אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה נה

תשובה נד

שלמא רבא. לגברא רבא כבוד יד"נ הרב הגאון חריף ובקי מו"ה אברהם מתתי' חלפן נ"י מק' יאליסעוועט במדינת רוסיא.

יקרתו עם שאלתו שאלת חכם השגתי לנכון. גם ספרו היקר הנקרא בית האוצר הגיע עדי ומצאתי בו דברים יקרים נכונים להלכה:

ואשר שאל באחד שקנה ספרים מעזבון א' ונמצא כתוב על מקצתם ששייכים לאיזה ביהמ"ד. וכ"ת הראה מקום לדברי הש"ך חו"מ סי' רצ"ג דהעלה להלכה דאפי' שם המפקיד כתוב עליו יכול לטעון לקוח. והיכא דיכול לטעון לקוח א"י להוציא מהיורשים. והאריך בזה. ובקש להגיד חו"ד בזה:

הנה באמת הי' מקום לחלק דזה דוקא לענין ממון אין להוציא מיורשים. משא"כ דהוי ס' שמא הקדישם בעל הספרים לביהמ"ד או שמא לקחם מביהמ"ד וס' אסור אזלינן לחומרא כמבואר בחולין קל"ד לענין גר שהי' לו עיסה כו' דס' אסור לחומרא וס' ממונא לקולא. ואף דהרמ"א ביו"ד סי' רנ"ט ובש"ך שם סקי"ד דביורשים ל"ש ספק אסור לחומרא. עיין בתשו' בא"פ חלק יורה דעה סי' נ"ה השיג ע"ז דמה לי הוא מה לי אביה. כיון דאם הוא של הקדש הוי גזל בידו אמרינן ס' אסורא לחומרא. וגם הוא משנה מפורשת פ"ד דמע"ש מצא כלי וכתוב עליו ק' קרבן ח' תרומה מ' מעשר. ומזה הוכיח המרדכי הביאו רמ"א יו"ד סס"י רנ"ט בכ' על הכיס צדקה סמכינן אכתיבה:

אמנם בש"ס יבמות קט"ו משמע דאין חילוק בין ממון לאסור גבי ההוא גברא דאפקיד שומשמי כו' והא כן וכן הוו ובתביתא רמיין כו' דלמא אתרמויי אתרמי. ופריך ומי חיישינן שמא פיגן והתנן מצא כלי כו' הרי דהשוה ממון לאסור. ובאמת בתוס' שם ד"ה ומי חיישינן תמהו ע"ז דמה ענין אסור לממון הא י"ל דבממון חיישינן שמא פינן שלא להוציא ממון מחזקתו. ועיי"ש שתי' דנ"ל לדמותם כיון דרגילות לפנותם ואפ"ה ל"ת שמא פינן ה"ה לענין ממון מפקינן מחזקה. והנה דבריהם סתומים וצריכים ביאור דהקו' במקומה עומדת מאי ענין אסור לממון. וכי משום דבאיסור מחמירין נוציא ג"כ ממין מחזקתו:

והנראה בכונתם עפמ"ש התוס' נדה ד"ה חבר דס' הרגיל מוציא מידי ודאי אפי' לקולא. ולפי"ז הי' לנו להקל ג"כ בכתוב עליו ק' או ת' כיון דרגילות לפנותם. ועכצ"ל הטעם דמחמירים שם עפמ"ש המג"ש בכללי חזקה המובא בסוף ס' ראש אפרים אות ב' דס' הרגיל הוא רק דבר שעומד לכך ומחויב בכך כמו אשה שמחויבת לטבול ועומדת לכך וכן תבואה של טבל שעומד לעשר רק דלא ידעינן אם טבלה כבר או עישר כבר עיי"ש. וכן חולדה וברדלס שדרכן בכך תמיד הוי כעומד לכך כו'. וא"כ כאן אף שרגילות לפנותם מ"מ אינו מחויב בכך ואינו עומד עכ"פ לכך. ולכך חיישינן שמא לא פינה. והנה לענין ממון מצינו גם כן דיש חילוק בין חזקה שאינו עשוי להשתנות דמוציאין מחזקת ממון. כמבואר בתשובת הר"ן סי' ס"ו וביו"ד סי' ר"א ס' ס"ה לענין מקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטין דצריך לטבול והר"ן הביאו ראי' מקידושין ע"ט אתמר קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר ה"ה בוגרת לפנינו ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהם ואמרינן עלה נימא כתנאי מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידיהן בלא ראי' דברי ר' יעקב ר"נ אומר אם בריא הוא עליו להביא ראי' שהי' שכ"מ ואם שכ"מ הוא עליהם להביא ראי' שברי' הי' נימא רב דאמר כר"נ ושמואל כר"י. א"ל רב אנא דאמינא אפי' לר"י ע"כ ל"א ר"י התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו אבל הכא מא"ל העמד הגוף על חזקתו וקיי"ל כר"י וטעמא דמלתא משום דכיון די"ל העמד ממון על חזקתו ל"א העמד אדם בריא על חזקתו אעפ"י שעכשיו ג"כ ברי לפי שאותה חזקה עשוי' להשתנות לפי שהחולי מצוי לכך אין חזקה זו מבטלת חזקת ממון. וא"כ ה"נ במקוה אם הוחזק להתמעט שוב אינו מוציא הטמא מחזקתו. וא"ל דלא ילפינין להאי מלתא אסורא מממונא. [ונימא דחזקת ממון עדיף ולכך חזקה שעשוי להשתנות אינו מוציא מח"מ משא"כ באיסור] דהרי תלמודא מדמה להו ואמר לימא כתנאי ולא דחי לה משום דהאי אסורא והאי ממונא כו' אלמא לההוא מדמינן לה. עכ"ל הרי דלענין זה אין חילוק בין אסור לממון וכן מבואר בט"ז חו"מ סס"י ע"ה לענין מי שפרע חובו ונמצא בו מטבע מזוייפת. דכ' שם דהא דחייב בא"י אם פרעתיך היינו משום דיש עליו חזקת חיוב. ומוציא מחזקת ממון. וכיון שכבר פרע לו אף שהי' מטבע מזוייפת מ"מ אתרע חזקת חיוב. ובתשו' פמ"א ח"א סי' ס' השיג עליו דגם בזה לא נסתלק החזקת חיוב וכן לענין אין אדם פורע תו"ז כ' הפוסקים ג"כ דאף די"ל חזקת ממון מ"מ חזקת חיוב עדיף. ומ"מ כ' הטור חו"מ סי' ס"ה בשם תשו' הרא"ש לענין שטר שנפל. וז"ל וכיון שהדבר שקול המלוה אומר ממני נפל כו' מעמידין הממון על חזקתו וא"א העמד השטר על חזקתו שלא נפרע לפי שהשטר עומד להפרע, עיי"ש. הרי דכיון שהחזקה עשוי להשתנות אין מוציאין ממנו ועיין בשו"מ מה"ת ח' ס' שהק' דא"כ כל חזקת חיוב עשוי לפרוע ותי' דזה דוקא בנולד ריעותא כגון בשטר שנפל. וכדומה דאתילד ריעותא ומעתה שפיר פריך הש"ס דהא דאמרינן דלמא אתרמויי אתרמי ול"ה פי' מובהק דמה בכך כיון דיש להמפקיד חזקת חיוב שהי' מונח בכלי זו וכיון דחזינן לענין אסור דלא מחשבינן להא דשמא פינן לספק הרגיל א"כ הוי חזקה שאינה עשוי' להשתנות ועדיף מחזקת ממון ובזה מיושב לשון הש"ס ומי חיישינן שמא פינן ולא קאמר ומי חיישינן דלמא אתרמי ולהנ"ל נכון דאף די"ל דאתרמי מ"מ כיון דל"ח שמא פינן מוקמינן על חזקת חיוב דאינו עשוי להשתנות וזהו כוונת התוס' בתירוצם הנ"ל:

ובזה יתיישב לנכון סוגיית הש"ס שם דאמר אח"כ א"ל רבינא לר"א ול"ח שמא פינן אימא סיפא ר' יוסי אומר אפי' מצא חבית וכ' עליו תרומה הרי אלו חולין שאני אומר אשתקד הי' מלא תרומה ופינן ולכאורה דברי הש"ס תמוהים מאוד דהרי באמת ר' יוסי פליג שם במשנה על הת"ק ואמר דק' או תיו ודאי ל"ה סימן דשמות ב"א הם אלא אפי' כ' עליו תרומה בפירוש אמרינן אשתקד הי' מלא תרומה ופינן וא"כ שפיר י"ל דר"י ס"ל חיישינן שמא פינן דלא כת"ק וקיי"ל כת"ק דהא הלכה כר"י מחבירו ולא מחביריו כמ"ש הרמב"ם ודקארי לה מאי קרי לה ומי הכריח להש"ס לשנויי דכ"ע חיישינן שמא פינן – ולא מצינו קו' כזו בכל הש"ס להקשות מהת"ק ואח"כ מבר פלוגתי' ולפ"מ שבארתי דעיקר קי' הש"ס הוא משום דהוי חזקה שאינה עשוי' להשתנות ע"כ פריך הש"ס שפיר דאי נימא דהחשש שמא פינן אינו ס' הרגיל א"כ עכצ"ל דר"י דפליג סובר דסמכינן לקולא אפי' בס' שאינו רגיל כ"כ וא"כ ה"ה בממון נוקי אחזקה בכה"ג דהרי הש"ס מדמה אסורא לממונא וזה א"א לומר כן כלל דהרי מבואר בש"ס ב"מ זיין לענין שטר שנפל שכ' בו הנפק דלרבנן לא יחזיר דחיישינן לפרעון ור' יוסי אומר ה"ה בחזקתו דל"ח לפרעון ואף דקאמר שם איפוך עיין בש"ך חו"מ סי' ס"ה ס"ק ל"ב דהרמב"ם פ' כר"פ שם דאמר לעולם לא יפיך הרי דאפי' בשטר שנפל דלרבנן הוי חזקה העשוי להשתנות כמ"ש הטור הנ"ל בשם תשו' הרא"ש ואפ"ה ר"י לא חייש לפרעון ואיך יחליף שיטתו בכאן וע"כ דס"ל לר"י דחשש שמא פינה עדיף טפי דודאי לא יעמוד לעולם בכלי זה ודמי למ"ש המג"ש הנ"ל לענין חולדה וברדלס כיון שדרכן בכך הוי כעומד לכך. ולכך סמכינן ע"ז אפי' לקולא משא"כ בחשש פרעון דיוכל להיות שלא יפרענו לעולם. וא"כ למה נאמר דת"ק פליג על ר"י בסברא זו וס"ל דל"ח שמא פינה ולענין פרעון ודאי פ' כחכמים דחיישינן לפרעון ונשוה ביניהם פלוגתא רחוקה דלת"ק חשש פרעון עדיף ולר"י שמא פינה עדיף ובמה פליגי ע"כ תי' הש"ס דבאמת גם ת"ק מודה דחיישינן שמא פינה מטעם הנ"ל דהוי כעומד לכך ורק דהת"ק ס"ל דא"א דפינה מיכפר הוה כפיר ור"י ס"ל אימור אשתלויי אשתלי או לפנחי' שבקי' ודו"ק:

נחזור לענינינו דלפי"ז הא דמדמה הש"ס אסורא לממון הוא רק להס"ד דל"ח שמא פינה אבל למסקנא דעכ"פ לכ"ע הוי חזקה העשוי להשתנות דעומד להפנות רק דלענין אסור ס"ל לת"ק דא"א דפינה מיכפר הוה כפיר אבל עכ"פ אין להוציא ממון מכח זה ולכך לא הוציאו שם השומשמין בלא סי' מובהק. ובזה מיושב פסק הש"ע חו"מ סי' קע"ו סכ"ט לענין שותפים דאפי' שמו כתוב עליו י"ל אשתקד היו אותן חבית שלך ועכשיו הם שלי אף דאנן קיי"ל כת"ק דר"י דזה דוקא לענין אסור ולא לענין ממון. ומעתה לפמ"ש הש"ך יו"ד סי' רנ"ט סקי"ד דצדקה דין ממון י"ל עכצ"ל דמ"ש ביו"ד סס"י רנ"ט בכ' על הכיס צדקה סמכינן אכתיבה אף דצדקה לעניים אמרינן בי' ס' ממונא לקולא ולא ס' אסור מ"מ צ"ל כמ"ש הח"ס יו"ד סי' רל"ב דזה מיירי דוקא בידוע שהי' שם כים של צדקה רק שא"י איזהו ומ"ש באו"ח סי' קנ"ג סי"ט במצא כתב שהקדיש כלים דהוי הקדש. אף דהקדש שלנו דין ממון י"ל מ"מ כל שאין כאן שום ס' ודאי מחויב לקיים הקדשו והמג"א באמת רמז בשם לחו"מ סי' פ"א דאף דכ' על הכלי ששייך חציו לפ' י"ל שלא להשביע ורמז להש"ך שם שכ' לחלק בין כ' על הכלי עצמו או בכתב מיוחד וא"כ בנ"ד שכ' רק על הספרים שהם מביהמ"ד ולא שהוא הקדישם כיון שהוא רק ספק ממונא כמ"ש הש"ך י"ל שלא להשביע כ"כ או לפנחי' שבקי' שלא יגנבו כמ"ש הח"ס שם דאף היכא דל"ש פינה כגון שהחשש על הכלי עצמו אמרי' לפנחי' שבקי' ול"ה של הקדש מעולם והחששות של הח"ס שם אינן ענין לנדון שלפנינו ע"כ אין כאן שום חשש ופקפוק כלל ידידו הדו"ש:

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה