אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה לה

תשובה לד

כבוד ידי"נ הרב המאוה"ג חריף ובקי המפורסים לתהלה מאוד נעלה כ"ש מו"ה ישעי' נ"י האבד"ק אזיפאליא יע"א.

אחד"ש מכתבו היקר השגתי ובקראי בו נשבר לבי בקרבי ונפשי עלי תשתוחח בראותי שפלות קרן התירה ולומדי' שחו לעפר. אין מחזיק בידם להצילם מידי אכזרים ואין חומל על צרת נפשם. ואין מרחם על שפך דמם כמים המוגרים אשר לא יאספו. ה' ירחם עלינו במהרה להרים קרן התורה:

וע"ד שאלתו בשו"ב שחתם עצמו וגם קבל עליו בפה בפירוש אסור שחיטה ע"ד ג' היינו הרב האב"ד ואביו וחותנו שלא לשחוט ולא לבדוק בלא רשות הרב וגם שיתנו להרב שכירותיו משלם בלא שום מגרעת. וכעת קמו אנשי הקהל ורוצים לגרוע מהשכירות ועוד רוצים ממנו איזה ענינים ומכריחים אח הרב ע"י זינדארין להרשות להשו"ב לשחוט. מחמת שרוצים בטובת השו"ב אם רשאי השו"ב לשחוט ע"ס היתר זה שנעשה באונס ואם מותרים הקהל לאכול משחיטתו:

תשובה. הנה מבואר ביו"ד סי' רכ"ח ס"כ וכ"א בנודר ע"ד חבירו ולתועלתו דצריך התרה ואין מתירין אלא מדעתו ורצונו כמבואר בש"ך שם. ובנודר ע"ד ג' שהוא ע"ד רבים מפורשים אין להתיר אלא לדבר מצוה – אמנם בנ"ד דעיקר השבועה לא היתה אלא שלא לשחוט בלי רשות הרב וכיון שהרב נותן לו רשות י"ל דגם בלא התרה מותר כמבואר שם סל"ח בנשבע שלא לעשות איזה דבר שלא ברשות פ' כיון שנתן לו רשות הותר וא"צ התרה. ואם כי מבואר שם בש"ך ס"ק צ"ט הטעם דמהני נתינת רשות כיון שלא נשבע ע"ד חבירו שלא שיתף את חבירו בעיקר הנדר אלא שלא לעשות אותו דבר שלא ברשות פ'. א"כ כשנותן לו רשות א"צ התרה. עכ"ד ולכאורה משמע מזה דאם נשבע ע"ד חבירו שלא יעשה בלא רשותו ל"מ רשות שלו. אבל א"א לומר כן דמה בכך שנשבע ע"ד חבירו. דהא כשנותן לו רשות אינו עובר כלל על השבועה. דהא לא נשבע אלא שלא ישחוט בלא רשותו. ולא גרע מנשבע לפרוע לחבירו המבואר שם בסל"ט דיכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי – הרי דמהני מחילת הבע"ח בלי התרה. וא"כ ודאי ה"ה בנשבע שלא יעשה בלא רשות. מ"מ כיון שנתן רשות קיים השבועה וא"צ התרה רק דכונת הש"ך ליישב דל"ת ממ"ש שם בסל"ז בנשבע עד"ח שלא לעשות דבר פ' אעפ"י שנתן לו חבירו רשות צריך שיתירו לו ג' הדיוטות. ואמאי מהני כאן רשות. ע"כ תי' הש"ך דשאני בסל"ז דנשבע סתם עד"ח שלא לעשות. אבל לא התנה בשבועתו שיהי' מועיל רשות חבירו ולכך צריך התרה אא"כ אומר שדעתו הי' כשנשבע ע"ת שחבירו יסכים דאז אם לא הסכים לא חל הנדר כלל כמ"ש הש"ך ס"ק צ"ח משא"כ כאן שלא שיתף את חבירו בעיקר הנדר – ורק שהזכירו ע"י תנאי שלא יעשה בלא רשות חבירו ובכה"ג ודאי אם חבירו נותן לו רשות אינו עובר כלל על השבועה. וז"ב. ופשוט למדקדק היטב בדברי הש"ך. וא"כ עיקר ההיתר הוא כיון שהתנה בתנאי מפורש. אבל אין כונתו כלל לחלק בין נשבע ע"ד חבירו או לא – וא"כ בנ"ד נמי כיון שעיקר השבועה היתה שלא לשחוט בלי רשות הרב וגם שיתנו להרב שכירותו ומאחר שהרב נותן רשות לשחוט בלי השכירות א"כ אין השו"ב עובר כלל על השבועה דהא ע"ד כן נשבע. וא"צ כלל התרה ולא הסכמת אבי הרב וחותנו שנשבע ע"ד – כיון שעיקר השבועה היתה שלא לשחוט בלי רשות הרב והרי נתן רשות. ואף שנשבעו שלא ישחוט עד שיתנו להרב שכירותו. הרי מה שנתן רשות הוי כאומר הריני כאלו התקבלתי. ועיין בפת"ש סס"י רל"ב שהביא בשם המקור ברוך דאצ"ל בפי' הריני כאלו התקבלתי דבזה"ז משביעים ע"ד כן שאם ימחול או יפטור בטל השבועה עיי"ש:

אמנם כ"ז אם הי' נותן הרב הרשות ברצון אבל כאן שהכריחוהו ליתן רשות. הרי מבואר בש"ע סס"י רכ"ח דהיתר שנעשה באונס אינו כלום ועיין בתשו' חו"י סי' נ"ה שחקר בהא דאמרו בגיטין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דכיון שכופין אותו איך יאמר רוצה אני ואפי' להרמב"ם ז"ל שפי' מחמת שהנפש משתוקקת לקיים רצון בוראו רק שיצרו תוקפו וכיון שהוכה עד שתשש כחו ויצרו ואומר רוצה אני כבר גירש לרצונו. אכתי תיקשי ל"ל למימר עד שיאמר ריצה אני והי' די לומר כופין אותו עד שיגרש דאז ממילא תשש יצרו. ותו דבמומר מאי איכא למימר. ועוד האריך בזה. והעלה בזה דכיון דאנן מספקינן אם כבר תשש יצרו ורק אם אמר בפי' רוצה אני אז מאמינים לו שכן הוא. עיי"ש שהאריך. הרי דגם שם ל"מ מה שצוה לכתוב הגט אף שעושה בזה רצון המקום מ"מ בעינן שיאמר בפי' רוצה אני מכ"ש כאן דאין בזה שום צד מצוה וגלוי לכל האונס. אשר מוכרח הוא ליתן רשות ואינו רוצה בלב שלם. ודאי ל"מ נתינת רשות שלו להתיר להשו"ב לשחוט. והן אמת שאם יברר השו"ב שהוא אנוס ג"כ לשחוט ע"י הזינדארין אחר נתינת רשות מהרב אין עליו אשמה בזה כמבואר בש"ע סי' רכ"ח סמ"ז בהג"ה דאם צריכין לעבור על הח' מפני גזירת המלכות אין אסור בדבר ומ"מ הח' בתוקפו. אבל כפי הצעת שאלת כת"ה אשר הקהל עושים כל הכפיות לטובת השו"ב א"כ לדידי' ל"ה אונס כלל דהא יוכל לבקש מהקהל שיניחו לו. כמבואר סי' רל"ב סי"ז בנשבע לדור במקום חמיו אם סבב הוא או אחרים בשבילו שלא לילך למקום חמיו אינו אונס. והלב יודע אם לעקל או לעקלקלות. וגם דהרי עפ"י גזירת המלך אינו אנוס רק על השחיטה ולא על הבדיקה ועכ"פ בבדיקה עביד אסורא ע"כ הדבר פשוט שהשו"ב אינו רשאי לבדוק עד אשר יסלקו להרב שכירותו וגם כת"ה אינו מחויב להרשות להם רק על השחיטה ולא על הבדיקה. ולא יהי' להשו"ב שום צד היתר. ובזה הנני ידידו דו"ש:

להרה"ג הנ"ל.

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה