שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה מו
כבוד ידי"נ הרב החריף ובקי מפורסים לתהלה מו"ה ליבוש גינצבערג נ"י דומו"צ ד"ק חאדרוב:
מכתבו עם שאלתו הגיעני אודות ד"ת מברעזדאוויץ והאמת אגיד כי ל"ה בדעתי להשיבו ביען כי אנשי עיר הנ"ל אינם מקובלים לי כידוע אך למען כבודו ולמען לימודו מוכרח אני להשיבו ולא אשא את שמותם על שפתי כראובן ושמעון יהיו לי.
תורף שאלתו בשני אנשים ששכרו רחיים שהחזיק בו איש א' כמה שנים והמחזיק תבע אותם לדין והשיבו אשר המחזיק לא החזיק בה בכשרות רק השיג גבול איש אחר. והוא טוען אשר המחזיק הראשון השיג גבולו ושכר רחיים שלו וע"כ שכר הוא הרחיים של חבירו. כאשר עשה כן יעשה לו. וגם הי' הכחשה ביניהם כמה נתן להאדון עד הנה עבור הרחיים. ויצא הפס"ד מאתכם אשר מחויבים השוכרים להחזיר הרחיים להמחזיק ואינו מחויב לשלם להם רק כפי שנתן עד כה והמותר יפסידו מכיסם. ודיין א' אינו רוצה לחתום על הפס"ד ובקשתם חיו"ד בזה להלכה:
תשובה. הנה כבר ראו עיניכם דברי הגאון מלבוב ז"ל בתשו' שו"מ מה"ק ח"א סי' ל' דכל שעשה שלא כהוגן לא תיקנו בי' ועשית הישר והטוב א"כ אם הוא עשה מעשה רשע ושכר הרחיים שלא כדת ל"ש בי' השגת גבול כאשר עשה כן יעשה לו. והביא ראי' מתשו' הר"ן והובא גם בחו"מ סי' רל"ה ס"א דאם מכר בנ"מ כשהוא קטן כיון דאינו רק מתק"ח כל שעשה שלא כדין ל"ש תק"ח. עיי"ש. אמנם באמת מצינו להיפוך בחו"מ סי' קצ"ד ס"ב בא' שקנה שדה מגוי ונתן דמים ובא ישראל אחר והחזיק בה דזכה השני וכ' הרמ"א דהשני נקרא רשע ומ"מ אם הראשון משתדל ע"י עכו"ם להוציאו מיד השני נקרא מסור הרי דאף דעשה מעשה רשע מ"מ אסור להוציא מידו. אבל אחר העיון יש לחלק דשם אף שלא עשה כהוגן במה שהחזיק. אבל עכ"פ הוא זכה מהפקר עפ"י הדין. ולא נוכל להפקיע זכות שלו ע"י העבירה שעשה כמו באומר צא וקדש לי אשה והלך השליח וקדש לעצמו דאינו אלא רמאות משא"כ בקטן שמכר דגוף המכירה אינו מה"ד רק מתק"ח. וכיון שעשה שלא כהוגן לא תיקנו חכמים לטובתו. וכן בב"מ ק"א דאמרי כאשר עשה כן יעשה לו הוא משום שלא שכר המקום כדינו מהאשה רק שנתנה לו רשות ע"י ערמה וכן ביבמות ק"י עיי"ש. וא"כ כאן בנ"ד אף שבשעה ששכר הרחיים מהאדון קנה אותה מה"ד. ובודאי אסור לגרום לו היזק אף שעבר עבירה בשכירותו כמו בסי' קצ"ד הנ"ל אבל אחר שעבר זמן השכירות ומה"ד הי' רשות לכ"א לשוכרה כמ"ש המהר"מ לובלין והב"ח. רק שעשו תקנה שלא לשכיר שפיר י"ל כיון שעשה שלא כהוגן לא חשו חכמים לטובתו. ומה שטען שהראשון שכר הרחיים שלו אינה טענה כי ה"ל לתבוע אותו לד"ת:
אמנם בתשו' ד"ח להגאון מצאנז ז"ל ח"ב סי' מ"ז כ' דאפי' מי שעבר והשיג גבול רעהו אסור להשיג גבולו כמבואר בברכות בתר גנבא גנוב כו' ואם נימא כן בטלו דיני חזקה דכ"א אומר על חבירו שהוא פושעי ישראל וישיג גבולו עיי"ש שהאריך בזה. ובאמת הסברא נותנות כן דל"מ בשום מקום הוא עשה שלא כהוגן כו' רק בחד גברא. היינו לאותו האיש שעשה עמו שלא כהוגן. יעשה עמו ג"כ שלא כהוגן. וכן הא דמכר נ"מ ג"כ היא לטובת מי שהנכסים שלו מחמת שעשה עמו שלא כהוגן. משא"כ הכא וכי משום שחטא נגד האיש שהי' מוחזק ברחיים יוכל כ"א להשיג גבולו. מה להם לאנשים אחרים במה שהוא עבר עבירה והרי גם בקידש בגזל אחר יאוש. מבואר בא"ע סי' כ"ח דמקודשת מדרבנן. ולא אמרינן דרבנן לא תיקנו לקנות ביאוש עבור גזלן זה. ואם כי מדברי הב"ח בתשו' הישנות סי' ס"א יש להוכיח דלא תיקנו חכמים בכה"ג עיי"ש לענין מכירת הטשאפיווע שכ' דכיון דכבר תיקנו שלא ישכור שום יהודי הטשאפיווע שלא יתקנאו בהם הערלים. איך אפשר שיהא בזה דין חזקה. הרי דכיון שעשה כנגד התקנה ל"ש חזקה. אבל באמת אינו מוכרח דהב"ח לא כ' רק דהתקנה של השגת גבול לא הי' לענין טשאפיווע דכיון דכבר תיקני שלא ישכרו כלל הטשאפיווע איך אפשר שיתקנו בזה דין הש"ג כיון דלא משכחת כלל שיחזיק א' הטשאפיווע בהיתר וכעין מ"ש חז"ל כל דאי לא כ' רחמנא (יבמות פ"ח). אבל כל היכא דמשכחת חזקה בהיתר ונתקנה ע"ז אסור השגת גבול. אפי' נמצא א' שעבר עבירה בשעת השכירות לא פלוג רבנן בתקנתם וז"ב – ומעתה לפי"ז פשיטא דמחוייבים להחזיר הרחיים להמחזיק. ורק אפי' לדעת השו"מ הנ"ל מ"מהרי המחזיק הזה לא עבר כלל על הש"ג עפ"י הדין כיון שהראשון שכר ג"כ רחיים שלו. אפי' לא עמד בדין עם הראשון:
דהנה באמת בגוף תקנת אורנדא לא הוזכר כלל חזקת רחיים ובשו"מ שם סס"י ל"ב כ' דמתשו' הב"ח סס"י ס' מבואר דלא נתקנה תקנה בזה. ובאמת אדרבה בב"ח שם מבואר להיפוך דהרי כ' דאין להקהל שום זכות בחכירות הרחיים ויתנהגו בזה עפ"י תקנתם בכל תוקף המבואר בתקנה שלא יחכירו מהשר לא יחיד ולא רבים עיי"ש הרי להדיא דהתקנה הי' גם על רחיים. רק דיש ס' אם פשטה התקנה מרחיים בכל הארצות וכבר הבאתי בתשו' אחרת דברי המהרי"ט ח"ב סי' ל' דלענין תקנה אין ללמוד ממקום זה למק"א אפי' אם יש ס' בפרט א' מהתקנה די"ל דזה קבלו וזה לא קבלו. ובתשו' ד"ח הנ"ל סי' מ"ב כ' דלענין רחיים וחליבה לא שמענו. ולכאורה כל ס' בתקנה לקולא רק ממנהג ישראל קדושים לקרוש מכל עניני השגת גבול וגם מקרוב נדפס ס' מה"ש הביא שם בסי' מ"ד בשם הה"צ הגאון מקאמינקע לדון דין חזקה ברחיים. וכן נהגו בגליל שינאווע לפני גדולי ארץ וגם בשו"מ שם סי' ל"ב דעתו לדון דין חזקה מרחיים. ועכצ"ל אף דמבואר באה"ע סי' קי"ח דכ"ד שאינו מפורש בתקנה אזלינן להקל והעמידנו על ד"ת וכ"כ בסמ"ע חו"מ סי' י"ח מ"מ כיון שתקנה זו נעשית בח' ובס' ח' אזלינן לחומרא. אבל עכ"פ הוא מחמת ס' –
ומעתה לפי המבואר בחו"מ סי' רס"ח ס"ג בהג"ה לענין סחורה בזול דהוי ספיקא דפלוגתא אם זכתה לו חצירו. אם אח"כ נזדמן ג"כ לחבירו סחורה בזול לחצירו אם עדיין לא נפסק דין הראשון צרין ליתן לו סחורה א' ממ"נ. ובש"ך שם סק"ז דאפי' נפסק הדין מ"מ בחד גברא הדין כן. אבל בשני אנשים ל"ש זה עיי"ש. וא"כ בנ"ד נמי כיון שהראשון שכר הרחיים שלו. והוי ס' בתקנה. אף דא"י להוציא ממנו ממון מחמת ס' זה רק שהב"ד יכופו אותו מכח הח' להחזיר לו הרחיים. אבל אם לא תבע הוא את הראשון לדין ונזדמן לו לשכור הרחיים של חבירו א"כ יש לו רחיים א' ממ"נ ויכול להוציא מהדין וכ"ז שלא החזיר לו הראשון הרחיים שלו א"כ החזיק הוא הרחיים השני בהיתר גמור אף שהוא לא תבע לד"ת את הראשון. וא"כ אינו רשאי שום אדם להשיג גבולו מכח ס' חרם ומחויבים השוכרים להחזיר הרחיים לבעל החזקה:
אולם לענין הוספה שנתנו להאדון. הנה בנה"מ סי' רל"ז כ' לענין החר"ג משכירות בתים דאם עבר על הח' ושכרו יש להראשון דדב"מ דאם רוצה הראשון להחזיר לו ההוספה יכול לסלק את השני מהקרקע מבואר. דאין השוכר צריך ליתן מכיסו ההוספה. אמנם בתשו' הב"ח הנ"ל סי' ס"א מבואר דהעובר על התקנה צריך לשלם כל הוצאות והיזקות מלבד מה שעובר על האסור. וא"כ ודאי גם הוספה שצריך ליתן בכלל היזק הוא וצריך להחזיר. והנה"מ לא הביא דברי הב"ח וע"כ דאין ראי' מתקנת אורדנא דהתקנה כך היתה לשלם כל הוצאות והיזקות. משא"כ בחר"ג משכירות בתים וגם בישועות יעקב חו"מ סי' קנ"ו בסוף התשו' מנכדו מסיק דצריך לשלם ההוספה מדין מסור עיי"ש. וכ"ז בחזקת אורדנא אבל ברחיים דהוי ס' אם נכלל בתקנה אע"ג דלענין אסור מחמירין מחמת ס' ח' אבל לענין ממון לא נוכל להוציא מהם להחזיר ההוספה. וגם בתשו' ד"ח סי' מ"ו כ' דגם באורדנא תלוי במנהג מקומות אם להחזיר הוספה והעידו שבמקומו אין המנהג לגבות הוספה מהמשיג גבול עיי"ש. וא"כ כ"ש ברחיים דהוי רק ס' בתקנה ועיין בתשו' נא"ד סי' נ"ג:
וממילא נדחה מ"ש בפס"ד שהמחזיק ישבע כמה נתן להשר והמותר ישלמו הם. ובלא"ה לא ידעתי איך יוכל המחזיק לישבע וליטול. אם מחמת תקנת מוסר הלא זה רק בטוען המוסר שמא. אבל לא בטוענים שניהם ברי כמבואר בחו"מ סי' שפ"ח ס"ז ובש"ך שם העולה מזה דמחויבים השוכרים להחזיר הרחיים למחזיק. אך באותם דמים ששכרו מהשר ואין מחויבים להפסיד הוספה מכיסם ואין מקום לשבועה ובזה אסיים ואומר שלום ידידו הדו"ש באהבה: