שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה כב
דברי שלום ואמת אל כבוד ידידי הרב הה"ג חריף ובקי שושילתא דיחוסא. המפורסם לתהלה. מאוד נעלה מו"ה נפתלי הירץ תאומים נ"י האבד"ק ווולקאטש יע"א.
אחד"ש ושלום תורתו. נשלח אלי מהרב המו"ץ מדראהביטש נ"י קונטרס א' מכ"ת לערער על גט הניתן בעיר דראהביטש עפ"י הטענה שטען לפניו הבעל שאחי האשה הטעה אותו באמרו אשר הוא מחויב לגרשה ביען כי גירש אשתו הראשונה בע"כ. ואחר שיגרש את הראשונה בגט כשר תחזור ותנשא לו וכן הגיד לו ג"כ איש א' מופלג בתורה וע"ס זה גירש אותה וכן גילה דעתו לפני העדים (שמות העדים נמחקו בהעברת קולמס בקונטריסו כי להד"מ) ואחר הגט כתבה האשה לבעלה כי מצדה היתה מוכנת לקיים דברו רק אחי' מעכב על ידה וע"ז האריך כ"ת שהאשה אסורה להנשא עפ"ד מהרמ"ל סי' קכ"ב:
ומאוד נפלאתי על כת"ר בזה מי הכניסו לתגר זה לכתוב פס"ד לצד א' טרם יתברר לו הדבר אם אמת הוא. נגד תקנת הקדמונים הובא בכנה"ג וברמ"א חו"מ סי' י"ז שלא לכתוב פסק בדרך א"כ והריב"ש כתב להדיא דל"ד בד"מ אלא אפי' באו"ה ומהגם בענין גט ה"ל לחוש שלא ילכד במצודת ח' ר"ת ז"ל. וחוץ לזה גם לפי טענת שקר של הבעל לא הי' מקום להרעיש העולם בזה. כי דעת מהרמ"ל הוא דחוי' וכל חכמי דורו חלקו עליו ומחו לי' מאה עוכלי בעוכלא וכ"פ להלכה בש"ע אה"ע סי' קמ"ה ס"ט. כמבואר בב"ש שם ובט"ז. וכבר הבאתי בתשו' לדראהביטש בעסק זה דברי כל הפוסקים הראשונים שהאריכו לבטל דברי המערערין. ונמנו וגמרו שהמוציא לעז על גט זה הוי כמוציא לעז על גט כשר:
ומה שהאריך כ"ת להביא ראיות לדברי מהרמ"ל דגט הניתן מאהבה שלא תזקק ליבם וכדומה אינו גט כלל. אינם ראיות כלל. בראשון ממ"ש ראי' מבסה"ט פ' מטות שכ' מהמסורה דכמו דכל היוצא למלחמה ב"ד גט כריתות כותב לאשתו כן נמי כל היוצא למלחמת משה. והקשו עליו דא"כ איך הוכיח בש"ס ריש קידושין דמיתת הבעל מתיר מקרא דפן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. דלמא משום שהי' נותנים גט יקחנה איש אחר ולא משום המיתה וע"כ דגט כזה שניתן באהבה אינו מתיר להנשא לעלמא רק כדי שתפרד ממנו ולא יקרא עוד אישה. ואם ימות לא יקרא אחי' יבמה כמ"ש הלבוש הובא במהרמ"ל סי' קנ"ג. ומזה מוכיח הש"ס דע"כ מיתת הבעל מתיר. עכ"ד. ובאמת דברים הללו א"א להולמן דגם לדבריו אכתי מה יענה למשנה מפורשת סוטה פ' משוח מלחמה משנה ב' א' המארס את הבתולה או את האלמנה ואפי' שומרת יבם ואפי' שמע שמת אחי' במלחמה חוזר ובא לו. ולדברי בעה"ט דכל היוצא למלחמת משה הי' כותב גט כריתות. וגם לדבריו עכ"פ מהני שלא תזקק ליבם. א"כ מה נ"מ ליבם אם מת אחיו במלחמה הא עוד אינה זקוקה לו ואדרבה אסורה לו משום גרושת אחיו. וגם זה רבות בשנים הקשה אותי חותני הרב הגדול בתורה מו"ה שמשון מרגליות ז"ל על הבסה"ס מהא דקאמר בש"ס שם בקידושין מתקיף לה ר"ש ברי' דר"א דלמא מאי אחר יבם דאיך יכול היבם ליקחנה והלא כבר אסורה לו משום גרושת אחיו וזה אינו מיושב בתי' של כ"ת. והוא קו' גדולה:
ומלבד זה טעה בזה טעות גדול. דדברי הלבוש אינם ענין לכאן כלל. ול"ד כלל כי עוכלא לדנא. דהא עיקר ס' הלבוש שם כיון דבתורה לא נרמז כלל שהבעל יתן גט לאשתו רק אם לא תמצא מן בעיניו לשנאתה אותה. אבל במגרש מאהבה שלא תזקק ליבום לא מצינו וי"ל שאין הגט כורת כלל. וכן ממ"ש ביבמות פ' האשה רבה דדריש מקרא ואשה גרושה מאישה דאפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה ופירש"י שכ' לה גט וא"ל ה"א מגורשת ממני ואי את מותרת לכ"א וזה ריח הגט. והרי בגט כזה אם יגרש משנאה תהי' האשה עגונה כל ימי' דשוב אין לה בעל שיגרשנה. ואין זה דרכי נועם של התורה. ומבואר במשנה פ' בתרא דגיטין בכה"ג דחכ"א אינו גט. וע"כ כאן מיירי במגרש מאהבה. וכיון דכונתו לטובת האשה לא חששה התורה לזה ודי אם תהי' נפרדת ממנו אם ימות ולא תזקק ליבם. ואם לא ימות באמת יחזיר וישאנה ולכך משתדלין בגט שכ"מ אחר שעמד מחליו מכניסין אותה לחופה והוא מה"ד דאזלינן בתר כונתו שלא בא להתירה לעלמא. עיי"ש שהאריך בזה במתק שפתי' באר היטב:
ומעתה כ"ז אחר דידעינן דמיתת הבעל מתיר ואין חשש רק שתהי' זקוקה ליבם שפיר כ' הלבוש דלאהבתה בא להתירה מזיקת היבם. אבל להתירה לעלמא הוא ללא צורך דממ"נ אם ימות בלא"ה תהי' מותרת לעלמא. ואם לא ימות יחזור וישאנה בעצמו. משא"כ להס"ד דמה"ב אינו מתיר. א"כ איך נאמר דלאהבתה בא רק להתירה מיבם ולא לעלמא הא אדרבה הוא מגרע כחה בזה אם ימות עדיין תהי' אסורה לכ"א. ועוד מוסיף לה צער שגם ליבם תהי' אסורה ותשאר עגונה כל ימי' איך יעלה עה"ד לומר כן. וע"כ אם נימא דמה"ב אינו מחיר צ"ל דכוונתו הי' בגט זה להתירה לכ"א דאל"כ לאיזה צורך נתן לה הגט. א"כ הדק"ל לבעה"ט מנ"ל דמה"ב מתיר דלמא איש אחר יקחנה מחמת הגט ובמחכ"ת לא עיין היטב בדברי הלביש ושגה ברואה. וממילא גם מ"ש כ"ח בזה דלפמ"ש הלבוש שם דגט כזה ל"מ רק מדעתה ולא בע"כ. א"כ בנ"ד שגם האשה היתה מוטעת שאחי' הטעה את שניהם באומרו שמחויב לגרש מה"ד כיון שגירש אשתו הראשונה בע"כ. א"כ הוי שלא מדעתה וגט כזה ל"מ בע"כ. ג"כ טעות הוא דהרי הלבוש לא כ' רק דאם נותן הבעל גט כזה לשנאתו ל"מ דהרי יוכל לעגן אותה כל ימי' אבל אם הבעל נותן הגט מאהבה. וגם האשה מסכמת לחזור ולישא אותו. מה בכך שאחי' הטעה אותם. וכי בשביל כך ירצה הבעל לעגן אותה. וז"פ. ואין ענין דברי הלבוש לכאן כלל:
ובגוף הקו' על הבעה"ט כבר חי' הגאון בעל אור חדש בספרו חקר הלכה חקירה ח' וגם בתשו' תפארת יוסף חיו"ד סי' כ"א. ושניהם כוונו לד"א דכיון דבעה"ט הביא ממסורה דחלוץ הנעל וגם ועבר לכם כל חלוץ. ומזה לא מוכח רק דהיו כותבים גט לפטור מיבום. משא"כ אי נימא דמה"ב אינו מתיר. וא"כ צריך כל היוצא למלחמה אפי' י"ל בנים ואין לו אחים לכתוב גט לאשתו ע"כ דלא דרשינן מסרה זו דל"ש לקרותו חלוץ כלל. וכיון דלא נרמז בחירה ע"כ דל"ה כותבים בימי משה עיי"ש שהאריכו בזה:
ואם כי די בזה ליישב קישייתם הנ"ל וגם קו' חותני הרב ז"ל נתיישב בזה. דהא אתקפתא דר"ש ברי' דר"א הוא ג"כ להס"ד דמה"ב איני מתיר. אמנם קושייתו עומדת כחומה מה יענה הבעה"ט למשנה מפורשת וגם הרמב"ם פסקה להלכה בספרו דאם שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו. ומביא זאת על קרא דמי האיש אשר ארם אשה עיי"ש. וכיון דבימי משה הי' כותב גט כריתות וכן בימי דוד. וכן יהי' בימות המשיח כאשר יבא הג"צ ב"ב. א"כ מה נ"מ ליבם במיתת אחיו הלא פטורה כבר מיבום וגם אסורה לו מחמת הגט:
ולפענ"ד נ"ל קו' זו בדרך פשוט דבלא"ה דקדקו האחרונים הנ"ל דכיון דכל היוצא כו' למה הוצרך לומר פן ימות הא גם בלא מיתה יכול אתר ליקחנה ע"י הגט לפירר"ח. תוס' כתובות מ' דהגט הי' לחלוטין וגם י"ל כיון, דנרמז מהמסורה דכל מי שאין לו בנים וי"ל אחים עכ"פ הוצרך לכתוב גט א"כ למה הכריז דוקא במי שארס אשה ולא לקחה יצריך לדחוק דדוקא בזה שייך ע"נ טפי כמו בכרם ובמת. וביותר יש להבין כיון שגם בטרם צאתו למלחמה כבר נתן לה גט משום תשש זה שמא ימות למה הוצרך הכהן והשוטר עתה להזהירו ע"ז הרי כבר סבור וקבל. והנראה בזה. עפמ"ש הרמב"ן ע"מ שהכהן אמר מקודם לא יפקד מכם איש כי ה' ההולך לפניכם לא תיראו ואח"כ בא השוטר ואמר פן ימות במלחמה. וכ' וז"ל שהכהן ראוי לומר אל אוזן הצדיקים שיבטחו בה' ואם יהי' כן לא יפקד מהם איש. ובאשר הכהן משרת ה' ראוי לו לומר כן אבל השוטר מדבר בדרך הטבע אל אותן אנשים שאין בטחונם חזק עיי"ש. מבואר מזה שבאמת הבוטח בה' והולך ללחום מלתמת ה' אין לו לירא משום דבר. כי ה' ההולך עמהם. וע"כ מה שכתבו גט לנשותיהם אינו מחמת מורא המלחמה רק ממיתה טבעית כדרך כל הארץ וע"כ נ"ל פשוט שנותן השלשה תששוות ארם אשה ולא לקתה ובנה בית ולא חנכו וכרם ולא חיללו. המבואר בתוכחה אשה תארם כו' כרם תטע כו' בית תבנה כו'. והוא מקללת אם לא ישמעו ח"ו משא"כ עכשיו בהולכין למלחמה ועושין רצונו של מקום לא חשו לזה כלל ול"ה כותבין גט כלל. וזה למדתי מדברי הספורנו ז"ל שכ' פן ימות במלחמה. וז"ל שמא יש עליו עבירה שבשבילה יענש זה העונש המבואר בתוכחה ויזיק לאחיו שיניא את לבם וזולתם ע"כ מבואר דפרט דוקא ג' חששות אלו המבואר בתוכחה. וע"כ אני אומר שאותן הג' ענינים לא כתבו גט כלל ולא חששו בצדיקים כאלו שיבא להם עונש המבואר בתוכחה ח"ו ולכך הוצרך השוטר המזהיר עפ"י הטבע להזהירם ע"ז עפ"י הטבע כמ"ש הרמב"ן הנ"ל ושמא יש בהם איזה עבירה שיענשו בעונש זה כמ"ש הספורנו ומעתה מיושב כל הקושיות הנ"ל וגם דברי בעה"ט דאף דכל היוצא כו' כתבו גט להציל מיבום היינו בנשואים אבל לא בארוסין מטעם הנ"ל ושפיר דייק הש"ס דמה"ב מתיר דכאן ל"ה גט כלל, וגם במשנה דסוטה בשמע שמת אחיו במלחמה היינו בארוסין דלא נתן גט וגם האתקפתא דר"ש דקאי ג"כ על הקרא דארס אשה לק"מ ומיושב הכל ודו"ק – ועיין במהרש"א סוף גיטין בפסקא המתחלת למען ידעו הדורות הביא ראי' מתוס' הנ"ל דלא כהלבוש מדכ' שהי' מגרשין בצנעה שלא יקפצו עליהם לישאינה מוכח שהיו הנשים מותרות להנשא גם בחיי בעליהם אף שהגט הי' מאהבה שלא תיזקק ליבום עיי"ש ומהרש"א הי' מהמתירין ביריד יערסלאב:
ומ"ש כת"ר עוד דבזה יתיישב קו' התוס' ב"ב קמ"ו בהא דקאמר מאן תנא דאזיל בתר אומדנא ר"ש שזורי הוא דקאמר אף המסוכן והק' התוס' דהי' י"ל רבנן דידי' הוא דהא גם מיוצא בקולר ומפרש ויוציא בשיירא מוכח דאזלי בתר אומדנא ולהלבוש לק"מ דכיון דבמסוכן הוי רק גט מאהבה וכמו שפירש"י שם דלפטור את אשתו מהיבום נתכוין א"כ אינו מועיל להתיר לעלמא רק לאחר מותו תפטור מהיבום ולכך דומה ממש למתנת שכ"מ דל"מ רק אחר מותו משא"כ במפרש ויוציא בשיירא דמועיל גם בחייו שלא תשאר עגונה עכ"ד. ובאמת ג"ז אינו נכון דהא אדרבה להלבוש גם ביוצא בקולר ליהרג ומפרש ויוצא בשיירא הוי גט מאהבה ואמאי באמת יועיל להתיר לעלמא ומ"ש רש"י גבי מסוכן דלפטור מהיבום נתכוין כונתו בפשיטות כיון דבכל הני יוצא בקולר שייך לומר דטרוד הי' ושכח לומר תנו משא"כ במסוכן איזה טרדא י"ל בחליו ששכח לומר תנו ע"כ אמר דהי' טרוד ג"כ לפטור אשתו מהיבום ומ"ש בשם הרב הג' רצ"ה אורינשטיין ז"ל שלא להקל באסור א"א אני לא ראיתי דבריו ומי יחוש לי גם אלף כמותו לא יכריעו נגד כל הועד ביריד יעריסלאב גדולי הפוסקים שהסכימו שכל המערער על גט הזה נלכד במצודת חר"ת ז"ל. וכל הדן נגד הכרעת חכמי הדורות נידון כזקן ממרא כמבואר ברמב"ם פ"ב מממרים ומעשה דר"א בב"מ יוכיח שאמר כותלי ביהמ"ד יוכיחו וב"ק יוצאה ועפ"כ עמד ר"י על רגליו ואמר לא בשמים הוא כבר אמרה תורה אחרי רבים להטות. וגם אמרו ב"ש במקום ב"ה אינה משנה מפני שרבים הם.
ומ"ש עוד כ"ת דגם החולקים על מהרמ"ל יודו בגט זה דפסול כיון שהטעו אותו אנשים בני תורה באמרם שמוכרח הוא עפ"י התורה לגרש אשתו ולבו הוא דאנסי' ובהדיא שנינו דגט מוטעה פסול. והביא בשם איזה תשובה הנקרא חמדה גנוזה דבגט מוטעה לא נחלקו כלל על מהרמ"ל. והאריך בזה גם בזה לא אמר כלום דהרי מבואר בהתו' הב"ח סי' צ"א להדיא וז"ל דההוא דגט מוטעה פסול אינו אלא כשא"ל בשליחות האשה תן לה גט ע"מ שתתן לך מאתים זוז ולא נתנה לו אז הוי הטעאה. אבל אם א"ל בלא שליחות האשה תן לה גט ע"מ שאתן לך ר' זוז ולא נתן לה אין זה גט מוטעה שהרי כשנתן הגט ליד האשה לא התנה שום תנאי וכ"מ מלשון הברייתא כו' איזהו חליצה מוטעת כי' וכוותי' גבי גט אי לא קיהיב לי' פסול שהרי שליחי האשה הי' מתנים עמו כו' אבל איש אחר שמתנה עם הבעל ומבטיחו ואח"כ נתן הגט סתם פשיטא דאין זה בכלל גט מוטעה עיי"ש שהאריך בפרט זה דכל דההטעאה ל"ה מהאשה או משלוחה אין זה גט מוטעה וא"כ בנ"ד שעיקר טעות הבעל כפי מכתבו של"ה כלל בעצת האשה להטעות אותו רק אחי' הגיד לו זאת איזה חשש גט מוטעה יש כאן ותמי' לי איך כ' דהחולקים על מהרמ"ל יודו בזה דהרי הב"ח חילק להדיא ע"ז ואולי כוונתו למ"ש בתשו' מהרמ"ל סי' קכ"ו למהרש"א ז"ל וז"ל גם מ"ש כ"ת אך מ"ש דהוי גט בטעות שהטעו אותו בענין הקישור כו' לפום ריהטא הי' נראה שהוא נאמן ע"ע כו' ואינו נאמן על אשתו כו' ומזה הוכיח כ"ת דאם הי' נאמן על אשתו הי' פסול גם למהרש"ק משום גט מוטעה ובאמת אין ראי' מזה דודאי הגידו למהרש"א שההטעאה היתה בעצת האשה או שלוחי' ובזה יתיישב ג"כ מה שתמה מהרמ"ל עליו בזה וז"ל לא ידעתי כונתו בזה דמה צריך הכא נאמנות הבעל הלא הקישור והתנאים חדשים חתומים ביד הבעל ומתוכם מבורר שהטעו אותו עיי"ש ולפמ"ש דברי מהרש"א נכונים דמה בכך שהתנאים מוכנים וקיימים אבל מנא ידעינן שהי' בעצת האשה ושלוחי' ולכך הצריך נאמנות הבעל וע"כ כ' דא"נ על אשתו ודו"ק:
הנה עד כה דברתי לפי טענות שקר שהציע הבעל לפניו אבל באמת שקר בימינו וכזב בשמאלו ונדון שלנו לא נגע ולא פגע להא דמהרמ"ל ואימא לי' איזי גופא דעובדא הכי הוה.
ביום אשר הכין האיש בליעל הזה לישא את האשה הנ"ל השגתי דילוג רב מהרב הגאון מו"ה בנימן ווייס נ"י אבד"ק טשערנאוויץ שלא לסדר לו קידושין ביען כי יש לו אשה בטשערנאוויץ ולא גירש אותה כלל ולה ילדה א' ממנו ושלחתי לקרוא את העוכר הזה והוכחתיו ע"פ והראה לי מכתב תעודה מהרב הדיין מסאדוגורע חתום בחותם אמת אשר לפניו גירש אשתו כד"ת עוד בחודש אייר ועכ"ז הי' לבי נוקפי מחמת הד"ר מטשערנאוויץ ואמרתי אולי יש בזה איזה ערמה ושלחתי עוד הפעם ד"ר להדיין מסאדוגורע להוריפיני אם אמת הדבר והשיב לי כי אמת נכון הדבר. ע"כ צויתי לסדר לו קידושין וביום השני נסע לדרכו עם האשה אח"כ השגתי מכתבם מהדיין הנ"ל כי הבליעל בא אליו בערמה עם אחותו והגיד כי אשתו הוא. והביא עמו אשה א' להעיד עלי' וכתב להם ג"פ וגם נתן לו המכתב העידה וכעת נתברר לו ששקר הוא ואחותו היתה וגם מהרב מטשערנאוויץ השגתי מכתבים כאלו והי' לי צער גדול מזה כי באה תקלה על ידי ח"ו ובקשתי מאת אחי האשה שיסע לשם וישתדל שיתן לה ג"פ שלא יהיו באסור שתי נשים כמבואר בש"ע – וכן עשה – עתה אשאלהו אם אפי' הגיד לו גיסו שאחר שיגרש האשה הראשונה תחזור ותנשא לו מה בכך כיון שעכ"פ הי' מחויב לגרש האשה הזאת עפ"י הדין תבא עליו ברכה שעשה רצין חכמים ועיין בתשו' שו"מ מהד"ק ח"א סי' קכ"ו דגם אם האשה הראשונה מקבלת גט ברצון מחויב לגרש אשה השני' ולבטל הקידושין שנעשו באסור חר"ג ומה ענין זה להא דמהרמ"ל דשם הי' עיקר טעות המערערים דלולא הבטחה שלהם לא הי' מגרשה משא"כ כאן שהי' מחויב לגרשה עפ"י הדין ואף אם יאמר שלא הי' חושש לחרגמ"ה ולא הי' מגרשה אם לא הטעוהו אינו נאמן ע"ז דאין אדם מע"ר ואף דחזינן שכבר עבר ע"ז ונשארה באסור מ"מ שייך בזה א"א מע"ר ואמרינן דנתחרט אח"כ דגם פושעי ישראל מלאים חרטות ועיין ב"ש אה"ע סי' י"ז סק"כ דגם בעבד שהוא בחזקת בעל עבירות אמרינן אין אדם מע"ר ואף דביש"ש פ' החובל הובא במג"א או"ח סי' רע"ח וביא"פ שם בא משמע כן מ"מ כאן דעשה מעשה המוכיח שנתחרט למה נימא דעשה בכפי' ובטעות והרי הרמב"ם כ' דאף היכא שכופין אותו עד שאומר רוצה אני אמרינן דמגרש מרצונו כ"ש כאן שמודה בעצמו שנתן הגט מחמת שגיסו הגיד לו שכן הוא עפ"י הדין א"כ החליט בדעתו לעשות כפי הדין והרי באמת הדין כן ואף שהבטיח לו שתחזור ותנשא לו אם לא תרצה לקיים אין לו עלי' אלא תרעומת דהא א"א לומר שלא הי' נותן לה הגט כיון דהי' מחויב לגרשה:
וכן מבואר בתשו' מהרשד"מ חאה"ע סי' ק' באמצע התשובה לענין א' שרצה לגרש אחר ב' שנים והטעו אותו שאינו רשאי לעשות שום תנאי וכ' שם לחלק בין זה ובין חליצה מוטעת שא"ל שיוכל לישא אח"כ וז"ל שכיון שא"ל החכם עתה צריך שתאמר כן שיהי' ג"פ והוא כן עשה אעפ"י שהטעוהו לומר שאח"כ יועיל התנאי אין בכך כלום ואין לו על החכם אלא תרעומת ול"ד לחלוץ לה שאי אתה מפסיד בדבר דהתם לא עקר זיקתו באותה החליצה ולהכי פסולה עכ"ד. הרי להדיא לחלק דכל שנתן הגט אדעת שיועיל לחלוטין אעפ"י שהבטיחו לו לעשות לאח"ז אין בכך כלום משא"כ בחליצה שבגוף החליצה לא כיון להתירה א"נ ה"ה ממש בנ"ד כיון שנתן גט ע"ד להתירה אינו מזיק ההבטחה שהבטיח לו גיסו ומלבד זה כל הערעור בעובדא דמהרמ"ל הי' כיון שעשו עמו שלא כהוגן וכאן אדרבה הוא עשה מעשה רשע שלא גירש את אשתו והטעה את האשה הזאת ובכזה מבואר בש"ס ב"ב מ"ח הוא עשה עמו שלא כהוגן ובפרט דכאן לא עשו שלא כדת כלל וכאשר יעיין כ"ת בתשו' תשב"ץ ח"א סי' א' אשר הרבה בגנות הרבנים המערערים על הגט של ר"י בר"י מאטאליא יראה כי לא טוב עשה בזה להוציא לעז על בת ישראל עפ"ד איש רשע בליעל מגולח הזקן כופר בתורת משה וכל ענין הגט הוא כמצחק בעיניו ומוכן הוא לעבור על חרגמ"ה בטרם יחקור על הדבר דאז הי' נודע לו האמת כי הרשע עשה בערמה לצודד נפשות ואם אמנם כי דבריו לא ירעו ולא ישחיתו באשר כבר נתפרסם בעלי העתים את המעשה רע אשר עשה הבליעל הזה ע"י המכתבים מטשערנאוויץ וסאדיגורע עכ"ז החובה על כת"ר להשיב הספרים אשר שלח ולא יוציא לעז בחנם על בת ישראל. ולולא את פני כ"ת אני נושא הייתי מרעיש העולם ע"ז. אך אני חס על תורתו וכבוד אבותיו הקדושים נ"ע ואקוה אשר יתן מקום לדברי ואז אשאר ידידו הדו"ש:
ואח"כ השגתי מכתב מהרב הג' הנ"ל שחזר מדבריו. והסכים שאין שום חשש על האשה.