שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה לא
למאן דלא חזינא קא מברכינא ברב שלמא. להבחור המופלג כ' מרדכי בלעך נ"י. (וכעת הוא הרה"ח אבד"ק אוסציא)
מכתבך עם שאלתך הגיעני בשבוע העברה. ואחרי קראי בו נאבד מאתי לזאת לא השבתי, עתה בבא מכתבך שנית – אמרתי להשיב לך מהעולה על זכרוני עת קראי מכתבך למען הלהיב לבבך לשקוד על דלתי התירה:
ע"ד שאלתך אם מותר לצאת בבתי עינים שקורין ברילין העשויין לקצרי הראות במקום שאין עירוב ללכת למנין וכבר ראו עיניך דברי הח"א כלל נ"ו בה' שבת שאסר לשאת את הבריל על החוטם משום דלמא נפיל ואתו לאתויי ד"א ברה"ר. וכתבת לצדד להתיר משום שברילין הללו יש להם ידות חזקים ואין לחוש שמא יפלו. והח"א ודאי מיירי בברילין פשוטים וגם כיון דא"י לילך בלא הבריל הוי כמו חיגר שא"י לילך בלא מקל דמותר לצאת במקל והארכת בזה:
תשובה. הנה מטעמים אלו לחוד לא הי' כדאי להתיר, הטעם הראשון שכ' משום שהידות חזקים. אם כי כן מבואר בתוס' שבת דנ"ח ד"ה מ"ש דכ' דבזנגין שיוצאין בהם בני מלכים ל"ל דלמא מיפסק דמסתמא תקועים הם יפה בשלשלאות של כסף. אבל המעיין היטב בסוגיא שם יראה דהתוס' לא כ"כ רק לפי הס"ד. אבל למאי דמשני דמחי בי' מימחא. וכן למאי דמוקי רבא בדס"ז בארוג בכסותו. ודאי ל"ת מה שתקוע בשלשלת של כסף. כמ"ש התוס' שם להדיא סד"ה הבח"ט. דבזוג שבצוארו אסור אפי' בארוג בחתיכת הבגד שסביב צוארו וא"י ליפול אלא ע"י חתיכה עיי"ש. הרי דאפי' מחובר ממש שא"א ליפול כלל ל"ח. ודוקא ארוג בכסותו מהני והטעם עפמ"ש התוס' שם מקודם דהא דלא התירו בחותם שבכסותי אפי' בארוג משום דגזרו ארוג בכסותו אטו אינו ארוג. ודוקא בזוג שבכסותו לא גזרו כיון שדרך לאורגו בכל הבגדים שאין שום בגד שלא יהא ראוי לנוי ותכשיט כזה ע"כ לא הטריחוהו לפוסקו מכל הבגדים. משא"כ בחותם שאין דרך לאורגו בכל הבגדים עיי"ש וא"כ ה"ה בזוג שבצוארו עיי"ש היטב ומכ"ש דל"מ מה שתקוע בשלשלת של כסף יפה דודאי יש לגזור אטו אינו תקוע. וכ"כ הרמ"א סי' ש"א סכ"ג דל"ח ארוג רק בדבר שדרכו להיות מחובר עיי"ש במג"א. וא"כ פשוט דהתוס' לא כ' דמהני שלשלאות רק להס"ד. ולכך סיימו ע"ו דלמאי דמשני בארוג בכסותו נמי א"ש. ומאי בעי להשמיעינו בזה. וע"כ דבאו להשמיעינו דאף דלתי' רבא ל"מ שלשלאות רק דבלא"ה א"ש כיון דדרכו להיות מחובר לא גזרו ודו"ק. וכ"כ הפמ"ג בספרו ראש יוסף ס"פ במה אשה דלרבא דמוקי לה בארוג אין חילוק בין בני מלכים לכל אדם דבאינו ארוג אפי' לב"מ אסור אפי' תלויים בשלשלאות דל"ש מיפסק דל"פ מז"ל משום רובא דאסורין אף בני מלכים אסורים עיי"ש. וכפי מה שבארתי הדברים מבוארים בתוס' הנ"ל וראיתי בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' ק"ט כ' ג"כ לענין ברילין הירוקים דאפי' י"ל מוטות ונסבך בשערות הראש לפעמים ניתק מעל עיניו ונופל. ולפמ"ש א"צ כלל לטעם זה דאפי' א"א כלל להונתק מ"מ אסור משום גזירה [ומעתה לפי"ז גם לחי' של רבא דמיירי בארוג בכסותו מ"מ צריכים אנחנו לתי' של הירושלמי המובא בתוס' שבת דס"ז דמוקי הא דבני מלכים בקטנים והא דלא יצא בזוג שבצוארו בגדולים דהא לענין זוג שבצוארו ל"מ ארוג וכנ"ל. וכיון דלא מחלק כאן בין צוארו לכסותו ע"כ דמיירי בקטנים ובזה יתיישב קו' מחה"ש על המג"א סי' ש"א ס"ק ל"ב דלאיזה צורך הביא כאן דברי הירושלמי דהא כאן מיירי בארוג בכסותו עיי"ש. דשפיר י"ל כיון דהמחבר לא חילק בין דבר שדרכו להיות מחובר א"כ גם זוג שבצוארו בכלל ההיתר ועכצ"ל דמיירי בקטן כחי' הירושלמי ודו"ק]:
וגם ההיתר השני שכתבת משום דא"י לילך בלא הבריל הוי כמו חיגר שא"י לילך בלא מקל ג"ז לא נכון בעיני דאף שגם הח"א סיים בזה ודומה לחיגר ומזה יצא לך דכפי המבואר שם דאם א"י לילך בלא מקל מותר. וה"ה כאן בבריל אבל באמת אין דמיון כלל לזה דהרי מבואר שם סי"ח דגם סומא גמור אסור לו לצאת במקל והטעם כמ"ש הט"ז שם בשם הרא"ש כיון שיכול לילך בלא מקל ואינו עושה רק לתקן פסיעותיו עיי"ש. וע"כ דל"ד לחיגר שאינו יכול לילך ברגליו בלא המקל. משא"כ בסומא דההילוך אינו קשה לו דרגליו המה בריאים רק לתקן פסיעותיו וא"כ כ"ש כאן בקצרי הראות דהם בריאים ושלימים על כל איבריהם גם הרגלים גם העינים בריאים הם רק שיוכל לילך בטוב יותר אם יראה למרחוק ודאי לא עדיף מסומא גמור ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ו סי' קס"ג דאסר לפסח לילך במקל מק"ו מסומא. וזה ודאי ג"כ מטעם דפסח יכול לילך ברגליו רק שעם המקל ילך יותר בטוב ע"כ קשה לסמוך על היתרים אלו – אך מ"ש לחוש דלמא אתו לאחויי בזה יפה כתבת דדעת כ"פ דבאיש ל"ש החשש דאתו לאחוויי. ובלא"ה כ' הרמ"א להקל בזה"ז משום דגם בחול לובשין תכשיטין ול"ח דלמא אתו לאחויי. וגם בתשו' עה"ג סי' פ' כ' ג"כ דמה שלובשין גם בחול אין בו התפארות:
אמנם לענין החשש דלמא נפיל הנ"ל עיקר צד ההיתר לסמוך ע"ד הרמב"ם והתוס' דעתה אין לנו רה"ר כמבואר בסי' ש"ג וכן הסכימו רוב הפוסקים כמ"ש בתשו' ב"א או"ח סי' כ"ו. והפוסקים הביאו סמך לזה ומטו בה משמי' דהפ"י ז"ל, דהרי מרע"ה הזהיר על הוצאה מויעבירו קול במחנה אחר ששמע והמלאכה היתה דים. והוא עפ"י פירש"י בחומש דמחשבון מחצית השקל של ס' רבוא נשלם מאה ככר לאדנים. ולכך כאשר ראה מרע"ה שהמלאכה היתה דים. ומזה ראה שיש ס' רבוא והוי רה"ר גמור ולכך הזהיר על הוצאה. והוא רמז נכון. וגם בתשו' מהרשד"ם חאו"ח סי' ד' כ' לענין כובע שלובשים האנשים מפני הגשמים דאף דהוי משוי דהא אינו אלא לאצולי טינוף מ"מ כיון דהוצאה מרה"י לרה"ר אין חיוב אלא במוציא דרך הוצאה ביד. אבל כל שלא הוציא כדרך המוציאין פטור. א"כ בהוצאה שלנו שאינו אלא מרה"י לכרמלית יש להורות בפה מלא שאין כאן אסור עיי"ש באורך. ובאמת הט"ז והמג"א סי' ש"א ס"ס חלקו על הב"ח שכ' לענין מחט שא"נ דבמעמדת קישורי' הוי שלא כדרך המוציאין. וס"ל דכיון דגם בחול מיציאה בכך הוי כדרך המוציאין. אך כמה פוסקים הסכימו להב"ח. וגם דעיקר ראיית המג"א שם סק"ז מדפריך בגמ' מחט שא"נ למאי חזיא ופירש"י כיון דלאו תכשיט הוא הוי משוי וליחייב חטאת ולא משני דאין דרך הוצאה בכך וע"כ דזה הוי כדרך הוצאה – ובאמת לפמ"ש הפנ"י שם לפרש דאין כונת רש"י דליחייב חטאת דודאי פטור דאין דרך הוצאה בכך רק דמקשה כיון דלא חזי לתכשיט ואין הפטור רק משום שאינו כדרך הוצאה לא ה"ל לחשבו בכלל שאר דברים המנויין שם דפטורים משום תכשיט. ומשני דחולקת בה שערה ומיושב קו' התוס' שם עיי"ש ולפי"ז אין שום סתירה להב"ח ואדרבה סייעתא הוא דל"ת גם קו' השני' של המג"א מתוס' די"א דאם תחובה בבגדה הוי דרך הוצאה בכ"מ דהרי לפי' הפנ"י רש"י לא ס"ל כהתוס' בזה:
וראיתי בשו"ת שו"ת סי' הנ"ל שכ' דהפנ"י שם בד"ס וגם מ"ש בדנ"ס לענין עיר של זהב דל"ה כדרך המוציאין לא ראה דברי המג"א והט"ז שהשיגו על הב"ח. ובמחכ"ת לא ידעתי במה הכהו. דאטו הפנ"י משועבד לפירושו של המג"א דהרי לפי מה שפי' הוא דברי הב"ח נכונים ובפרט קושייתו גבי עיר של זהב ודאי נכונה הוא ואינו נוגע כלל לדברי המג"א דהקשה שם אמאי ר"מ מחייב חטאת בעיר של זהב דהרי ר"מ ס"ל בדמ"א דגם אומן דרך אמנתו פטור דל"ה כדרך המוציאין וקאמר שם אביי אימור רשמעת לי' לר"מ במידי דלאו אורחי' (ופירש"י דאפי' אומן אין דרך הוצאתו אלא ביד רק כשרוצה להכריז שהוא אומן מוציא באופן זה במידי דאורחי' מי שמעת לי' (ופיררש"י כגון כים של זב דאין דרכו אלא בכך) וא"כ ה"ה בעיר של זהב דלאו תכשיט הוא ולא מלבוש רק משוי ואין דרך משא להוציא על ראשו או על מצחו ואמאי מחייב ר"מ חטאת עיי"ש. וזה ודאי קו' הוא דאפי' למ"ש המג"א בשם התוס' הוא רק היכא דתחוב בבגדה הוי דרך הוצאה משא"כ עיר של זהב דלר"ה הוא רק עטרה להראש ואינו שייך כלל בגדי' ואפי' לרש"י שהוא מחובר למלבוש ע"י לשון כמבואר בש"ע סי' ש"ג ס"ד וגם אינה לובשה בחול. וא"כ גם להט"ז ומג"א ל"ה כדרך המוציאין ודו"ק. עכ"פ מבואר דלשיטת הב"ח ורש"י ל"ה כדרך הוצאה. וא"כ שפיר יש לסמוך ולומר דבזה"ז אין לנו דה"ר כמ"ש בתשו' מהרשד"מ הנ"ל. אך לאשר כי הסכימו הפוסקים דיש לחוש להחמיר לעצמו היכא דאפשר כמבואר בש"ע של הגאון מלאדע ז"ל. אך במקום מצוה ללכת למנין ולצורך גדול ודאי יש לסמוך ולהקל אם א"א לו לילך בלא הבריל ולומר דאין לנו רה"ר דזה מהני גם לענין החשש דלמא נפיל. ויתר הדברים אינני זוכר רק איזה פלפול לענין שבועת כה"ג ביה"כ תעיין בח"ס או"ת סי' קע"ו כ"ז כתבתי למען הלהיב לבבך לתורה ולבלתי לכת אחרי הבחורים המבלים ימיהם בהבלי הזמן חזק ואמץ בתורה כי היא חיינו ואורך ימינו: