שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה נב
שלום להרב החריף ובקי מו"ה ליב יאפיטר נ"י מו"צ דק' בורשטין יע"א.
ע"ד שאלתו באיש אלמן א' מכפר וועפקי הסמוך למחניכם שנשא אשה שם בכפר ומחמת דוחקו ל"ה ביכלתו לשלוח אחר הרב. ואיש א' ירא ושלם סידר לו קדושין. ורו"מ בירך שבע ברכות. והרב אב"ד דשם שלח אליו במכתב שהקדושין בטלין ואין חלין כלל אם יש ממש בדבריו:
תשובה. הנה לא אוכל להאמין אם יצאו הדברים מפי הרב כי הוא מוחזק לת"ח ובמה כחו יפה לבטל הקדושין. הרי לדעת הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ה גם אכסנאי הבא לעיר מותר לסדר קדושין וליתן השכר לרב הקבוע. וגם להנוב"י תנינא סי' פ"ג שכ' דמצד המנהג אין לעשות כן היינו משום שהרבנים נהגו סלסול בעצמן אבל לא עלה ע"ד השואל לבטל הקדושין או. לפסול העדים. ואף דבתשו' שבוי' ח"ג סי' קס"א ובתשו' מהכנסי"ח הביאו תקנות קדומות בחרמות מרבנים גאונים שהיו בימי ר"ת שלא לסדר קדושין בלי רשות הרב. מ"מ לא נזכר שם מענין פיסול הקדושין והעדים בדיעבד ועיין בתשו' תשב"ץ ח"א סי' קל"ג לענין תקנת הקהל דאם לא פי' בפי' להפקיע הקדושין בדיעבד אין מפקיעין דאפי' בפסולי עדות דרבנן מספקא להו אי מפקיעין הקדושין. והיינו אם כוונת חז"ל הי' להפקיע הקידושין. כ"ש בתקנת הקהל. ואפי' אם פי' בפי' אין לעשות מעשה בזה עיי"ש וכ"כ עוד התשב"ץ ח"ב סי' ה' לענין קהל שעשו תקנה בח' שלא לקדש אלא בחבר עיר וזקני העיר עיי"ש וגם אין לפסול העדים משום שעברו על הח' מטעם שכ' המהרי"ט בשניות חא"ע סי' ל"ט לענין קהל שעשו תקנה שלא יקדש אלא בעשרה ובחכם העיר ועברו ע"ז אין לפסול העדים שמא לא ידעו או שמא שכחו באותה שעה ושמא סברו שאינם נכללים בהסכמה כמו דאמרינן לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ועיי"ש בסוף התשו' שכ' דאפי' אם הפקיעו בפי' הקדושין כ' הרשב"א שלא לעשות מעשה מכ"ש בסתם וכבר לגלג מהרי"ק ז"ל ע"ז והיינו חוכא. וכונתו לדברי מהרי"ק ז"ל שהביא הרמ"א בסי' נ"ח סכ"א. וגם במהרי"ט ח"א סי' קל"ח השיג שם על המהרשד"מ שכ' לבטל עדים משום שעברו על תקנה בח' והאריך שם דאין לבטל עדותם ול"ש לומר בזה אעל"מ וכן ל"א אפקינהו רבנן לקדושין מיני' עיי"ש:
ועוד דבנ"ד גם להרשד"ם אין חשש כלל דהרשד"מ מיירי בתקנת הקהל שהחרימו בפומבי ונודע לכל באי שער העיר כמבואר שם חאה"ע סי' כ"א וסי' ל' להדיא שהי' הדבר פשוט ונודע לכל. משא"כ בתקנה זו דלפי הנראה לא פשטה תקנה זו כלל כמו שנראה מכל הפוסקים הנ"ל הרמ"א והנוב"י שלא דנו בזה רק מאסור הש"ג ולא הזכירו כלל מהח' שהי' בימי ר"ת. וגם מהתשב"ץ ומהרי"ט והרשד"מ הנ"ל שהוצרכו לדון מכח התקנה וח' שגזרו הקהל מחדש ולא הזכירו כלל מח' הקודם. וע"כ שלא פשט כלל בעולם רק במקום שגזרו. וגם על גזירות וחרמות ר"ת ורשב"ם וסייעתם המועתקים בתשו' מהר"מ ב"ב שהוא מפורסם בעולם נסתפק הח"ס חחו"מ סס"י כ' אם נתקבלה כי אולי לא נתקבל רק תקנה רגמ"ה וג"ז לא פשט בכ"מ והוכיח שם ממה שנתקבל תקנה הנדן המוזכר שם. וא"כ תקנה זו המוזכר בשבוי' וכל הפוסקים לא הזכירו כלל קרוב לודאי שלא נתקבלה ואף אם נתקבל אז באיזה מקומות הרי בגלילותינו נשכח הדבר מכל וכל ואין אדם זוכרה. והרי מבואר ברמב"ם ובש"ע תו"מ סי' ל"ד דאינו נפסל לעדות אלא דבר שפשט בישראל שהם עבירה. משא"כ בזה שנדמה להם כהיתר ועיין בכו"פ סי' ב' לענין מסור דאין לפסלו לשחיטה כיון שבעוה"ר נעשה להם כהיתר עד שהרש"ל מכשירו לעדות עיי"ש כ"ש בדין זה שאין שום אדם יודע אם יש חשש אסור בדבר. הדבר פשוט דאין תשש בקדושין. דברי ידידו: