שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה נט
חדות ימים ושנות עולמים לכבוד ידיד ה' וידי"נ הרב הצדיק המופלג בתורה ויראה בנש"ק כקש"ת מו"ה בנימין זאב (זצלה"ה) ולהאנשים המסתופפים בצלו המופלגים חסידים ויראי ה' הרב דוב בערל והר' חיים מאוזיראן.
אחד"ש ושלום תורתכם כמשפט. המכתב מהרב הידוע אודות השו"ב ר"י הי' למראה עיני. וכאשר ראיתי כן תמהתי על ת"ח גדול כמוהו איך הפך עורף על האמת ופיו מלא תוכחות מוסר. ותוכן כונתו להביא מורך בלבבכם. יען כי ידע דרככם להרחיק מכל שמץ פסול א' מני אלף. אולי ימצאו דבריו קן בלבכם לבלי לאכול משחיטת ר"י אשר באמת חף הוא מכל פשע ועולתה לא נמצא כאשר כבר השבתי לכם באריכות עפ"י דתוה"ק רק משנאתם וקנאתם רוצים להטיל דופי על איש אשר לא חמס בכפיו. למען יתעו לב העם לאמר כי גם השו"ב ר"א לא נופל ממנו בושני מכם חסידים ופרושים אשר תאמינו לדברים כאלה. מי הוא זה הבא לרדות אתכם בתוך בתיכם. מי שמוהו לשופט בעירכם לחקוק חקי עמל ואון. ממש כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש. ומה יעשה השו"ב העני הזה המכלכל את ביתו בלחם צר ומים לתן. אם הוא יעביר קול במחנה השברים אשר יש עליו איזה חשש בודאי יוציאו בלעו מפיו. ואם לא תעמדו לימינו להחלץ חושים נגדו. מיד מי בלעדיכם דמו יבוקש. ובגוף הדין אם כי אין מקום להתוכח בזה כי כל דבריו רוח תזרם וסערה תפיצם. אך למען לא יאמר כי תרץ במכתבו זה מוכרת אני להראות לו כי אך משנאתו דבר כדברים האלה:
והנה עיקר טענתו כי ר"י עבר על לאו דלא תענה אתר אשר העיד על השו"ב ד"א שהסרכא היתה מלאה דם והעדים העידו אשר אחר שרחץ ר"א הסרכא ל"ה בה דם. בזה אני רואה כי דק בעלילה בא עליו כי ראיתי במכתב הרב בעצמו מן ה' קדושים תרמ"ו שלא סמך על העדים אלו רק לסניף וכ' שם שהם אנשים המוניים רק מחמת המנהג שמקבלים עדות מכל אדם רק שהוא מוחזק בכשרות. ודברים אלו מרפסן איגרא ואין להם ביאור. כי ממ"נ אם הם באמת מוחזקים בכשרות למה הוצרך להביא ממנהג הלא מקרא מלא הוא עפ"י שנים עדים יקום דבר. וכי נאמר בתורה שיהי' ת"ת דוקא וע"כ דהי' נראה לו שעפ"י התורה אינם ראוים לעדות. מאין לו המנהג להכשירם. ועיין בתשו' ח"ס אהע"ז ת"ב סי' נ"א דבזמנינו אין השליח נאמן לומר בפ"נ מפני שרוב העולם נכשלים באסור רבות ואסור גילוח זקן עיי"ש. הרי דאינו מועיל לו שום מנהג להתירו. וחוץ לזה הלא העדים הללו לא אמרו שיודעים בבירור שלא הי' דם אחר שרחצו הסרכא. רק אמרו שאחר שרחצו הסרכא לא שמעו עוד שום וויכוח ביניהם. וזה לא מקרי הכחשה כלל דלא שמענו אינו ראי' כמבואר בב"ש אה"ע רס"י מ"ז. וי"ל שהגיד לו בלחש. ומ"ש הרב מבארשטסוב דכיון דהי' במעמד א' ולא ראו ה"ל כאומר לחבירו לא ראית וה"ל הכחשה וציין זאת מהגה"מ והטור והר"מ ואני איני בוש לומר שאני זוכר זאת מהרמ"א חו"מ סי' כ"ט ובא"ע סי' קנ"ב הביא זאת בשם הפוסקים הנ"ל. אבל באמת אין ראי' משם לכאן דאינו דותה שמיעה לראי' לענין זה כמבואר בתשו' יהודה יעלה סי' דדוקא בדבר שנראה בחוש הראות ועמדו כולם ביחד אם ראה א' בודאי גם השני היו מחויב לראותו והוי הכחשה. משא"כ בחוש השמיעה י"ל שהשני לא שמע כי כח השמועה של הראשון חזק יותר או לפעמים מפני היסח הדעת אינו שומע ול"ה הכחשה כלל. וכ"כ הראב"ע בפ' שמות בפ' ויסתר משה פניו וז"ל ושער העין משער השמים כו' לא כן שער האזנים כו' והיד. וזה מבואר בט"ז יו"ד סי' ל"ט סק"ב שכ' לענין בודק שמצא סרכא והשני לא מצא לא ראינו אינו ראי' אף ששניהם משמשו במקום א' וע"כ דחוש המישוש משתנה לפי האדם. וי"ל דהשני לא הרגיש וכן ממש כח השמיעה. ומכ"ש באנשים המוניים אשר לא ידעו ולא יבינו בעסק זה ודאי י"ל שלא הי' מדקדקים כלל לשמוע אחר הרחיצה את הסרכא אם הי' איזה הכחשות ביניהם בזה. כמבואר במהרי"ק שורש ל"א ובתשו' הרא"ש ובתשו' מהרשד"מ סי' נ' בשני דיינים אומרים כך הי' ושני אנשים מבחוץ אומרים שלא הי' כך הדיינים נאמנים שהם מדקדקים יותר. ומהגם דכאן יש להשו"ב עוד עד המסייע שהרי גם הרב אומר כן הוא הרב המו"ץ הזקן ז"ל שהעיד ג"כ בתו"ע שראה גם אח"כ בשורש הסרכא שהי' מלא דם. ואיך נחשוד ח"ו לאיש זקן מורה הוראה בישראל אשר עיני כל העדה בו תלויות לסמוך על הוראתו. לומר אשר העיד שקר ח"ו ועכ"פ איכא תרי ותרי. וכי שני אנשים המנויים יהי' נאמנים יותר מהרב והשו"ב ולא תהא כהנת כפונדקות. וכיון דבשתי כתי עדים המכחישין זא"ז כל אחד בא בפ"ע ומעידה דמוקמינן כ"א בחזקת כשרות כמבואר בחו"מ סי' ל"א. א"כ אנו מחויבים לתרץ דבריהם שלא יהיו מוכחשים וע"כ נאמר שהאחרים לא שמעו ואפי' בד"נ לחיוב אמרינן לתרץ העדים כמבואר בש"ס ועיין בט"ז יו"ד סס"י ל"ז וגם אפי' במכחישים בבירור מבואר בתשו' מהרשד"מ הנ"ל דבתו"ת המכחישים אם הי' סרכא המטרפת יש לאסור הבודק שהכשירה. רק שצדד להקל בנידון שלו משום שיצא בהיתר. וגם שהי' ס' שמא הי' ריאה אחרת. מה שאינו שייך בנדון שלנו ועיין בתשו' הריב"ש סי' קי"ג בשני בודקי הקהל שבדק א' והכשיר והשני מצא סרכות תלויות בצלעות. והראשון הלך וקרע הסרכות שבין הצלעות. ופסק להעביר את השו"ב ועיין בתשו' בית אפרים חיו"ד סי' ה' שכ' לפרש דבריו דאף שלא נתברר הטרפות דשמא ל"ה רק סרכא תלוי' מ"מ כיון שקרע הסרכות טרם הובאו לפני המורה ולא המתין לכך דן אותו לחשוד להאכיל טרפות במזיד עיי"ש ומכ"ש בנ"ד שכבר שלחו אחר השו"ב הישן והוא קבע הסרכות טרם בואו ודאי יש לחשוד אותו. ואם כי איניני עוסק כעת לאסור את השו"ב ר"א. אבל עכ"פ נראה שדברי המו"ץ והשו"ב כנים. ומלבד כ"ז גוף הכחשה זו אין בה נ"מ לדינא. דגם להעדים אשר לא שמעו אחר הרחיצה שום הכחשה ביניהם ל"ש בזה לומר מדשתק אודי לי' די"ל כיון שכבר שלחו אחר השו"ב הישן. ל"ה לו להתווכח עוד כי חשב בלבו שהשו"ב הזקן יברר הדבר. ומה שטרח הרב הידוע להביא מס' טוטו"ד להעביר שו"ב מחמת שהטריף שלא כדין כי כן מבואר. בתוס' חולין ס' בשם הירושלמי לא די שהם אומרים על מותר אסור. וכ"כ התב"ש וכל האחרונים. אבל אינו ענין לכאן דאדרבה נראה ממה שהשו"ב קרע הסרכא שהי' טרפה וכנ"ל. ומ"ש כיון שהראשון הי' הבודק הוא נאמן יותר ז"א דמבואר במהרשד"מ סי' מ"ז בשני בודקים שנתמנו מהקהל. אפי' מי שאינו שוחט נאמן כמו השני כיון שהקהל מסרו הנאמנות לשניהם עיי"ש:
ומעתה נבא להחשש השני שכ' הרב על השו"ב מחמת שהעלים האגרת מהרב המו"ץ שהי' בו זכות לר"א שו"ב ולא החזירו רק אחר שהטילו ח' ועבר על לא תגנוב תמה תמה אקרא עליו שהשחית דיו ונייר חנם על דברים כאלו שאין בהם שום שמץ דופי ח"ו על ר"י. מלבד אשר ר"י התנצל עצמו שהוצרך לעכב המכתב לאשר הוציאו קול אשר הרב הכשיר הבהמה. ורצה להראות מכתב הרב לעין כל. רק מבלעדי זאת אחרי שהרב המו"צ העיד באמונתו אשר ראה בעצמו שורש הסרכא מ"ד רק שבעת כתבו המכתב יצא הדבר מלבו ואח"כ נזכר והודה ולא בוש לאמר הדברים שכתבתי טעות הם בידי. וע"י טעות הזה מצא ר"א מקים להתיר האסור ואם השו"ב ר"י ידע האמת וראה אשר הוא נשען על משענת קנה רצוץ וכאשר בא המכתב לידו מה הי' לו לעשות. וכי לא טוב עשה להעלים המכתב בכדי שלא להחזיק השקר. וגם שלא לבזות ת"ח להראות טעותו לעין כל וכי לא כך עשו אבותינו הקדושים ע"ה כאמרו ותגנוב רחל את התרפים אשר לאבי'. וגם ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. ואם תוה"ק לא חסה לכבוד אבותינו גם אנחנו לא נבוש בזה. הגע עצמך במי שתובע לחבירו בשטר מזויף או פרוע. והשטר בא ליד איש א' היודע מזה שהוא מזויף האם אינו רשאי להעלים השטר בכדי להציל עשוק מיד עושקו. כן ממש בנ"ד ואפי' אם הי' בזה איזה חשש גניבה הלא החזיר אח"כ. ואף שדעת הטחו"מ סי' ל"ד דבהחזיר ע"י כפית ב"ד ל"מ עד שיעשה תשובה. הרי כ' הב"ח דדוקא במוחזק לגנב וגזלן אבל בפ"א שגנב והחזיר אפי' בכפיית ב"ד כשר לעדות וגם בהגהת א"ב שם בחו"מ בט"ז סק"ז דגם להטור דוקא באינו מחזיר הדבר בעין רק שמשלם עבורו אבל במחזיר בעין מהני אפי' ע"י כפיית ב"ד. ומהגם דאפי' הי' בזה איזה חשש מ"מ אינו משמע לאינשי שהוא עבירה. ומבואר בחו"מ סי' ליד סכ"ד דגם לעדות אינו נפסל בדבר שאינו פשוט. כ"ז לפי מפיתם אבל באמת אין כאן שום נדנוד עבירה ח"ו יאכלו עניים וישבעו כנפש ידידכם: