שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה מא
ברכת שמים מעל לכבוד ידי"נ ולבי הרב הג' חריף ובקי דייק וגרים. מפורסם לתהלה כ"ש מו"ה נחום אורי נ"י האבד"ק סלאטווינא יע"א.
אחד"ש ושלום תורתו מכתבו היקר לי השגתי ושמחתי בשמעי משלומו ושלום תורתו גם חידושי תורתו הוטבו בעיני ואנא לא מצינא לאסגויי בהדי' ע"ד הזה כי עמוס הטרדות אנכי ותש כח. ומהגם כי הימים האלה יומי דחושבנא ואין הזמן גרמא לעסוק בפלפולים. עכ"ז למען כבודו ואהבתו חשתי ולא התמהמהתי להשיבו על אתר בענין הנוגע לדינא ואתו הסליחה אם נטיתי מדבריו כי תורה דכתיב בה אמת אין מחניפין בה:
ע"ד הד"ת שבא לפניו – ותורף טענותיהם כי טען התובע אשר הוא הי' לו חזקת החליבה מאדון א' כמה שנים. וגם הי' לו זוית א' במרתף של האדון להחזיק שם החלב. אח"כ הי' בינו ובין האדון דו"ד מעסק ממון וגם רצה הוספה מאתו על החליבה. ואז שכר הנתבע החליבה בתוך זמן השכירות שלו ותבע אותו אז לד"ת וטען הנתבע שהי' אנוס מחמת העסקים שלו. ויצא אז הפס"ד מהה"ג מראווע שיקבל הנתבע בח' אם הי' אנוס. ואחר כלות השכירות שלי יחזיר לו העסק ואח"כ עשה הוא פראצעס להאדון והאדון פקד להממונה שלו להתפשר עמו ושלא להשכיר עוד להשני. ואחר כלות השכירות תבע עוד הפעם לד"ת והנתבע הבטיח שלא ישכור עוד, ושלח האדון אחר התובע שישכור החליבה. והנתבע הקדים עצמו ושכר עוד הפעם החליבה. וכבר עבר האונס:
הנתבע משיב כי האונס הי' לאשר כל פרנסתו מאדון הזה בעניני סרסרות, וגם הפחיד אותו שיעשה לו רעה וכבר קבל בח' ע"ז ועדיין האונס קיים ומה שלא רצה האדון בתחילה להשכיר להתובע ל"ה בשביל הוספה רק שלא שילם לו הראטע וגם ל"ה לו זוית במרתף כי גם הוא אין לו שום זוית. וגם לא פסקו הב"ד להחזיר לו אחר כלות השכירות רק הוא בעצמו לא רצה לשכור משום לזות שפתים רק מחמת שלא רצו להשכיר לתובע. הי' מוכרח לשכור מחמת שלא עשה קינדיגונוג והטענות באו ברוב ענין. אך זה תורף טענותיהם וגם ראיתי התשובה מהה"ג מראווע וכ"ת האריך בפלפול רק לזכות את הנתבע מכל וכל והעברתי עיני על כל דבריו. ואת אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר:
תשובה. הנה דברי הרב מראווע אינם נכונים בעיני ומרפסים איגרא. בראשון אשר החליט לקיים חזקת החליבה עפ"ד תשו' ד"ח מחמת חזקת המרתף כמבואר בפסקו. איך מלאו לבו לפרוץ גדר החזקה מטעם אונס. הלא מבואר ברמ"א יו"ד סי' רל"ב סי"ד בגזר השלטון אחר עדות אם א"י להשמט יעידו וישלמו לניזק נזקו ואל יצילו עצמם בממון חבריהם. ואם כי נראה מדבריו שם שנשמר מזה וכ' להדיא ראי' מדברי התוס' שכ' בדבר של הפקר שא"י למצוא במק"א ל"ש דין עני המהפך בחררה כ"ש כאן שהפחידו שאם לא ישכור יהי' לו הפסד שאינו מחויב להפסיד ממונו עבור פרנסת חבירו ועל אופן זה לא הי' התקנה וע"ז בנה יסוד ההיתר שלו:
ובמחכ"ת הפריז על המדה להקל בדבר שכל הגאונים והצדיקים נ"נ מסרו נפשם להחזיק תקנה זו לטובת הכלל ישראל. והוא סמך עצמו על משענת קנה רצוץ לפרוץ גדרן של ראשונים. ולא עיין כלל במקום מוצא הדין דאין זה ענין כלל לדין עני המה"ב דהרי בתשו' הב"ח סי' ס"א שמשם מקור דין התקנה מבואר להדיא דכל חכירת אורנדא אינו מה"ד דאין בו חזקה. ולא דין עני המה"ב שיהי' נקרא רשע כיון דיש ריוח גדול ואינו נמצא במק"א כמו הפקר ומציאה ורק מצד תקנת המדינה נדון חזקה באורנדא וכל העובר ע"ז מלבד העונשים אשר יחולו על ראשו מתק"ח נקרא מזיק בידים וחייב מדד"ג לשלם כל הוצאות והיזקות עיי"ש. הרי מבואר דתקנת המדינה שלא להשיג גבול הי' אפי' בדבר שאינו מצוי במק"א ואפי' י"ל ריוח גדול ואין היתר מצד הפקר ומציאה. וא"כ אין ראי' מהתוס' הנ"ל ואם בא לחלק מסברא דהיכא די"ל הפסד לא תיקנו. ג"ז אינו סברא כלל דהא הוי מציל עצמו בממון חבירו כמ"ש הרמ"א הנ"ל. וגם בתשו' מהר"מ לובלין אשר כל עניני חזקה שלנו נשען עליו כי הוא הי' רב בגליל לבוב. לא כן התקנות הנמצאים בכנה"ג שהי' מערי תוגרמה. והוא כ' בסי' ס"ב דאף שיש מקום לדבר בחזקת אורנדא אם שייך מה"ד השגת גבול או עני המה"ב. מ"מ מאחר שכבר נתפשט המנהג במדינות אלו שכל מי שמוחזק באיזה אורנדא אסור לשום בר ישראל לשוכרה להשיג גבולו א"כ ש"מ דכל חזקת אורנדא חשבינן לה כממון גמור של המחזיק ועפי"ז העלה שם שאין רשות לשום אדם לשוכרה זולת אחר שיתברר בירור גמור שאין לראשון עוד כח ואפשרות לשוב ולהחזיק באורנדא שלו. או אחר שיראה לנו בראי' ברורה שמחלה או שנתייאש ממנה ואז יוכל אחר להציל לעצמו. ואחד כ"ז קבל ממהר"ש הרופא שמחויב ליתן להמחזיק הראשון איזה סך וכל עוד שהמחזיק הראשון מהדר לחזור לחזקתו הראשונה איני רשאי שום אדם לשוכרה עיי"ש. הרי דראו הראשונים כל היתרים הללו ואפ"ה גזרו בתיקון המדינה שלא להשיג גבול. ולדעת הרב מראווע שאם ירא שיפסיד פרנסתו מסרסרות עי"ז מותר לפרוץ גדר א"כ נפלה תקנה זו בבירא. כי לכל אדון יש סרסור יהודי או מערופיא. ואם היא יוכל לשכור מה הועילו חכמים בתקנתן ובטלה תקחז"ל וכעין שכ' הש"ך ביו"ד סי' ל"ט. ולפ"ד כל מי שאין לו פרנסה יוכל להשיג גבול אורנדא ולקפח לחבירו פרנסתו. ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי. וגם דאם הי' אנוס לשכור החליבה. מי הי' אנוס ליקח הריוח מהחליבה וכפי שהעיד העד קבל פ"א מאה וארבעים ר'. והרי לפ"ד הרמ"א הנ"ל גם באונס מחויב לשלם לחבירו נזקי מכ"ש שלא לקבל לעצמו הריוח. וגם הר"מ לובלין כ' שהוא כממונו ממש. ומה לו לאונסו של זה ואיך יציל עצמי בממון חבירו:
אמנם בגוף חזקת החליבה שדן בה עפ"ד תשו' דברי חיים. יש לפקפק בזה. דבאמת דברי התשו' הנ"ל אינם מובנים לכאורה דמה ענין הדירה לחליבה. מלבד מ"ש כ"ת בעצמו דהא אסורא בתר ממונא גריר. דבזה י"ל דכ"ז הוא רק בענין א' שיש בו אסור וממון. אבל כאן דשני ענינים נפרדים הם הדירה והחליבה לא נגרר א' אחר חבירו. דאטו אם יקנה א' כמה חפצים מגזלן וימצא בתוכם חפץ א' שגזל מחבירו נאמר כיון שצריך להחזיר להנגזל חפץ הגזול יחזיר גם החפצים שהם באמת של הגזלן. רק דמלבד כ"ז הרי מבואר בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קנ"ט דאם יש לא' חזקה בבית א' יוכל השני לשכור כל החצר ביחד עיי"ש. ומ"ש בח"ס חו"מ סי' ק"ד לייפות כחי משום הדירה. יש לפרש בכונתו דכיון דיש דירה פשוט דעובר על הח' משים הדירה. אבל לא בא לומר דע"י הדירה יהי' מוכרח להחזיר הכל וצ"ל בכונתו דהי' לו ס' אם התקנה הי' גם על החליבה. ואם נתפשט גם במדינתינו והי' מקום להקל. ורק אם יש בית דירה ועבר בודאי על ח' דהרי הרמ"א הביא מנהג זה במדינתינו דלא כרש"ל. א"כ פשה שלא כהוגן אז מחמירין עליו גם לענין החליבה כמו דמצינו בש"ס יבמות ק"י בעובדא דורש הוא עשה שלא כהוגן כו' וכן בב"מ סוף פרק השואל כאשר עשה כן יעשה לו וכ"מ מסיום דבריו שכ' דא"צ ראי' רק להכות על קדקוד הפורץ גדר עיי"ש ומעתה אין משם ראי' לנדון שלנו דשם נשכר השני גם הבית דירה ועבר על הח' לא כן בנ"ד לו יהיבנא שהראשון שכר גם המרתף אבל השני ודאי לא שכר המרתף ול"ש כלל טעמו של הד"ח זולת אם נאמר דהחליבה שהי' לו הי' טפל להמרתף וזה בודאי א"א דהרי ידוע דעיקר שכירותו הי' החליבה ומכ"ש זוית א' מהמרתף בודאי לא הי' שוכר בלא החליבה כמ"ש כ"ת בעצמו:
וגם אין לסמוך על מ"ש בתשו' מה"ש סי' מ"ד כי בק' שינאווע וראפשיץ דנין חזקה זו כמ"ש כ"ת דאין ללמוד ממקום למקום אחר – ובאמת הדבר מבואר בתשו' מהרי"ט ח"ב סס"י ל' וז"ל. ומעתה בעיר חדשה כו' שהי' נוהגים מאליהם דיני חזקות מסתם ויש ספק באיזה פרט אם להוסיף על מה שנהגו שם אין להביא ראי' ממה שנהגו במקום עיקר התקנה דאמרינן זה קבלו כאן וזה לא קבלו ואוקמינן על ד"ת והבא מכח התקנה ידו עה"ת עיי"ש הרי דאף במקום שקבלו התקנה אין להביא ראי' ממק"א על פרט א' שלא קבלו מכ"ש במקום שא"י כלל אם קבלו ועיין בתשו' מהרשד"מ סי' רכ"ח הביא בשם הרד"ך דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח מוסיפין על התקנה וכן הביא דברי הב"י בשם תשו' תשב"ץ והוא ביו"ד סי' רכ"ח בנשבע שלא יעשה יין למכור מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים דאף היין העשוי מקודם בכלל דהולכין אחר כונת הנודר אח"כ הביא בשם מהר"י טייטצק והת"ה שחולקים ע"ז דתקנה הוו כנדרים דבעינן פיו ולבו שוים. וגם בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ז' השיג ג"כ על התשב"ץ מטעם זה דבעינן פיו ולבו שוים עיי"ש ואני מוסיף דבתשב"ץ עצמו מבואר להיפוך כי בח"ב סי' ס"א כ' לענין התקנה שלא להוסיף בשכירות בתים דאם נתן המלך בית לא' ממשרתי' כיון שלא הוסיף על השכירות אינו בלשון ההסכמה ול"א הכל לפי הנודר אלא באומדנא דמוכח כו' ועוד דל"א הכל לפי הנודר אלא להקל עליו ולגרוע ממנו אבל להוסיף ע"ד לא מצינו דהרי בעינן שיהי' פיו ולבו שוים עיי"ש הרי דלמסקנת התשב"ץ אין מוסיפין אפי' באומדנא דמוכח והתשובה שהביא הב"י אולי נפל בה איזה טעות כידוע אשר לפני הב"י לא הי' גוף תשו' התשב"ץ – וא"כ עכ"פ גוף התקנה ודאי אין ללמוד ממקום למקום באופן שכל דברי הרב מראווע תמוהים בעיני:
אולם אחר שקבלו עליהם אז הפס"ד של הב"ד וכבר נעשה מעשה ע"פ ונולד אח"כ הכחשה ביניהם אם פסקו בפי' שמחויב להחזיר אחר כלות השכירות הנ"ל נראה פשוט שמחייב הנתבע לקב"ח ע"ז. ומ"ש כת"ר שאין שייך בזה קב"ח רק לאיים עליו אשר הוא עומד בס' ח' והעיד כי ישב בדין עם כמה רבנים מובהקים ופסקו כן לא כן אנכי עמדי כי בתשו' מהרשד"מ סי' רכ"ח מבואר להיפוך דמחייב לקב"ח ע"ז אם לא עשה ערמה וסיים שם וז"ל וא"ל דמאי אלמי' דהאי ח' מהאי ח' משום שבעיני העולם חמור ח' האחרון מהראשון עיי"ש שהביא כמה ראיות לזה דא"ד שביעה וח' להבא לשעבר ואף שאין להשביע ע"ז מ"מ יש להחרים סתם עיי"ש ובזה הפרט הדין עם הרב מראווע.
אך מ"ש כ"ת דאף שפסקו כן הוי טעות בד"מ כיון שהרב בעל ברכת רצ"ה והרמ"ץ פ' דל"ש חזקה בחליבה במחכ"ת הפריז על המדה בזה דהרי הרב בעל שו"מ מה"ד ח"ג סי' צ"ד פ' בפשיטות דחליבה הוי חזקה כמו אורנדא הן על פרה והן על טאפ והוא הי' בקי במנהגים יותר מהברכת רצ"ה וגם הרמ"ץ הי' רק איזה שנים רב בעיר סאמבור ואח"כ נעשה סוחר. והרי הרב מצאנז ז"ל עכ"פ הי' מסופק בזה ואיך שייך לומר ע"ז טעות בד"מ הס מלהזכיר וגם מ"ש כ"ת כיון שהחזיק השני ג"ש בהותר הוי כמו שדר בו עכו"ם ג"ש הנה גם בדר עכו"ם ג"ש אינו מוסכם והרשד"מ ובעל לחם רב פ' דס' להחמיר ובעינן שתהי' ריקנית מכל וכל. ואפי' להמקילין בזה אינו דומה לכאן דשם אתא אחר ואפסקי' ושוב ל"ה דוחה למחזיק הראשון משא"כ כאן שהוא בעצמי שכר העסק ואם התירו לו איזה זמן בשביל זה לא פקע החזקה. כמבואר בתשו' לח"ר להגאון בעל לחם משנה סי' קמ"ב דאפי' אם אמר ראובן בפי' שהוא מוחל החזקה ונכנס שמעון לשם ודר ג"ש ואח"כ באו יורשי ראובן לתבוע החזקה כאן דאין לשון מחילה מועיל בקרקע אם ל"א בלשון מתנה או שאמר כן מחמת אונס התוגר צריך להחזיר החזקה ול"ש לומר קי"ל בס' ח' הרי דאף שעכ"פ דר ג"ש בהיתר מ"מ ל"ה הפסק. וגם מה שהכחיש הנתבע שגירש אותו האדון מחמת שלא שילם הראטע ג"ז אינה טענה כמבואר בתשו' ד"ח ח"א סי' כ"ב דבמדינתינו אפי' אם אינו משלם ראטע אינו מבטל החזקה דאל"כ בטלו כל דיני חזקות במדינתינו ומהגם דבנ"ד הוא אומר שה"ל טענות נגד האדון וכי נכוף אותי שישלם יותר מהמגיע ממני וגם דהרי הרמ"ל כ' דכל שהוא באפשרות שיקבל העסק אסור להב' לשכור ומה שטען של"ה משכירין לו עד שיפטור מהפראצעס אולי באמת הי' מסכים לפטור הפראצעס היוצא מזה דאחר שקבל התובע פסק הדיינים עכ"פ מחויב הנתבע לקב"ח אם לא פסקו שמחויב להחזיר אחר כלות השכירות וז"ב והנני ידידו: