שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה מג
בספירת העומר יצילהו השומר לכבוד. ידידי הרב הגדול בתורה מו"ה גרשון עפשטיין נ"י מו"צ דק' מאגרוב יע"א.
מכתבו עם שאלתו השגתי ולמען כבודו חשתי ולא התמהמתי להשיבו ע"ד הד"ת אשר בא לפניו בשני בתים סמוכים זל"ז וביניהם שביל שקורין לוק שיורד לשם המי גשמים מהגגות. ורוצה א' מהשותפים לפתוח חלין בכותלו לצד השביל. והשני מוחה בו והשביל אינה פתוחה לצד רה"ר כי שניהם סתמו לצד רה"ר ופסק כ"ת שיכול למחות ות"ח א' מערער עליו וכ"א הראה פנים לדבריו מטעמים המבואר במכתבו ובקש מאתי להגיד חו"ד בזה. הן עפ"י הדין והן עפ"י המנהג:
תשובה. אם אמנם כי אני רואה אשר גם הת"ח שכנגדו לאו קטיל קני באגמא הוא והוא בעל סברא ישרה. אבל האמת עד לעצמו כי דברי כ"ת טובים ונכונים להלכה הן מצד הדין והן מצד המנהג כאשר אבאר בעזה"י:
הנה כבר הביא כ"ת דברי המחבר חו"מ סי' קנ"ד סט"ז לענין פותח חלון לחורבת חבירו דפ' כהרמב"ן דאפי' אינו מזיקו עתה יכול למחות. והרמ"א סיים לילך אחר המנהג. אמנם לפמ"ש הנה"מ שם דפלוגתת הרא"ש והרמב"ן הוא רק בחלון מצרי שאין ראשו ש"א יכול ליכנס בתוכה. אבל חלון צורי הקבוע גם הרא"ש מודה דיכול למחות בו גם בלא היזק ראי' וא"כ ה"ה כאן כיון שהחלון עשוי לאורה ואם תפול הכותל יעכב עליו בעל החלון מלבנות כנגדו גם להרא"ש יכול למחות. ובאמת בתשו' תשב"ץ בטור הראשון מחלק ד' סי' נ"ז מבואר להיפוך דגם בחלון צורי פליג הרא"ש דא"י למחות ותמיהני שהנה"מ לא הביאו – אבל עכ"פ נראה שם הכרעת דעתו כהרמב"ן שיכול למחות:
אך מה שטען המערער שיוכל לחלוק השביל במחיצה באופן שלא יזיק החלון למחצה השני'. ואף שאין בה דין חלוקה מ"מ הרי מבואר בסי' קע"א ס"ב דאם א' מכיר חלקו יכול לכופו להבדיל בין חלקו לחלק חבירו. וכאן נמי כיון שהמחצה של כ"א בודאי הוא בצד כותלו הוי כמכיר חלקו לכאורה טענה הוא. אך יפה דחה כ"ת זאת דכיון דמקום זה הוא צורך גדול להטיח כותלו ולהעמיד סולם לתקן גגו או המעלה עשן. א"כ י"ל ששניהם הניחו מקום זה להשאר בשותפות דחלק של כ"א אינו ראוי לשימוש זה. וא"כ זכה כ"א בכל הלוק. וכן נראה מלשון המחבר שכ' אם אין כ"א מכיר חלקו אלא יד כולם ממשמשת בכ"מ אבל אם הי' הא' מכיר חלקו כו' הרי דאם כולם משתמשים בכ"מ הוא כאינו מכיר חלקו, וכאן בנ"ד שניהם משתמשים בכל הלוק כידוע. וכיון דאין בה דין חלוקה א"י לחלוק – ואף דכפי המבואר בלשון השאלה דכל השביל הוא פחות משתי אמות. וא"כ הרי מבואר בסי' קע"א סי"ז בשם הרמ"ה דאם כל המקום אינו ראוי לא' כגון שהוא פחות מד"א א"צ שיהא בה דין חלוקה. מ"מ אין זה ענין לנ"ד דהרי כ' שם בסמ"ע הטעם כיון דגם עתה אינו ראוי לשום דבר רק למישטח בה פירי ואי פלגי מטיא נמי לכל חד שיעור דחזי להכי וקרינן בי' כל שאלו יחלק נשאר שמו עליו. עיי"ש, וזה שייך דוקא בשדה דפחות מד"א אינו ראוי לשום דבר. משא"כ כאן דכמות שהוא עתה הוי ראוי לתיקון הכותל והגג. ואחר שיחלוק שוב לא יהי' לאותו דבר ודאי אין בה דין חלוקה:
אולם יש לצדד בזה לפמ"ש הט"ז שם בס"ד לפרש דברי הרמ"ה שהביא שס בש"ע דאם י"ל קרקע הראוי לצרף עמו יכול חבירו לכופו לחלוק ובט"ז שם ביאר סברתו דכיון שאם הי' בו דין חלוקה הי' צריכים לתת לו חלקו סמוך לכותלו כמבואר בסי' קע"ד בתרי שדות אחד נוגרי הוי כמכירין את חלקו וע"כ כופה את חבירו להשכיר חלקו דהוי כאלו הוברר הדבר עיי"ש. וא"כ כאן נמי י"ל כן כיון שאם הי' בה דין חלוקה הי' צריכין לתת לו מחצה שלו אצל כותלו משום מדת סדום. א"כ הוברר הדבר דזה שייך לחלקו. וי"ל דחולקין אפי' א"ב דין חלוקה דהוי כמכירין ודו"ק:
וראיתי בתשו' ב"ש חאה"ע סי' קנ"א נשאל שם ג"כ בא' שרצה להכניס לגבולו חצי אמה מהלוק. ופסק דאם יש שם דרך לרבים לעבור שם ודאי אינו רשאי לקצרו. ואם אין שם הילוך לרבים רצה השואל לחלק כיון שיש אצלו קרקע הראוי' להצטרף מאמווהוא ז"ל דחה דבריו דכיון שלא יוכל להצטרף רק אחר שתפול הכותל ויבנה מחדש לא מיקרי ראוי להצטרף והביא ראי' מהרמ"א שם סי"ד דאם צריך להוציא הוצאות ולסתור בנינים ולבנותו מחדש הוי כאין בו דין חלוקה עיי"ש ובמחכ"ת דבריו אינם נכונים ואינו ענין כלל להא דהרמ"א דשם ל"כ הרמ"א רק דאזלינן בתר השתא וכאן שכמות שהוא עכשיו אינו ראוי לחלוק רק אחר שישבר הבנינים הוי א"ב ד"ח משא"כ כאן דכמות שהוא עכשיו הוא ראוי לתיקון הכותל והגג ודאי הוי כיש בו דין חלוקה כפי שהסביר הט"ז הנ"ל דהוי כמכיר חלקו. דאם הי' בו ד"ח ודאי הי' צרוך ליתן לו אצל כותלו דהוי מדת סדום ליתן להשני המחצה שאצל כותלו והוא יקנה לו דרך במאה מנה להטיח כותלו ואדרבה אמינא דאפי' לשי' הרמ"א שם דאין כופין עמ"ס כאן די"ל זכות בזה דאם יפול הגורל עליו יצטרך השני להעלות בדמים מ"מ כאן מודה דכופין דכמו שהא' צריך המקום שאצל כותלו כן השני צריך למחצה השני' והוי מ"ס לכ"ע והוי כמכיר חלקו. ודו"ק כן הי' מקום לומר לכאורה:
אולם באמת אין זה ענין כלל לדין דמכור חלקו בי"ל קרקע הראוי להצטרף עמו דשם הטעם כמ"ש הסמ"ע דכיון דלדידי' י"ב דין חלוקה אינו מחויב להשאר בשותפות בשביל השני שא"ב דין חלוקה משא"כ כאן דגם לדידי' גופי' אינו ראוי לאותו תשמיש שראוי עכשיו להטיח כותלו ולתקן גגו בריוח. אבל אחר החלוקה שלא ישאר אלא חצי אמה כפי מכתבו. א"כ לא מקרי ראוי לצרף דהא גם אחר הצירוף לא יהי' ראוי. ומהגם לפמ"ש הרמ"א סי' קע"א ס"א ובנה"מ שם לענין מקומות ביהכנ"ס דאף דיכול לחלוק מ"מ צריך להכניס המחיצה בתוך שלו כיון שהמקום דחוק. וא"כ ה"ה כאן עכ"פ צריך להכניס המחיצה בתוך שלו. וגם מבואר בב"מ סי' קנ"ד סט"ו בשם הריטב"א דסתימה נגד חלון ל"מ בנסרים בעלמא רק במחיצה גמורה. וא"כ לא ישאר בחלק מחצה שלו רק ערך רבע אמה ולא יהי' ראוי לשום תשמיש ובכה"ג ל"מ קרקע הראוי להצטרף עמו. וא"כ לשניהם אין בהם ד"ח. ואדרבה לא ידעתי מה יפעול הבע"ד בחלוקה זו אם יעשה כותל בערך רבע אמה סמוך לחלון לא יהי' לו שום אורה. ואולי כונתו דכאן שיכול לחלוק יוכל לעשות החלון גם קודם עשיית המחיצה. וזה ודאי אינו כמבואר במהרי"ט בשניות חחו"מ סי' ע"ו דכ"ז שלא נעשית המחיצה א"י לעשות גזוזטרא. אשר ע"כ הדין ברור כמ"ש כ"ת דא"י לפתוח החלון להשביל:
אך שראיתי בתשו' ב"ש שם שכ' דלדעתו המקום הפנוי הזה אינו משותף כלל דמי זכה במקום הזה, ולכאורה הוא טענה גדולה. וזה רבות בשנים אשר נשאלתי ע"ז מרב א' אם יש לבעה"ב קה"ג בהלוק באשר עפ"י הרוב בעיירות הקטנות קנו המקומות להעמיד הבתים אשר בעיר וכ"א קנה מקום הבית שלו והבית הפנוי נשאר לשר. והשבתי דכאן שבעת שמכר השר המקומות לבנין לא נשאר לו בין הבתים מקום חשוב שיהי' ראוי לתשמישו ובודאי הפקיר המקום הזה וכעין שאמרו בסי' קצ"ד ובש"ס עכו"ם מכי מטי זוזי לידי' אסתלק והראשון שזכה הוי כזוכה מן ההפקר וא"כ א"א שבמשך הזמן לא עשו שום שימוש בגופה של קרקע וזכו מההפקר. ואף דבעינן כונה לקנות כמבואר בסי' ער"ה וי"ל שמא לא שימשו ע"ד לזכות מ"מ היכא שעשו גדר וסתימה לצד רה"ר זה ודאי הוי לקנות ולמנוע רגל הרבים וא"כ זכו בו שניהם ואי לא נימא כן. א"כ לא תמצא שום מצרנות בבתים דהרי קרקע השר מפסיק. וגם י"ל כאן שהמנהג שהבע"ב משתמשים בלוק ע"ד כן מסר האדון המקום והוי דעת אחרת מקנה. וא"צ כונה לקנות. א"כ נסתר טענה זו. וגם מ"ש שם דאף אם הוא משותף אינו ראוי לתשמיש אין לו פי' כלל. דהא עכ"פ ראוי להטיח כותלו ואחד החלוקה גם לזה לא יהי' ראוי. ע"כ הדבר פשוט כמ"ש כ"ת ואין להאריך ובזה הנני ידידו דו"ש: