שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה מ
מרחוק אקרא בשלום כבוד ידי"נ ורב חביבי הרב וכו' יראת ה' אוצרו מו"ה יעקב בראנפעלד נ"י מקראקא
אחד"ש מכתבו הנעים מלא ברכת ה' עם שאלת חכם חצי תשובה השגתי ואם אמנם כי אנכי מוטרד מאד. עכ"ז למען אהבתו וכבוד תורתו לקחתי לי מועד להשיבו אך בקצרה לפי מיעוט הזמן:
שאלתו באיש א' ירא ה' מסחרו בבגדים ישונים אשר בלי ס' נמצא באיזה בגד תפור בתוך הלאטצין שעטנז והוא מוכר ליהודים ולא"י רק שהוא מזהיר את היהודים להסיר השעטנז ולפעמים מזדמן איזה קונה אשר משיב לו כי אינו מקפיד ע"ז והוא מכיר בו אשר כן האמת אך אם לא ימכור לו ימצא בחנות אחרת או אצל גוים הבאים ליום השוק אם אין בזה תשש משים לפ"ע ל"ת מכשול וכ"ת צדד בזה להקל והביא כל הפוסקים המדברים כמעט לא הניח מקום להתגדר בו ובקש דעתי לדינא בזה והנני להשיבו על ראשון ראשון:
תשובה. הנה זה יצא לו ראשונה להקל מטעם כיון דלדעת רש"י המבואר ביו"ד ר"ס ש' אינו אלא שעטנז דרבנן דבעינן שוע טוי ונוז ביחד, ולדעת כ"פ באסור דרבנן ליכע לפ"ע. לדעתי אין בזה כדי סמיכה נגד פסק הלכה שם דהוי שעטנז דאורייתא דלא כרש"י. וגם מבואר ביו"ד סי' ק"ס דגם ברבית דרבנן עובר בלפ"ע וכן מבואר בתוס' ע"ז כ"ב ד"ה ות"ל משום לפ"ע. כמ"ש כת"ר בעצמו וגם דהוא תוספתא מפורשת פ"ב דדמאי שכ' וז"ל אבטיח וניקר יין ונתגלה תן לי ואוכלנה ואשתנו לא יתן שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו כיו"ב לא יושיט אבמה"ח לב"נ. הרי דאין חילוק בין משקים שנתגלו דהוא חומרא דרבנן ובין אמה"ח שהוא דאורייתא. ואפי' למ"ש בספרי שו"ת מנחת שי סי' כ"א בשם ביאור הגר"א ואו"ח סי' תרי"ב שדקדק מהתוספתא לחלק דבאמה"ח אסור גס בסתם דשמא עשה אסור אבל בשאר דברים אין אסור אלא באומר בפי' תן לי ואוכלנה. עיי"ש. ועכ"פ בנ"ד שהקונה אמר בפי' שילבש הבגד כך בלא הסרת השעטנז. ודאי לכ"ע שייך לפ"ע גם בדרבנן. ואדרבה דעת כ"פ דגם באסד"ר עובר בלפ"ע מדאורייתא כמ"ש כת"ר בעצמו בשם הפ"י. וכ"כ הבא"פ חאו"ח סי' ל"ו. ובמנחת חינוך ובהשמטות לסי' רל"ח. וסברתם נכונה דלא גרע המכשול באסד"ר מנותן אבן בדרך או משיא עצה שאינה הוגנת לו דעובר בלפ"ע מה"ת:
ועוד נלפע"ד דעיקר הראי' שהביאו הפוסקים הנ"ל מדברי התוס' חגיגה י"א והרא"ש ריש מו"ק דבדרבנן ל"ש לפ"ע מדכתבו אחר' שהעלו שם דמלאכת חוה"מ אינו אלא דרבנן וז"ל והא דאמרינן גבי כותי בע"ז כ"ב ות"ל משום לפ"ע (במלאכת חוה"מ) משום דסמך פשטא דקרא הוי והצדוקים מודים בו ע"כ. הרי דאי הוי דרבנן ל"ש להקשות ות"ל משום לפ"ע. ולפי"ז סותרים דבריהם למ"ש בע"ז כ"ב עיין במנ"ח שם אינה ראי' כלל. דאם נפרש דברי התוס' כפשוטן. אינו נכון תי' שתי' דהוי אסמכתא הא אכתי הוי רק דרבנן. והרי גם בפ"ז שם כ' התוס' בשם ר"ת דהוי אסמכתא. ואפ"ה לא דחו בזה הראי' שהביאו מקודם לר"ת לענין לפ"ע בדרבנן – וגם דלמה האריכו התוס' והרא"ש בדבריהם וכ' והא דאמרינן בע"ז גבי כותי ות"ל משום לפ"ע הי' די לומר והא דאמרינן בע"ז כ"ב ות"ל משום לפ"ע. וגם לאיזה צורך סיימו והצדוקים מודים בו. אם כוונתם כיון שהצדוקים מודים בו בודאי לא יעשה מלאכה בחוה"מ דהרי אדרבה רשב"א א', דלא ישכיר שדהו לכותי. הרי דחיישינן שיעשה מלאכה ע"כ נלפע"ד לפרש דברי התוס' עפמ"ש הט"א וגם בתשו' שו"מ מה"ת ח"ב סי' ואו במה דפריך בע"ז ות"ל משום לפ"ע הא נ"מ אם יוכל לשכור במק"א דל"ש לפ"ע כמבואר בריש ע"ז דדוקא בדקאי בתרי מד"נ שייך לפ"ע. ואפי' להמל"מ פ"ד ממלוה דהיכא דצריך לשכור מישראל אחר שייך לפ"ע דהא גם הישראל השני יעבור. אכתי משכחת לה דיוכל לשכור מעכו"ם ועיי"ש שתי' עפמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קנ"א די"מ גם בי"ל במק"א הוי מסייע יע"ע:
ומעתה לפמ"ש הדגמ"ר שם דבישראל העושה בשוגג ודאי מצוה להפרישו אבל במומר שעושה במזיד אינו מצוה להפרישו עיי"ש וא"כ כאן דמסיק הש"ס אריסותא ל"ל לרשב"א והא דמותר בנכרי משום דציית משא"כ כיתי דלא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך. הרי דמיירי שהכותי טועה בדין. וסבור שהוא מבין פשט הפסוק יותר מבעה"ב והרי כ' הט"ז ביו"ד סי' צ"ט והמג"א באו"ח סי' ק"ד דטועה בדין מקרי שוגג וע"כ מצוין להפרישו וע"כ פריך ות"ל משום לפ"ע. וכ"ז אי נימא דמלאכת חוה"מ הוי דאורייתא שפיה י"ל דהוא טועה בדין דאינו מפרש הקרא כראוי משא"כ אי נימא דהוי דרבנן דבזה ודאי הכותים כופרים לגמרי וה"ל מזיד. הדק"ל מאי פריך ות"ל משום לפ"ע. הא נ"מ בי"ל לקנות במק"א. ומעתה ז"כ התוס' בחגיגה אחר שכ' דמלאכת חוה"מ דרבנן כ' והא דאמרינן בע"ז גבי כותי (דהוא גר ודינו כישראל ות"ל משום לפ"ע והרי בדרבנן ודאי הכותי עובר במזיד ואינו מצווה להפריש ול"ש לפ"ע. ע"כ תי' שפיר דהוי אסמכתא פשוטה והצדוקים מודים בה. וא"כ שפיר משכחת לה דעובר בשוגג ושייך לפ"ע ודו"ק. ומעתה אין שום סתירה מתוס' חגיגה לתוס' ע"ז. ומעתה י"ל דלכ"ע עובר לפ"ע גם מדרבנן ודו"ק:
וראיתי בישועת יעקב או"ח סי' רמ"ד הביא ג"כ ראי' דשייך לפ"ע בדרבנן מהא דפריך בע"ז כ"ב ות"ל משום לפ"ע לפי המבואר בא"ע סי' ה' דאם הנכרי אינו מסרס בעצמו רק מוסר לכותי אחר לסרסו הוי לפני דלפני דשרי א"כ י"ל דלכך קא' רשב"א לא ישכיר מרחצו לכותי מפני שנקראת ע"ש וכותי זה עושה מלאכה בחוש"מ דנ"מ אם הכותי יעשה מלאכתו ע"י אחר דל"ש לפ"ע דהוי לפני דלפני ואינו אסור רק משום שנקראת ע"ש. ועכ"ל דכיון דהכותי עכ"פ יעבור על שבות דאמירה לנכרי לעשות מלאכה. ע"כ עובר הישראל בלפ"ע במה שמכשילו לכותי באסור שבות דרבנן. הרי דגם בדרבנן שייך לפ"ע עכ"ד. ובאמת אכתי אינו מיושב לפמ"ש התוס' שם להוכיח מהא דנכרי אריסותי' עביד דמותר בקבלנות. א"כ אכתי נ"מ לענין אם יעשה ע"י עכו"ם בקבלנות דליכא לפ"ע כלל. ומהגם לפי המבואר בע"ז ט"ו דלענין לפ"ע כל היכא דאיכא למיתלא תלינן. א"כ ה"ה כאן דלענין חשש לפ"ע נוכל לתלות שנעשה בקבלנות ע"כ הוצרך לומר משום שנקראת ע"ש דלענין חשש זה אין לתלות לקולא ולומר שיעשה בקבלנות וחיישינן דלמא יעבוד בעצמו. ובזה יהי' דבריו בדיוק שכ' וכותי זה עושה מלאכה בחש"מ. בא לרמוז באצבע דכותי זה בעצמו יעשה מלאכה ולא ימסור בקבלה אפי' ע"י אחר. אבל באמת לק"מ דהרי הש"ס משני דארוסתי' לרשב"א ל"ל וא"כ י"ל דלדידי' גם בקבלנות אסור וע"ז פריך הש"ס ות"ל משום לפ"ע ובזה מיושב קו' התוס' שם דה"ל להקשות האי ות"ל על רשב"א גופי' ולהנ"ל נכון דמקודם ל"ה אפשר להקשות כיון דס"ל דנכרי מותר באריסות. א"כ מותר ג"כ בקבלנות. א"כ ל"ש לפ"ע דאפשר למיתלא שיעשה בקבלנות. וע"כ המתין עד לבתר שתי' הש"ס ארוסתי' לרשב"א ל"ל דאז הקשה ות"ל משום לפ"ע. ובזה מיושב ג"כ קו' התוס' שם ד"ה אבל נכרי מאי שרי דלמא נקט כותי וכ"ש נכרי. ולהנ"ל נכון דשפיר דייקי הש"ס דנכרי שרי דאל"כ למה לא אמר רשב"א הטעם משום לפ"ע וכנ"ל. וע"כ משום דהי' סבור דאריסות וקבלנות מותר. א"כ יש לתלות שיעשה בקבלנות וליכא אסור דלפ"ע וע"כ הוצרך לומר חששא דנקראת ע"ש. א"כ מזה מבואר דהישראל בעצמו יוכל להשכיר לגוי בקבלנות. דאי אסיר גם בגוי א"כ הל"ל גם בכותי הטעם משום לפ"ע ומיושבים שני הקו' של התוס' ודו"ק:
ומעתה כיון דביררנו דגם בדרבנן שייך לפ"ע. וגם אפי' יכול לקנות במק"א מ"מ בישראל מחויב להפרישו. כמ"ש הרמ"א יו"ד סי' קנ"א לא נשאר לנו צד היתר. ואף דשם בסי' קנ"א כ' דנהגו להקל היינו מטעם דכ' הש"ך בשם הד"מ דנהגו להקל בשותפות עם הגוי דאין מוזהרים על השיתוף וזה שייך רק באסור דע"ז ולא באסור אחר וכ"כ החו"י סס"י קפ"ה. ואף למ"ש הש"ך והדגמ"ר שם דבישראל העושה במזיד אינו מחויב להפרישו ואינו עובר משום מסייע יע"ע. והי' מקום לומר גם כאן דכיון דהמוכר מזהיר הקונים להסיר השעטנז והם עוברים במזיד אינו עובר:
הנה מלבד דרבים חולקים ע"ז וגם הבאתי בספרי מ"ש דפת גדולי הראשונים שלא כדעת הש"ך והדגמ"ר והם התשב"ץ בתשו' ח"ג סי' קל"ג לענין פסח שעושים הישמעאלים דכ' שהישראל אינו רשאי לשחוט להם כיון דב"נ אינו רשאי להוסיף על ז' מצות וב"נ ששבת ח"מ אינו רשאי לשחוט להם והוא חייב למנעם ואעפ"י שא"ע על לפ"ע אלא בדקאי בתרי עד"נ מ"מ אסור לסייעם שהרי חייב להפרישם עיי"ש הרי דגם בגוי חייב להפרישו וכ"כ הרדב"ז סוף ח"ב בתשו' הקראים. וגם במג"א סי' שמ"ז כ' דלשי' רש"י גם בגוי אסור לסייע:
אך מלבד זאת נ"ל פשוט דגם להש"ך והדגמ"ר דיקא בעובר להכעיס דאז כיון דיוכל לקנות במק"א אם לא יתן לו הוא ישתדל לקנות במק"א. משא"כ בעובר לתיאבון ודאי מקרי מסייע יע"ע דאם לא יתן לו הוא שמא יזדמן לו בגד במק"א בלא שעטנז. ובודאי לא יעבור כיון דאינו מתכוין להכעיס וז"פ וברור – תדע דהא גם בנותן לחמותו המבואר בחולין ואו דמעשר את שהוא נותן לה אמאי הא יכול להגיד לה שהוא אינו מעושר ואם לא תשמע לו תהי' כמזידה ושוב אין חשש, וע"כ כיון דעכ"פ הוא גורם האסור חשוב מסייע יע"ע. וה"ה כאן שייך חשש מסייע. וז"ב ואמת. ומיושב בזה כמה קושיות ומ"ש כ"ת מדברי התוס' קידושין נ"ו ד"ה אבל במתכוין שהשיגו על רש"י דמאי לפ"ע איכא הכא הא י"ל במק"א ול"ש לפ"ע אלא בדקאי בתרי עד"נ. באמת י"ל דהתוס' מודו דשייך משום מסייע יע"ע. ולא השיגו רק על מ"ש רש"י לשון לפ"ע. עי"ל דס"ל כש"ך הנ"ל דבמזיד ל"ש מסייע יפ"ע דהא שם מיירי במזיד ומתכוין. ורש"י ז"ל ס"ל דגם במזיד שייך אסור מסייע כשי' הפוסקים שהבאתי ובמקנה שם כ' ליישב קו' התוס' ולחלק דהא דבעינן דקאי בתרי מד"נ היינו היכא שיכול ליקח אותו דבר בעצמו במק"א אבל אם א"י ליקח אותו דבר אף שיכול ליקח כיו"ב איכא אסור. וכ"ת הק' עליו מש"ס ע"ז ה' דקא' נ"מ דאי"ל בהמה לדידי'. הרי דגם בכה"ג אינו עובר וכ"פ הרמ"א סי' קנ"א דאם יכול לקנות במק"א אין בזה משום לפ"ע. ולפמ"ש בספרי מ"ש סי' כ' לפרש דברי המג"א סי' שמ"ז. שבא ליישב שיטת רש"י כיון דלענין לפ"ע כל היכא דאיכא למיתלא תלינן ע"כ תולין שבודאי יקריב בהמה שלו ולא יקריב בהמה זו. ממילא גם על המקנה לק"מ וגם לפמ"ש הפמ"ג בספרו ראש יוסף ריש מס' שבת דבאי"ל בהמה לדידי' יש להתיר מטעם ס' לפ"ע ע"כ נכונים דברי המקנה:
אמנם דלפי"ז גם בנ"ד הי' מקום להתיר כיון דא"י בבירור אם יש שעטנז בבגד זה וס' לפ"ע שרי. אבל באמת גם ע"ז א"א לסמוך. אם כי גם הפ"י בתשו' ח"א סי' ג' וח"ב סי' ט"ז כ"כ דלפ"ע אינו אסור רק בודאי ולא בס'. אולם אין זה ענין לנ"ד דשם הוי ס' אם יעבור וא"א לברר הס' משא"כ כאן דאפשר לברר ולראות אם יש בו שעטנז ל"ה ס' כלל. ואפי' ס"ס דאיכא לברורי ל"ה ס"ס כמבואר בש"ך סי' ק"י סוף דיני ס"ס. וכן בסד"ר דאיכא לברורי כמבואר בנוב"י קמא חיו"ד סי' מ"ג ונ"ז. וגם על החזקה אין סומכין במקום שיכול לברר כמבואר ביו"ד סי' א' ואם כי להנוב"י שם היכא דליכא חז"א א"צ לברר י"ל דכאן נמי ליכא חז"א כמבואר ברמ"א סי' קכ"ז גבי שני חתיכ' א' כשירה וא' טריפה דל"ה חז"א ולהט"ז שם גם חתיכת בשר שאינה מנוקרת ל"ה חז"א. אבל האחרונים חולקים על הנוב"י בזה וס"ל דגם בחז"א צריך לברר ועיין בנ"צ:
אך מה שיש לצדד להתיר בזה הוא עפמ"ש הגאון מרעכניץ ז"ל בתשו' הרא"מ סי' נ"ג לענין חייט התופר כלאים לישראל עבריין דכ' וז"ל. נראה ברור דל"מ מסייע יע"ע רק במסייע בגופו או בממונו משלו דרך שאלה. אבל במוכרו לגמרי ל"מ מסייע דהרי קבל דמים ומכרו לגמרי וברשותי' דלוקח קאי דהרי לא אמרו לא תמכור נפה וכברה רק לא תשאיל ובכ"מ שאסרו משום לפ"ע קתני לא ימכור פרה חורשת וכדומה. ובכ"מ שאסרו משום מסייע קתני לא תשאיל עיי"ש שמתרץ בזה ג"כ דברי הר"ן דאסר משום מסייע יע"ע בדלא קאי בתרי עד"נ דלא יסתור לש"ס ע"ז דבאי"ל בהמה לדידי' שרי דשם מיירי במכירה דליכא מסייע. וכאן תני לא יושיט לכך כ' הר"ן דאסור משום מסייע עיי"ש שהאריך בזה – ודבריו נכונים מאוד. וחילוק זה מצינו גם בב"י ביו"ד סי' קנ"א הובא גם בש"ך שם סקט"ז לענין אסור להשכיר בית לעכו"ם לדירה מפני שמכניס בה אלילים בקבע. וכ' הב"י דלמכור מותר אף לדורה כיון שקנאו עכו"ם ואין לישראל זכות בו אעפ"י שמכניס בה הגוי ע"ז ל"ל בה. וזה י"ל בכונת הש"ג ריש ע"ז שהניח בצ"ע אם מותר למכור לגוי היכא די"ל לקנות במק"א. ולכאורה תמי' דהרי מבואר בש"ס דבאי"ל בהמה לדידי' מותר. וצ"ל דהספק הוא כיון שהוא דרך מכירה. וכן התוס' קידושין הנ"ל לא יסתרו להר"ן כיון דשם מיירי בדרך מכירה – ומ"מ י"ל דגם לשי' רש"י שם דאוסר. אף שהוא דרך מכירה אין סתירה לדברינו. דהרי עיקר סברתינו כיון שהאסור נעשה אחר שכבר נכנס לרשותו של לוקח אין המוכר עובר משא"כ שם דהאסור נעשה בשעת המכירה שהוא מחלל המעשר במזיד ואז עדיין לא יצא מרשות מוכר וע"כ עובר משום מסייע וז"ב ואם כי אין דעתו מכרעת נגד הרמ"א שהביא היש מחמירין גם לענין מכירה מ"מ כיון דהרמ"א לא הכריע כהמחמירין ואדרבה כ' דנהגו להקל. ואף דכבר הבאתי בשם הש"ך והד"מ דזה רק לענין פ"ז אבל עכ"פ לענין שאר אסורים ספיקא מיהו הוי ע"כ נוכל לסמוך ע"ד הגאון הנ"ל להקל וגם דלפמ"ש בתשו' הרדב"ז סח"ב סי' תרצ"ו לענין הקראים דלכך בדלא קאי בתרי עד"נ אין כאן אסור תורה. כיון שהוא יודע שהוא אסור דלמא הדר בי' ולא עביד ולכך אינו אסור אלא משום מסייע מדרבנן. הרי דאיכא עוד ס' דלמא הדר בי'. וכאן דנתוסף לנו עוד ס' שמא אין בבגד זה שום שעטנז כלל א"כ הוי כאן ג' ספיקות שמא אין כאן שום אסור כלל ואת"ל די"ב שעטנז שמא יחזור בו ויסיר השעטנז אחר שהודיעו. ואפי' אם לא יסיר שמא במכירה אין אסור כלל כדעת הרא"מ הנ"ל. וכפי המבואר בש"ס וש"ע יו"ד סי' ט"ז ס"ו דלוקח בהמה אינו חושש שמא נשחטה אמה או בנה היום ובש"ך שם סק"ז בשם הר"ן דא"צ לשאול כלל ע"ז דאיכא ספיקא טובא שמא אין אם לזה. ואת"ל י"ל אם שמא לא לקחה לשוחטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ולאחר כמה ימים עיי"ש, הרי מבואר דהיכא דאיכא ג' ספיקות א"צ לשאול כלל וא"צ לברר. וכ"כ הבית מאור דיני ס"ס דין ל"ה א"כ כאן נמי ממש להא דמיא דיש ס' אם יש כאן אסור כלל ועוד ב' ס'. ועיין בש"ך סי' כ"ג דס' דפלוגתא עדיף מספיקא דגוף המעשה א"כ בודאי יש לסמוך להקל למכור לישראל חשוד אם הוא מזהיר אותו להסיר השעטנז ובפרט דאין כאן אלא חשש דרבנן משום מסייע יע"ע. העולה מכל האמור לדינא דאם אינו ידוע בבירור שיש בבגד זה שעטנז. והוא מזהיר אותו להסיר השעטנז ודאי מותר למכור לו. ואם נודע בבירור שיש בבגד זה שעטנז ודאי אסור למכור לישראל חשוד אפי' אם מודיעו להסיר השעטנז. וכ"ז ברור ונכון בעזה"י יותר אין להאריך. והנני בזה ידידו הדו"ש באהבה: