אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה מב

תשובה מא

לכבוד ידי"נ הרב הה"ג חריף ובקי שמו נודע בשערים לגאון ולתפארת מו"ה שמשון חמיידיש האב"ד דפעה"ק זלאזיץ יע"א:

מכתבו הגיעני עם ח"ת מגילה עפהאפיק ועייל שפה. והנאני והנני לתשובתו פתח דבריו יאיר לתמוה על המל"מ פ"י ממא"ס ה' י"א שכ' דלפמ"ש התוס' יבמות פ"א ד"ה מאי דלמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל גם כה"כ בזה"ז אינו אלא דרבנן דבטלה קדושת הארץ ומזה הקשו לר"ל כיון דתרומה בזה"ז דרבנן אמאי תני ר"מ כל שדרכו למנות שנינו הא בדרבנן ל"א כל שדרכו עיי"ש. וא"כ ה"ה לחדש בזה"ז למ"ד דחדש בחו"ל דרבנן הה"נ בזה"ז אפי' בא"י אינו אלא דרבנן וע"ז תמה כתר"ה דמנ"ל ללמוד חדש מכה"כ דהרי מבואר בש"ס מנחות ס"ח רב ושמואל דאמרי תרווייהו בזמן שביהמ"ק עומר מתיר בזמן שאין ביהמ"ק האור המזרח מתיר מ"ט תרי קראי כתיבי כתיב עד עצם היום הזה וכתיב עד הביאכם כאן בזמן שביהמ"ק כאן בזמן שאין ביהמ"ק הרי דאיכא קרא מיותר לרבות גם כשאין ביהמ"ק. משא"כ בכה"כ דליכא קרא. ובאמת הוא קושיא עצומה. וכבר הקשה זאת גם לכבוד ידידינו הרב הגאון מו"ה י"ש נ"ז אבד"ק לבוב והשיב לו די"ל דס"ל לרב ושמואל דחדש בחו"ל דאורייתא אבל למ"ד חדש בחו"ל דרבנן דבטלה קדושת הארץ י"ל דבזה"ז גם בא"י אינו אלא דרבנן. והביא ראי' מסוגיא שם דאמר רבינא אמרה לי אם אבוך ל"ה אכיל חדש אלא באורתא דשובסר נגהי תמניסר דס"ל כר"י וחייש לספיקא ואם איתא מאי ראי' מר"י דמיירי בא"י לחוש בח"ל לספיקא. ומזה מוכח דחדש בחו"ל שוה לא"י בזה"ז דאם בח"ל אינו נוהג גם בזה"ז בא"י אינו נוהג עכ"ד. (וכעת נדפס מהגאון שו"ת שו"מ מהדו"ג נדפס תשובה זו בח"א סי' קס"ב) ולא הונח לו בישוב זה ובקש מאתי לעיין בזה:

תשובה ע"ז אני אומר הקשה אדם קשה כברזל. ולא ידעתי מה הועיל הה"ג מלבוב בתי' זה. דאכתי תיקשי על המל"מ מנ"ל לומר דחדש שוה לכה"כ. דאף אי נימא דרו"ש ס"ל חדש בח"ל דאורייתא מ"מ מנ"ל לומר דמ"ד חדש בח"ל דרבנן פליגי על רו"ש בזה. בדרשא דקראי. וא"כ שוב אין ראי' מדברי התוס'. בשלמא אם היו נמצא בתוס' הדין מפורש גם לענין חדש הייני מוכרחים ליישב כן. אמנם אם לא מצינו בתוס' רק בכה"כ מנ"ל לבדות פלוגתא חדשה וללמוד גם לחדש. והוא תימה באמת:

ואשר אני אחזה ליישב בזה והוא נכון בעזה"י דהמל"מ שפיר הוכיח מתוס' הנ"ל דכיון דכה"כ אינו נוהג בא"י בזה"ז ה"ה לחדש למ"ד בח"ל דרבנן גם בא"י אינו אלא דרבנן דשני דינים אלו תלוים זב"ז כאשר אבאר בעזה"י. דהנה בש"ס קידושין ל"ח תנו רשב"י שלש מצות נצטוו ישראל כו' חדש וערלה וכלאים ונוהגים בין בארץ ובין בח"ל ידין הוא שינהגו. ומה חדש שיש היתר לאסורו. ואין אסורו אסור עולם כו'. וה"ה לערלה בשתים ובתוס' שם הקשו למה לא יליף גם טבל ותרומה בק"ו ותי' דמה לתרומה שכן ישנה בשאלה עיי"ש. אח"כ הביא בגמ' שם סתם משנה דערלה החדש אסור מה"ת בכ"מ והערלה הלכה והכלאים מד"ס. וכ' התוס' שם דלכך לא יליף כלאים בק"ו מחדש משום דבכלאים כתיב שדך למעוטי זרעים שבחו"ל עיי"ש. הרי מבואר מסוגיא זו דאי לאו דכתיב בכלאים שדך למעוטי ח"ל הוה ילפינן כלאים בק"ו מחדש וכיון שכן כ"ז בח"ל ממש. אבל בא"י דליכא קרא דשדך למעוט שפיר הוי ילפינן כה"כ מחדש בק"ו. משא"כ בתרומה דליכא למילף בק"ו מחדש כיון דתרומה ישנה בשאלה וכנ"ל. וא"כ הדק"ל איך למדו התוס' אסור כה"כ בזה"ז מתרומה בזה"ז. הא בכה"כ יש ללמוד בק"ו מחדש דנוהג בזה"ז מתרומה בזה"ז שא"א ללמוד בק"ו מחדש וא"כ לכאורה דברי התוס' בעצמם מחוסרים הבנה ובאמת הדבר נכון דדוקא לרשב"י דלא דריש כלל שדך למעט ח"ל שפיר איכא ק"ו מחדש. משא"כ אחר דדרשינן שדך למעט ח"ל ממילא גם לענין א"י בזה"ז לא נוכל ללמוד בק"ו מחדש די"ל מה לחדש שכן נוהג בח"ל משא"כ בכה"כ דאינו נוהג בח"ל מקרא דשדך וע"כ גם בא"י בזה"ז אינו נוהג. ומעתה נכונים דברי התוס' דהרי קושייתם הוא לר"מ דאמר כל שדרכו למנות. והרי ר"מ פ' בכ"מ כסתם משנה. וא"כ ודאי ס"ל כסתם משנה דערלה דכלאים מד"ס ודריש שדך וכנ"ל. וא"כ גם בכלאים ליכא ק"ו ודמי ממש לתרומה ודו"ק:

ומעתה כ"ז לסתם משנה דערלה דחדש נוהג מה"ת בכ"מ והערלה הלכה והכלאים מד"ס. אולם לפמ"ש הפנ"י בקו"א לקדושין להאמוראים דס"ל חדש בח"ל דרבנן. והוא נגד המשנה הנ"ל רק דסתמא אחרינא אשכחו בפ' כל קרבנות צבור דבאין מארץ. ומח"ל חוץ מעומר ושה"ל דאין באין אלא מן החדש ומן הארץ וקאמר בגמ' שם דס"ל דחדש א"נ בח"ל ולכך אין מביאין עומר מח"ל והך סתמא דמנחות עיקר חדא דאתמר בדוכתי' ועוד דה"ל תרי סתמי כו' עיי"ש. וכיון שכן הדק"ל מאי הקשו תוס' מתרומה לכה"כ דהא י"ל דר"מ ס"ל כסתם משנה דמנחות דגם חדש אינו נוהג בח"ל. וא"כ שפיר איכא ק"ו מחדש לכה"כ לענין א"י בזה"ז דנוהג דא"א לדחות מה לכה"כ שא"נ בח"ל דהא גם חדש א"נ בח"ל. ואפ"ה נוהג בא"י אפי' בזה"ז מיתורא דקרא והרי בתרומא ליכא ק"ו. ועכצ"ל דהי' פשוט להתוס' דאם חדש א"נ בח"ל גם בא"י בזה"ז א"נ דבטלה קדושת הארץ. וא"כ ממילא גם בכה"כ כן הוא כמו בתרומה. ושפיר הוכיח המל"מ מתוס' הנ"ל דכיון דדומה כה"כ לתרומה. ולא למדו ק"ו מחדש ע"כ דגם חדש א"נ בזה"ז אפי' בא"י והא בהא תליא ודו"ק הוא דבר נחמד בעזהי"ת:

ועדיין נשאר עלינו לבאר מאין פשוט לתוס' ס' זו דכיון שבטלה קדושת הארץ א"נ חדש ג"כ. דהרי איכא קרא מיותר לרב ושמואל לבזמן שאין ביהמ"ק. וגם במשנה שם דאמרי ר"י והלא מה"ת אסור ופירש"י שנאמר עד עצם ובזמן שאין ביהמ"ק משתעי קרא כדמוקי בגמ'. הרי דהי' פשוט זאת לר"י עד שהוקשה לו למה הוצרך ריב"ז לתקן שיהי' יום הנף אסור משחרב ביהמ"ק ואפי' אי נימא דס"ל חדש בח"ל דאורייתא. אבל עכ"פ מנ"ל ל להתוס' דלמ"ד חדש בח"ל דרבנן לא דריש הקרא לבזמן שאין ביהמ"ק:

והנ"ל בדין זה דהנה בסוגייא שם פליגי ר"י ור"ל על רו"ש ואמרי דאפילו בזמן שבית המקדש לא האיר המזרח מתיר והכתיב עד הביאכם למצוה והדתנן משקרב העומר הותר חדש מיד למצוה מבואר מזה דר"י ור"ל לא דרשו קרא א' לבזמן שאין ביהמ"ק דאל"כ מנ"ל דעד הביאכם הוא רק למצוה דלמא לעכב בזמן ביהמ"ק וע"כ דלא ניחא להו להפסיק הקרא בסכינא חריפא ולמימר דרישא דקרא בזמן שאין ביהמ"ק וסיפא בזמן ביהמ"ק רק הכל בזמן א' וסיפא למצוה ואח"כ פריך הש"ס מהא דריב"ז התקין שיהי' יום הנף כולו אסור משום גזירה דאשתקד כו' וכי משום מצוה ניקום ונגזור ומשני ריב"ז בשיטת ר"י אמרה עיי"ש ובתוס' שם תמהו דלפי"ז ליכא עוד שום תנא דס"ל האיר המזרח מתיר דגם ריב"ז ס"ל כר"י דעד ועד בכלל ואיך אמרו ר"י ור"ל האיר המזרח מתיר:

וראיתי במכתבו דמר הביא בשם בעל טורי אבן בחידושי ר"ה דף למד בחידושי אבני שוהם שכ' ע"ד תוס' הנ"ל שנעלם מהם לפי שעה פלוגתא דתנאי עירוכין ספ"ד דתניא מיום הראשון עד יום השביעי יכול א' ולא א' בכלל ז' ולא ז' בכלל ת"ל עד א' ועשרים לחודש בערב ר' אומר א"צ ומפרש התם פלוגתייהו:

דלת"ק עד ולע"ב ולר' מוע"ד בכלל ול"ק על ר"י ור"ל וכ"פ. כ' ליישב עפמ"ש המקנה קידושין ל"ח ד"ה אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה בשם הב"ח לפרש הירושלמי דס"ל לתנאי דבי ר"י בתרא דנאסרו בחדש מידן בכניסתן לארץ דס"ל מושבותיכם בכ"מ שאתם יושבים והבאת עומר לא נתחייבו ע"ד י"ד שנה והא דאכלו ממחרת הפסח אף שלא הי' עומר עדיין דס"ל האיר המזרח מתיר וא"כ י"ל דר"י ור"ל כוותי' ס"ל דע"ד ולא ע"ב וע"ז הקשה עוד דכיון דבלא"ה לא מיתוקמא ר"י ור"ל כריב"ז ור"י מעיקרא מאי ק"ל מריב"ז דאטו משום מצוה ניקום ונגזור והוצרך לדחוק דבשי' ר"י אמרה ור"י טעה בדבריו דסבור דמדרבנן אמר ל"ל כולי האי מה בכך דריב"ז לא ס"ל כוותייהו אטו תנאי שקלת מעלמא והאריך בפלפולו:

ולפע"ד נראה ליישב בפשיטות דח"ו לא נעלם מהתוס' דאיכא תנאי דס"ל עד ולע"ב רק דקושייתם הוא באופן אחר דבלא"ה צריך להבין למה הקשו רק על ר"י ור"ל דהא גם על רו"ש ק' דהרי הם ג"כ ס"ל האיר המזרח מתיר והרי ר"י ס"ל עוע"ב וגם כפי הנראה מלשון רש"י הנ"ל שכ' טעמא דר"י משום דקרא משתעי בזמן שאין ביהמ"ק וכדמוקי בגמ' הרי דס"ל כרו"ש וגם בק"א פ' אמור מבואר דרב ושמואל אמרו טעם על משנה זו. והרי אמרו להדיא להיפוך דהאיר המזרח מתיר וראיתי לכ"ה שהרגיש קצת בזה וכ' דלרו"ש ל"ק דעכ"פ ריב"ז סבר כותייהו. אבל באמת ג"ז אינו. חדא דלפ"ד רב ושמואל דאיכא קרא מיותר דבזמן שאין ביהמ"ק האיר המזרח מתיר איך גזור ריב"ז לאסור כל יום הנ"ל משום גזירה הלא דבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור ולגזור כמבואר בתוס' פא"נ ס"ד ובכ"מ וגם בט"ז או"ח סי' תקפ"ח לענין וביום אפי' בשבת. ובט"ז יו"ד סי' קי"ז ובחו"מ סי' ב' – רק דלזה הי' אפשר לחלק דדוקא במקום שההיתר מפורש בתורה. משא"כ כאן שאינו מפורש בתורה להתיר אחר האור המזרח. רק האסור נכתב דעד שהאיר המזרח אסור לאכול ובכה"ג י"ל דיכולים לגזור וזה אמת. אבל בלא"ה כ' התוס' שם דמתוך דוחק קושיא אחרת הוצרך הש"ס לומר דריב"ז בשיטת ר"י אמרה דאל"כ מחצות ולהלן לישתרי א"כ גם לרו"ש ע"כ צריך לאוקמי כן וא"כ ליכא שום תנא דס"ל עד ולע"ב. וגם לדידהו ק' איך ס"ל דהאיר המזרח מתיר. ע"כ נראה פשוט דודאי ידעי התוס' דאיכא תנאי אחרינא דס"ל עד ולפ"ב. ומ"מ שפיר כ' רב ושמואל טעמייהו משום דתרי קראי כתיבי וחד לבזמן שאין ביהמ"ק. וע"כ לדידהו דס"ל עד ולע"ב האיר המזרח מתיר ולמ"ד עד ועד בכלל אזי כשאין ביהמ"ק כל היום אסור. וקרא א' לבזמן שביהמ"ק לכ"ע עד הבאת עומר. ומיתוקמא טעמייהו לכ"ע ע"כ קבעו בש"ס טעם זה גם לריב"ז ור"י דבזה אין חילוק רק אי עו"ע בכלל או לא וזה הוי פלוגתא דתנאי משא"כ לר"י ור"ל דליכא קרא אלא לבזמן ביהמ"ק. וקרא השני רק למצוה. בשלמא אי נימא דהאיר המזרח מתיר י"ל דלמצוה בעי עומר משא"כ לתנאי דכל היום אסור א"א כלל לומר כן. דהא תיכף אחר העומר הותר חדש מיד וא"צ להמתין כל היום וע"כ לומר דקרא א' אתא בזמן שאין ביהמ"ק דצריך כל היום. ומקודם הי' סבור דריב"ז ס' עול"ע בכלל. וכיון שהוצרך לתקן לאסור כה"י ע"כ דקרא לא אתא רק לביהמ"ק וממנו למדו זאת ע"כ פריך אטו משום מצוה ניקום ונגזור ומשני בשי' ר"מ אמרה. וא"כ תרווייהו ס"ל דקרא או אתא לבזמן שאין ביהמ"ק. ולזה שפיר תמהו התוס' דמנ"ל לר"י ור"ל לאוקמי קראי בזמן ביהמ"ק וא' הוא רק למצוה ואף דאיכא תנאי דס"ל עול"ע בכלל. וע"כ ס"ל האיר המזרח מתיר. מ"מ י"ל דל"פ בזה על ריב"ז ור"י דחד קרא אתא לבזמן שאין ביהמ"ק – וא"כ הבאת עומר בזמן ביהמ"ק הוא לעכב ולא למצוה. וע"כ לא הקשו זאת רק על ר"י ור"ל ולא על רו"ש – ודו"ק:

ומעתה שפיר הוכיחו התוס' ביבמות דע"כ צ"ל לר"י ור"ל דס"ל כהסוברים דחדש בח"ל דרבנן. וא"כ גם בא"י בזה"ז ג"כ אינו אלא דרבנן וא"כ א"א לאוקמי קרא א' לבזמן שאין ביהמ"ק דאז ליכא אסור חדש כלל – וריב"ז ור"י ע"כ ס"ל חדש בח"ל דאורייתא. ומיושב הכל בעזה"י ואם כי דרך פלפול הוא הוא נכון בס"ד דברי ידידו:

אחר כמה שנים נשאלתי ממופלג אחד מ' פסח שמפרליר נ"י ע"ד המל"מ הנ"ל במ"ש דגם ס' ערלה בא"י בזה"ז מופר. דהרי גם בח"ל אמרו הטעם דמקילין בס' אף שהוא הלכה למשה מסיני מ"מ כך נאמרה הלכה דספיקה מותר ובא"י ודאי לא נאמר בסיני להקל אחר החורבן בס'. ומהראוי להחמיר בס'. והשבתי דאין כאן קו' כלל. דהרי ס' התוס' והמל"מ להקל בא"י בזה"ז משום דבטלה קדושת הארץ וא"כ נכלל בכלל ח"ל. ומהגם לפמ"ש הט"ז בסי' רצ"ד סקי"ג לפרש לשון אימא הלכה כך נאמרה. היינו דלא נאמר בפירוש כן רק מדהוצרך הכ' לאסור בפי' בא"י ולא סמך על הלכה ע"כ דכ"מ שלא אסרה התורה בפי' ספיקו מותר. א"כ ה"ה בא"י בזה"ז אחר שבטלה קדושת הארץ וז"פ ומ"ש עוד דברמב"ם הי"ג מבואר דס' ערלה בא"י אסור. לא ידעתי מה הוקשה לו דהרי הרמב"ם באמת ס"ל דגם תרומה נוהג מה"ת בא"י גם שלא בפני הבית וכ"פ בש"ע יו"ד סי' של"א. והמל"מ לא כ' רק דלמ"ד תרומה א"נ בזה"ז בא"י וה"ה ערלה. וגם מ"ש על המל"מ לענין חדש מסוגיא מנחות ס"ח ר"ה ור"פ אכלי נגהי שיתסר קסברי חדש בח"ל דרבנן. ולא קאמר חדש בזה"ז דרבנן משמע דבא"י נוהג מדאורייתא. אינו מוכרח. דכיון דהם היו בח"ל. הי' די לומר דבח"ל דרבנן. וממילא נדע דגם בא"י בזה"ז הדין כן. ואולי לא ס"ל גם בתרומה דבזה"ז דרבנן ודו"ק:

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה