שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה מז
שוכן שמים יכתוב לאלתר לחיים לאשר ברוחו פי שנים כבוד ידידי הרב החריף ובקי זה הרעיון מו"ה יעקב נ"י בראנפעלד מעיר קראקא יע"א:
אם כי תואר פניו לא ראיתי אף לא ידעתי אכנהו אך מכותלי מכתבו ניכר כי ת"ח הוא כי הגיעני אמרותיו הנעימים מגולה מפה אפיק ועייל שפה בפלפולא חריפא. ואנא לא מצינא לאסגויי בהדי' ע"ד הזה כי עמוס הטרדות אנכי אך למען אהבת התורה לקחתי לי מועד לעיין בדבריו על שעה חדא ואת אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר:
תורף שאלתו באיש אחד שנדר אם ישלח ה' דברו וירפא את בנו המסוכן מחליו יתן סך חמישים ריינש על מנורה לביהכנ"ס להעלות נר תמיד. ואחרי אשר קם בנו מחליו נתן ליד הגבאי מחצה מהנדר כ"ה ריינש בהבטחתו אשר בעוד ג"ח ישלים המותר ובמשך הזמן הנ"ל בעוה"ר הבערה ללהב יצאה ונשרף ר"ל כל הונו ורכושו וכעת רבים נושים בו ונפשו בשאלתו אם יוכל להתיר נדרו ולקבל בחזרה מיד הגבאי הסך שנתן לו בכדי לשלם לבע"ח:
תשובה הנה כפי המבואר בתשו' הר"ן סי' א' בנדר לחבורת ת"ת כל א' מבני החבורה הוא כבע"ד בנדרו של זה. והוי כנודר עד"ר. א"כ הה"נ כאן שנדר לביהכנ"ס השייך לכל העיר הוי כנודר עד"ר ואין לו התרה אלא לד"מ. ועוד כיון שנדר בעת צרתו שהיו בנו בסכנה ר"ל. אם יצילהו ה'. הרי מבואר ברמ"א סי' רכ"ח סמ"ה דנדר בעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצו"ג כמו בנדר עד"ר ואם כי הש"ך שם בס"ק ק"ח הביא בשם תשו' ב"ז דנדר בעת צרה הוי כנודר ע"ד חבירו שעשה לו טובה. וא"כ לדעת הרבה פוסקים אפי' לד"מ. אין להתיר וגם בתשו' מהרלב"ח סי' ג' כ' שהשכל מחייב שאם ניצול מצרתו שלא יוכל להתיר נדרו שכמעט נראה שמהתל במלכו ובאלהיו ח"ו והוי כנודר עד"ח בשביל טובה שעשה לו. גם נמצא בשם ר"י החסיד שיש סכנה להתיר נדר כזה מ"מ בתשו' ח"ס חיו"ד סי' י' העלה דשפיר יכול להתיר לד"מ גם בנדר בעת צרה ומ"ש הרמ"א דהוי כנודר עד"ר אף דהוא כמו עד"ת היינו דהא הטעם בנודר עד"ת דאין מתירין לד"מ אלא מרצונו משים דחבירו יאמר מה לי למצוה שלך. משא"כ עד"ר דהרבים ודאי מסכימים לד"מ. וא"כ בנודר בעת צרה דהיא ע"ד הקב"ה והוא ודאי מסכים להתיר לד"מ ודינו כמו עד"ר והביא משם מהרמ"מ שאין לחוש לסכנה של ר"י החסיד עיי"ש באורך. העולה מזה דעכ"פ לכל הדיעות אין להתיר אלא לד"מ והכא מאי מצוה איכא:
הן אמת דלפמ"ש הש"ך סי' רנ"ה סק"ו גבי שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי די"ל מגו דא"ב מיתשל דאפי' בנדר עד"ר י"ל התרה לד"מ ופריעת ב"ח מצוה. הא מקום גם בנ"ד להתיר נדרו לפרוע לבע"ח. אבל באמת אין לו דמיון כלל לשם מכמה טעמים. א' דשם אם האמת כדבריו אשר המנה הוא של פ' א"כ הקדיש דבר שאינו שלו והוי לוה רשע ולא ישלם ומצוה לפרוע לבע"ח. ובודאי רבים מסכימים להתירו משא"כ כאן דבשעה שנתן המעות להגבאי משלו נתן דהא נשאר בידו לפרוע לבע"ח. וזכה הגבאי להקדש בדין. ואם אח"כ נשרף רכושו ר"ל ואין לו לפרוע הרי מה"ד הוא פטור. ואין זה מצוה כלל ליקח מעות הקדש ולשלם לבע"ח הא חדא:
ועוד דהרי כ' הרמב"ן במשפט התרת ח' בשם תשו' ר"ת דהא דמתירין לד"מ בנדר עד"ר היינו כי האי מקרי דרדקי דאדרי' ר"א משום דפשע בינוקא ואהדרי' משום דלא אשתכח דדייק כותי' שע"ד הודר וע"ד הופר לפי שיצא הפסדו בשכרו באותו דבר עצמו. אבל משום מצוה אחרת אין לו התרה בעד"ר דמנ"ל שכך הי' דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו עיי"ש והסכימו לזה גדולי הראשונים וגם התשב"ץ הסכים לדעה זו בכמה מקומות. ומעתה החילוק מבואר דשם המנה של פ' הי' נכלל בסך שהקדיש א"כ הוי באותו דבר עצמו משא"כ כאן דנתחייב אח"כ הוי מצוה אחרת. וגם המהרלב"ח בתשו' הנ"ל שהסכים ג"כ להתיר בנודר בעת צרה והוא עני ואין לו לשלם. היינו כיון שעדיין לא נתן ויש מצוה בהתרתו באותו דבר שלא יעבור על הנדר. אבל מה שכבר נתן ליד גבאי ודאי ליכא מצוה כלל לקבל מיד הקדש ולשלם לבע"ח כאמור:
אמנם אם יזדמן לו איזה דבר מצוה באופן שיוכל להתיר נדר על דעת רבים אז יש לדון בזה אי מהני התרה אחר שבא ליד הגבאי ומבואר ביו"ד סי' רנ"ח ס"ו דאם הגיע ליד הגבאי א"י לשאול עליו. וראיתי לרו"מ שפתח בכחא דהיתרא עפמ"ש הרמב"ן במיוחסות סי' רכ"ה. דדוקא בנודר מחמת עצמו של נדר כגון בנודר מהבצל מפני שרע ללב אז בעינן חרטה דמעיקרא משא"כ אם הנדר הוא שלא מעצמו של נדר רק מאיזה קנס סגי בחרטה דהשתא ולפי"ז כאן שלא נדר רק מחמת שמלה בנו סגי בחרטה דהשתא וא"כ הרי כ' הנוב"י מה"ת סי' קנ"ד בטעמא דהרשבא דבא ליד גבאי א"י לשאול עליו משום דהגבאי אינו מחויב להאמינו אם י"ל חרטה דמעיקרא וכיון דכאן סגי בחרטה דהשתא ל"ש ס' הרשב"א וע"כ יכול לשאול אפי' בא ליד גבאי עכ"ד ובמח"כ דימה ענינים נפרדים דמה ענין דברי הרמב"ן לכאן דהרמב"ן לא כ' רק היכא דאין רצונו כלל בנדר זה כגון שקנס עצמו שיאסר בבשר ויין אם יעבור דבאמת מחשבתו הוא שלא יעבור ויהי' מותר בבשר ויין בכה"ג סגי בחרטה דהשתא אבל כאן אנן סהדי דרצה בכל לבו שיקום בנו מחליו ויקיים נדר זה. למה יקרא נדרי קנס – וכן מבואר להדיא בב"פ סי' רכ"ח אות ו' שהק' על הרמב"ן והרשב"א הנ"ל מש"ס נדרים כ"ג בעובדא דדביתהו דאביי דא"ל תיתסר הנאתי עליך אי עברת אדעתאי ומינסבת לקריבך וכן במי שהדיר את אשתו מלעלות לרגל דג"כ לא היתה כונתו לאסור את אשתו בהנאה אלא דרך קנם אם תנשא לקרובה או תעלה לרגל ולמה הצריכוה פתח והרי להרמב"ן והרשב"א א"צ לא פתח ולא חרטה ותי' הב"ח וז"ל דהני תרתי עובדי ודאי עיקר הנדר מחמת עצמו דמפני היראה שתשיא בתה למי שאינו חביב עליו או שלא תלך לרגל הוא חפץ בנדר זה ומדירה מנכסיו והוי כנודר מהבצל וכן בנודר שלא ישא. אשה שאבי' רע שהוא חפץ בנדר זה מפני נזקו ואינו אוסר ע"ע שום דבר שאינו חפץ בו ול"ה נדר קנס אלא כגון שנדר שיאסר בבשר ויין אם יעבור עבירה וכן בנודר לאשתו הראשונה שיאסר מבשר אם לא יגרש אשתו שני' דאינו חפץ בנדר זה כלל לאסור ע"ע שום דבר ואינו נודר רק מפני ד"א עיי"ש. הרי דאפי' אם אינו חפץ בנדר זה רק מפני נזקו מ"מ צריך פתח ול"ה נדר קנס רק אם אינו חפץ בנדר זה כלל רק משום ד"א וא"כ כ"ש בנ"ד דאנן סהדי דחפץ בכל לבו לקיים נדר זה ורוצה שיקום בנו אף שעיקר כונת הנודר בשביל שיחי' בנו הרי שם ג"כ עיקר כונת הנודר שלא תלך לרגל ואדרבה רצונו שלא תלך לרגל ולא יחול הנדר מכ"ש כאן שרוצה בקיום הנדר בשביל שיחי' בנו אין לך נדר גדול מזה וז"ב – וכ"כ המהרי"ט בשניות חיו"ד סי' כ"ה בשם מהרי' אשכנזי ז"ל בא' שנדר בנז"ש אם יכנס לביהכנ"ס והותר לו עפ"י הרב מהר"י טייטצק וקצת חכמים וראיים מהגמ"ר סוף ב"מ באנשים שנודרים לצדקה אם יצחקו ועוברים ע"ז פטורים מליתן כו' דהוי אסמכתא כו' והא דלא חשבינן אסמכתא ההיא דהילני המלכה שנדרה אם יבא בנה מהמלחמה תהי' נזירה ז' שנים שא"ה דגמרה ואמרה כדי שיועיל הזכות לבנה עיי"ש הרי להדיא דהיכא דרצון הנודר לזכות לבנו גמר ואמר בלב שלם ואיך יוכל לדמות זה לנדרי קנס אין זה אלא דברי תימא –:
ומה שהביא הרמב"ן ראי' מאלמנה הנודרת ליתומים שם באמת הוי נדר קנס דהא אין רצון האלמנה כלל לאסור פירות עלי' רק בדרך קנס אם נהנית מכתובה אולם הראי' שהביא משבועת משה ליתרו שלא יצא ממדין איזה פתח ואיזה חרטה י"ל של"ה רוצה נישואי צפורה וע"כ דסגי בחרטה דהשתא ע"ז באמת תמה המהרי"ט ח"א סי' א' דאין זה נדר קנס דלעצמו של דבר נשבע שלא יצא ממדין לבקשת חמיו ואשתו ועיי"ש שתי' דבאמת הי' שם חרטה דמעיקרא ודלא כהרמב"ן אך בח"ב סי' כ"ו הביא בפשיטות דברי הרמב"ן ולא השיג עליו. ולדעתי י"ל עפמ"ש המביט ח"א סי' צ"ח דמדאורייתא סגי בהתרת חכם גם בלא חרטה כלל דגלי קרא הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין ורק מדרבנן בעי חרטה וא"כ לק"מ ממשה דהותר לו בלא חרטה דהא שם הוא רק מדאורייתא ומזה באמת מביא הרמב"ן ראי' כיון דמדאורייתא ל"ב חרטה דמעיקרו בשום נדר רק דרבנן החמירו אבל בנדרי קנס לא החמירו – עכ"פ מבואר במהרי"ט דאע"ג דהי' לרצון ולתועלת יתרו מ"מ לא הוי נדר קנס וזה דבר פשוט ומוכרח דהרי בכל נודר ע"ד חבירו ולטובת חבירו דאין מתירין לו מפני החשד לטעם א'. ואי נימא דלתועלת חבירו הוי נדרי קנס וסגי בחרטה דהשתא א"כ איך שייך חשד בזה דהא השתא בודאי מתחרט ודבר קל היא לשאול עליו וע"כ דגם בכה"ג בעי חרטה דמעיקרא כיון שרוצה לעשות רצון חבירו ל"ה נדרי קנס ובזה ניחא קו' התוס' באלמנה הנודרת ליתומים איך יתיר לה החכם דהא הנדר הוי לתועלת היתומים ולהנ"ל נכון דבאלמנה ודאי ל"ש חשד כלל כיון דהיא באמת אינה חפצה בנדרה רק שכופין אותה לידור וסגי בחרטה דהשתא ול"ש חשד וא"כ ל"ד לשאר נודר עד"ח ודו"ק ומעתה בנ"ד שכונתו לעשות נח"ר ליוצרו על הטובה שעשה לו עכ"פ לא גרע מנודר ע"ד חבירו ובעינן חרטה דמעיקרא וז"פ:
ומ"ש רו"מ דדברי הרמב"ן הם רק למ"ד פותחין בחרטה אבל למ"ד אין פותחין בחרטה אין היתר כלל בנדר ע"י סיבה כיון דליכא פתח דבריו תמוהים מאוד דלדבריו כל הסוגיא באלמנה הנודרת ליתומים וכן בנושא נשים בעבירה דקאמר דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ומשני דמדרינן ברבים ופריך ומ"ד ברבים י"ל הפרה מא"ל הכל הוא רק למ"ד פותחין בחרטה ויותר ה"ל לשנויי דס"ל אין פותחין בחרטה אבל באמת הוא טעות ועיין רו"מ בר"ן שם ובטור סי' ר"ל ובב"ח שם דלמ"ד פותחין בחרטה היינו בחרטה דמעיקרא וא"צ פתח ולמ"ד אין פותחין לא סגי בחרטה מעיקרא וצריך פתח עיי"ש אבל בנדרי קנס שהמציאו הרמב"ן והרשב"א דא"צ חרטה דמעיקרא וסגי בחרטה דהשתא ממילא וגם פתח לא בעי ולא אבין כונתו בזה ומה שהביא לזה שהוקשה מכתובות ע"ב בקדשה ע"מ שאין עלי' נדרים והלכה אצל חכם והתירה מקודשת כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו ופריך והתניא הלכה אצל חכם כו' א"מ והקשה להרמב"ן ה"ל לשנויי דמיירי בנדר קנס דא"צ אלא חרטה דהשתא ואינו עוקר הנדר מעיקרו וכ' שהוא קו' עצומה וזה הכריחו לחלק בזה אבל באמת אין כאן קו' כלל רא"א לומר דמיירי בנדרי קנס דא"כ תיקשי סיפא דתני אבל הוא שהלך אצל חכם והתיר מקודשת ואי מיירי בנדר קנס דאינו עוקר מעיקרו אמאי מקודשת הא היא התנתה ע"מ שאין בו נדרים והרי הי' עליו נדרים ועיין בב"ש אה"ע סי' ל"ט דלענין נדרים אין חילוק בין איש לאשה דאם הי' עליו נדרים מקודם לא נתקיים התנאי וע"כ הוצרך לתרץ משום דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דבזה יש חילוק בין איש לאשה וז"פ:
אמנם בגוף דינו של הרשב"א דבא לידי גבאי א"י לשאול עליו כ' הנוב"י שם דלא מצא בפוסקים רק הרשב"א לחד זה מתרומה ביד כהן נדרים נ"ט ורו"מ כ' דמבואר בכמה דוכתי והוא בתוס' פסחים מ"ו ד"ה הואיל וב"מ נ"ג ובירושלמי וש"ס ובאמת אנכי לא ראיתי בתוס' פסחים שם שום ראי' דהתוס' שם לא כ' רק דל"א הואיל וא"ב מיתשל בהקדש שבא לידי גזבר ולא כ' דל"מ דל"מ שאלה בכה"ג. ואם הי' כונתם לחדש דין זה דל"מ שאלה ה"ל להביא איזה ראי' לזה וגם דסיימו התוס' שם וז"ל והואיל וא"ב פריק נמי ל"א דא"כ הי' קונה אותו דאטו נחשוב חמץ של אחרים כשלו הואיל וא"ב קני לי' משמע מלשונם דסברא זו מהני ג"כ לענין א"ב מיתשל והנראה כונתם עפמ"ש היע"ק או"ח סי' ת"מ דענין הואיל ל"מ להיות חשוב כשלו רק לענין חמץ דהוי רק כמו גורם לממון וכמו חיוב אחריות דגלי קרא דלא ימצא דכממון דמי עיי"ש ולפי"ז לא אתרבי מלא ימצא רק היכא דהוא ברשותו ולא ברשות אחרים כמ"ש הט"ז שם סי' ת"מ. ומעתה י"ל דזה כונת התוס' דל"א אב"מ בבא ליד גזבר וגם ל"א בזה א"ב פריק ועז"כ טעם א' על שניהם דא"כ הי' קונה אותו כו'. והיינו דאע"ג דאפשר בשאלה ובפדיון ש"מ הוא מחוסר מעשה דעדיין לא נשאל ולא נפדה והוא עדיין ברשות אחרים וזה לא נתרבה מלא ימצא דמתוסר קנין ודו"ק. וא"כ אין ראי' מתוס' אלו דל"מ שאלה בהקדש ביד גזבר ומתוס' ב"מ ודאי אין שום ראי' דלא כ' רק תרומה ביד כהן וזה מבואר בש"ס נדרים נ"ט וגם מירושלמי פ' בני העיר ומש"ס עירובין שכ' דמשניתן לגזברין אינו רשאי לשנותן פשיטא דאין ראי' דהרי שם לא מיירי ע"י שאלה ובלא שאלה פשיטא דאינו רשאי לשנות. וגם מ"ש על הר"מ ממיץ דכ' דגם תרומה ביד כהן מצי למיתשל עלה והוא נגד הש"ס נדרים תמה אני על תמיהתו דהרי הוא מפרש שם בש"ס דרק הכהן ל"מ למיתשל אבל הישראל מצי למיתשל עיי"ש ברא"ש:
ומ"ש רו"מ דמר"ן נדרים פ"ה מבואר דא"י לשאול על תרומה שביד כהן שלא יבא לידי מכשול תמהני דאדרבה בר"ן שם מבואר להיפוך גבי קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו בע"כ והק' דניחוש דלמא מיתשל ונמצא נהנים משלו ותי' בשם הרשב"א דל"ת שמא יבואו הכהנים לידי מכשול ויעבדו אסורא הרי מבואר דאדרבה מהני שאלה אפי' כשהם ביד כהן רק משום אסור הכהנים ל"ת שיבאום לידי מכשול ואדרבה תקשי בזה דהרי הרשב"א עצמו סובר דל"מ שאלה ולמה הוצרך בכאן לומר החשש שיביא הכהן לידי מכשול הא בלא"ה ל"מ שאלה וכבר תמה ע"ז בנוב"י מה"ת חיו"ד סי' קמ"ט עיי"ש שפי' בכמה דרכים:
ובאמת לפי סברת הנוב"י שם סי' קנ"ד דלכך ל"מ שאלה בבא ליד כהן דהכהן לא יאמין לו אם י"ל חרטה דמעיקרא א"כ י"ל דהרשב"א ס"ל לחלק דכ"ז אם אין חשש אסור להכהן אז י"ל איני מאמינך. משא"כ שם דנדר מכל הכהנים. ואם באמת ישאול על התרומה ע"י חרטה דמעיקרא. הרי הכהנים אסורים בהנאתו שפיר הק' הרשב"א דאיך יהנו הכהנים ממנו דלמא ישאול עליו ויהי' לו באמת חרטה דמעיקרא. ע"כ הוכרח לתרץ דל"ח שיבוא אח הכהן לידי אסור:
וא"ל לפי"ז דא"כ בכל תרומה שביד כהן איך יאמר הכהן איני מאמינך דהא ה"ל ס' גזל ביד הכהן שמא באמת הי' לו חרטה מעיקרא. וידוע קו' מהר"י באסאן הובא בכה"ג בכללי קי"ל אמאי י"ל בממון קי"ל והא ה"ל ס' גזל ובאסור ל"א קי"ל. ותי' דבממון אם נחמיר עליו להחזיר יהי' גם ביד התובע ס' גזל משא"כ באסור אי נימא להחמיר יצאנו מידי ס' וא"כ בתרומה אם הכהן יחזיר לו לא יהי' ביד הבע"ב ס' גזל דהא הוא יודע האמת שי"ל חרטה דמעיקרא. אבל באמת ז"א דאין כאן חשש גזל כלל. דהא הבע"ב מחויב בלא"ה להפריש תרומה אחרת ואין כאן רק הטו"ה שלו דאינו ממון – ומטעם זה ג"כ אין להקשות. דאמאי הוו תרומה ביד כהן דשאל"מ דהא יכול להדיר את הכהן מנכסיו ויהי' מוכרח להחזיר משום חשש אסור. וע"כ מטעם דכיון דהבע"ב אין לו שום תועלת בזה לא שכיח שיעשה כזאת להכעיס לכהן. ולכך נקרא דשאל"מ. ואל תתמה בזה דהרי להרא"ח פי' דרק הכהן א"י למיתשל אבל הישראל מצי למיתשל ואפ"ה הוי דבר שאל"מ דל"ש שהישראל ישאול עיי"ש. וא"כ כ"ש לדידן דהישראל ג"כ א"י למשאל. רק ע"י שידיר הכהן מנכסיו ודאי לא שכיח וע"כ הוי דשאל"מ – משא"כ בהא דנדרים פ"ה דכבר אמר קונם כהנים נהנים לי ודאי דיש להכהן לחוש לס' אסור ודו"ק. אך דגוף הסברא של הנוב"י הוא תלושה מאד. דכיון דגוף התרומה מצד עצמו יש לה היתר ע"י שאלה. רק שהכהן לא יאמין לו. וכי בשביל כך נקרא אין לו מתירין. ואין לומר דכונתו דכיון שהכהן לא יאמין לו ממילא גם החכם לא יתיר לו ולא יבא לידי היתר. דהרי וראי לענין אסור נאמן האדם ע"ע ומחויב החכם להתיר לו כמ"ש הנוב"י שם בעצמו. וכן מבואר להדיא בתשו' תשב"ץ ח"א סי' קנ"ה וז"ל ולענין האונס שאמרת שהוא נאמן ע"ע אפי' נדר עד"ר יפה אמרת וכן השבתי לתונס זה ימים מועטים דודאי כ"א נאמן ע"ע לענין אסורים כק' עדים כדאיתא בכריתות ובב"מ וממקומו הוא מוכרע שאם א"א מאמינו לענין האונס אף לענין התרטה לא תהא מאמינו וא"כ אין הנדרים ניתרים אלא בשני עדים שיודעים שה"ל חרטה דמעיקרא ואין לדבר סוף. וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' וז"ל אפי' לא הכרנו כלל באונסו אלא שאמר הוא עכשיו שהי' אנוס באותו שעה אונם גמור נאמן ומתירין לו כו' וא"צ להכיר באונסו אלא במכר לבד אבל בגיטא ומתנתא לא. וכ"ש באסור שכ"א נאמן ע"ע שאל"כ בא ונאמר שאין מתירים לאדם אלא בפתחים שי"ב עדים ואין מכירים שהם כמו שהוא אומר עכ"ל. הרי מבואר דהחכם מחויב להאמינו אף שהוא נוגע לאחר כמו עד"ר ונראה דלכך כ' הנוב"י עצמו בסי' קמ"ט ליישב דברי הר"ן דגם להרשב"א דלא מצי למיתשל בתרומה ביד כהן היינו היכא שנתנה מדעתו לכהן והוי כמו שנתנה לו במתנה דא"י לשאול משא"כ שם שהכהנים נטלו בזרוע יכול לשאול עלי'. וזהו באמת ס' נכונה הוא. (נראה מזה שלא סמך עצמו על מ"ש בסי' קנ"ד) ויומתק יותר עפמ"ש הש"ך חו"מ סי' רנ"ה סק"ו בשם הגאון ר"ב דטעמו של הרשב"א משום דכ"ז שלא מסרו ליד גזבר אתי דבור ומבטל דבור משא"כ אחר שמסרו לגזבר עיי"ש. וא"כ דוקא בשנתן מדעתו לכהן דעשה מעשה בעצמו לא אתי דבור ומבטלו למעשה משא"כ בשנטלו הכהנים בזרוע דלא עשה הוא שום מעשה. שפיר יכול לשאול אמנם המעיין היטב בש"ך שם יראה דאין כונתו כלל לומר דל"מ שאלה משום דל"א דבור ומבטל מעשה דהא מסיק התם דה"ה אם קנהו ההקדש בקנין חליפין או שאר קנינים ל"מ למיתשל עלה. וכן מבואר ביו"ד סי' רנ"ח ס"ו ובש"ך שם סקי"ח דה"ה אם קנהו במעמד ג' שוב א"י לשאול. הרי דבקנין מעמר ג' ליכא שום מעשה. ואפ"ה א"י לשאול. וע"כ דהעיקר תלוי אם הוא ברשות ההקדש עיי"ש. וגם בתשו' ח"ס חיו"ד סס"י רמ"ג כ' דהאומר דשייך בזה אין דבור מבטל מעשה הבל הוא דל"מ בהקדש טעות ע"י חרטה מעיקרא אין הדבור שלו מבטל רק דהקדש טעות אינו הקדש אלא אפי' בנדרים הניתרים מכאן ולהבא י"ל דדוקא דבור שלו אינו מבטל מעשה שלו אבל החכם שמתיר ברשות נותן התורה י"ל דעדיף ממעשה. עיי"ש ואם כי אין ס' זו מוכרחת. דהרי עיקר היתר נדרים ילפינן מלא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין דברו א"כ לא נוכל למילף אלא דברו אחרים מוחלין ולא מעשה שלו – אבל באמת הדין עמו דהרי עיקר האסור נצמח רק מהדבור ולא מהמעשה וכיון שמוחלין דברו ממילא גם המעשה בטל. והש"ך לא בא שם אלא לחלק בין אמירה לגביה דלא קנה אלא מצד האמירה אתי דבור ומבטל דבור. כיון דבהדיוט ל"ק כלל באמירה רק בהקדש. לכך יכול לבטל ע"י שאלה. אבל אם קנה בקנין דשייך גם בהדיוט לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ול"מ שאלה בזה אולם גם לפי"ז נכונים דברי הנוב"י הנ"ל דדוקא אם הוא בעצמו נתן התרומה לכהן אז שייך לומר דהוי כאלו נתנה לו במתנה וקנה אותה דל"ש בי' שאלה עוד משא"כ אם הכהן בעצמו נטלה. ל"ש לומר די"ל קנין בה דמי הקנה אותה לו ע"כ שייך בי' שאלה. ונכונים דברי הר"ן ורשב"א [עכ"פ נראה דנטה כאן מהסברא שכ' בסי' קנ"ד דאי נימא דאינו מאמין שי"ל חרטה דמעיקרא זה שייך גם בנטלה מעצמו]:
אמנם כ"ז שייך בתרומה ביד כהן או בצדקה לעניים י"ל דהכהן או הגזבר זכו בה. משא"כ בנדר מנורה לביהכנ"ס וכדומה דאין שום אדם נוגע בזה. י"ל דין אחר והוא מבואר בתוס' כריתות י"ג ב' ד"ה ארבע דדוקא אחר שנשחטו ונזרקו דמן אין לו היתר בשאלה. בקרבנות ועיין בח"ס סי' הנ"ל שהוכיח מזה דאפי' מסרו לכהן ושחטו רק שלא נזרק דמן י"ל התרה והטעם משום דכ"ו שלא נזרק הדם לא יצא י"ת נדרו ואם נדר הוא עדיין חייב באחריות קרבנו. ואם נדבה דא"ח באחריות מ"מ לא עלה לרצון ע"כ י"ל התרה. משא"כ בנזרק הדם ונתכפר דיצא י"ח נדרו הוי כנשבע על הככר ואכלו כולו דאין נשאלין עליו. ואפי' לאמימר דישנו בשאלה היינו משום שמחוסר קרבן או מלקות. אבל היכא דקיים כל נדרו אין לו שאלה עיי"ש. וא"כ ה"ה במנורה וכדומה היכא דקיים כל נדרו אין לו שאלה ובלא קיים כולו י"ל שאלה:
והא דמבואר בסי' רכ"ח סמ"ב ביו"ד דלמה שכבר נתן אינו מועיל שאלה היינו בנדר לעניים ומסר מקצת לגזבר דאז הוי מטעם זכי' דהוי כנותן לו מתנה עיין היטב במ"ס שם ותבין –
ומעתה בנ"ד לפי המבואר במשנה מנחות ק"ז באמר הרי עלי שור במנה והביא שנים במנה לא יצא כו' גדול והביא קטן לא יצא. ממילא ה"ה כאן כיון שנדר מנורה בעד חמשים ריינש אם יקנה כעת בעד כ"ה לא יצא ידי חובתו אפי' אם ישלים אח"כ א"כ לא קיים עדיין חצות נתינה כלל. ע"כ שפיר יכול לשאול גם על מה שכבר נתן ול"ד כלל לתרומה ביד כהן ולהקדש עניים ביד גזבר. וז"ב ודו"ק:
אמנם באמת דברי התוס' כריתות הנ"ל תמוהים לכאורה. במ"ש דלכך תני מוקדשין כיון דאין לו שאלה אחר שנזרק דמן. והוא נגד סוגיית הש"ס שבועות כ"ד ב' דפריך לרבא דאית לי' כולל ממשנה זו דיש אוכל אכילה א' כו' דמשכחת לה חמש ע"י שבועה. ומשני אסור הבא מעצמו לא קתני. ופריך והרי הקדש כו' אבע"א כי קתני מידי דל"ל שאלה כו'. והרי הקדש ומשני הא אוקימנא בבכור עיי"ש מבואר דהקדש איתי' בשאלה. והוצרך לאוקמי בבכור והוא נגד התוס' הנ"ל אך המעיין כפיררש"י שם יראה דפי' והרי הקדש אשם מעילות דאתי לי' משום דבורו שהקדישו והוא תמי' דמה ענין אשם מעילות לכאן. דהא עיקר קו' הש"ס דתני מוקדשין ולא תשיב שבועה שעבר נמי על אסור שבועה משא"כ אשם מעילות. דבא רק לכפרה על העבירות אבל טומאה וחלב ונותר אינו בא מעצמו ולכך לא חשיב שבועה דבא מעצמו. וגם בתי' השני דמשני בא בשאלה לא קתני דפריך והרי הקדש ופיררש"י דבא ע"י נדר וכל נדר י"ל שאלה. מאי בעי רש"י בזה. הא בלא"ה לב"ה הקדש טעות אינו הקדש. ויש שאלה בהקדש:
ונ"ל כונת רש"י דודאי הרגיש בס' התוס' דאחר שנשחט ונזרק דמן שוב אין לו שאלה. והטעם הוא עפמ"ש הר"ן נדרים י"א ב' גבי בעי' דרמי ב"ח דמחית בשר זבחי שלמים אחר זריקת דמים ומתיח דהיתרא גבי' ואמר זה כזה מאי בעיקרו קמתפיס או בהיתרא קא מתפיס והקשה הר"ן דהא אכתי אסור לטמאים וכן חזה ושוק לזרים מחמת נדרו. ותי' הר"ן דלבתר זריקת דמים פקע לי' נדרו ואסורא דטמאים ודחזה ושוק לזרים לאו מחמת נדרא הוא דא"כ הי' אסור לכל אלא אסורא הוא דרמי רחמנא עלי' וכי מתפיס בה באסורא קא מתפיס עיי"ש הרי מבואר דאחר זריקת דמים פקע נדרא וחל אסור חדש דרמא רחמנא. א"כ א"א לפרש דהקו' הוא ממוקדשין דהרי נותר אחר זריקת דמים הוא ושוב ל"ה אסור הבא מעצמו ע"כ דייק רש"י ז"ל דע"כ מדמחייב עליו אשם מעילות עכצ"ל דהחיוב בא משעת נדרו והוא עפמ"ש הרמב"ן בחי' פ' הספינה וז"ל והא דאמרינן אין מועלין במה שבתוכן שפתי משום דל"ק חצר דאין יד להקדש וכ"כ הר"ש ז"ל א"נ קני לה אין מעילה בזכייתה. ועיין בקצוה"ח סי' ר' סק"א הטעם משום דאין מעילה אלא בהקדש שהוקדש ע"י אדם אבל זה שאינו זוכה מכח דעת אחרת אלא ממילא ע"י יד או חצר אין מועלין בו דהא אפי' בקדשי עכו"ם פליגי תנאי בזבחים מ"ה אי מועלין בהם וכאן כ"ע מודו עיי"ש, הרי מבואר דהקדש שלא ע"י אדם ל"ש מעילה (זולת היכא דקדושתו מרחם כמו בכור דאתי מריבויא) וא"כ כאן דמחייבינן לי' אשם מעילות על הקדש זה. ע"כ דאינו בא על שעת אכילה דהוא אחר זריקת דמים דבא האסור ממילא. ורק על שעת הנדר. וא"כ מדחשיב מוקדשין ומחייבינן עליו אשם מעילות הרי דחשיב גם אסור הבא מעצמו א"כ ק' נתני נמי שבועה. ולבתר דמשני מדי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש והוקשה ג"כ לרש"י דהא כמו שהוא עתה ליתא בשאלה ע"כ פי' דכיון דבא ע"י נדר. והיינו ג"כ מדמחייבינן לי' על שעת הנדר וכל נדר יש לו שאלה. הרי דחשיב גם מדי דאיתא בשאלה. וז"ב ונכון בכונת רש"י ז"ל בעז"ה:
ומ"ש רו"מ דהא דפריך הש"ס שם בשבועות ממשנה זו לרבא ולא לר"י הוא עפ"ד הקשת יהונתן דלר"י דאמר גוי קונה במשיכה ה"ה להקדש כמ"ש האס"ז. וא"כ לא יוכל להקשות והרי הקדש דהרי משכחת לה בבא ליד גזבר וקנהו ההקדש במשיכה וא"י לישאול עליו. וי"ל דמדי דאיתי' בשאלה לא חשיב משא"כ לרבא דס"ל כר"ל דאינו קונה במשיכה ק' מהקדש דאפי בבא לגזבר י"ל שאלה לפימ"ש בכונת רש"י אין שום מקום לזה דהא בלא"ה עכשיו כמו שהוא אין לו שאלה [ואפי' לפי' הריטב"א דפי' והרי הקדש כפשוטו דיש שאלה בהקדש וכ' דהוי מצי לתרוצי דמיירי בהקדש שבא ליד גזבר רק דעדיפא מיני' משני. עיי"ש. מ"מ אכתי משכחת לה שהקדש קונה בקנינים אחרים כמו חליפין וכדומה כמ"ש הש"ך סי' רנ"ה. וגם הרי כתבו התוס' בע"ז פ' השוכר דהיכא דליכא כסף לכ"ע משיכה קונה מה"פ דאל"כ מציאה וממנה במה נקנה. וא"כ ה"ה במקדיש דבר לכ"ע קונה במשיכה. ול"ש פלוגתא זו אי משיכה קונה רק בהקדש הקונה מהדיוט או להיפוך ודו"ק וס' קשת יהונתן אינו בידי כעת]. כיון שכבר נשחט ונזרק דמו כהלכתו וכ"ז שלא נזרק דמו אפי' בא ליד גזבר יש שאלה כמו שהוכיח הח"ס מלשון התוס' וכ"מ בט"ז יו"ד סי' שכ"ג דהק' דאיך משכחת מלקות בשחוטי חוץ שמא ישאל על נדרו ולא תי' דמשכחת לה בבא ליד גזבר וע"כ דלענין הקדש ל"מ בא ליד גזבר כ"ז שלא יצא יד"ח דבנדר חייב באחריות ונדבה לא עלה לרצון. ואע"ג שהתו"י בתשו' סס"י ק"ל כ' דצ"ע אי נימא בנדבה כל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי'. מ"מ י"ל לפמ"ש הרשב"א בחידו' דאף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ מהני שאלה דכיון שנשאל עליו שוב ל"ה אמירה לגבוה. א"כ ה"ה לענין נדבה י"ל כן דכיון שנשאל עליו שוב ל"ה ב"ג דרחמנא ודו"ק:
ומ"ש רו"מ ליישב קו' הט"ו דמשכחת לה מלקות בש"ח בהקדיש אבר א' דפשטה קדושה בכולו מ"מ ל"ה הקדש מכתו. רק רחמנא רמי עלי' ולא יוכל לשאול עליו. אין דבריו נכונים בזה דהרי בקידושין ז' פריך הש"ס וניפשטו קידושין בכולה מי לא תניא רגלה של זו עולה כו' ומשני אשה י"ל דעת אחרת. ואי נימא דהקדש כזה הוי כלא פשט מכחו. איך מועילו הקידושין דהא אפי' האשה יתרצית הוי כאומר הריני אישך דל"מ כמבואר בקידושין ה' ולמה הוצרך לשנויי דהאישה אינה מתרצית. וע"כ דכיון דבא מדבור שלו הוי כמו קידושין מכחו. וא"כ ה"ה לענין הקדש כיון דבא ע"י דבור שלו הוי בא מכחו
וראיתי בטוטו"ד מהד"ת להגאון מהרש"ק ז"ל בקו"א סי' ס"ה שהעיר השואל שם על הט"ז הנ"ל לפמ"ש התוס' פסחים ס"ו ובכ"ד דשחיטת קדשים בעינן כלי שרת. וא"כ אם ישאול יהי' מועיל בהקדש. והשיב לו דזה טעות דאטו מחויב לשחוט ש"ח בכ"ש דהא ל"ב רק שיהי' הקרבן ראוי לבא בפנים אבל המכשיר קרבן א"צ להיות כמו בפנים ואם שחט בחוץ בלא כ"ש נמי חייב עכ"ל ודבריו צריכים ביאור דמה בכך. דחייב על ש"ת גם בלא כ"ש. מ"מ מיושב קו' הט"ז דמשכחת לה מלקות בש"ח בשחט בכ"ש ובאמת כונתו דכיון דהתורה חייבה בש"ת בסתמא ולא התנה דוקא בשחט בכ"ש ע"כ דגם בלא כ"ש נמי חייב, דבשלמא אי נימא דאינו חייב בחוץ רק דומיא דפנים א"צ לפרש דנדע דודאי מיירי בכ"ש. וז"פ. וא"כ ממילא נסתר גם תירוצו של רו"מ דהרי התורה חייבה בסתם בש"ת גם בבהמה שכולה הקדש. נחזור לענינינו דלדעת רוב הפוסקים בהקדש אפי' כבר מסרו לגזבר או לכהן י"ל שאלה עד שיזרק דמן ויצא י"ח נדרו כמ"ש הח"ס הנ"ל, ומעתה מנורת ביהכנ"ס נמי כ"ז שלא סילק להגבאי את כל הנדר ועדיין לא יצא ידי חובתו ודאי יכול לשאול על נדרו אפי' מה שכבר נתן וז"פ ויש עוד הרבה לדבר בזה ואין הזמן מסכים להאריך בזה ידידכם הדו"ש: