אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה לו

תשובה לה

מכתבו היקר עם הקונטרסים אשר שלח לי השגתי וראיתי כי דבריו מיוסדים על אדני השכל כו' אחת אזכיר מה שראיתי בדבריו סי' י"ב שכ' ליישב דברי הרמב"ם פי"א מה"ע ה"ב דאם אמרו המזומים עמנו הייתם וגם הלוה או ההורג הוי רק הכחשה. והוא נגד סוגיא דקידושין מ"ג גבי צאו וקדשו לי האשה הן הן שלוחיו הן עדיו. והרי להרמב"ם ל"ה עדות דאי אי"ל דיהי' הכחשה והזמה ביחד. והוא קו' המקנה במקומו וגם קו' הגאון רח"י ז"ל הובא בתומים רס"י ל"ח מפ' רבעני לאונסי. וגם הקו' ממסית סנהדרין ס"ז דאמר לשנים הן עדיו. ועז"כ לתרץ דטעמו של הרמב"ם ז"ל דלכך בטלה הזמה משום דהוי עדות שאאי"ל די"ל להציל את הנדון באנו. וא"ל דהי' יכולים להכחישם לבד. דהא גם אי נימא דכונתם להזים. ל"ל הכחשה הא הי' די בהזמה לחוד וא"כ חד מינייהו מיותר או הזמה או הכחשה ושני הצדדים שקולים משא"כ בכל הנהו דל"ה שום הכחשה רק הזמה בלחוד. ורק כיון שהעדים עצמם בע"ד הם מוכחשים ממילא שפיר הוי אפשר להזימם דאי"ל להציל את הנדון באנו דא"כ ל"ה להזים רק להכחיש וע"כ דבאו להרגם ולכך הזימו. והכחשה בא ממילא עכ"ד ואם כי דבר חכמה הוא אבל אינו אמת דאי נימא דלהרמב"ם הטעם משום דהוי עדות שאאי"ל, א"כ בטל כל העדות ול"מ לא להכחשה ולא להזמה. ואיך כ' הרמב"ם שם דהוי הכחשה. ועוד דהרי הרמב"ם מיירי שם גם במלוה ילוה. ולדעת התומים סי' ל"ג וסייעתו דלהרמב"ם בממון ל"ב עדות שאאי"ל:

ואשר אני אחזה ביישיב דברי הרמב"ם מכל הקושיות הנ"ל נ"ל עפמ"ש המהרי"ט בשניות חאהע"ז סי' ל"ז לענין הזמה שלא בפניהם דפ' הריב"ש דמהני כי היכא דיכול לפוסלם בגזלנותא שלב"פ. ומהרלב"ח דחה דבריו דהזמה שאני דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו בפגיהם דוקא אבל שלב"פ הוי כשני כתי' עדים המכחישות זא"ז. ועז"כ שם המהרי"ט דל"ד כלל. דשאני בהכחשה שמכחישים גופה של עדות, אלו אומרים הלוה זא"ז ואלו אומרים לא הלוה כשם שהשניים אומרים שהראשונים העידו שקר על המלוה. כך הראשונים אומרים שהשניים העידו שקר על הלוה וע"כ הוי שניהם מוכחשות. משא"כ בהזמה שאינם מכחישים גוף העדות רק אומרים שהעדים היו עמהם. א"כ האחרונים פוסלים את הראשונים שהעידו שקר על המלוה. אבל הראשונים א"י לומר שהשניים העידו שקר על הלוה. שהרי לא העידו על הבע"ד רק שהעידו שקר על הראשונים וע"ז א"נ שהרי נוגעים בעדותן לגבי עצמם. א"כ אין כאן חידוש כלל מה שנפסלו הראשונים ויכולים להזים שלב"פ. רק החידוש הוא העונש מכאשר זמם. משום שחשבו להפסיד לזה וע"ז י"ל מאי חזית דסמכת אהני שלא שלא ראו ההלואה סמוך אהני שאמרו שראו הלואה ולא הפסידו כלום עיי"ש דבריו כי נעמו:

ומעתה נבין טעמו של הרמב"ם דהיכא דאיכא הכחשה והזמה ביחד שאמרו עמנו הייתם אתם וגם הלוה. כיון שגם האחרונים מעידים גם על הבע"ד. א"כ כמו שהאחרונים פוסלים את הראשונים שהעידו שקר על המלוה כך הראשונים פוסלים את האחרונים שהעידו שקר על הלוה. דהא לענין הבע"ד גם הראשונים אינן נוגעים. ובטל כל העדות כיון שהעידו בב"א ול"ה כשאר הזמה רק כהכחשה. עפ"י חילוקו של המהרי"ט הנ"ל. וזה סברא נכונה מאד. ומעתה ל"ק קו' המקנה והתומים הנ"ל. דהא בההיא דקידושין ובנרבע ובמסית אין האחרונים מעידים רק על העדים. וא"י הראשונים להכחישם בזה דהם נוגעים בעדות לגבי עצמם. ואע"ג שנמשך מהזמה זו ביטול העדות. כיון שהם בעצמם בע"ד א"נ לפסול האחרונים. דהם נוגעים, משא"כ בהכחשה והזמה ביחד דלגבי הבע"ד אינם נוגעים וכנ"ל ודו"ק. גם לפמ"ש המהרי"ט שם בראש התשובה מחלוקת הפוסקים מהר"י בי רב ומהרלב"ח ומהר"י באסאן ומסקנתו לחלק בין אם רואים שהעדים באו להזים או להכחיש. עיי"ש. הי' מקום ג"כ ליישב הקו' הנ"ל אך הסברא שכתבתי הוא ברורה ואמיתי בעזה"י:

עוד זאת ראיתי שם בסי' י"ג שחקר אם שכח בתפלת ר"ח יעו"י ונזכר באלהי נצור דחוזר לעבודה. אם יכול להפסיק לקדיש וקדושה:

או נימא דהוי כעומד באמצע תפלה. וכ' דזה תלוי בפלוגתא שהביאו התוס' ברכות כ"ו לענין אם לא הזכיר של ר"ח במנחה אם ישלים במוצאי ר"ח וכן במנחה של שבת דלהפוסקים שם דא"צ להשלים. כיון דכבר התפלל רק שלא הזכיר ר"ח ושבת ומה ירויח בהשלמה דג"כ לא יזכיר ר"ח ושבת, א"כ דחשבי לי' כאלו כבר התפלל שוב ל"ה כעומד באמצע תפלה. ויכול להפסיק. משא"כ להפוסקים דצריך להשלים. הרי דלא חשבי לי' כאלו התפלל כבר הוי כעומד באמצע תפלה עכ"ד:

ובאמת לדעתי לא עלה ע"ד שים פוסק לומר דהוי כאלו כבר התפלל. דהרי גם בש"ע סס"י ק"ח הובאו שני הדיעות. ואפ"ה פ' בש"ע סי' רס"ח ס"ד דבלא הזכיר של שבת לא יצא ואין שום חולק בזה. וכן מבואר בט"ז סס"י ק"ד בלא אמר יעו"י הוי כאלו לא אמר ברכת רצה כלל. וכאלו לא אמר רק מ"ז ברכות ולא יצא לכ"ע. וא"כ לאיזה ענין נאמר דהוי כאלו כבר התפלל ואם כונתו דאף שלא יצא וצריך לחזור ולהתפלל מ"מ התפלה בפ"ע חשובה תפלה זה ודאי אינו דא"כ ל"ש לומר בזה חוזר לעבודה דאיך יהי' צירוף ג' אחרונות עם ברכות הראשונות וה"ל עכ"פ לחזור לראש וע"כ דדעת בעל האומרים דא"צ להשלים מטעם דלא תיקנו בכה"ג תפלת השלמה דדוקא היכא שלא התפלל כלל. או אפי' התפלל וטעה רק שבתפלה השני' ישלים הטעות שייך השלמה. אבל היכא שלא ירויח כלום בהשלמה לא תיקנו השלמה:

ובזה י"ל טעמו של הרדב"ז ח"א סי' שס"א דאם שכח להתפלל במ"ש. מתפלל שחרית שתים ואינו מזכיר אתה חוננתנו ובמג"א סי' רצ"ד סק"א הביאו ונרשם שם בטעות רדב"ז ח"ב ותמה עליו דהא עיקר התקנה הי' שיבדיל בתפלה. ואפי' המבדיל על הכום צריך שיבדיל בתפלה עיי"ש שכ' שאין בידו גוף התשובה ואנחנו תה"ל זכינו לאורו. וז"ל שם ומסתברא לי דאפי' יחיד המתפלל ביום א' תפלת תשלומין אצ"ל אתה חוננתנו ול"מ אם הבדיל כבר. אלא אפי' לא הבדיל אצ"ל א"ח כיון שהוא חייב להבדיל שלא תיקנו תשלומין לדבר שי"ל תקנה וכיון שאתה חוננתנו י"ל תקנה בהבדלה אין לו תשלומין עכ"ל. כונתו אף דמבואר בש"ס המבדיל על הכוס צריך שיבדיל בתפלה היינו במוצ"ש שעדיין זמנו הוא. ולא התפלל עדיין צריך להזכיר בתפלתו אתה חוננתנו. אבל אם כבר התפלל ולא הזכיר הבדלה. אינו חוזר ומבדיל בתפלה כיון שי"ל תקנה להבדיל על הכום. ע"ז אמר הרדב"ז דכיון שלא תיקנו בהבדלה תשלומין היכא דלא הזכיר אתה חוננתנו משום שי"ל תקנה. ע"כ גם בלא התפלל בלילה ומתפלל ביום לתשלומין ג"כ אינו מבדיל. כיון שלא נתקן הבדלה לענין תשלומין לא פלוג רבנן בין התפלל ללא התפלל. רק כל תפלה שבאה להשלמה אינו מבדיל. רק במתפלל תפלת חובה בזמנו. ול"ק קו' המג"א וז"ב וה"ה ממש בנ"ד סובר בעל דיעה זו דלא תיקנו תשלומין אלא אם ירויח בתשלומין. אבל חלילה לא עלה ע"ד שום פוסק לומר דיצא ידי תפלה כמבואר להדיא בט"ז הנ"ל דהוי כאלו לא התפלל כלל:

וגם מ"ש כת"ר להתיר להפסיק לקדיש וקדושה עפ"י המבואר בש"ס ובש"ע סי' ק"ג ביצא ממנו רוח מלמטה דאומר רבון תוך התפלה מטעם כיון שכבר מופסק ועומד ע"י הרוח ה"ה כאן כיון שכבר הפסיק בג' אחרונות יכול להפסיק גם לקדושה וכ' שכבר הסכים לדבריו הרב הגאוה"ק מהרי"ש ז"ל אבד"ק לבוב. הנה אם אמנם כי חביבים עלי שמעתתי' דהרב מלבוב ז"ל. מ"מ איניני מסכים עמו בזה ולא אשא פני איש לדעתי אין שום ראי' מזה כלל דבאמת צריך להבין סברא זו והיא כהלכתא בלא טעמא אטו משום שכבר הפסיק יכול להפסיק עוד. וכי מי שאוכל שום וריחו נודף יאכל שום אחר ועוד דמבואר במג"א סי' ק"ד סק"ו לענין שח במזיד בק"ש דא"צ לחזור לראש והביא ראי' מר"א דאזיל במבואות המטונפות וקרי ק"ש (ברכות כ"ד) אשתוק. אח"כ א"ל לר"י להיכן יחזור א"ל אם שהית לגמור כולה חוזר לראש הרי דאע"ג דהפסיק בדבור ושאל לר"י אפ"ה א"ח לראש אלא בשהה לגמור את כולה ולפ"ד כ"ת מאי ראי' משם דהא שם כבר הי' מופסיק ע"י מקום המטונף ע"כ הי' רשאי להפסיק. ועוד יש להביא כמה ראיות לזה ואכ"מ ע"כ נ"ל לקרב הדבר אל השכל דבלא"ה דקדקו הפוסקים בהא דל"א בש"ס רק הפסק מהרוח ולא חשיב הפסק מחמת שתיקה או הילוך. ע"כ נ"ל הסברא עפמ"ש בד"מ הובא בט"ז ומג"א סי' צ"ט ס"ב לענין רקיקה בתפלה דזורקו לשמאלו ולא ימינו שמשמאלו הוא ימין של הקב"ה כמבואר בסי' קכ"ג משום דכשרוקק מסלק ממנו כבוד השכינה עיי"ש בט"ז. וא"כ ה"ה כאן שמרחיק ד"א ומפיח ובהרחקה בזוי' ודאי מרחיק עצמו מן השכינה. וכן מבואר להדיא בש"ע של התניא דלכך חוזר למקומו ולא יגמור תפלתו שם. משום דכיון שבקש להתעטף נתרחק מהשכינה לכך צריך לחזור למקום שקבע לשכינה עיי"ש ומעתה י"ל דלכך התירו רבנן לומר רבון ג"כ כיון דנהג קלות ראש כזה באמצע התפלה ונתרחק ממנו השכינה ונתעטש אין לך הפסק והס"ד יותר מזה ואם יחזור אח"כ לתפלתו אין זה כבוד המקום. והוא מחויב לומר קודם שיחזור לתפלתו רבון כו' לגלות דעתו שלא עשה כן מפני קלות דעתו רק על צד ההכרח וא"כ הוי אמירתו לצורך התפלה ומותר להפסיק בזה כיון שהוא מענין התפלה וזה מבואר בכונת רש"י והמג"א כיון שכבר מופסק ועומד ע"י הרוח. והיינו שאין מקום לחזיר לתפלתו אחר הפסקה זו עד שיאמר הרבון ע"כ התירו להפסיק בזה. וז"ב בכונתם. וא"כ שפיר הביא המג"א בסי' ק"ד ראי' מר"א דהוי אזיל במבואות המטונפות הנ"ל. דשם אין שייך לומר דהוא מופסק ועומד במה שהלך במבואות המטונפות דהא לא עשה בזה שום ק"ר נגד כבוד השכינה וא"כ ה"ה בנ"ד ודאי אין ללמוד שום היתר מזה להפסיק קודם שישלים הג' אחרונות כיון שלא עשה קלות במה ששכח יעו"י. וז"ב ודו"ק:

וע"ד מ"ש במכתבו במה שנהגו העולם ללחוש על עין הרע ולומר פסוקים אף שכבר נחלה ואינו להגן רק להתרפאות, והוא נגד המבואר בטוש"ע יו"ד סי' קע"ט וברמב"ם פי"א מעכו"ם ועל מה סמכו בזה. לדעתי נראה שיצא להם כן מדברי הריטב"א שביעית מ"ו גבי אסור להתרפאות בד"ת וז"ל כ' התוס' כי מ"ש אסור להתרפאות בד"ת דוקא שלא במקום סכנה אבל במקום סכנה מותר כמבואר פ' במה אשה. לאישא צמירתא נימא כו' וכן מה שנוהגים לקרות פסוקים ליולדת. ונראה שא"צ לכך שכל אלו להגן עליו עיי"ש. ולכאורה איני מובן דהא מלשון הגמ' לאישא צמירתא כו' משמע שכבר נחלה בחולי זו. וצ"ל כונתו. דאף שכבר נחלה. מ"מ הפסוקים אלו אינם מועילים לרפואה על חליו רק להגן שלא יחלה יותר כדרך רפואות הטבע שעושה רפואות שלא יכבד החולי. וממילא מתגבר הטבע. וא"כ ה"ה בלחש של עה"ר י"ל שהוא ג"כ רק להגן שלא יחלה יותר וגם במרדכי שבת פ' שמנה שרצים הביא בשם הר"י מפריש לפרש הירושלמי דקאמר לוחשין על העין בשבת דה"פ אדם החולה מחמת עה"ר לוחשין עליו בשבת משום דסכנה גדולה היא, עיי"ש. וא"כ גם לתוס' הנ"ל מותר דסכנה הוא. והנח להם לישראל. ידידו אוהבו דו"ש וש"ת:

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה