שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה ס
תשובה מאהבה לכבוד ידי"נ הרב הה"ג חריף ובקי מו"ה מענדיל נ"י האבד"ק האמאר יע"א.
אחד"ש ושלום תורתו מכתבו היקר השגתי ואם אמנם כי סבבוני טרדות רבות. והשאלות באו ברוב ענין ולא הי' הזמן מסכים אפי' לקרותם עכ"ז למען אהבתו לקחתי לי מועד לעיין בדבריו ולהגיד דעתי עפ"י דתוה"ק:
שאלתו בכפר א' הסמוך לקהלתו הי' להם מנין קבוע. שהתפללו בחדר המושכר להם מהגבאי שלהם והי' להם ס"ת בשותפות. לימים נתעורר איזה מריבה בין הגבאי ובין איש א' מהמנין. והאיש ערך נגד הגבאי למשפט העונש בערכאות. והי' הוצאות לשניהם. אח"כ השתדלו העדים הקרואים לתווך ביניהם. ונגמר ביניהם שהגבאי יתן אר"כ לעניים שלא ילכו להטערמין. אח"כ הסכימו לעשות גבאי אחר. והגבאי הראשון עם עוד איזה אנשים הסכימו להתפרד זמ"ז והגיד להגבאי החדש שיבחור לו הברירה אם הוא ישלם השכר דירה וישארו בשם. והם ישכרו דירה אחרת או שילכו משם. והוא ישאר במקומו. והסכים הגבאי החדש לשלם השכר דירה. והגבאי הראשון שכר דירה אחרת. אח"כ לקח הס"ת משם שלא בידיעת המנין והגבאי השני עשה שטראף קלאגע והי' הוצאות ולקח בחזרה הס"ת והגבאי הראשון שכר ס"ת אחרת. וכעת עשה הה"צ מאנטיניע שלום ביניהם שיתפללו ביחד ובאופן שיעמדו לר"ת בענין ד"מ ויקוב הדין ביניהם ועתה תובע הגבאי ראשון הוצאות שגרם לו מקלאגע ראשונה. ומה שנתן אז אר"כ הי' רק שלא יצטרכו העדים לעמוד על הטערמין ולא הי' מדובר כלל מהוצאות. והשני אומר שהכל הי' בכלל הפשר. שנית תובע שכר דירה באשר הי' מוכרחים להפרד מחמת מריבה. ובפרט שהגבאי השני הסכים בפי' לשלם לו. והשני אומר. כי לא גרשו אותם וה"ל להתפלל ביחד. גם תובע השכירות מה שנתנו עבור הס"ת. והוא השיב כמו על שכר הדירה. גם תובע הוצאות מהקלאגע השני' שעשה אודות הס"ת. ע"כ תורף טענותיהם. וכת"ה האריך בזה ובקש מאתי להגיד דעתי בזה עפ"ד תוה"ק:
תשובה. הנה מ"ש כ"ת שהוא מקובל מהרב הגאון המנות האבד"ק סטאליסלאב ז"ל שהי' רגיל לפסוק בתובע בערכאות שעפ"י הדין א"צ לשלם הוצאות לתובע כמבואר בחו"מ סי' י"ד ואמר הוא דזה דוקא מקלאגע הראשונה אבל אחר שנודע להנתבע שהתובע הלך בערכאות. מחויב לשלם ההוצאות שנעשו אח"כ דהנתבע גרם לעצמו דה"ל לתבוע את התובע לד"ת. וכ' כי כן שמע מכמה רבנים. – ידע כ"ת אם הוא קבלה בידו לא נקבל. לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי והוא טעות גמור. כי מבואר בש"ע שם להיפוך. דגם להי"א דאם סירב הנתבע לעמוד לד"ת מחויב לשלם להתובע הוצאותיו מ"מ סיים הרמ"א ובלבד שיעשה ברשות ב"ד. הרי דאפי' אם התובע תבע אח הנתבע לד"ת והוא סירב לדין עמו מ"מ כל שהב"ד לא נתנו לו רשות לילך בערכאות אילו מחייב הנתבע לשלם לו מכ"ש היכא שלא תבעו כלל לד"ת, איך נאמר שמחויב הנתבע לשלם משום שלא תבע הוא את התובע לד"ת. ואפי' אם התובע תבע לד"ת והנתבע מסרב כ' הנה"מ שם דא"י הב"ד ליתן לו רשות אלא א"כ יודעים שמגיע לו החוב בבירור ואם א"י הב"ד בבירור אפי' אם נתנו לו רשות ל"מ. וכן מבואר בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קע"ב באמצע התשו' דאפי' ב"ד שבעיר אין להם כח ליתן רשות לילך בערכאות אם לא שנתברר להם שחבירו רוצה לגזול אותו ול"מ למיכפוי'. וכן מבואר בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' ר"צ ובח"ד טו"ר השלישי עיי"ש. אבל בלא תבעו התובע כלל לד"ת מה"ת לחייב הנתבע זהו טעות גדול. אמנם בנ"ד שהנתבע תובע הוצאות מהתובע שגרם לו ע"י ערכאות בזה יש מקום לחילוק זה כיון דבלא"ה הביא הרמ"א חו"מ סי' שפ"ח דאין לו דין מוסר כיון שנתכוין להציל את שלו. ובש"ך שם ס"ק כ"ו הביא בשם מהר"מ לובלין שכן הלכה. והש"ך שם השיג עליו דהוא רק סברת יחיד הוא הר"א מטולא במרדכי ס"פ הגוזל בתרא. ואיך יכריע נגד מהר"מ ב"ב דלא הי' בדור כמותו. וגם הביא בשם מהרש"ל שאין לפסוק כהר"א מטולא לענין פטור ממון – בזה יש מקום לחלק דזה דוקא הוצאה ראשונה מחויב לשלם להנתבע. אבל מה שהוציא הנתבע אח"כ על עסק זה א"צ להחזיר לו דהוא הפסיד לעצמו במה שלא תבע את התובע לד"ת. והוא נלמד מענינו דהרי אם הנתבע מסרב לד"ת ועשה שלא כדין מ"מ אינו מחויב לשלם להתובע הוצאות כל שלא עשה ברשות ב"ד כנ"ל. א"כ ה"ה אם התובע משה שלא כדין והלך בערכאות די לחייבו בהוצאה שהי' הנתבע מוכרח לעשות חבל הוצאה חדשה י"ל דאינו רשאי לעשות שלא ברשות ב"ד וה"ל לתבוע את התובע לד"ת. ואין לחלק ולומר דשם אף שלא טוב עשה הנתבע במה שסירב לד"ת. אבל עכ"פ לא עשה מעשה רשע. משא"כ כאן בתובע שהלך בערכאות ונקרא מסור. אבל ז"א דהרי גם מהרש"ל לא כ' רק דאין לפסוק כהר"א מטולא לענין פטור ממון – אבל לענין דין מוסר ודאי יש לפסוק כהר"א מטולא דאין לו דין מסור ומלבד זאת. לדעתי גם דעת הר"א מטולא לאו יחידאי הוא. תה"ל מצאתי בתשו' מהר"מ ב"ב בעצמו בסי' שמ"א הביא תשו' ר' חיים חפץ זהב ז"ל. דאם לא נתכוין להלשין עליו רק להציל את שלו ול"ה יכול להמתין מדחיית ב"ד שלו אפי' אם בא הפסד לשמעון עי"ז אין חיוב ממון בזה לראובן ופטור בלא שבועה עיי"ש. וחידוש הוא שהש"ך ז"ל לא הביא תשו' זו. ועכ"פ יש לסמוך ע"ז לענין הוצאות שעשה הנתבע אח"כ ואולי על אופן זה הסכימו הרבנים. ונרויח בזה ליישב מה שהקשה כ"ת בעצמו טל הרבנים הנ"ל מסי' תי"ח ס"ח בהניח גחלת על בגדו של חבירו ונשרף חייב שאינו חושש לסלקו כיין שנודע שחבירו חייב לשלם לו. הרי שאף שהי' יכול לסלק הגחלת מ"מ מחויב לשלם לו. ואיך נחייב הנתבע בהוצאות משום שלא תבע לד"ת ודבריו נכונים בזה אבל לענין הוצאות שעשה הנתבע אין שום סתירה מזה דשם לא עשה הניזק שום מעשה הגורם להיזק וכל ההיזק בא מהגחלת שהניח חבירו והניזק הי' בשוא"ת. משא"כ כאן שהנתבע עשה הוצאה חדשה. מה שהי' יכול להציל ע"י שיתבע אותו לד"ת. וע"ז אוכל לומר אם קבלה הוא נקבל. ואם לדין יש תשובה. דהנה בתשו' הרדב"ז סי' הנ"ל הי' המעשה שדיין א' נתן לו רשות לילך בערכאות והוצרך הנתבע להוציא הוצאות ושחדים ולא הועיל ולקח ממנו המעות. ואח"כ נתברר שהדין עם הנתבע והחזיר לו מה שלקח והנתבע תובע ההוצאות מדין מסיר ומסיק שם דאם הי' מתברר למפרע שהדין עם ראובן התובע הי' פטור מכל הוצאות שמעון דמ"ל הי' לך לפרוע לו ביון שהדין עמי ואתה הפסדת אנפשך. אבל כאן שנמצא למפרע שהדין עם הנתבע נמצא שהי' צריך להוציא הוצאו' להנצל ממנו וחייב לשלם לו כ"מ שהפסיד בעדים עיי"ש. וזהו חילוק נכון מאוד. וגם תשו' מהר"מ ב"ב הנ"ל ג"כ הי' באופן זה כיון שהוא פ' שם שהדין עם ראובן וי"ל שע"כ לא הביאו הש"ך דהא שם מיירי שעדיין לא נתברר הדין עם מי ואפ"ה פטור להר"א מטולא עיי"ש. ומעתה הדין פטור שכאשר נתברר שהדין עם הנתבע מחויב לשלם להנתבע גם הוצאות שעשה אח"כ כמבואר בלשון הרדב"ז הנ"ל דהרי התובע תבעו לד"ת ודיין א' נתן לו רשות לילך בערכאות ואפ"ה צריך לשלם לנתבע אך אם נתברר אח"כ שהדין עם התובע אז י"ל שאינו מחויב לשלם להנתבע רק הוצאה ראשונה מהקלאגע כיון שלא תבעו לד"ת. אבל הוצאה שעשה הנתבע אח"כ א"צ לשלם לו דהוא הפסיד לעצמו. וממילא יצא לנו מזה בנ"ד שלא נוכל לומר שהדין עם התובע דהרי התביעה לא הי' כלל בדין ממון רק בזיון וכדומה ודאי מחויב לשלם להנתבע כל הוצאות. ואדרבה כ"ע מודים בזה דהא לא הי' להציל את שלו ונקרא מסור לכ"ע כמבואר בריב"ש סי' פ' הובא בסמ"ע סי' שפ"ח ס"ק ט"ז בא' שביזה החכם ונתן העונש לשר העיר דהוי קרוב למסירה ע"כ פשוט דמהקלאגע מהמריבה שהי' ביניהם מחויב לשלם כל הוצאות. ורק שמחויב הגבאי לברר שלא נכנסו ההוצאות בכלל הפשר הראשון שעשו העדים. ואם לא יברר זאת אפי' יאמרו העדים שלא דברו כלל מעסק ההוצאות אנן סהדי שבודאי מחלו זל"ז לגמרי דאין סברא כלל לומר שהפשר הי' שעבור אר"כ שיתן לעניים לא יעמוד על הספרמין. ועוד ישלם לו התובע הוצאות. והיכא דאיכא אומדנא גדולה כזאת מבואר בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' מ"ה ובקצוה"ח סי' י"ב דמהני מחילה גם בלב אפי' לא אמר בפירוש ואפי' אם הפשר הי' בלא קנין מ"מ כיון שקיים כפי הפשר וסילק האר"כ נתקיים הפשר ושוב א"י לחזור כמבואר בתשו' מהרשד"מ חו"מ סי' י"ג:
ובדבר הטענה השני' משכר הדירה והס"ת איני רואה בזה שום ממש. דכאן ששכרו מתחילה הדירה בשותפות מבואר בסי' שט"ז ס"ב דא"י לכופו לחלוק ולא להושיב אחר במקומו. ואף להמחבר בסי' קע"א דשייך חלוקה בדבר השכור לזמן מ"מ כ"ז שלא חלקו כ"א בשלו הוא משתמש אפי' נשתמשו כך כמה שנים כמבואר בחו"מ סי' קע"א ס"ח. וכן לענין הס"ת אפי' לא הי' להם רק חלק קטן יכול להשתמש בכולו כמבואר שם במחבר לענין ס"ת דאי"ל השתמש אתה יום ואני יום שהרי א"ל בכל יום אני רוצה להשתמש. ואף דמבואר שם במג"א דיכולים להפרד ולחלוק. אבל פשוט דכ"ז שלא חלקו אין להם שום טענה לשלם להם שכירות. ומה שהגיד לגבאי השני משכר הדירה מ"מ כיון שלא באו לפני ב"ד ולא התרו בהם הב"ד לחלוק או לשלם אין להם שום טענה. ומה שהבטיח לו הגבאי השני לשלם ג"כ אין בו ממש שלא הי' בידו לחייב את כל הקהל. ומכיסו לא הבטיח לשלם לו וגם שלא הי' שום קנין בדבר ע"כ איננו רואה בזה שום טענה לחייב אותם. זולת על ההוצאה שגרם לו במה שתבע ממנו הס"ת וכיון שבאמת הי' לו ולחביריו חלק גדול בזה הס"ת. א"כ שלא כדין גרם לו הוצאות דה"ל לתובעו בד"י וכמ"ש הרדב"ז הנ"ל ומחויב לשלם לו כל מה שיברר בעדים שגרם לו. זאת ראיתי להשיבו וע"ד הד"ת השני. כבר ראה כ"ת כל הפוסקים המדברים מזה והדין עמו. ואני עמוס הטרדות נוסף ע"ז חלישות כחי ה' יחזקיני ויאמציני לתורתו ועבודתו לזאת לא השבתי ע"ז ואתו הסליחה בזה והנני ידידו הדו"ש: