא"כ היכא שיש בהל"ת גם אסור חפצא כמו טבל וחדש ודומיהן אפי נזדמן במקום מצוה והוא מחויב לעשותה מ"מ על החפץ הי' שם איסור והמצוה אינו מוטלת על החפץ. ע"כ מוכרח לומר עשה דוחה ל"ת. ועיין בש"ך יו"ד סי' רל"ח בנשבע שלא יאכל נבו"ט וחלה חולה שי"ב סכנה שמותר לו לאכול מ"מ צריך התרה דאע"ג שמותר לו לאכול מ"מ נבילה הוי. וע"כ שפיר קאמר הש"ס ביומא דשבת הותרה בצבור דכיון דחובה עליו להקריב א"כ לא נוכל לומר דיש עליו אסור מחמת שבת דהרי הוזהר לעשות ההקרבה וע"כ גם בתמיד של ע"ש כיון דמצוה עליו להקריב האברים שנשארו דא"א כעת לעשות בענין אחר ודאי דחי שבת ול"ש לומר להא לא אשתראי דהא טעם א' לשניהם משא"כ בטומאה דהוי אסור חפצא ג"כ דזה נשאר על החפץ והוי רק דחוי' וע"כ לא הותרה רק בשבת ולא בע"ש. ומעתה כ"ז היכא דא"א באופן אחר דאז הותרה לגמרי כחול ממש אבל היכא דאפשר בע"א י"ל דבאמת דחוי' דהרי לא הותרה שבת רק במקום שיש פ"נ אבל היכא דאפשר בע"א ל"ה פ"נ. ומיושב היטב דברי הכ"מ הנ"ל דכ' דשבת דחוי' אצל פ"נ כמו בטומאה דזה רק לענין אי צריך לאהדורי אטהרה וזה תליא בדין טומאה דחוי' או הותרה וזה באמת כוונת הרשב"א דמתחילה בא לומר דשוה לטומאה לענין אי צריך לאהדורי אטהרה ולזה קאמר דהלכה כמ"ד דחוי' וצריך לאהדורי אטהרה וזה י"ל בכונת הר"מ שהביא הרא"ש שם אחר שהביא הראי' דגם אסיר דרבנן אסיר להאכילו והק' לו נימא דכל האסורין הותרו וחי' דבשבת המאכל מותר אבל בנבילה המאכל עצמו אסור והיינו דעדיין נשאר אסור חפצא וע"כ אסור שבת קיל דכ"ז שא"א לעשות בהיתר גמור שבת הותרה לענין פ"נ שהקב"ה שהזהיר על מצות שבת הוא צוה לחללו לצורך פ"נ וטוב יותר מלעבור אפי' על אסד"ר שי"ב אסור חפצא ומיושב קו' המחה"ש ובזה יתפרש ג"כ לשון הראב"ד שהביא התשב"ץ שם שהביא על שאלה זו וז"ל שזה החולה איזה אסיר עומד לפניו ומעכבו ודאי אסור שבת לא אסור נבילה תדע שאלו לא היתה שבת מי היינו מבקשין נבילה להאכילו לא כ"א שחוטה וכיון שכן כו' ששבת היתר גמור לא אסור אחר ולפיכך מתירין לו אסור שבת [ועיי"ש בתשב"ץ שסיים ע"ז וז"ל ואעפ"י שהשאלה היתה אם נאמר לעכו"ם לנחר לו והדבר פשוט מהתלמוד שאין לומר לגוי לעשות דברים הללו רצה הרב ז"ל ללמוד היתר אפי' אם הנבילה מצוי'. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תרצ"א שהאריך שם הקו' זו על הראב"ד דאין עושין ע"י עכו"ם והעלה ג"כ תי' זה והרי התשב"ץ רמז זאת במלות קצרות] והביא שם שהר"ן ז"ל תמה על הראב"ד דהא אין אסור שבת עומד לפניו יותר מאסור נבילה שאם ל"ה אסור נבילה מעכבו הי' אוכל אותה ותי' התשב"ץ ע"ז כיון שזה החולה לכל דרכיו מחללין השבת שאפי' מצאו נבילה צריך לבשלו וכן הותר להדליק לו את הנד ומגו דהותרה שבת לשאר צרכיו הותרה לענין שחיטה דלגבי פ"נ סלקה תורה קדושת שבת והחזירתו חול עיי"ש. [וברא"ש יומא הנ"ל הביא בשם הראב"ד בעצמו דברים הללו] וע"כ יפה אמר הראב"ד שאיסור שבת עומד לפניו עיי"ש. ועדיין לא הונח לי בתי' זה דאכתי ק' עליו מש"ס זבחים הנ"ל דלסברתו דשבת הותרה נימא להא אשתראי ולשחיטה ל אשתראי כיון שיכול להאכילו נבילה. ולפמ"ש דברי הראב"ד נכונים מאוד וכונתו דכיון דבהמה זו אינו עומד לפניו רק אסור שבת המעכבו דזולת זה אין עלי' שום איסור ואם ל"ה שבת כלום היינו מבקשין נבילה והנבילה המצוי' יש בה אסור חפצא שהי' רבוע עלה מקודם וכיון שאיסור שבת הותר לו היתר גמור ומצוה לחללו לא נשאר עליו שום רושם אסור ע"כ שוחטין לו ולא נאכילו נבילות וז"פ ונכון. אמנם לטעמו של הר"ן שהביא המג"א שם משום דבנבילה עובר על כל זית וזית כ' המחה"ש שם דלדידי' י"ל דבאסד"ר מאכילין ואין שוחטין לי ולדעתי ג"ז אינו מוכרח דהרי התשב"ץ בסי' הנ"ל הקשה על הר"ן דא"כ נתת דבריך לשיעורין שאם החולה הזה א"צ אלא לכזית דלא עבר אלא חד לאו היינו מתירין לו אסור נבילה. וגם רוב חולים אפשר להשקותם מעט מעט פחות מכשיעור וליכא ריבוי לאוין וצריכין אנו להכניס טורטני אימת נאכילו נבילות ואימת נאכילו שבת ואין זה מדרכי התורה ולדרכינו יבא על נכון דבאמת י"ל דגם הר"ן ס"ל שבת הותרה רק בכדי ליישב קו' על הראב"ד דגם אסור נבילה עומד לפניו והותרה ע"כ תי' דבנבילה כיון שהאסור על כל זית והרי החולה א"צ לכל הבהמה רק זית א' או כמה זיתים והנשאר עומד באסורו ל"ש לומר הותרה משא"כ בשחיטה דאחר שישחוט פ"א לצורך החולה אף אם לא יצטרך החולה רק לזית א' עכ"פ לא ישאר עוד שום אסור על הבהמה ע"כ הותרה לגמרי וא"כ גם להר"ן באמת אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן [ועיין ישוע"ק סי' שכ"ח שהק' ג"כ על הר"ן ופי' לשי' ג"כ דהר"ן ס"ל הותרה] באופן דלכל הפוסקים טוב יותר לחלל שבת מלהאכילו אסד"ר. והא דאין אומרין לגוי לנחור או לעשות מלאכה כמבואר בש"ס טעמא אחרינא איכא כמ"ש הרשב"א וכל הפוסקים שלא יתעצלו:

אמנם לנדון שאלתו אם למלוח עבורו או להאכילו דם שבשלו אם כי בס' ע"נ פ' ראה מבואר דזה תליא בדין אם מאכילין אסד"ר דהא הביא ראי' דמחללין שבת שלא לעשות אסד"ר מסוגיא דשוחט בשבת דמוקי כגון שהי' חולה והבריא ואי נימא דאסור למלוח עבור חולה בשבת אכתי ה"ל מוקצה עיי"ש אמנם מסתימת דברי הפוסקים משמע דאסור למלוח וכן משמע לשון הרא"ש ביומא שם שכ' וז"ל אבל אם החולה צריך לאכילה לאלתר והנבילה מוכנת והשוחט מתאחר כו' מאכילין אותו הנבילה ואין ממתינין לשחיטה הפשט ובישול עיי"ש ולא חשיב גם מליחה בהדייהו והל"ל הפשט מליחה ובישול. וע"כ דא"צ מליחה וכן מדברי התשב"ץ הנ"ל דחשוב חילול שבת בבישול והדלקת הנר ולא חשוב מליחה וכן שאר הפוסקים לא הזכירו היתר מליחה. ע"כ דל"ד מליחה לשאר אסד"ר וטעמא רבה יש לחלק ביניהם עפמ"ש למעלה לפרש דברי הראב"ד במ"ש שאסור שבת עומד לפניו ולא אסור נבילה והיינו כיון שאין על הבהמה זו שום אסור חפצא רק אסור גברא מחמת שבת משא"כ על הנבילה דארי' דאסורא רבוע עלה ואלו ל"ה שבת ל"ה מאכילין אותו נבילה. וא"כ כ"ז בשתי חתיכות דאז אמרינן דהחתיכה שרבוע עלה אסור נבילה כאלו אינה דהא בחיל ל"ה מאכילין אותו ממנה וכאלו אין לפניו רק הכשירה ואסור שבת הותרה משא"כ כשיש לפנינו חתיכה א' ורבוע עלה אסור דם רק שנוכל לתקנה ע"י מליחה וחילול שבת א"כ למה נאמר דאסור שבת מעכבו אדרבה האסור דם הוא העומד לפניו ומעכבו, והרי מחמת פ"נ הותר או נדחה לפניו האסור דם ואיך נחלל שבת ע"ז הא שוב א"כ פ"נ כיון שמותר לו לאכול החתיכה כמות שהוא וז"ב ופשוט. ובזה מיושב קו' הפוסקים שהק' מש"ס דיומא שם גבי מי שנשכו נחש כו' וגוזזין לו כרישין [מן המחובר] וא"צ לעשר דברי ר' ראב"ש אומר לא יאכל עד שיעשר וקיי"ל הלכה כר' מחבירו הרי דאף דמעשר ירק אינו אלא דרבנן ותיקון מעשר הוא דרבנן וגם במעשר יש בו ריבוי זיתים ואפ"ה לא יחלל שבת באסד"ר לתקן המעשר ולמה כאן שוחטין שלא להאכילו נבילות הא תרווייהו דאו' כמו במעשר ירק דתרווייהו דרבנן ואפ"ה קיי"ל דא"צ לעשר והוא קו' עצומה. ולפמ"ש הדבר נכון דשם כיון דחתיכה א' הוא דהוא טבולה למעשר ואם צריך להאכיל החולה חתיכה זו אסיר טבל הוא העומד לפניו תחלה ומעכבו וכיון שהותר לצורך החולה שוב אין כאן פ"נ וא"צ לעשר משא"כ בשחיטה ונבילה דשתי חתיכות הן וחשבינן חתיכת הנבילה כאלו אינה ואסור שבת הוא העומד לפניו להכשירה ודו"ק. – עוד יש לחלק ע"ד הפלפול דבלא"ה הק' הר"ן דאיך שוחטין לו דהא נבילה אסור לאו ושבת אסור סקילה ומאכילין אותן הקל ל"ל בזה עפמ"ש התוס' פסחים מ"ו דאי נימא הואיל בטלת כל מלאכת שבת דחזי לחולה שיב"ס ותי' דחולה שיב"ס לא שכיח וא"כ כאן שיש לפנינו חולה שיב"ס אף דיכול להאכילו נבילה מ"מ שוב שייך לומר הואיל ואלו ל"ה כאן הנבילה הי' מותר לשחוט ושוב אין בשחיטה זו רק אסד"ר כמ"ש התוס'. וכ"ז שייך בשתי חתיכות י"ל הואיל אבל בחתיכה א' שיש עלי' אסור דם וצריך למלחו דא"א לומר הואיל ואם ל"ה חתיכה זו הי' מותר למלוח שפיר י"ל דשבת חמור יותר. וגם לפמ"ש התשב"ץ שם בסוף התשו' בישוב הו' הנ"ל מיומא דל"ד לטבל דטבל עומד לתקן ואלו הי' חיל הי' חוזר להיתר ע"י תיקון ומפני פ"נ התירתו התורה כו' והחולה אוכל היתר אבל נבילה א"א לה שתהי' שחוטה אלא כשתסרח כו' אבל בעודה ראוי' לגר אין לה תיקון לא בחול ולא בשבת והוי כאינה לפנינו כלל דארי' דאסורא רבוע הלכך נשחט לו כאלו ל"ה לפנינו אלא תרנגולת זאת עיי"ש שפי' בזה ג"כ דברי הראב"ד שאסור שבת עומד בפנינו. וא"כ ממילא בנ"ד לענין מליחה דומה ממש להא דטבל כיון שבחול יש לה תיקון ע"י מליחה ואחר שהתורה התירה מפני פ"נ הוי כאלו כבר מתוקן ולמה יחלל שבת ע"ז אפי' באסד"ר. ידידו:

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה