אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה מה

תשובה מד

כבוד ידידי הרב החריף מו"ה צבי הירש אשפיז נ"י.

ע"ד שאלתו בשני שכנים שהי' ביניהם איזה דו"ד אודות השביל שבין הבתים והתפשרו ביניהם אשר שניהם לא ישתמשו בלוק הנ"ל לא להניח עצים ולא לשפוך שופכים יעשו כתבים ע"ז בקגא"ס וגם עפ"י דיניהם ובחיוב קנס אם יכול אח"כ הא' שם לחזור בו:

–:

תשובה. הנה כבר גליתי דעתי בזה דגם קנין ל"מ בזה. דהוי ק"ד כמבואר בחו"מ רסי' קנ"ז וסי' רי"ד וכ"ה האריך בפלפולו דא"י לחזור בו מכמה טעמים לזאת מוכרח אני לבאר דברי בראש מ"ש דכיון דהוי פשרה הנעשית מעצמה א"צ קנין כלל ואף דהר"מ לובלין כ' דהוא רק מטעם מחילה ובדבר שהוא בעין ל"ש מחילה כמ"ש הרמ"א סי' ר' מ"מ בנ"ד שאין להם קה"ג בקרקע שהשר מכר הקרקע רק להבתים והניח מקום פנוי לאור ולאויר ודאי מהני לדעתי פשוט די"ל קה"ג דאפי' לו יהי כדבריו דהשר לא מכר מקום זה אבל עכ"פ הפקיר מקום זה לטובת הבע"ב כיון שהוא אין לו עוד שום הנאה מזה ממילא אם החזיק הבע"ב אח"כ באיזה שימוש זכה מההפקר ודומה למ"ש בש"ס וש"ע סי' קצ"ד דעכו"ם מכי מסמא זוזי לידי' אסתלק והזוכה בו הוי כזוכה מן ההפקר ואף דבעינן כונה לקנות כמ"ש בסי' ער"ה כ"כ בתשו' דכל שעשו גדר לצד ר"ה למנוע רגל הרבים ודאי הוי כונה לקנות דאל"כ בטלת דין מצרנות בבתים דהרי כ' הט"ז סי' קע"ה דאם שיש קצת הילוך ב"א בין הבתים ל"ש מצרנות והרי הלכה רווחת בישראל לדין דין מצרנות בבתים. וע"כ די"ל קה"ג בהשביל וא"כ הקרקעות סמוכים זל"ז. וא"כ ל"מ מחילה ולא קנין בזה. וראי' לזה מש"ס ריש ב"ב דפריך רצו לחלוק ניהדרו בהו ומשני בשקנו מידו ופריך ק"ד הוא ואם איתא ה"ל לשנוי דה"ל איזה טענה ואח"כ נתרצו לחלוק דמהני בלא קנין וע"כ דבקרקע ל"מ מחילה – ומ"ש עוד דאפי' אי נימא די"ל קה"ג מ"מ הרי כ' השער המשפט דגם הנתבע א"י לחזור בפשרה הנעשה מעצמו אף דל"ש בי' מחילה רק משום דפשרה דינה כמכר ועבד אינש דזבן דינא:

הנה עיינתי בשעהמ"ש שם האריך בפלפולו ובמחילה מעצמותי' הקדושים דבריו לא נהירין כלל ועיקר סברתו שם דכיון שהפשרה מהני לגבי תובע שא"י לחזור בו מטעם מחילה ה"נ מהני לגבי הנתבע שא"י לחזור בו ממה שנתחייב ליתן דהוי כמו קנין מטלטלין שבמשיכת החפץ נקנה המקח וה"ה אם הי' החפץ ברשות הלוקח כיון שנגמר המקח קיים אפי' בלא נתינת המעות א"כ ה"ה בפשרה דדמי למכר כיון שהנתבע מוחזק בממונו לקנות תביעת התובע דהא התובע א"י לחזור בו א"כ חייב ליתן גם הממון שהתחייב עצמו ליתן – ובאמת דבריו תמוהים מאוד לומר דהפשרה קיימת מכח קנין חליפין אם כי נמצא ס' כזו לענין חלוקת קרקע בריש ב"ב גבי אוקמיתא דר"א כגון שהלך זה והחזיק וכ' הרא"ש שם לא שיהי' צריכים שניהם להחזיק אלא כיון שהחזיק א' מהם נסתלק מחצי האחר ונקנה לחבירו כדרך ששנינו במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. וכן שנינו בתוספתא המחליף קרקע בקרקע כו' כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו אלא או זה או זה קאמר עיי"ש הביאו גם הב"י בסי' קנ"ז מ"מ כ"ז בקרקע או במטלטלים שהם בעין דשייך בהו חליפין אבל לא במלוה שיש לא' תביעה על חבירו ונתפשרו מעצמם איך שייך חליפין במלוה שאינה בעין וכבר נפסק להלכה בטיט"ע סי' קצ"ט דאם א"ל מכיר לי מטלטלין בחוב שי"ל אצלך ל"ק וגם בחוב מחמת מכר דפ' שם דקנה משום דל"ש תמה הה"מ במה יקנה כיין דאין המעות בעין ותי' דעשאו חז"ל כאלו המכר הראשון בעין והחליפו עם החפץ הזה. והביאו גם הסמ"ע שם ועיין בחידושי מהרי"ט בקידושין על הרי"ף שפי' דברי הה"מ דהוקשה לו מה חילוק בין חוב הבא מחמת מכר ובין הבא מחמת מלוה דהא בין כך וב"כ המעות ליתנייהו בעולם רק כיון דבעי למיתן לי' דמים ולפוטרו כמאן דיהיב דמי דמי. א"כ ה"ה בבא מחמת הלואה וע"ז תי' דהאי לחליפין דמי וא"כ לפמ"ש הרמ"א שם וכן בסי' ר"ד ס"י דגם בחוב מחמת מכר אינו קינה אלא באומר בהנאת מחילת מלוה ועיין בנה"מ שם סק"ב דצ"ל בפי' אני מוחל לך ואח"כ מקנה לו בהנאת מחילת מלוה דאל"כ הוי כמקנה לו המלוה דל"ק כמ"ש הש"מ עיי"ש וא"כ בפשרה דאינו מוחל לו בפירוש ודאי ל"ש חליפין ומלבד זה ל"ד כלל לחליפין דאמרינן כיון שמשך זה דידוע לכל שמשך או החזיק וכן אפי' בחוב מחמת מכר אבל עכ"פ הוא מודה שחייב משא"כ כאן דהנתבע אומר שאינו חייב לחבירו כלום והתובע לו וויתר נגדו כלל ובמה יתחייב ליתן ואף דלענין אונס אמרינן דפשרה כמכר דעביד אינש דזבן דיני' אבל אינו רק טו"ה בעלמא דאינו ממון ופסק הרמ"א סי' ר"ג דאפי' אינה ניקנית בחליפין וכ"פ הנה"מ שם ואפי' הש"ך שם יודה דעכ"פ אינו קונה בתורת חליפין כיון דאינו ממון ועיין בסס"י רע"ו ברמ"א לענין ירושה דטו"ה הוי כדבר שאין בו ממש – והראי' העיקרית שהביא שם מסי' ר"ה דפשרה דינה כמכר לענין אונס והוי כתליה וזבין דזביני' זבינא ומשמע דגם לגבי הנתבע שהתחייב ליתן באונס מהני ושם הקנין לא מעלה ול"מ דהא הי' באונס ואפ"ה אמרינן דל"ה כתלוה ויהיב רק כתלוה וזבן וע"כ דפשר מהני גם בלא קנין ובאמת אינה ראי' כלל דודאי מיירי שם בקנין רק דבתלוה ויהיב ל"מ קנין דבאונס נעשה אבל בתלוה וזבין שוב אמרינן דגמר והקנה אגב אונסא וזוזי אבל בלא קנין ודאי ל"מ דלא עדיף ממכירה בלא אונס והיכן מצינו שיתקיים מקח בלא קנין רק איזה מקיומות שמנו חז"ל ואין ללמוד מהם למק"א ואפי' בשטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך וכמה אתה נותן לבתך דאמרי חז"ל כתובות ק"ב הן הן הדברים הניקנים באמירה ודוקא באב לבתו ובנשואין הראשונים כמבואר באה"ע סי' נ"א הרי דאין לדמות תק"ח זל"ז ומה שהביא שם מהא דמתנה ש"ח להיות כשואל בדברים בעלמא בההיא הנאה דקמהימן לי' כמבואר בש"ס פ' השואל אין לו דמיון כלל כמבואר בש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ט דהא דבעינן לענין שטרות קנין להתחייב עצמו בדין שומרים אף דמתנה ש"ח להיות כשואל בדברים היינו משום דכבר נעשה שומר ע"כ יכול לחייב עצמו להיות כשואל ג"כ משא"כ בשטרות דלא נעשה שומר א"י להתחייב אלא בקנין וכ"כ הרשב"א והר"ן וגם מה שהביא מערב דמשתעבד בלא קנין בההוא הנאה דקמבימן לי' אדרבה משם ראי' להיפוך דהרי אחר מתן מעות בעי קנין וכאן בפשרה כאחר מ"מ דמי – ובאמת חז"ל אמדו דעתו של בריות ואין לך אלא מה שאמרו הם וכל מדות חכמים כך הם וז"ב וגם מ"ש ממ"ש בסי' ר"ט בשנים שהקנו על מתנה שיקבל א' מאיש אחר שמחליק עם חבירו דמהני מטעם דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה וגם משם אין ראי' דשם כיון דעדיין לא זכה שום א' במתנה זו י"ל דמהני מדין סילוק כמבואר ברמ"א וסמ"ע שם דסילוק מועיל אפי' בדבר שלב"ל אם עדיין לא זכה בה אבל בלא"ה ודאי ל"מ בלא קנין כמבואר בסי' קנ"ז בהסכימ' לחלוק וכן בסי' קע"ג בהסכימו לחלוק בגורל דכ"ז שלא החזיק א' לא נתקיימה החלוקה ול"א אגב דבעי לקנות גמר ומקנה ואפי' בשותפים סי' קע"ו ס"ג תמה הנה"מ שם על המרדכי דס"ל דסגי בלא קנין דשניהם רוצים בזה רק דהביא שם בשם מהרי"ק דשותפים שאני ואפ"ה לא קיי"ל שם כהמרדכי וקיי"ל דלהבא בעי קנין וגם בכל חליפין צ"ל כיון שמשך זה כו' ול"א אגב דבעי לקנות הרי ביררתי בעזהי"ת שראיות השעהמ"ש אינו ראיות וגם הוא בעצמו השאיר הדבר בצ"ע ומה לה לעיסה שהנחתום מעיד עליו והוא נגד הסכמת כל הפוסקים דהסכימו דצריך קנין וא"כ קנין זה הוי קנין דברים ומלבד זה הרי גם השעהמ"ש לא כ' דמהני נגד הנתבע רק משום דהתובע א"י לחזור בו משום מחילה וכיון שקנה הנתבע מה שוויתר לו התובע מחויב הוא ג"כ ליתן בתורת חליפין וא"כ בנ"ד שהתובע ה"ל טענה על קרקע דאינו מועיל בזה לשון מחילה א"כ גם התובע יכול לחזור בו מכ"ש הנתבע וז"ב:

ומ"ש כ"ה עוד לחזק הקנין עפ"ד הרמ"א סי' רי"ב בנותן לו רשות לדור בביתו דאם כ' הקנין לבסוף אמרינן דמגופה של קרקע קנו מידו וה"ה כאן נימא דהקנה הקרקע לאויר יעיין בתשו' בית אפרים חו"מ סי' כ"ד בשותפים שהתפשרו ביניהם ועשו כתבים שלא להשכיר ורצה לדמות להא דסי' רי"ב וחילק שם דל"ד כלל דשם עכ"פ יש שייכות להקרקע עם הדירה אבל להשכיר ושלא להשכיר הוי דבר שאין בו ממש כלל ול"ש חליפין בזה ואין להקנין על מה לחול והוא ממש נ"ד שלא להשתמש דאינו חל הקנין וז"ב:

ומ"ש עוד בשם תשו' מהרשד"מ סס"י ש"ע דבתורת חיוב יכול לחייב עצמו אפי' בדבר שלילה כגון שלא להשכיר דבר תימה הוא על מה יחול החיוב שלא לעשות כמ"ש הב"א הנ"ל וכ"ה בודאי ראה זאת בספרי הקיצורים כמו ס' דברי גאולים וכדומה וכבר ידוע שאין לסמוך עליהם כי אינם חוקרים אחר האמת ולא ידעו ולא יבינו הפשט בספרי הקדמונים ותולים בהם בוקי סריקי ובאמת כונת הרשד"מ לא כן הוא כאשר אבאר דהמעשה הי' שהתפשרו הקהל עם היתומים לקבל מהם ד' אלפים לבינים ולפטור אותם מכל עולים וארנוניות. וקבלו עליהם ועל זרעם בגזירת נח"ש שלא יקחו מהם עוד אפי' ש"פ ואח"כ ערערו מקצת הקהל ע"ז והשיב דאף דהמם הוא דבר שלב"ל מ"מ מהני הסילוק של הקהל דבדבר שלא זכה בה עדיין שום אדם יכול לסלק עצמו בדבר קל. ועוד דכיון שכ' הרשב"א דבתורת חיוב יכול להתחייב עצמו בדבר שלב"ל. כ"ש בנ"ד שנתחייבו הם עצמם וקבלו עליהם שלא ליקח משום א' מהם פשיטא שמחויבים כל הקהל לקיים. ואע"ג שכ' הרמב"ם דהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ל"מ מ"מ מהטעם הראשון שאין כאן מחייב ליתן אלא מחייב עצמו שלא ליקח נראה דבר ברור שגם הרמב"ם יודה שהפטור והסילוק מהני כו' עיי"ש שהאריך והבינו הם כונת הרשד"מ דמהני חיוב בדבר שלילה. ובאמת הוא טעות גדול דלפ"ד ק"ט במ"ש כ"ש בנ"ד שנתחיבו שלא ליקח מנא ידע שהוא כ"ש הלא אדרבה צריך לימוד כיון דשלא ליקח הוי דשא"ב ממש ואין לו דמיון למחייב ליתן ואם לא ס"ל לחלק בהכי עכ"פ אינו כ"ש וגם במה שסיים אח"כ להרמב"ם דל"מ חיוב בדבר שא"ק מ"מ מהטעם הראשון כיון שמחייב עצמו שלא ליקח מהני הפטור והסילוק. דאם בא לומר דאף דחיוב ל"מ מ"מ סילוק מהני ל"ל להזכיר בלשונו לשון חיוב שמחייב עצמו שלא ליקח מה ענין חיוב לזה וגם הזכיר מטעם הראשון דהא טעם הראשון ל"ה רק מחמת סילוק וטעם השני הי' מחמת החיוב וכיון דבדבר שא"ק ל"מ חיוב נשאר רק הטעם הראשון מחמת סילוק וביתר תמוה דהא בשטר הסילוק מהקהל שהעתיק מהרשד"מ בהשאלה לא נזכר שום לשון חיוב כלל. ואיך זיכה המהרשד"מ מחמת חיוב:

אמנם האמת הברור בכונת המהרשד"מ הוא כך דמ"ש שם בשטר שקבלו עליהם בגזירת נח"ש שלא יקחו שהוא ר"ת נדר חרם ושבועה הרי שקבלו עליהם בשבועה שלא יקחו ובשבועה פשיטא דמהני בלשון שלילה כמו שבועה שלא אוכל וכפי המבואר בחו"מ סי' ר"ט ובסי' ר"ז ובסמ"ע שם סקנ"ג דהיכא דאינו שום קנין יכול לשאול על השבועה ואם מת אין בניו צריכים לקיים ודוקא בדבר שלבל"ע דל"מ בי' שום קנין אפי' קנין בבד"ח ולכך ל"מ גם השבועה – משא"כ היכא דחל הקנין רק שהי' באסמכתא דאז השבועה מחזק הקנין עיי"ש – ומעתה זה כונת הרשד"מ דמקודם כ' דסילוק מהני גם בדשלב"ע. ואח"כ כ' דלפמ"ש הרשב"א דמהני חיוב בדבר שלבל"ע. א"כ כאן דחל החיוב ע"י השבועה. יש מקום לחול גם בנשבעו ליתן מכ"ש כאן שנתחייבו בשבועה שלא ליקח דהוי סילוק וזה מהני גם בדשבל"ע. א"כ חיוב השבועה ודאי מחזק הקנין כמו באסמכתא ועז"כ אח"כ דאפי' להרמב"ם דא"י לחייב בדבר שא"ק וא"כ אם הי' מתחייב ליתן ל"מ מ"מ מהטעם הראשון והיינו כיון שהוא סילוק דמהני בדבר שלבל"ע ודאי מהני הפטור והסילוק מכח חיוב השבועה ולכך סיים שפיר הרשד"מ כיון דרבו החולקים על הרמב"ם ל"ה אלא ס' ח' ויש לחוש להחמיר הרי דעיקר החומרא משום ח' ולא משום חיוב דהא ל"ה שום חיוב כלל וז"ב ואמת בכונת מהרשד"מ ובעל הקיצורים לא כיוונו יפה בזה ומעתה גם בעל תורת חסד שהביא במכתבו ודאי מיירי ג"כ שהחייב הי' ע"י שבועה. ומטיבתן של הקרובים לפנינו דברי הרשד"מ אתה למד שגם הרחוקים מיירי באופן זה וז"ב. וגם בתשו' דברי חיים להגאון מצאנז ז"ל ח"א סי' ל"א האריך בראיות מש"ס דחיוב ל"מ בדבר שלילה:

וגם מ"ש כ"ה דכיון שכ' בשטר באוהיו"מ א"כ מהני מטעם הודאה לומר שמגוף הקרקע קנו מידו הנה ידע כי ענין הודאה מועיל בא' משני פנים א' דהודאה עצמה היא הקנין כמו הודאת איסר גיורא ב"ב קמ"ט. וזה מהני דוקא היכא דמהני קנין אחר. אבל בדבר שלב"ל או שאין בה ממש. או שא"ב דל"מ קנין אחר גם קנין הודאה ל"מ כמבואר בנו"ב מה"ק ח' חו"מ סי' ל"א ובשאר פוסקים. ולעומת זה היכא דמועיל הקנין אפי' ידוע שלא הקנה לו בקנין מהני הודאה ויש הודאה שמועיל מטעם הודעת בע"ד ובזה היכא דידוע שלא הקנה לו בקנין המועיל ל"מ הודאה. וזה מבואר בחו"מ סי' ס"ו בשער שכ' בו נתתי לו ואח"כ נודע של"ה בידו וא"א מקנה דבר שלבל"ע וכ' הרמ"א די"א דהוי הודאת בע"ד וודאי נתן באוה"מ ותמה הנה"מ שם דהרי אפי' אם ידוע שלא נתן באוהיו"מ הרי הודאה בעצמה הוי קנין ותי' דכאן דהוי דשלב"ע ול"מ קנין אחר גם קנין הודאה ל"מ אם לא שנודע באמת שנתן לו באוה"מ וכבר הארכתי בזה בתשו' ויישבתי בזה כמה קו' עצומות בש"ס ותוס'. וא"כ ה"ה בנ"ד דהוי דשא"ב ול"מ בו שום קנין כל שלא הקנה באמת גוף הקרקע. א"כ גם קנין הודאה ל"מ. ואין לנו שום מקום לחזק הקנין המבואר בכתב הנ"ל. ויען כי הפסיקונו טרדות שונות וגם תש כחי וכבר הארכתי בזה הרבה פה תהי' שביתת קולמסי ובזה אשאר ידידו הדו"ש:

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה