אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה לב

תשובה לא

בורא עולם בקנין. ישפות שלום לשואל כענין. המופלג חריף ושנון זך הרעיון כ"ש מו"ה צבי הירש בראנפעלד מקראקא יע"א:

אחד"ש ע"ד שאלתו אודות מכונת הסשטעראטעפיא בבית הדפוס וכה מעשהו בתחילה יסדרו האותיות של עופרת הנצרך לדפוס ואח"כ יקחו פסת נייר עב וידחוקוהו ע"פ האותיות עד אשר נחקקים האותיות בתוך הנייר והוא נקרא מאטאריצען, ואח"כ יקחו בדיל ועופרת ויתיכום על המאטאריצען ע"י המכונה המיוחדת לזה ומתפשט העופרת ונכנס לתוך חקוקי הנייר ואתר שיתקרר נעשו האותיות בולטת. וזה נקרא פלאטען ומדפיסים בזה הספרים כמה שנים. וברבית הימים מתטשטשים כמה אותיות ולא יסכנו עוד למלאכת הדפוס. וההכרח להתיכם שנית ועפ"י הרוב יש בהם שמות שאינם נמחקים ולפעמים השמות לא נטשטשו עדיין. ולהניחם כך הוא הפ"מ. וגם לגוד ולחתוך השמות הוא ג"כ הפ"מ. אם יש היתר להתיכם – ורו"מ פתח בכחא דהיתרא. ופלפל בחכמה ודבריו נאמרו בהשכל ודעת. וגם כבר הסכימו בהיתר זה ידידינו הרב הגאבד"ק קראקא וגם ידידינו הרב הגאבד"ק בראזאן ובקש מאתי לחזות דעי בזה:

תשובה. הנה כבר כתבתי לו אשר גדרתי בעדי שלא להשיב בעניני הוראה זולת לרב היושב כסאות למשפט מטעם הכמוס עמדי. ואך לאשר רו"מ עוררני זה שלשה פעמים בבקשה עצומה להשיב לו ובל יאמרו הרב כמה קשה וגם לאשר שלח אלי תשובת הרב הג' מברעזאן והחיוב עלי להשיבה אליו לזאת מוכרח אני להשיבו ת"ד בזה:

הנה ההיתר שכ' רו"מ מטעם שהאותיות מהופכין כחומר חותם והה"ג אבד"ק קראקא הביא סמוכין לזה מדברי הכותב בע"י בירושלמי שקלים גם הה"ג מברעזאן החליט זאת להלכה מכמה ראיות – אני אינני מסכים בזה לדינא וראיותיהם אינם ראיות כאשר אבאר בעזה"י אחת לאחת. ואם כי הפת"ש ביו"ד סי' רע"ו הביא ס' זו בשם רבינו יונה לא כ' זאת רק דרך אפשר והוא להניף בעלמא – והדבר פשוט אצלי דגם כתב מהופך אסור למחוק בשמות הקדושים כמבואר בש"ס שבת ק"ד שהביא רו"מ בהא דאר"ח כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן כו'. ופיררש"י האותיות הפוכין ותיבות הפוכות. ואפ"ה נאמר בהם כתובים משני עבריהם. וכן הסברא נותנות. כיון דעכ"פ נקראים היטב משמאל לימין הוי כתב. וידוע דהלבוש הביא דכל פינות שאתה פינה הוא מימין לשמאל כמו שאנו ב"ב כותבין. ובא"ר בשם מיו"ט הביא דבאמת האותיות עצמם נמשכות משמאל לימין. ובתשו' מהרי"ל סי' מ' תמה באמת למה כותבין השורות מימין לשמאל ותי' דמרע"ה ראה את מורו ית' ופנה לימינו עיי"ש. הרי דעושים זאת רק לכבוד השכינה. כיון שכן נכתב בלוחות מבפנים. אבל מבחוץ צד שכנגד השכינה. שפיר הי' נקרא משמאל לימין. וע"כ נאמר כתובים משני עבריהם. דבאמת שניהם נקראים כתב וגם מדברי הכותב בע"י אין סתירה לזה, דהוא לא כ' אלא לפרש דברי ר' סימאי שלא רצה לפרש שהי' חקוקה כיון דכתב מהופך עכ"פ אינו דרך כתיבה דנהי דהכתב מימין לשמאל הוא רק לכבוד השכינה. מ"מ הוי דרך כתיבה חשובה אבל משמאל לימין אינו דרך כתיבה. כמו שהי' בפנים. ובתורה כתיב מזה ומזה הם כתובים משמע ששני הצדדים הי' שוים עיי"ש שביאר זאת בלשונו דלכך לא הביא ראי' פרישי' דקרא דכתיב כתובים משני עבריהם דהי' אפשר לומר דכונתו בחקיקה. ורק מדכ' אח"כ לשון מיותר מזה ומזה הם כתובים דהוא כפל לשון משמע דבא לחדש דשני הצדדים היו בדרך כתיבה ממש עיי"ש הרי דאי לאו הכפל לשון הי' אפשר לפרש על חקיקה. אף דבצד השני' הכתב מהופך ובתורה כתיב כתובים משני עבריהם. הרי להדיא דג"ז נקרא כתב ורק מהכפל לשון מוכרח דשני הצדדים שוים בדרך כתיבה וז"ב ובחנם עשו פלוגתא בזה:

ומ"ש הרב הג' מברעזאן דמהרש"א כתב שם במ"א דהאותיות ל"ה הפוכות רק התיבות הפוכות בלוחות ומזה הוכיח דאותיות הפוכות אינו כתב – תמה אני עליו בזה דאדרבה המהרש"א כ' שם להיפוך דהאותיות היו הפוכות ומשם ראי' דהוי כתב עיי"ש שהק' דמאי קמ"ל ר"ח דנקרא מבפנים ובחוץ הא כבר אמרו דמי"ם וסמ"ך שבלוחות בנס הי' עומדים וא"כ היא היא. וע"ז תי דר"ת חידש במה שסיים כגון נבוב בובן כו' והיינו דל"ת דבחוץ נקרא ג"כ נביב רק שבפנים נקרא מימין לשמאל ובחוץ נקרא משמאל לימין וא"כ ל"ה חידוש בלוחות רק דהחידוש הוא בלוחות דאף בקריאת התיבות מבחוץ מימין לשמאל והיינו נבוב יהי' נקרא מבחוץ בובן רק שהאותיות מהופכות אפ"ה יש בהם כונה וסוד כמו בא"ת ב"ש עיי"ש היטב כי כן מבואר שם. א"כ אדרבה מוכח משם דאפי' נקרא מצד השני בובן והאותיות מהופכות ממש אפ"ה נאמר כתובים משני עבריהם. הרי דהוי כתב ולא ידעתי איך נסתבך בדברי מהרש"א אלו:

וגם מ"ש ראי' מתוס' מ"ק מ"ט ד"ה וטווה על יריכו דאותיות מהופכין ל"ה כתב. אינה ראי' כלל דהתוס' לא כ' שם רק לענין היתר חוה"מ דמותר לכתוב ע"י שינוי. וזה עכ"פ הוי שינוי בכתיבה דדרך כתיבה הוי מימין לשמאל עיי"ש שכ' דלכך לא הזכירו שינוי רק בציצית דבתפלין א"א בשינוי דבעינן כתיבה תמה ועז"כ דגם ע"י היפוך הכתב ל"ה מתירין לכתוב בחוה"מ דאף שאינה מלאכה כיון שהוא ע"י שינוי מ"מ הא גם טרחא אסרינן אח"כ כ' דמתני' לא איירי ע"י היפוך. וי"ל דע"י היפוך באמת מיתר מטעם שינוי וז"פ. ואיך נוכל ללמוד מדברי תוס' אלו דל"ה כתב:

וגם הראי' שהביא הה"ג מברעזאן מדברי הה"מ פ"א משבת שהביא בשם רה"ג לפרש המשנה דהכותב שתי אותיות כו' בין משתי סמניות כו' חייב דג' סמניות היינו שאינם אותיות ידועות בכתב כגון נונין הפוכין גבי ויהי בנסוע. אלמא דנונין הפוכין אינם אותיות. אינה ראי' כלל. ואדרבה משם ראי' להיפוך דלדבריו ל"ל לסיים הנונין הפוכין מויהי בנסוע. אטו לא ידענא תמונת נון הפוכה או איזה אות אחר הפוך. וע"כ דבאמת אות אחר הפוך אין שום רבותא שיתחייב בשבת דהוא הוי כתב ממש – ואלי סימן אחר שאינו אות ודאי אינו חייב. ורק אות הפוך שאינו דרך כתיבה ונכתב רק לסימן כמו הנונין הפוכין גבי ויהי בנסוע שאינו אותיות ידיעות וגם לא נכתבו רק לסימן בעלמא אפ"ה חייב. וז"ב – ובזה נדחה ג"כ הוכחת הגאון רח"כ ז"ל בתשו' סי' נ' שהוכיח דהנון הוא מגוף הפ' דאל"כ למה קרו לה שתי אותיות ה"ל לכתוב שתי סמניות ואם בא לומר דסי' לחוד אינו חייב אם אינו אות א"כ למה חייב על הנ' הפוכה כיון שהוא מהופך. וע"כ דהנון הוא מגוף הפ' וע"כ קרי לה אות. עיי"ש. ולפמ"ש אין זה הוכחה כלל. די"ל דבאמת אינו חייב על סימן לחוד רק כיון שהנון הפוכה אות הוא. וכנ"ל. והרבותא הוא דלא נכתבה במקום זה לשם אות רק לסימן ודו"ק – ומכ"ש מ"ש הרב עוד דגם לרח"כ דהוא מגוף הפ' הוא מהללמ"ס להכשיר בכאן אף שאינה אות. הא ודאי ליתא דהרי הרח"כ כ' שם בפירוש בסי' נ"ג ד"ה ועתה נבא. דאות הפוך אינה בכלל הפסד צורת האות וגם מ"ש דשא"ה דההיפוך הוא רק ראשה למטה ורגלה למעלה. ז"א דהמעיין בתשו' מהר"מ לובלין סי' ע"ז הביא מהזוהר דנון של ובניתה היא הפוכה מלפנים לאחור וגם הביא שם הנון הפיכה של וימת תרח בתרן שהביא הרב. עיי"ש. באופן שלפע"ד אין שום צד לומר דאותיות הפוכות ל"ה כתב:

ומלבד כ"ז גם לדברי הרב דכתב הפוך ל"ה כתב לא ידעתי אנה מצא דין זה דבכה"ג מותר למחוק והיכן מצינו לענין קדושת השם דבעינן כתב ממש. והרי כ' הבה"ב בשם או"ת והובא גם בבל"י סי' רע"ו דאם כ' בכתב של גוים או משיטא או מצוייר במשי ע"י תפירה אסור למוחקו והרי לכמה פוסקים כתב גוים לאו כתב הוא. וגם מצוייר במשי לכ"ע לאו כתב הוא כמבואר בש"ם ניטין כ' אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדרוכתי. ופיררש"י תכשיט ורוקמין עליו צורות במחט. ואם רקמו עליו הגט אינו כתב הרי דאינו כתב כלל ואפ"ה כ' הא"ת דאסור למחקו. מבואר דאינו תלוי זב"ז. דאפי' ל"ה כתב מ"ח כיון שנראה שהוא שם הקודש אסור למוחקו. וכן מבואר בתשב"ץ ח"א סי' ב' וז"ל כי מחיקת השם אסורה מה"ת בכ"ע אפי' כתב בלא שרטוט ואפי' כ' לבדו ובכ"מ שנכתב כי מה ענין דברים אלו לענין ואבדתם את שמם לא תעשי. בכ"מ שנכתב שם מהשמות אסור למוחקו והמוחקו לוקה עיי"ש שהביא כמה ראיות לזה. וכ"כ בתשו' ח"ס יו"ד סי' רנ"ו לענין דיו דלענין קדושת השם אין חילוק דאפי' נכתב בכל צבע אסור למחקו דהתם לא כתיב וכתבתם דניליף כתיבה בדיו אלא לא תעשון כן לה' א' וכיון שע"ז הנכתבת בכל צבע מ"ע ואבדתם ממילא ל"ת כן לה' א' עיי"ש וז"פ:

אמנם ההיתר השני שכ' רו"מ מחמת שהשמות לא נכתבו בכינה. נכון הוא. ומה שהעיר ע"ז הה"ג מברעזאן מדברי הרא"ש בפירושו לפ"ד דמכשירין מ"א השוחה לשתות כו' בפיו ובשפמו כו' כיון דא"א לו לשתות אם לא שיגעו המים בשפמו כו' הוי כאלו אחשבינהו כו' כיון דא"א לו בלא אלו המים בשעת עשיית מלאכתו הוי כאלו אחשבינהו מ"ד אמלאכת שבת דכל פס"ר הוי כמתכוין עיי"ש. הרי דאם א"א בע"מ חשיב כונה א"כ ה"נ כשמהסך העופרת לצורך חומשים שי"ב גם שמות א"א שלא יתהוו עי"ז בליטות שמות והוי כמתכוין לקדשו עכ"ד – במחכ"ת דימה ענינים נפרדים דשא"ה דא"צ שיבאו המים ע"י אדם רק ג"ד דניחא לי' ע"כ אמרינן כיון ששחה לשתות וידע שיגע המים בשפמו הוי ג"ד דניחא לי'. משא"כ כאן דבעינן כונה לקדש ובלא כונה אינו שם כלל מה מהני פס"ר אם הוא אינו מכוין וחילוק זה מבואר בהה"מ פי"ב משבת במ"ש הרמב"ם דמכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב. כ' הה"מ דמ"ש הרמב"ם דתלוי בכונתו נראה דכל שאינו מכוין אינו ראוי לומר פס"ר וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה. וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי כו' עיי"ש. ובלח"מ שם הסביר זאת דדוקא במיחם שנעשה כלי מעצמו ע"י הצירוף בלא כונתו אז שייך פס"ר משא"כ בגחלת שבאמת אינו כלי רק ע"י כונתו. ואם אינו מתכוין מה יועיל פס"ר עיי"ש היטב. וא"כ ה"ה ממש כאן כיון שבלא כונתו אינו שם כלל והוי חול מה מועיל פס"ר לעשותו קודש. משא"כ במכשירין שם דכבר בא עליו מים ואינו מחוסר רק ג"ד דני"ל ולזה ודאי מהני פס"ר וז"ב. אך לאשר דעת הפר"ח דאפי' לא נכתב בכונה אסור למחוק דלא גרע משם שנכתב על ידות הכלים. והברכ"י יו"ד סי' רע"ו הביאו. גם הביא דעת הרשב"ץ דמשמע מדבריו דאינו קדוש ע"כ כ' לחלק דדוקא אם לא ידע כלל בעת שכ' השם הקדוש דמותר למחוק אבל אם ידע שכתב שמו של הקב"ה אפי' לא נתכוין לקדשו אסור למחוק. והאריך בראיות ע"ז. וכן דעת המח"א ב"ה ס"ת בסופו. וא"כ בנ"ד שלא ידע כלל בשעה שנעשו השמות ונכנס העופרת מעצמו לתוך חקוקי הנייר י"ל דמותר למחוק לכ"ע. אולם בתשב"ץ ח"א סי' קכ"ז מבואר דאפי' ידע שכותב השם מותר למחוק וראייתו מש"ס פ' הנזקין גבי אזכרות שמו לא כתבתי לשמן. דפריך וליעבר עליו קולמס וליקדשי' עיי"ש. אבל באמת יש לחלק דשא"ה גבי ס"ת כיון שיודע שהספר יפסול משום זה. ויצטרך תיקון. ע"כ לא קנה מקומו כאן ונכתב ע"ד לעקרו ממקום זה וע"כ מותר להעביר קולמס. ודומה למ"ש התוס' עירובין ל"א ד"ה ונתן הכסף דהקשו מהא דבונין בחיל ואח"כ מקדישין הרי דמחללין מעות הקדש על הבנין ותי' בתי' השני דשא"ה במקום מקדש. כיון דאי לא קדיש עומד לתלישה חשיב כתלוש עיי"ש וה"ה ממש כאן בס"ת. משא"כ בשם שכתוב על ידות הכלים דאפי' אי לא קדיש אינו מחויב לעקרו ממקום זה י"ל דאסור למחקו. ולפי"ז בנ"ד הי' מקום להחמיר כמו בשם שכתוב על ידות הכלים:

אבל באמת נ"ד אינו נוגע כלל לזה דשם עכ"פ עשה מעשה בכתיבת השם רק שמחוסר כונה וי"ל כמ"ש הרדב"ז ח"א סי' פ"ז משום דאמרינן בקדשים סכין מושכתן למה שהן. משא"כ בנ"ד כפי ציור השאלה אינו עושה שום מעשה בגוף האותיות רק שהוא מתיך העופרת והוא נכנס מאליו לתוך חקוקי הנייר ובמה יתקדש השם. כמ"ש רבינו יונה ברכות די"ב גבי פתח אדעתא דשיכרא דאפי' למ"ד מצות אצ"כ היינו בדבר שי"ב מעשה שהמעשה במקום כונה. אבל דבר התלוי באמירה או במחשבה וכיון שאינו מכוין וגם אינו עושה מעשה נמצא שלא עשה דבר מהמצוה – עיי"ש. ול"מ לדעת השב יעקב והרבה פוסקים דשם הנכתב בח"ת מותר למחקו א"כ כ"ש בנעשה מאליו – ורק אפי' לדעת האוסרים בנכתב ע"י ח"ת. היינו כיון שעכ"פ נתהווה צורת האות ע"י מעשיו שחקק התוך ועי"ז בולטין היריכות. משא"כ כאן שלא ידע ולא ראה כלל בעת שנכנס העופרת לתוך חקוקי האותיות ובמה יתקדש וכדמות ראי' לזה ממ"ש הרמב"ן בחי' פ' הספינה גבי אין מועלין במה שבתוכן דאף דקני חצר להקדש מ"מ אין מעילה בזכייתה. ובקצוה"ח סי' ר' ביאר הסברא דכיון דהקדש קני לה ממילא בלא דעת אחרת מקנה ל"ש בה מעילה. כן נמי לענין מחיקה כיון דהקדש קני ממילא ע"י היתוך ל"ש בה אסור מחיקה:

גם ההיתר שכ' רו"מ משום דנעשה מתחילה ע"ד לחזור ולהתיכו יש להקל למחקם. ג"כ נכון הוא כמ"ש החו"י לענין המטבעות הנטבעות במדינת שוויידין בשם בן ד' דכיון שנטבעו להוציאן הוי ככתיבה בפי' לשם חול וז"פ דגם אי נימא דסתמא לשמה קאי מ"מ אם כיון בפי' שלא לקדש ודאי אינו קדוש כמ"ש הפוסקים למ"ד מאצ"כ מ"מ אם כיון בפי' שלא לצאת לא יצא. ובתשו' משיב כהלכה ח"ב סי' פ' כ' היתר זה לענין כל הדפוסים שמסדרים האותיות של האזכרות ואח"כ סותרים אותם והוי כמוחק. וצ"ל משום דכוון בפי' שלא לקדש. ועיי"ש שכ' היתר לענין הקארעקטין שנדפסו דמותר לאבדם משום דנעשו מתחילה ע"ד לאבדם. והביא ראיות לזה וראיתי שהביא רו"מ אשר הה"ג מקראקא דחה זאת. ממגלת סוטה דנכתב אדעתא דמחיקה. ואפ"ה איכא אסור מחיקה דלא התירה תורה אלא בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו ושוב חזר ודחה דשם לא נעשה ע"מ למחוק כיון שאם אמרה איני שותה אינו נמחק. ועוד הביא מש"ס סוכה נ"ד שנשא ק"ו בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שם שנכתב בקדושה ימחה על המים. הכא דקפא תהומא עאכ"ו. והרי שם נכתב השם אחספא ע"ד למוחקו מיד עכ"ד – ובאמת אין מכל אלו שום ראי' כלל. דהרי במגילת סוטה מחויב לכתוב השם בקדושה ובטהרה ובכל דינין כדי שיפעול פעולתו. א"כ ל"ה כותב ע"ד למחוק דהא אדרבה כותב אדעתא דקדושה וזה עיקר מצותו להמחה מעל המים. ואם ל"ה המצוה בכך בודאי ל"ה רשאי למחוק וכן שם דקפא תהומא דמוכרח לכתוב בקדושה כדי שיפעול פעולתו ולולי הק"ו הי' אסור למחוק וגם בתשו' תשב"ץ ח"א סי' ב' מבואר דמגילת סוטה צריכה כל דקדוקי ס"ת וטעונה גניזה כיון שניתנה להגות בה שלאחר שנכתבה המגילה הי' קורין אל האשה הרי דנכתבה מתחילה לשם קדושה. אבל בנ"ד שלא נעשה לשם קדושה כלל רק לשימוש לצורך הדפוס ולאבדם אח"כ ודאי מותר המחיקה. ועיין בבל"י סי' רע"ו הביא בשם לחה"פ. לענין אנשים שעושים שאלות חלום וכותבים השם תוך היד דהוי כנכתב לשם חול ומותר למוחקו. והבל"י שם השיג עליו דהא צריך לכתוב השם בכונה כדי שיודיעו לו בחלום עיי"ש. וזה ממש כדברינו לענין פ' סוטה, [ומהירושלמי שהביא התוס' סוטה די"ז דהתירו לכתוב על עור טמאה אין סתירה לזה. די"ל דכיון דלא נכתב ע"ד להתקיים במים רבים אף שהוא בקדושה ל"ש בזה מהמותר בפיך לולא החשש שמא תאמר איני שותה ודו"ק. וכן מ"ש שם שאינו מטמא את הידים הוא ג"כ מטעם זה דלא רצו לגזור בזה כיון דהוא רק לשעה] ועוד יש צד להתיר עפמ"ש התשב"ץ שם סי' ב' דפ' כהרי"ף דכותבין מגילה לתינוק להתלמד בה. ואסור לאבדן ביד ואם אין שם אזכרות אסור מדרבנן. וביש אזכרות אסור מה"ת ולוקין עליו. ורק אם צריך לכתוב פ' אחרת על מגילה הזאת מותר למחקו שכיון שעבר זמן פ' זו הוי כהיכל שצריך תיקון דמותר לסתרו ולבנותו. עיי"ש דמסיק דאף באסור דאורייתא מותר משום עת לעשות לה' דהא אפי' בכתיבה דאיכא אסור דאורייתא מותר משום עת לעשות. רק דבאזכרות ל"ש להקל משום עת לעשות דהא אפשר לכתוב בלא אזכרות או ע"י שינוי עיי"ש. וא"כ כאן בדפוס דהתירו ג"כ משום עת לעשות כמבואר בפוסקים. והוא מוכרח להדפיס גם האזכרות ושייך גם באזכרות עת לעשות ודאי מותר אם צריך להתיכם מחדש. ומכ"ש בצירוף היתרים הנ"ל שנעשו מאליו ושלא בכונה וע"מ להתיכם ע"כ יש להקל בזה. ומרוב טרדותי לא יכולתי להאריך יותר. ידידו מוקירו ומכבדו:

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה