אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה נ

תשובה מט

אל אצילי ב"י המה אנשי השם נגידים וגבירים מופלגים חכמים ומשכילים חסידים ויראי ה' בקהל פ' איש כפי מהללו יאר ה' פניו אתם סלה.

אחד"ש מכתבם היקר השגתי עם קול רעש גדול מדוע טמנתי ידי בצלחת מלהגיד לכם דבר המשפט באר היטב אודות השו"ב ממחניכם הרבני המופלג מו"ה פ' אשר התעוללו עלילות עליו להעבירו מאומנתו ולפקח פרנסתו באומרם כי מסר אותם בערכאות והכריזו אסור עליו. והשו"ב הכחיש זאת ובכה ויתחנן לפניהם לעמוד אתו לד"ת כי רוצה לברר אשר ידו לא היתה במעל הזה וחף הוא מפשע ואחר אשר ראה כי אינם רוצים לעמוד לד"ת זמן רב כידוע לכל באי שער עירם הלך ומסר מודעה לפני עדים אשר מוכרח הוא להתפשר עמהם וליתן להם כתבים בשבועה ובאסור שחיטה מחמת האונס לבל ימותו הוא וב"ב ברעב ואח"כ יתבע אותם לד"ת ואח"כ התפשר עמהם ועשו כתבים אצל הרב הגאון אבד"ק ברעזאן ואח"כ הזמין אותם לפני לד"ת וצירפתי עמי את הה"ג אבד"ק אזיפאל. וגם הרה"ח מוהר"י שוואלב מקניהניטש. וגזרנו אומר אשר מחויבים לעמוד לד"ת עמו עד שני שבועות ובאם לאו השו"ב הוא בחזקתו ואינם רשאים לקבל שו"ב אחר והם לא הטו אזנם לדברינו והביאו שו"ב אחר ולא עמדו לד"ת וגם לא סילקו לו כפי הפשר. עתה נפשם בשאלתם לבאר כונתינו במ"ש שהשו"ב הוא בחזקתו אם מותרים לאכול משחיטתו עפ"י דתוה"ק גם משפט השו"ב החדש שהביאו:

תשובה הן לא אכחד קושט דבר אמת כי בדעתי הי' שלא להתערב בזה ביען כי רבו המתפרצים בעם לבלתי שמוע לדברי אמת היוצאים ממקור האמת בלי לב ולב וגם בהיותי בשם ודברתי על לבם לחום על שלום הקהלה ולהסיר אש הנצחון אשר עד אבדון תאכל וראיתי כי כבר הכה שורש המחלוקת בלב כמה אנשים האוהבים לחרחר ריב ולהגדיל המדורה ולמה זה איגע לריק לזאת אמרתי אשמרה לפי מחסום אשקטה ואביטה במכוני אולי תשקע האש אך לאשר ראיתי כבר עברו ימים רבים. ואין איש מתעורר להחזיק השלום ואמרתי אם אחריש הפעם ומצאתי עון ח"ו לאבד כמה נפשות מישראל ח"ו ולהוציא מחזקת כשרות איש מופלג בתורה טרם יבררו עפ"י הד"ת לזאת מוכרח אני לבאר היטב דברינו בזה:

והוא כי עפ"י דתוה"ק לא הי' מקום לאסור את שחיטת השו"ב הנ"ל לא מחמת התביעה בערכאות ולא משאר הטענות כאשר אבאר בעזה"י ואחר אשר לא רצו לעמוד אתו לד"ת והוציאו בלעו מפיו וטפלי תלי בי' וב"ב הי' מוטלים ברעב אין לך אונס גלוי גדול מזה וגם מסר מודעה לפני עדים בפי' על הפשר ועל הכתבים ע"כ הפשר שעשו ביניהם בטל וגם הכתבים שעשו אפי' נעשו בשבועה ובח' ואסור שחיטה הכל בטל ומבוטל וגם אם נכתב בכתב ביטול מודעה אין בו ממש כי הכל הוא באונס והשו"ב בחזקת כשרות עומד ומותר לאכול משחיטתו ואסור לשום אדם להשיג גבולו כאשר הי' מקודם כל עוד שלא יבררו פסולו בבד"צ עפ"י עדים כשרים שאינם נוגעים ואבאר טעמינו בזה:

–:

הנה מצד הפשר עצמו ודאי אין בו חשש דאפי' לדעת הרמב"ם וש"ע חו"מ סי' ר"ח דפשרה דינה כמכר מ"מ כיון שהאונס ידוע וגם מסר מודעה גם במכר בטל אך מצד האסור והשבועה המבואר בכתב לכאורה הי' מקום חשש אבל באמת ג"ז אינו כמבואר ביו"ד סי' רל"ב סט"ו מי שאנס חבירו וייסרו במיני יסורים עד שנשבע כו' אין באותה שבועה או נידוי או ח' ממש ועיין בט"ז שם מתשו' הר"מ בב"י דאף דגבי נודרין להרגין מבואר דצריך שיבטל השבועה בלבו שם מיירי דאין מייסרין אותו רק רוצים לחטוף מידו הפירות אבל היכא דאיכא יסורים והכאות שאין להם קצבה בטל השבועה לגמרי ואפי' אמרו ע"ד המקום ל"מ עכ"ל הרי דחלקו בין אונס ממון שי"ל קצבה ובין אונס הכאה ויסורים שא"ל קצבה דאינה חלה השבועה כלל וא"צ לבטל בלבו וא"כ בנ"ד דכל חייו ופרנסתו תלוי בזה עד עולם דמי ממש ליסורים שא"ל קצבה וחילוק זה מבואר בש"ס נזיר י"א במשנה יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירים לי שא"א לי להיות אלא ביין או מפני שאני קובר את המתים (ופרנסתו מזה) וקאמר שם בש"ס דבנדרי אונסין פליגי עיי"ש בתוס' דזה חשוב אונס גמור כיון שא"א לו לחיות בלא יין או שעיקר פרנסתו מזה וא"כ בנ"ד ודאי הוי כל פרנסתו מזה והוי אונס ואפי' אם יתעקש אדם לומר דזה הוי ג"כ אונס ממון וירצה לדמות למ"ש הב"י בשם הרשב"ץ ביו"ד סי' רל"ב ובש"ע שם סי"ח בשותפים שביררו דיינים בכח ח' לקיים מה שגזרו עליהם וא' מהם מסר מודעה שלא קבל עליו אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו כיון שהתחיל לומר שאינו חייב לו כו' והשיב כיון שקבל עליו בח' אסור לסתור דינם ואין זה בכלל נדרי אונסים כיון של"ה מכריחים אותו לקבל דינם. ובנודרין למוכסן ע"י שיאמר בלבו היום. אבל בנ"ד אפי' ה"ל האונס שאמר כיון שסתם קבל עליו הח' חל עליו. עיי"ש מ"מ הרי כתב המהר"ם לובלין בתשו' סי' י"א לפרש דבריו דדוקא שם כיין שלא הכריחוהו לקבל דינם. לכך א"י לבטל הח' עד שיאמר היום ויבטל בלבו. אבל כשהיו אונס גם על הח' א"צ לבטל בלבי. וגם העלה שם דהיכא דמסר מודעה בפי' לכ"ע א"צ שיבטל בלבו דלא גרע מה שגילה דעתו בפי' מביטל בלבו עיי"ש. הרי דהיכא דמסר מודעה בפיו אפי' באונס ממון אין הח' חל כלל אמנם בש"ך יו"ד שם השיג על הר"מ לובלין בס' קמ"ד. דלשון הרשב"ץ אינו משמע כן. דק כונתו דכאן אפי' אמר בלבו היום אינו מועיל עיי"ש. וביאור דברי הש"ך דהוכיח מלשון הרשב"ץ מדהוצרך לומר דאין כאן נדרי אונסין כיון שלא הכריחוהו לקבל דינם ולדברי מהרמ"ל אפי' היו מכריחין אותו על השבועה ל"מ כיון דל"א היום. וע"כ דבא לומר כיון שלא הכריחוהו כו' ע"כ אפי' אמר היום ל"מ עיי"ש. אמנם באמת אם כי אינני כדאי לחלוק על הש"ך ודי לנו להבין דבריו ומהגם כי גם המהרשד"מ חיו"ד סי' ק"א פי' כן וגם בתשו' עה"ג סי' ל"א כ' דפי' מהרמ"ל דחוק. מ"מ במחכ"ת גם דבריהם דחוקים דלפי"ז למה סיים הרשב"ץ בלשונו וכ' כיון שחכם קבל עליו (ולא ביטל בלבו) הח' חל עליו דהא כבר כ' מקודם דגם ביטול בלב ל"מ בזה:

אולם בתשו' מהרי"ט בשניות חחו"מ סי' נ"ב הקשה עוד על הרשב"ץ במ"ש דאין זה נדרי אונסין כיון שלא הכריחוהו לקבל דינם. דהא קיי"ל כב"ה דאמרי אף פותחין לו בנדר א"כ אין חילוק בין הכריחוהו לקבל דינם או הוכרח מעצמו. ופי' הוא כונת רשב"ץ מ"ש שאין זה נדרי אונסין היינו דל"ה אונם ממש דבאונס ממש א"צ לבטל בלבו כלל דאמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס דכאן לא הכריחוהו על השבועה והוי רק דומיא דנודרין למוכסין. דאף דלב"ה די בהוכרח מעצמו מ"מ צ"ל היום וכאן ל"א היום. אבל באמר היום ודאי מהני יי"ש ודבריו נכונים מאוד. ומזה העלה שם דכשמסר מודעה ובטל הח' אפי' ל"א היום. והרשב"ץ מיירי שלא מסר בפי' מודעה על הח' רק על קבלת הנבררים כדי שיתאמת חובו אבל הת' קבל מעצמו ולכך חל עליו אם לא אמר היום עיי"ש וא"כ יש למהרמ"ל עמוד גדול לסמוך עליו אולם לפי' המהרי"ט צ"ל דגם אונס ממון מבטל השבועה להרשב"ץ דאל"כ למה הוצרך לומר דצ"ל היום כיון שלא הכריחוהו על השבועה ל"ד לנדרי אונסין הא בלא"ה הוי רק אונס ממון. והוא נגד תשו' הר"מ שהביא הב"י דבכל אונס ממין צ"ל היום:

אך לפע"ד כל הגאונים האלו במחכ"ת. לא כ"כ רק לאשר לא ראו תשו' הרשב"ץ כי לא נתגלה אז עדיין בדפוס רק מה שהעתיק הב"י יו"ד סי' רל"ב וידוע שגם לפני הב"י לא הי' גוף תשו' הרשב"ץ. רק מה שהעתיק מורו הר"י בי רב איזה תשובות מכת"י ומסרם להב"י ז"ל כמבואר בהקדמה ואנחנו תה"ל זכינו לאורו ותשו' זו הוא בח"ב סי' ס"ב ולא כ' כלל כמו שהעתיק הב"י. רק ז"ל עוד יש לקיים הפשרה כו' לפי שיש ק"ח ונידוי כו' ואין לו טענה בזה מפני האנסין. דאע"ג דקיי"ל דנדרי האונסין התירו חכמים כדאיתא פ"ד דנדרים לא בכל ענין התירו אלא בכגון ההוא דתנן נודרין לחרמין ולמוכסין כו' ואסיקנא באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ובנדון הזה כיון שלא טען התובע שבטל בלבו קבלתו שפיתה בכח נידוי אינו רשאי לבטל הפשרה כו' עכ"ל הרי מבואר להדיא בלשוני דאם היו מבטל בלבו הוי מהני כאן ג"כ. ועיקר הוכחת הש"ך ומהרשד"מ מלשון הרשב"ץ שהוצרך לומר אין זה נדרי אונסין כיון שלא הכריחוהו לקבל דינם כנ"ל כ"ז לפי גרסתם אבל לפי הנוסחא שלפנינו דאין לו טענה מפני האונסים דבריו פשוטים דלכך א"ל טענה כיון שצ"ל היום. וכאן לא אמר היום וגם קו' מהרי"ט הנ"ל מדקיי"ל כב"ה דפותחין לו בנדר לק"מ. דלפמ"ש אין הטעם כלל מפני שלא הכריחוהו על השבועה רק משום שלא אמר היום. וא"צ לדחוק כס' מהרי"ט ובלי ס' שאיזה מעתיק שהעתיק להב"י תשובה זו וכ' שאין זה נדרי אונסין והוסיף מדעתו הטעם שלא הכריחוהו על השבועה ומזה נולדו כל הקושיות ודחוקים הנ"ל. ועיין בהגהות תשב"ץ שהגיה הגאון שם דהא דבנודרין למוכסן צ"ל היום היינו משום שבשעה שנשבע מוציא שקר מפיו שהוא של בית המלך אבל היכא שבשעת שבועה אינו מוציא שקר מפיו רק שאח"כ אינו רוצה לקיים הוי שבועת אונסים וא"צ כלל לומר היום עיי"ש. נראה מדבריו דגרסתו היתה כמו שהוא לפנינו דל"ה נדרי אונסים כיון שלא אמר היום וע"ז השיג דכיון שלא הוציא שקר מפיו א"צ לומר היום וז"ב ועכ"פ מוכרחין אנחנו לפרש דברי הרשב"ץ שלא מסר מודעה על הח' רק על קבלת הדיינים כדמשמע מלשון הרשב"ץ. דאל"כ בלא"ה א"צ לומר היום דל"א גרע מה שבטל בפירוש מאלו ביטל בלבו וכמ"ש המהרי"ט הנ"ל:

ועוד דכ"ז אם הי' שביעה בפה אבל כאן שהי' רק בכתב וכבר הסכימו כל הפוסקים דכתיבה לאו כדבור דמי רק שהנוב"י חידש דח' מהני בכתב כיון שאין אחר יכול להחרים וכת"י לא גרע מהסכמתו והרי מבואר ביו"ד סי' רל"ב סי"ד בהג"ה דדוקא בנשבע בפיו צריך לבטל בלבו שלא יסתור מה שהוציא בפיו אבל שר או שלטון שצוו להחרים שלא כדין א"צ ביטול בלב וא"כ בנ"ד נמי כיון שלא קבל עליו בפיו א"צ ביטול בלב כלל וז"ב:

ועוד נ"ל ברור דכאן אפי' לא הי' מוסר מודעה בפיו. מ"מ כיון שהאונס גלוי לכל שאסרו שחיטתו והי' מחוסר פרנסה ר"ל וטפלי תלי בי'. וע"כ הוכרח לחתום עצמו כי מה הי' בידו לעשות. א"כ א"צ מודעה כלל מטעם דאפי' לדעת הפוסקים דפשרה דינה כמכר מ"מ הרי מבואר בחו"מ סי' ר"ה ס"ח בגוזל והוחזק בגזלו ואח"כ לקח שדה שגזל א"צ המוכר למסור מודעה ועיי"ש הטעם דדוקא אם האונס הוא מצד אחר בענין שימסור מודעה אבל אם האונס בגוף החפץ הנמכר שהחזיק באסור ולא רצה להחזיר והוכרח למכור לו א"צ למסור מודעה. וא"כ ה"ה כאן כיון שלא רצו לעמוד עמו לד"ת ולהחזיר לו חזקת השחיטה עד שימכור להם א"צ למסור מודעה:

ומעתה אפי' אם נכתב בכתבים אח"כ ביטול מודעה אין בו ממש לפי המבואר ברמ"א שם סי"א דגם להסוברים דמהני ביטול מודעה דוקא במכר אבל במתנה כ"ו דידעינן באונסי' ל"מ ביטול. ועיי"ש הטעם בנה"מ וקצוה"ח דבמתנה אפי' אם יתבטל המודעה מ"מ מה דידעינן באונסי' עיי"ש. וא"כ כאן נמי כיון דמה"ד ל"ה צריך מודעה כלל כנ"ל ל"מ ביטול מודעה כלל כמו במתנה לכ"ט:

ובאמת בלא"ה אפי' כתבו ביטול מודעה בכתב אין בו ממש כמבואר בתשו' מהרי"ט בשניות חחו"מ סי' מ"ג דגם להרא"ש דס"ל דאפי' כפוהו לבטל המודעה מהני הביטול מ"מ צריך שיעידו העדים שביטל המודעות בפיו. אבל אם אומר לסופר לכתוב שטר סתם והוא כותב טופסי דשטרי בב"מ ומור"ם אין כח בזה לבטל לשון מפורש עיי"ש שהאריך בזה וא"כ כאן נמי כיון שהשו"ב בודאי לא צוה בפי' לכתוב ביטול מודעה. אף שהסופר כ' ב"מ אאין בזה שום ממש. היוצא לנו מזה דהפשר בטל והכתבים בטלים מג' טעמים. א' מצד דהמודעה הוי ג"ד יותר מביטול בלב. והב' משום דלא קבל עליו רק בכתב והג' משום דהוי כמו אונס הגוף כיון שפרנסתו תלי בזה וגם אם נכתב בכתב ב"מ אאין בזה בו ממש וז"ב. וכ"ז אם היו מקיימים כפי הפשר. אולם כפי המבואר במכתבכם אשר לא סלקו כפי הפשר וגם לא קיימו יתר האופנים של הפשר ודאי הפשר בטל כמבואר בתשב"ץ ח"ב סי' רי"ד דאפי' קבלו הפשרה בשבועה או בנדר כיון שהא' והיתום הי' מחויבים ליתן חיזוקים עד זמן ידוע ולא נתנו אזי כל מה שקבל עליו ראובן ג"כ בטל וא"צ התראה וכ"כ המהרשד"מ חיו"ד סי' ק"ג עיי"ש באורך:

ומעתה נבא לגוף האסיר שהכריזו על השו"ב אם הי' כדין:

הנה כפי ששמענו בהיותינו בשם דברי הצד שכנגדו אין להם שום בירור. על שום ענין מסירה. אם הי' בגרמתו רק דרך השערה בעלמא. זולת בדבר המרחץ אשר הי' לו מריבה עמהם ואומרים שהוא הי' הגורם במה שהעכו"ם מסרו לערכאות והוא בעצמו צוה להסופר לכתוב המסירה:

הנה מצד זה לא הי' כדאי להעביר איש מאומנתו ולחתוך פרנסתו כמבואר בתשו' תשב"ץ ח"ג סי' ק"ו בשוחט שי"ל מריבה עם מנהיג הקהל אינו ראוי לפוסלו. ואם פסלו ופגם כבודו שלא כדין לא יפה עשה ובר עונשין הוא והאיש ההוא רשאי לשחוט ולבדוק בין בשלו בין בשל אחרים. והמעכב ע"י הוא מעכבו לעשות מצוה עיי"ש. ואפי' הי' מתברר עפ"י עדים כשרים שעשה זאת הרי בחו"מ סי' שפ"ח ס"ה הביא שני דיעות בזה אם נקרא מסור כיון שאינו מתכוין רק להציל את שלו. והש"ך הביא בשם מהרמ"ל להכריע כדיעה הראשונה דלא נקרא מסור. ואם כי לא נ"ל להש"ך הכרעה זו מ"מ נראה דמודה היכא דא"א להציל בע"א כמבואר שם. וגם הביא בשם מהרש"ל פ' הגוזל בתרא דלענין פטור ממון אין לפסוק כהר"א מטולא מבואר דעכ"פ לענין עדות ופסול שחיטה אין לדונו כדין מסור. וכן מבואר להדיא בתשו' מהרש"ל סי"א דגם מהר"מ מודה להר"א מטולא שאין עליו דין מסור לשום דבר רק לענין תשלומין וכ"כ בתשו' נאו"ד סי' נ"ב עיי"ש. וגם בלא"ה אם לא עשה רק ע"י שליח אמרינן אין שליח לד"ע. ועיין בש"ך סי' שפ"ח ס"ק ס"ז ובקצוה"ח שם דאפי' הוחזק השליח למסור אמרינן אשלד"ע. ומה גם בזה"ז בעוה"ר שנתפשט הדבר בין ההמון לתבוע בערכאות עד שנדמה להם כהיתר גמור וכ"כ הכו"פ סי' ב' דעכשיו בעוה"ר נעשה כהיתר עד שבתשו' מהרש"ל מכשירו לעדות מכ"ש שאין לפסלו לשחיטה עיי"ש:

וכ"ז אם היו מתברר בעדים כשרים אבל כ"ז שלא נתברר והשו"ב מכחיש הכל ודאי אין מקום לפוסלו. ועיין בתשו' מהרשד"מ חיו"ד סי' קל"ז. שכ' בא' שהתפאר עצמו בפני קרובו שהוא הלשין את שונאו של קרובו והפסידו ממון אינו נאמן דאין אדם מע"ר. ונאמן לומר שאמר כן כדי להתפאר. וביתר הטענות ודאי אין שום בירור וא"כ איזה טעם ה"ל לפסלו. ועיין בתשו' שו"מ מהד"ג סי' רמ"ז שכל עוד שלא יברר הרב אב"ד על השו"ב שפסולים לעבודתם שחיטתם כשירה ככל השוחטים המומחים. וגם בתשו' ב"ש סי' ט' הביא כמה ראיות דהרב א"י לאסור את השו"ב בלי טעם ע"כ האיסור שהכריזו עליו הי' שלא כדת ומהגם אחר שהראה השו"ב לפני כתב חתים מרוב נכבדי הקהלה קבלו עליהם באו"ש ובנדר לאסור שחיטת כל השו"ב עליהם בלי רשות השו"ב הזה בודאי חלילה להם לעבור על שבועתם בשאט נפש. את זאת ראיתי להגיד לכם דעתי עפ"י תוה"ק וה' יברך אתכם בשלום כנפש ידידכם הדו"ש:

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה