אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה כ

תשובה יט

שלום אין קץ לפלא יועץ כבוד ידידי הרב הגדול בתורה חריף ובקי נפלא חה"ש אוצר בלום כ"ש מו"ה ישראל לעמבערסקי נ"י האבד"ק סמילא במחוז קיוב יע"א. אחרי תת שלום להדרת תורתו כמשפט אם אמנם כי תואר פניו לא ראיתי אף לא ידעתי אכנהו אך מכותלי מכתבו ניכר כי ת"ח גדול הוא כי הגיעני מגילה עפה אפיק ועייל שפה בפלפולא חריפא עיניו כיונים על אפיקי הפוסקים וגם כי יגיד עליו ריעו ידידינו הרב ר' אליעזר מארגאשיס מלבוב אשר רב נכבד הוא מוכרח אני להשיבו ואת אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר.

שאלתו בגביר א' אשר כל מסחרו הי' בהלואה ברבית הן ליהודים ולהבדיל לאינם יהודים עתה לעת זקנתו בבוא לחשוב עם קונהו עבר עליו רוח טהרה וירא לנפשו אולי לא הי' ההיתר שלו כדת ויש בזה חשש רבית או גזל דאורייתא ונפשו בשאלתו כדת מה לעשות לצאת יד"ש למען יחדל מעושק ידיו והציע לפני ששה ספיקות בענין זה. א) כי לפעמים הלוה א"י כלל ענין הה"ע רק נסמך על השטר שכתוב בו עצה"ע כתיקון מהר"ם. ב) אם יש לסמוך על מה שעברו כמה שנים ולא תבעו מסתמא מחלו לו אעפ"י שלא מחלו בפירוש. ג) אם לפעמים נתאחר הפרעון מזמן המוגבל בשטר אם מותר לו לקבל עסקא. ד) לפעמים מקבל הלוה המעות להשיא בתו או לפרנסת ביתו ואינו נו"נ בהם והוי ערמה באסור דאורייתא. ה) אם מקבל העסקא מקודם וכותבים השטר על כל הסך וכולל קרן עם רבית. ו) אם הלוה אינו משלם ומוכרח לכופו בערכאות וכת"ה האריך בזה ובקש להשיבו על כל פרט ופרט והנני להשיבו על ראשון ראשון:

בהיתר הס' הא' הביא כ"ת בשם הגאון החסיד מלאדע ז"ל שכ' בה' רבית שלי סי' מ"ו שאם אין הלוה יודע אופן ההיתר ממכירת הכסף אסור לקבל ממנו רבית ומזה למד כ"ת גם לענין ה"ע שלנו פלגא מלוה ופ"פ דאם א"י אופן ההיתר שתיקן מהר"ם אסור להלות לו וע"ז האריך כ"ת להשיג עליו מהא דקיי"ל בחו"מ סי' מ"ה וסי' ס"א דאפי' המלוה מודה שחתם עד שלא קראו מתחייב בכ"מ שכתוב בו מטעם שכ' הרמב"ן דכל הסומך על נאמנות של אחרים גומר בדעתו להתחייב בכ"מ שיאמר והאריך בזה וסיים וז"ל סוף דבר במחילה מכבוד עצמותיו הקדושים דבריו אינם מוכרחים ואין לחוש להם כלל וכלל עכ"ד ובמחילה מכ"ת לא ידעתי במה הכהו להרב ז"ל ודבריו ברורים ומוכרחים ואין חולק עליו והרי הרב ז"ל בעצמו רמז לדברי הרמב"ן אלא שחילק בין דינו לדין של הרמב"ן דאין להם דמיון זל"ז כמו שאבאר דהנה ז"ל הרב ז"ל סי' מ"ו שם ומה שנוהגים בקצת מקומות לכתוב שט"ח עצה"כ שמוכר לו כסף צרוף פחות הרבה משוויו ליתן מיד בו ביום ואם לא יתנו לזמ"פ יתחייב לשלם לו קנס כו"כ כפי הריוח שמתפשר עמו והלוה מודה שי"ל כל הכסף עכשיו ברשותו כו' אין זה מנהג יפה שהודאה לשקר אינה מועלת כלים שאף שמועלת בד"מ מ"מ להתיר אסור אין הודאת שקר מועלת ואז"ל אם אין הלוה יודע כלל עיקר ההיתר כסף כו' ואף שבד"מ כשהלוה חותם עצמו בשטר מתחייב בכ"מ שכתוב בו אף שא"י כלום מ"מ להתיר אסור רבית א"א אלא ע"י קנס במו"מ וזה לא נתכוין למכור כלל אלא ללוות הלואה גמורה ואיך יקנה אם הלוה אינו מקנה לו עכ"ל. הרי דהביא בעצמו לשון הרמב"ן דמתחייב בכ"מ שכתב בו. וכ' לחלק במלות קצרות. ואני אבאר דהחילוק הוא דודאי גם להרמב"ן דסומך על הסופר בכ"מ שיאמר אבל דוקא באותו ענין שמצוה לכתוב כגון אם בא לכתוב שטר שמכר לו חיטים הוא סומך על הסופר שיכתוב בכל מיני חיזוק לקיים מכירת החיטים. אבל עכ"פ אינו עולה ע"ד שיכתוב הסופר שמוכר שדה או ביתו ע"ז ודאי אינו מסכים. וא"כ כאן נמי כשבא הלוה לכתוב עליו שטר הלואה איך יכתוב הסופר שמוכר לו כסף זה הוא ענין חדש שלא עלה ע"ד כלל והוי ממש כאילו כותב שמוכר ביתו. וע"ז אינו סומך על הסופר וחילוק זה מבואר בחו"מ סי' ס"א ס"ה שכ' שם האי מאן דבעי למיכתב שטרא בכל לישנא דזכוותא כו' קאי לכל כללי בתחלת עניינא אבל תנאים כגון נאמנות בהלואה לא חשבינן עד דמפרשי ובין לפי' הסמ"ע שם דקאי רק על מה שמסתמא כל המתחייב נפשו בשט"ח הי' דעתו ע"ז הענין. ובין לפי' הש"ך שם דאין הכונה רק על מה שמוזכר בשטר אבל נאמנות שלא הוזכר שם אינו בכלל אם לא שידע המנהג שכותבין כן בכל השטרות עיי"ש. עכ"פ מדברי שניהם נלמד דאינו מתחייב על ענין חדש של"ה בדעתו וגם בנוב"י קמא חחו"מ סי' ל' ד"ה ואדרבה כ' וז"ל דאף דבחו"מ סי' ס"א כ' דכל הקונה בק"ס דעתו שיכתבו כמנהג המדינה. היינו בדברים שנקנה בהם קנין אבל שבאה באסמכתא דאינה מטעם קנין אינו נכלל בק"ס כ"ז שאינו מצוה בפי' לכתוב עיי"ש. הרי להדיא דא"י הסופר לכתוב ענינים חדשים וה"ה כאן א"י לכתוב מכירת הכסף הוי כמו שבועה באסמכתא הא חדא. ועוד דאיך שייך להתיר לקבל רבית מחמת הקנס שלא נתן לו בזמנו. אם הלוה לא ידע כלל שנכתב בו חיוב נתינת הכסף דהא אפי' נימא שהוא מחויב ליתן לו אבל עכ"פ אנוס הוא במה שלא ידע זמן הנתינה ואונס רחמנא פטרי' כמבואר באו"ח סי' ק"ח ס"ח דאם שכח להתפלל מחמת שסבור שעדיין י"ל זמן מקרי אנוס עיי"ש במג"א סקי"א שהביא מהאגודה הובא בב"י חו"מ סי' ר"ז דל"ה אונס כמו במוכר בית בבתי ע"ח דהוצרך הלל לתקן שיניח מעותיו ללשכה ול"א דה"ל אנוס כיון שהלוקח נטמן ביום האחרון מטעם דהי' יכול ליתן מקודם. והמג"א דחה דאפי' הי' אנוס מ"מ כיון שהלוקח קנה מהדין. אין האונס שלו מחייב ללוקח להחזיר לו דאונס רחמנא חייבי' ל"א עיי"ש. וא"כ כאן לענין שיצטרך לשלם קנס. זה ודאי הוי בכלל אונס רחמנא פטרי'. ולכ"ע פטור וזה מרומז הכל בדברי הרב שכ' מקודם דאין הודעת שקר מועלת. אח"כ כ' דאף דבד"מ מתחייב בכ"מ שכ' בו מ"מ כיון שא"א להתיר אלא ע"י קנס במו"מ וזה לא נתכוין להקנות כלל רמז בזה דהוי הודאה בשקר. וגם א"א לחייבו בקנס משום שהוא אנוס. ואף דהנוב"י כ' שם דדוקא בשטר בעדים אבל אם חותם הבע"ד בעצמו הוא מתחייב בכ"מ שכתוב בו גם לענין שבועה אף שלא נשבע. א"כ יש מקום לומר דכיון שחותם בעצמו על ה"ע מהני הודאה גם למכירת הכסף. אמנם בתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' נ"ט תמה על הנוב"י דכיון דמהני שאלה על שבועה מכ"ש אם לא נשבע כלל. גם בקצוה"ח ונה"מ סי' כ"ז השיגו על הנוב"י דהא דאמרינן דמתחייב בכ"מ שכתוב הוא רק מדין נאמנות כמו שנאמן השליש לומר שנתן הגט לגירושין כן מאמין להסופר וכ"ז בין אדם לחבירו משא"כ בשבועה דאינו קנין רק דב"ד כופין אותו לאפרושי מאסורא וכל שידוע לב"ד שא"ב אסור למה יכולו וגם בשליש אם עדים מכחישים א"נ ובאסור דהוא בינו לשמים עד בשחק נאמן. ובאמת המחבר ביו"ד סי' קס"ט סי"ג פ' לענין משכון דאפי' עדים מעידים שהוא של ישראל ל"מ כיון שהודה תחלה שאינו שלו. ומהרש"ל שם חלק ע"ז כמבואר בט"ז וש"ך דל"ש לומר לענין אסור הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. וכ"פ הט"ז שם סקי"ד וסי' קע"ג סק"ט דהודאת שקר ל"מ לענין אסיר. וא"כ צדקי דברי הרב מלאדע ז"ל ודבריו ברורים ומוכרחים:

אך שראיתי לכ"ת בהיתר הס' הד' הביא דברי הט"ז הנ"ל וכ' ע"ז כיון שהב"ח והש"ך בנקה"כ סי' קס"ט סקי"ד ובקצוה"ח סי' קצ"ד ובגליון רש"א חלקו על הט"ז כדאי הם לסמוך עליהם אבל באמת הב"ח והנקה"כ לא השיגו רק בסי' קס"ט במזכה לו המשכון בשביל הגוי דזכה הגוי בהודאתו. אבל בסי' קע"ג במוכר לו כסף וידוע שאין לו אותו סך רק סומך על הודאתו בזה לא השיגו כלל וטעמא רבא איכא במלתא כמי שאבאר. דהנה הקצוה"ח ובגליון רש"א הקשו על הט"ז מדברי התוס' ב"מ מ"ו ד"ה וניקנינהו ניהלי' אג"ק שהק' דליקני לי' המעות בהודאה כמו שקנה רב מרי מרבא ע"י הודאת אסור גיורא עיי"ש הרי דמהני הודאה גם לענין אסורא שיפדה מע"ש בלא חומש. אך דכ' שם דדברי התוס' סותרים זא"ז למ"ש בב"ק ק"ד ד"ה אגב אסיפא דביתי' שכ' וז"ל ומ"ש בהרשאה והקניתי לו ד"א קרקע אף שאין לו קרקע י"מ משום דהודעת בע"ד כמאה עדים דמי כו' וההוא דפ' הזהב גבי הי' עומד בגורן דפריך וליקני לי' אג"ק ומשני דל"ל ארעא. התם מדאורייתא בעינן דאית לי' ארעא. דאי לית לי' ארטא ל"ה קרויין מעותי' מדאורייתא שיוכל לפדות בהם מע"ש עיי"ש משמע דלענין אסור דאורייתא ל"מ הודאה. והוא נגד תוס' ב"מ הנ"ל עיי"ש שהאריך בתמי' זו:

ולפע"ד נראה ליישב כ"ז דהנה ענין הודאה מצינו על שני אופנים, הא' מטעם הודאת בע"ד. והשני מטעם דהודאה בעצמה הוא הקנין כמו בהודאת אסור גיורא. ועיין בנוב"י סי' הנ"ל שכ' וז"ל לגוף הדין אני אומר שאפי' אם לא זזה יד היורשים מיד הקצין והם יודעים שמעולם לא קבל בק"ס עכ"ז כיון שהודה ההודאה בעצמה היא הקנין וכ"מ מלשון הגמ' ב"ב קמ"ט. רק דבדבר שהוא אסמכתא ממש דגם קנין ל"מ או דשלבל"ע או דבר שא"ב אז ל"מ הודאה ג"כ עיי"ש. והנ"מ בין שני הטעמים היכא דידוע דלא הקנה לו מעולם. או שהמלוה מודה בזה דאיכא הודאת התובע להיפוך דאז ל"מ הודאת הנתבע כמבואר בחידושי הרשב"א מ' גבי נתתי שדה פ' לפ' ובסמ"ע סי' רמ"ה סק"ח ובט"ז יו"ד סי' רס"ז סע"ה דאז צ"ל משום דהודאה עצמה היא הקנין והיכא דל"מ בי' קנין כגון דשלבל"ע וכדומה דל"מ גם קנין אודייתא כמ"ש בנוב"י הנ"ל וכן מבואר בקצוה"ח סי' ס' דחוב ע"פ אינו נקנה משום דהוי דבר שא"ב אז צ"ל משום הודאת בע"ד:

ובזה מיושב קו' הנה"מ סי' ס' ס"ו בכ' בשטר שנתתי לו מאה זהובים ואח"כ טען שבשעת כתיבת השטר ל"ה בידו וא"א מקנה דשלבל"ע וכ' הרמ"א דרבים חולקים דכל האומר נתתי הוי הודאת בע"ד ואמרינן דהקנה באוה"מ. ותמה הנה"מ דהרי אפי' בידוע דלא הקנה באוה"מ מ"מ ההודאה בעצמה הוי קנין ולהנ"ל נכון דכיון דשם הוי דשלבל"ע ולא נקנה בקנין גם קנין אודייתא ל"מ וצ"ל מטעם הודאת בע"ד ודו"ק. ומעתה נאמר לחלק דהיכא דל"מ בי' קנין רק משום הודאת בע"ד נגעי בה א"כ אף דלענין ממון מהני גם הודאה בשקר משום הפקר ב"ד הפקר כמ"ש הפוסקים מ"מ לענין אסור דאורייתא ודאי ל"מ כמ"ש המל"מ פ"ד דמלוה הי"ד דהפקר ב"ד ל"מ רק לענין אסור דרבנן אבל אסור דאורייתא לא מפקינן זולת אי איכא מגדר מלתא כמו בפרוזבל וכן בקידושין דאפקינהו לקידושין. עיי"ש. ולכך כ' התוס' ב"ק הנ"ל דכיון דל"ל ארעא אין קרויין מעותיו מדאורייתא. ול"ק מ"ש עליהם הקצוה"ח סי' קצ"ד דאף אי נימא דאורייתא הוי קנין דרבנן מועיל גם לדאורייתא כמ"ש הב"י לענין מעמ"ש דכאן ל"ש כלל קנין דמקנה לו ד"א קרקע כיון דל"ל קרקע וצ"ל מטעם הודאת בע"ד דמהני גם בשקר מטעם הפקר ב"ד ובדאורייתא ל"מ הפקר ב"ד כנ"ל ולכך אין קרוים מעותיו מדאורייתא. אבל היכא דהודאה גופה הוי הקנין מהני גם באסור דאורייתא ולכך שם בב"מ מ"ו שהקשו התוס' דליקני לי' המעות שי"ל בביתו ע"י הודאה. שפיר הקשו דכיון שי"ל המעות בביתו ואז ההודאה בעצמה הוא הקנין ודאי מהני גם לענין אסור דאורייתא ואין כאן סתירה כלל ומיושב קו' הקצוה"ח הנ"ל:

ובזה נוכל ליישב דברי נקוה"כ בסי' קס"ב התמוהים בהא דכ' שם הט"ז סק"ב להקשות על הרמ"א דכ' דאין המלוה י"ל הקניתי מעט משלי דל"מ בלא דעת הלוה והק' דמ"ש מפרוזבול בחו"מ סי' ס"ז דמהני אפי' שלא בפניו כיון שהוא מדרבנן וכאן בהלואת סאה בסאה דהוא ג"כ דרבנן ל"מ והניח בצ"ע ותמה עליו הנה"כ דמה ענין ול"ו דשם ההיתר הוא דרבנן וכאן האסור דהלואת סאה בסאה הוא דרבנן עיי"ש. ודבריו תמוהים דהא ק"ו ומה שם דהאסור דאורייתא וההיתר רק דרבנן מ"מ מותר גם שלא בפניו. מכ"ש כאן דכל האסור רק דרבנן. גם בתשו' יריעות האוהל סי' ל"ח הקשה עליו דהא גם שמטה בזה"ז הוא רק דרבנן וגם דמאי נ"מ הא עכ"פ שניהם דרבנן עיי"ש. ולפמ"ש דבריו נכונים דבאמת אם מקנה לו שלא בפניו ל"ה קנין כיון דאינו מתכוין לקנות כמבואר ב"ק ס"ו זה מתייאש וזה א"ר לקנות. ורק כיון דחכמים תיקנו פרוזבל מהני מטעם הפקר ב"ד. וא"כ כ"ז היכא דההיתר מצד תקיח משא"כ בהלואת סאה בסאה דליכא תקנת חכמים כלל. ול"ש בזה הפקר ב"ד ולא באנו להקל רק משום דהוי אסור דרבנן ודאי ל"מ שלא בפניו כיון דאינו מתכוין לקנות וז"ב:

ומעתה שפיר כ' הט"ז בסי' קע"ג במכר לו כסף וידוע שא"ל אותו סך דל"מ הודאה בשקר להפקיע אסור רבית דבזה הכל מודים כיון דל"ש בו קנין דהא אינו ברשותו משא"כ בהא דסי' קס"ט דמזכה לו המשכון בשביל העכו"ם די"ל דזכה העכו"ם בהודאתו מטעם קנין כמו באסור גיורא ולכך השיגו הב"ח והנה"כ על הט"ז וס"ל דבאמת מהני ודעת הט"ז דס"ל דגם בזה ל"מ י"ל עפמ"ש התשב"ץ ח"א סי' קנ"ג דאפי' אי נימא דהודאה מהני גם בבריא מ"מ דוקא היכא שאינו חב לאחרים בהודאה זו עיי"ש. ומעתה י"ל דס"ל להט"ז דכיון שהודאה זו נוגע לענין אסור דאורייתא הוי כמו חב לאחרים כיון דמפקיע בהודאה זו אסור דאורייתא. וי"ל דגם התוס' הנ"ל מודים בזה דשם בשעת הודאתו עדיין אינו מפקיע שום אסור רק שאח"כ נולד שפודה בו המע"ש ודו"ק נחזור לענינינו דהדין של הרב מלאדע ז"ל במוכר לו כסף ואין לו כסף לכ"ע ל"מ הודאה בשקר דהא ל"ש בו קנין וגם הב"ח ונה"כ מודים בזה אמנם מה שלמד כ"ת מזה לענין ה"ע שלנו אין לו שום דמיון כלל דבזה ל"ש כל החומרות הנ"ל דהא באמת השטר נעשה על הלואה בעסקא וזה יודע כל לוה רק שא"י אופני היתר של מהר"מ ובזה בודאי שייך ס' הרמב"ן דסומך על הסופר דהא צוה לכתוב שטר ה"ע ומתחייב בכל אופנים שיכתוב הסופר וגם שוב ליכא אסור דאורייתא בכה"ג כמ"ש הח"ס אה"ע ח"ב סי' נ"א וז"ל ועוד מאן לימא לן דנכשלים ברבית דאורייתא ומעולם לא שמעתי תיבת רבית יוצא מפיהם אלא רווחים והיינו עסקא ליתן לו חלקו בריוח ואם לא ירויח לא יתן לו ואף שאינו מקבל הפסד ואינו נותן לו ש"ע מ"מ אסור דאורייתא ליכא עיי"ש וכיון שאינו דאורייתא ודאי מהני הודאה ולכך לא הזכיר הרב ז"ל בסי' מ"ה לענין ה"ע שלנו תנאי זה שידע אופני ההיתר רק בסי' מ"ו לענין היתר הכסף וע"כ דבה"ע שלנו אין שום חשש. וכ"כ בטוטו"ד מה"ק סי' ר"ח דכיון דכן המנהג אפי' לא התנו כלל מהני וגם בתשו' שערי אפרים סי' קמ"א הביא ראיות לזה מסי' קע"ב ס"ג לענין משכנתא דסורא או בנכייתא דאזלינן בתר מנהג העיר ואפי' לא התנו כהתנו דמי. וא"כ בה"ע שלנו דהלכה רווחת בישראל לנהוג עפ"י אופנים של מהר"מ ודאי מהני אף שהלוה לא ידע לכ"ע ואין בזה שום חשש ונדנוד אסור חלילה. וז"ב לדינא והותר הס' הא':

עתה נדבר אודות הס' השני אם נאמר דמה שלא תבעו כמה שנים מחל לו. הנה דעת הסמ"ע חו"מ סי' ט' דרבית חייב להחזיר אפי' בלא תביעה משום דכתיב וחי אחיך עמך. והט"ז שם השיג עליו מדברי רש"י פא"נ שכ' כופין אותו להחזיר אם תבעו בחייו הרי דבעינן תביעה וסיים ומעשה הי' בא' של"ה לו לשלם רק מה שלקח ממנו א' ר"ק ובא המלוה לגבות אותו הרבית כו' מדר"נ ונ"ל שא"צ ליתן כיון שאין כאן תביעה מהלוה כו' דבעינן תביעה כו' וכ"כ הט"ז ביו"ד קס"א בשינוי לשון קצת. ובברכ"י חו"מ סי' ט' הק' על הט"ז מדוע לא הזכיר דברי חמיו הב"ח ז"ל שכ' להדיא דגם ברבית ובשוחד בעינן תביעה ודרכו תמיד להביאו עיי"ש:

ולפע"ד נראה דהט"ז בכיון שינה לשונו מלשון הב"ח שהב"ח כ' מטעם מחילה והט"ז כ' משום דאין כאן דין ממון כלל ויש מרחק רב ביניהם לדינא כמו שאבאר והט"ז ס"ל כוותי' ולא מטעמי' והוא דלהב"ח דהעיקר מטעם מחילה א"כ לשיטת הגאונים המבואר ברמב"ם וטור סי' ק"ס דברבית ל"מ מחילה מחויב לשלם גם בלא תביעה ולשיטת הרמב"ם וסייעתו דמהני מחילה אפי' אם תבעו אח"כ פטור דכבר מחל לו וגם דאפי' לצאת יד"ש אינו מחויב עוד משא"כ לטעמו של הט"ז אפי' להגאונים כ"ז שלא תבעו אינו מחויב ליתן ואחר שתבעו מחויב ליתן גם להרמב"ם וגם בלא תבעו מחויב לצאת יד"ש וכ"כ בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ה דכ"ז שלא מחלו בפי' יכול לתבוע כ"ז שירצה וכ"ז שלא תבעו אין ב"ד נזקקין לו דבלא"ה אין לדיין לפסוק ממה שתבעו כמבואר בחו"מ סי' י"ז. אך אם רוצה לצאת יד"ש ולשוב בתשובה צריך להחזיר אפי' אינו תובעו כדכתיב בשמואל א' את מי עשקתי כו' ואשיב לכם עיי"ש וי"ל דלהס"ז אין הטעם כלל משום מחילה רק כמ"ש הרשב"א ובש"ע סי' קס"א דר"ק לא נחתינן לנכסי' ובריב"ש סי' ש"ה דגבי רבית אין שום שעבוד נכסים רק דמצוה רמיא עלי' ואין זה דבר שבממון לירד לנכסיו ולכך הבנים פטורים ומש"ה ס"ל להט"ז דכיון שאין כאן שעבוד נכסים אינו מחויב לשלם כ"ז שלא תבעו ועיין בס' מנחת חינוך הק' ע"ז מתוס' ב"ק מ"ג ד"ה מאי לאו דבכופר ג"כ הבנים פטורים. א"כ מאי מבעיא בש"ס אי ממשכנים אכופר או דמי לחטאת תפ"ל דאין ממשכנים דהא אין יורדים לנכסיו כמו ברבית דהבנים פטורים ואין יורדים לנכסיו ולפע"ד לק"מ דבלא"ה הק' המל"מ פ"ד ממלוה על הרשב"א דאיך מייתי ראי' מהא דהבנים פטורים דלמא שאני בנים דמיעט קרא. וע"כ נלפע"ד דלא בא הרשב"א להוכיח דכיון דהבנים פטורים אין יורדים לנכסיו רק אדרבה יליף להיפוך כיון דלא נחתינן לנכסי' מקרא דוחי אחיך עמך ע"כ דאין כאן שעבוד נכסים א"כ ממילא הבנים פטורים וכמ"ש בס' שער המשפט דקרא דוחי אחיך עמך בא לומר דל"א אעל"מ ולא קנה הרבית כלל וצריך להחזיר ולכך כ' וחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דניחי' אבל באמת קני לי' עיי"ש באורך. א"כ אינו מוכח מקרא זה לפטור הבנים כלל רק דיליף לפטור הבנים מהא דלא נחתינן לנכסי'. וא"כ לענין כופר שפיר י"ל דאף דהבנים פטורים להביא קרבן על אביהם מ"מ הוא בעצמו כשהוא בחיים י"ל דממשכנים אותו ונחתינן לנכסי' דהרשב"א אינו מוכיח רק דהיכא דלא נחתינן לנכסי' וליכא שעבוד נכסים הבנים פטורים אבל באמת י"ל דאף דהבנים פטורים מ"מ נחתינן לנכסי' ומיושב קו' המל"מ והמנ"ח הנ"ל. ובזה מיושב ג"כ מ"ש הט"ז בחו"מ סי' צ"ט בשם הריב"ש בכ' בשטר כ"ז שיתבענו דאפ"ה מוציאין ממנו מדר"נ והוא סותר מ"ש כאן וגם בסי' ע"ג כ' הט"ז בנשבע לפרוע דחייב אפי' בלא תביעה מכ"ז מבואר דהחילוק הוא דדוקא לענין רבית ס"ל לט"ז דאינו חייב בלא תביעה משום דליכא שעבוד נכסים אבל בשאר חוב כיון שמשועבד מכבר ודאי דחייב גם בלי תביעה ול"א דמחל לו:

ומ"ש כת"ר בשם השאילת יעבץ דהוי מחילה אעפ"י שלא פירש בפי'. הנה זה ודאי אמת הוא כמו דמצינו בטענו חיטין והודה לו בשעורים דס"ל לכמה פוסקים דהוא מטעם מחילה וכן מצינו ברמ"א חו"מ סי' רפ"א ס"ב בא' שבקש מחבירו שימחול לו השבועה וא"ל יהי כדבריך הוי מחילה אף שלא מחל בפירוש. וכ"כ מהרי"ט בשניות חאה"ע סי' כ' בשם מהר"א די בוטין דכיון שאמר אין לי עליך שום תביעה די לשון זה למחול אף שלא אמר אני מוחל כדאמרינן פ"ק דקידושין לענין ע"ע לימא לי' באפי תרי זיל אלימא דאמירת זיל סגי למחילת עבודת שש שנים עיי"ש אולם כפי המבואר במהרי"ט ח"א סי' מ"ה דל"מ מחילה בלב אלא באומדנא דמוכח וכיון דכאן ל"ה אומדנא דמוכח די"ל דלא תבעו מפני הבושה או שכח או שסבור עדיין יש לו זמן ועכ"פ הוי ספיקא דאורייתא ומחויב לצאת יד"ש גם בלא תבעו גם ברבית וראי' מש"ס פא"נ דפריך אי דעבד תשובה מאי בעי גבי' הא י"ל דלא תבעו וע"כ דלצאת יד"ש ודאי חייב. גם בלי תביעה אפי' ברבית ואדרבה ברבית כיון דס"ל להט"ז דכ"ז שלא תבעו ליכא חיוב ממון ודאי דל"ש מחילה כלל כמבואר בשטמ"ק כתובות ל"ו בשם הירושלמי דל"מ מחילה בקנס כיון דאינו חייב עד שעמד בדין וגם בתשו' הר"ן. סי' כ"ג ובחו"מ סי' ר"ט דא"י למחול דשלבל"ע:

אמנם בתשו' מהרי"ט בשניות חאה"ע סי' כ"א כ' לענין מחילה שמחל להחתן המזונות דהוי מחילה גם למה שזן אותו אח"כ ומייתי מתשו' הרשב"א הובא בחו"מ סי' רמ"א במוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו דיכול לחזור בו קודם שיטול אבל אחר שנטל מה שנטל נטל והביא שם גם דברי הר"ן הנ"ל דנראה כחולק ע"ז וכ' דל"פ דהר"ן לא כ' רק דל"מ מחילה למה שנתחייב אח"כ מחדש עיי"ש ובתשו' שו"מ קמא ח"ג סי' קנ"ח הבין בכוונתו דדוקא למה שנתחייב אח"כ ל"מ מחילה אבל אם נתחייב כבר רק שהוא דשלבל"ע מועיל מחילה וע"ז תמה שם על רוב גאונו שאין ערוך אליו בחריפותו ובקיאותו איך כ' נגד הדין הפשוט דל"מ מחילה בדשלבל"ע עיי"ש. ולפע"ד דברי מהרי"ט נכונים. דהרי גם לענין קנין ממש בדשלבל"ע הדין כן דקודם שבא לעולם יכול לחזור בו. ואם תפס אתר שבא לעולם מהני וזהו באמת הטעם בסי' רמ"א דמה שנטל נטל כיון שתפס כמ"ש בנה"מ שם וא"כ ה"ה בעובדא דמהרי"ט שזן אותו המוחל בעצמו אחר המחילה לא גרע מאלו תפס הנמחל בעצמו. משא"כ בעובדא דהר"ן שם שקבל מבנו שט"ח חוש על החוב אחר המחילה דמה שקבל השט"ת מחדש לא גרע מחזר בו אחר המחילה דמהני החזרה. וז"ש המהרי"ט דאף שהבן מוחזק במעותיו כיון שנתחייב מחדש ל"מ המחילה וז"פ וברור. ומעתה הדבר פשוט לשיטה הט"ז דל"מ מחילה ברבית דממ"נ קודם שתבא אין עליו חיוב כלל ול"מ מחילה ואחר שתבעו ונולד החוב הרי אז חזר ממחילתו ודו"ק:

עוד נ"ל דגם לשיטת הב"ח דבלא תבעו מחל לו מ"מ ל"מ רק לענין שלא לכופו להחזיר. אבל הוא בעצמו ודאי אינו מקיים המ"ע עד שיחזיר דאל"כ איך כ' הרמב"ם דרבית הוי נל"ע והרי בלא תבעו ליכא עשה וע"כ דגם בזה איכא עשה מדלא חילק. אך שראיתי בס' שער המשפט סי' ט' שכ' דכיון דבלא תבעו הוי מחילה א"כ הוי כקבלה והוי כקיים העשה אף דלא קיים בידים כמבואר בש"ס תמורה דבעי למימר דתמורה הוי נל"ע אף דלא קיים העשה בידים עיי"ש. ובעיני הוא דוחק גדול דאיך מקיים היא העשה במה שחבירו מוחל לו. ול"ד לתמורה דא"א לקיים העשה באופן אמר משא"כ כאן דעיקר המצוה הוא להחזיר ממש ואיך יוצא ע"י מחילת חבירו. וראי' מש"ס מכות ט"ז דפריך והרי משכון כו' ומשכחת לה בטלו ולא בטלי כששרפו ומשני כיון דאיתי' בתשלומין כו' והרי משכונו של גר כו' גברא בר תשלומין הוא ולא משני דל"ה ביטלו כיון שיכול לקיים העשה גם אחר ששרפו ע"י מחילה. וע"כ דבמחילת חבירו הוא אינו מקיים העשה:

ובזה מיושב קושיות הקצוה"ח סי' ט' מהא דאמרו הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים מהם ולמה מחזירים לצאת יד"ש והרי שם מיירי בלא תביעה דאם הי' רוצה לתבוע ודאי הי' מקבל וא"כ למה מחזיר. ולפמ"ש לק"מ. דהא עכ"פ אינו מקיים המ"ע עד שיחזיר ממש. ואם כי שם בקצוה"ח בעצמו רצה לחלק דלענין לצאת יד"ש חייב אפי' בלא תביעה. ודחה זאת עפמ"ש התוס' בר"פ א"נ דלמ"ד ר"ק א"י בדיינים לא הי' יכול לתרץ לצאת יד"ש שאני דלדידי' גם לצאת יד"ש א"צ להחזיר בכפי'. ורק למ"ד יוצאה בדיינים צריך להחזיר לצי"ש הרי דאין חילוק בין דין שמים לדין ב"ד עיי"ש מ"מ אין זה נוגע כלל לדברי. דודאי למ"ד ר"ק אינה יו"ב והיינו כמו דדריש בש"ס שם מקרא דלמורא ניתן ולא להשבין או שאר לימודים שם. א"כ לדידי' ליכא בזה שום מ"ע כלל להחזיר וא"כ למה יתחייב לצי"ש משא"כ לדידן דר"ק יו"ב ואיכא מ"ע להחזיר ורק שאין כופין להחזיר משום דלא תבעו וא"כ שפיר י"ל דעכ"פ אינו מקיים המ"ע עד שיחזיר ממש ושפיר אמר למה מחזירין לצי"ש ודו"ק.

ובזה מיושב דברי הטור סי' ק"ס שאחר שהביא דברי הגאונים דל"מ מחילה ברבית כ' וז"ל והרמב"ם חולק ע"ז וכ' דהמחילה מועלת. וא"א הרא"ש ז"ל כ' ודאי אם לקח הרבית ממנו וצריך להחזיר מועיל מחילה לפטרו כמו גזל. אבל בשעת לקיחת הרבית אסור לקבלו עיי"ש. ודבריו צריכים ביאור דהא גם הרמב"ם לא כ' דמועיל מחילה רק במה שכבר לקח כמ"ש הה"מ. וכן מוכח להדיא מהראי' שהביא הרמב"ם מגולנים ומלוי ברבית שהחזירו דאין מקבלים ומועיל מחילה וזה מיירי כשכבר לקח. וגם ממ"ש הרמב"ם שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר וידוע שד"ז אסור הוא אם רצה למחול מוחל. הרי דמיירי כשכבר לקח וא"כ במה מולק הרא"ש על הרמב"ם ועיין בב"ת שדחק בזה וכ' דהרמב"ם לא חלק רק לענין קנין. ולפמ"ש הדבר נכון דודאי גם הרמב"ם מודה דלענין תיקון המ"ע ל"מ ממילה ולא פליג על הגאונים רק אחר שקיים המ"ע וא"ל להחזיר וידע שד"ז אסור הוא ולכך מועיל ממילה אחר החשובה ולכך האריך הרמב"ם בלשונו אמר שא"ל להחזיר כו' ולכך הביא ראי' מגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו דכבר החזירו וקיימו המ"ע אז מהני המחילה. והרא"ש ס"ל דגם קודם שהחזיר מועיל מחילה. ומיושב בזה גם קו' המל"מ פ"ד ממלוה מהא דאסור להלות לב"ב ברבית שלא ירגילום. משמע דבל"ה הוי מותר מטעם מחילה ולפמ"ש י"ל דקמ"ל דבכה"ג גם אחר שקיים המ"ע אסור שלא ירגילום. מכ"ז נ"ל פשוט דגם הב"ח לא כ' דבלא תבעו מחל רק לענין שאין כופין אבל לענין קיום המ"ע ודאי אינו מקיים עד שיחזיר גם בלא תבעו. ועיין תוס' ב"ק מ"ג ד"ה מאי לאו כ' דבכופר ל"ש מחילה כיון דלכפרה אתי. וא"כ ה"ה במ"ע זו דבאה לכפרה ולתיקון הלאו ודאי ל"מ מחילה אפי' בפירוש מכ"ש בלא תבעו דהוא רק בלב. וגם הוי ס' דאורייתא שמא לא מחל וז"ב. – והותר הס' השני:

ועד השלשה הנני בא אם נתאחר הפרעון מזמן המוגבל בשטר ה"ע כבר ראה כ"ת דברי הט"ז סי' קע"ז דכ' דמחויב ליתן הריוח. וגם דברי הלב"ש בח"ד דהכריע דאין כופין את הלוה ליתן ריוח. אבל אם כבר נתן מעצמו מותר לקבל ואין בו משום רבית כמבואר בש"ך סי' קע"ז סקמ"א דאפי' הי' מתחלה הלואה גמורה ואח"כ אמר למחצית שכר מ"מ מותר לקבל מכ"ש אם הי' מתחלה עצה"ע. ומבואר שם בש"ע ס"ו דאפי' אם אח"כ נמלכו ועשו קצבה ביניהם בדרך רבית מ"מ אם הרויח בנכסים מותר ליתן לו כיון דמעיקרא בהיתר אתא לידי' וכ"ש כאן דלא נעשה אח"כ שום שינוי ושום קצבה באסור רק נשארו בשתיקה אין שום חשש כלל. ובודאי מותר לקבל ומ"ש כ"ת בשם השבו"י סי' ס"ד דאסר לקבל הרבית. אין ראי' משם. דהשבו"י שם מיירי שמקודם היו הלואה גמורה בלא ה"ע ואח"כ כשתבעו ליתן לו המעות שיוכל להרויח בהם הבטיח ליתן לו ריוח בלי שום היתר בזה כ' דהוי רבית. אבל אם היו מקודם בתורת עיסקא. הרי מבואר בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' רכ"ט דאפי' חלקו השותפות ונשאר אצל השותף מעות והרויח בהם צריך ליתן הריוח וכ"כ בתשו' מהרשד"מ סי' ועיין בספר שפר המשפט הביא בשם קו' הסמ"ע שפ' כט"ז הנ"ל. וגם פ' דאם הפסיד א"צ המלוה ליתן בהפסד ובתשו' שו"מ מה"ק ח"ג סי' קס"א פקפק ע"ז דא"כ אינו שותף רק לריוח ולא להפסד וכ' דכיון דעכ"פ גרם לו היזק במה שלא החזיר לו המעות הוי כמו גזלן שרוצה להשיב הגזילה ואף דמבטל כיסו ש"ת פטור ה"ד בנחית אדעתא דגזלנותא והודיע לב"ד שדעתו לעסוק לעצמו אבל בסתם אמרינן שהי' דעתו ליתן ריוח לבעל המעות עיי"ש והוא מעין ההיתר שכ' כ"ת ואין להאריך יותר בפרט זה כי הדבר פשוט שאין חשש כלל כמה שכבר קבל עכ"פ וז"ב:

אמנם אודות הס' הד' אם המקבל אינו בר מסחר כלל כמו מלמד וסופר וכדומה וכ' כת"ר דשמע בשם השו"מ להתיר כיון שאם ל"ה לו אותן המעות ל"ה אפשר לו ללמד וע"ז תמה דהרי בנותן מעות לקנות פירות והוא אומר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ובמה יתחייב המלמד ליתן הריוח כיון שלא נו"נ כלום במעותיו – הנה אמת נכון הדבר כי כן מבואר בתשו' שו"מ קמא ח"ג סי' ק"ס ולפי מה שביאר שם טעם הדבר דענין ה"ע שיהי' שותף לכל מה שירויח בכל העסקים וכל מה שהאדם עושה להרויח פרנסתו מקרי ריוח. וא"כ אותן מעות ה"ל לעזר שיוכל להרויח פרנסתו ונקרא עסקא עיי"ש וממילא ל"ק קו' דאין לו דמיון כלל לנותן מעות לקנות פירות והוי כמו תנאי וכיון ששינה בתנאי לכך אין לן אלא תרעומת משא"כ דסתם עסקא שיהי' שותף לכל העסקים א"כ אין כאן שום שינוי כלל וצריך ליתן הרווחים אך אי קשיא הא קשיא ממ"ש בש"ע שם ס"ז בנתן לו למחצית שכר ואח"כ עשו קצבה ביניהם ואם הרויחו במעות מותר ליתן לו הריוח כיון דמעיקרא בהיתרא אתא לידי' מ"מ מבואר שם דאם הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח הוי רבית אף שהי' האחריות על המלוה ואמאי ל"א דזה שהוציא ביציאותיו הי' עזר שירויח בעסק אחר מבואר דלא כהשו"מ – אבל באמת גם מזה לק"מ דהנה בחו"ד שם סק"ו הקשה דאמאי מותר ליתן הריוח הא מבואר בס"ה בשינה ועשה לעצמו קנאו להתחייב באחריות ואסור ליתן אפי' מהריוח. ותי' דהכא מיירי שנשאר אחריות חצי הפקדון על הנותן רק שהוסיף להבטיח לו ריוח אפי' אם לא יהי' ריוח והתנאי השני שהתנה באסור בטל ותנאי הראשון קיים ומותר לקבל ריוח עפ"י תנאי הראשון ואם יהי' יותר אמרינן דמחל המותר וא"כ ל"ד כלל לשינה דנתחייב באחריות ולכך אסור ליתן הריוח משא"כ כאן דלא שינה כלל ואינו חייב באחריות עפ"י התנאי הא' עיי"ש. ומעתה הדבר נכון דכ"ז היכא דלא הוציא המעות ביציאותי' ולא שינה משא"כ אם הוציא המעות דהוי שינוי ממש דהא לא נתן לו ע"ת זה וממילא חייב באחריות ואסור ליתן הרבית יז"ב. משא"כ בה"ע שלנו כיון שהוא שותף לכל הענינים וע"ד כן נתן כמ"ש השו"מ והמנהג הוא לעשות עם המעות כרצונו לכל מה שירצה וא"כ לא הוי' שינוי כלל במה שהוציא ביציאותיו כמבואר ברמ"א ס"ה שם להדיא דאף דאם נוטל מהעסק לצרכו הוי כגזלן וכל הריוח שלו והמעות מלוה ואסור ליטול רבית מ"מ אם נהגו שלא להקפיד בכך הוי כאלו התנו והא דס"ז ע"כ מיירי כשאין המנהג כן. וא"כ בזמנינו דידוע המנהג שלא להקפיד ודאי מותר ליטול הרבית וצדקו דברי השו"מ וז"פ:

וראיתי לכת"ר שהביא בשם הר הכרמל להחמיר בזה ובשם השערי דיעה להקל. ותמה עליו על שהחמיר בזה וכי משים שהלוה עשה שלא כדין והוציא המעות ביציאותי' נקנים המלוה. ולפמ"ש הדבר מובן היטב דכיון שעשה שינוי הוי כגזלן וחייב באחריות ולכך ס"ל דאסור ליטול הרבית גם מ"ש כ"ת מטעם מבטל כיסו נכון הוא ועיין בתשו' ח"ס חו"מ סי' מ"ח דעכ"פ מותר לקבל הריוח כמ"ש בהיתר הג' בשם התשב"ץ סי' רכ"ט. וגם מ"ש כ"ת לדמות למת הלוה דמוציאין מיורשיו וכ' דיש לחלק דהיורשים הרויחו עיין בתשו' אבקת רוכל סי' קל"ו שהשיב למארן האר"י זצ"ל דאפי' במתעסק שמת דבטל העסקא מ"מ לא הדרא בעצמה למרה רק אחר שחזר בו הנותן וכ"ז שלא חזר העסק קיים. אבל בתשו' רח"כ יו"ד סי' כ"ו וכ"ז משמע דהעסקא בטל מעצמי ולא הביא כלל דברי הא"ר הנ"ל. אמנם כ"ז לענין שאינם חייבים היורשים ליתן אבל אם נתנו בעצמם ממה שהרויחו ודאי מותר לקבל וז"ב ופוק חזי מאי עמא דבר כל הפועלים ומלמדים מקבלים מעות עצה"ע:

אך בס' החמישי בכלל הקרן עם הרבית לא ידעתי שום היתר דאף להב"ח בתשו' ל"ג וגם בש"ך סי' קע"ז סקמ"ט דכ' דמותר לקבל הרבית מ"מ היינו בכותב הקרן לבדו בשטר אבל בכולל הקרן עם הרבית ודאי דאסור להרא"ש כמ"ש הדגמ"ר שם. וגם בפ"ת ובטוטו"ד סי' ר"ח ובשו"מ מהד"ג ימה שצדד כ"ת להקל משום דמקבל הריוח עבור השבועה אינו נכון כמבואר בסי' קע"ז ס"ו ובט"ז שם ועיין בחו"ד שם סקל"ג דאפי' התנה שלא יתן רק אם יהי' ריוח ואפי' כ' בלשון אסור:

ומ"ש כת"ר דאף אם נשארו אצלן מיעוטא דמיעוטא מעות של אסורא כיון דכמה ממעותיו נאבדו ומדאורייתא בטל ברוב ממון של היתר ע"כ תילין דהמעות של אסור נאבדו ואף שהתוס' במעילה כ"א כ' דממונא לא בטל מדאורייתא שא"ה דהפרוטה של הקדש הוא גוף הקדושה משא"כ כאן דהמעות גופייהו אין בהם אסור רק דהוא עביד אסורא וכיון שהאסור נתבטל גם הממון בטל הנה אם כי דבר חכמה אמר בזה אבל אינו אמת דאיך שייך בזה ביטול כיון שהוא מחויב לקיים המ"ע להחזיר ואיך יתבטל המ"ע שלו:

אמנם בגוף דברי התוס' שם במעילה שכ' דמטבע חשיב ולא בטיל. תמה המל"מ דהא הא דדבר חשוב ל"ב הוא רק מדרבנן י"ל לפענ"ד עפמ"ש הש"ש שמעתא ו' פ"ד על התוס' הנ"ל דמאי הק' ליבטל ברובא והא קיי"ל ביצה ל"ח דממונא ל"ב. ואף דאמרינן שם דאסור תחומין שבו בטל היינו משום דתחומין הוי אסור בפ"ע ואינו תלוי באסור גזל דאפי' השאיל לו כליו נמי הוי כרגלי הבעלים אבל בהקדש אסיר מעילה תלוי במה שמעל בנכסי גבוה ואיך שייך ביטול ותי' דבהקדש אין דנין תורת ממון רק דין איסור ולכך פריך ליבטל האסור ברישא עיי"ש הרי להיפוך מס' כ"ת דכ' דהקדש הוא כמו גוף האסור אך באמת דברי הש"ש מחוסרין תבלין דאכתי איך יתבטל אסור הקדש כיון דהממון ל"ב והוא שייך לגבוה דכ"ה דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' וגם דלפי"ז גם תי' התוס' אינו מובן דמה בכך דמטבע חשוב מ"מ האסור שבו מתבטל ולקרב הדבר אל השכל נראה עפ"י המבואר ברמ"א חו"מ סי' רצ"ב ס"י בנתן לחבירו מעות להוליכו על אחריותו ונאבד מקצתו דההפסד לפ"ע ובנתן לו דבר מסויים י"ל שלך נאבד. ובסמ"ע שם הטעם דבדבר שאין קפידא להחליף וליתן לו מעות אחרים הוי כאלו הכל חתיכה א' ומעורב ביחד לכך ההפסד לפ"ע משא"כ בדבר מסויים דכ"א חפץ בשלו ע"כ הוי כאלו כל חתיכה עומד בפ"ע וי"ל שלך נאבד. ומעתה לפי המבואר בש"ס ביצה דממון אינו בטל וצריך להחזיר לחבירו שלו ודאי יש חילוק בדבר שאין קפידא להחליף יוכל ליתן מעות אחרים ובדבר שיש קפידא צריך להחזיר שלו דוקא. וא"כ שפיר הק' התוס' דליבטל ברובא דכיון דמצד המטבע עצמו אין קפידא להחליף ורק עיקר הקפידא משים שהוא של הקדש ומועלין בה ועז"ק דיתבטל אסור הקדש ברוב כמו כל אסור המתבטל ברוב אף שגוף האסור נשאר בתערובת מ"מ שם האסור נתבטל ממנו ונימא כאן ג"כ שאסור הקדש נתבטל ממנו ואף שהממון יהי' שייך להקדש מ"מ כיון שהוא רק מדין ממון אין קפידא להחליפם וליתן אחרת תחתי' ואמאי מעל וזה הסביר הש"ש דהאסור שבה יבטל ברישא וכ"ז שהוא בתערובת לא ימעול עד שיברור פרוטה להקדש. וע"ז שפיר תי' התוס' כיון דמטבע חשיב ול"ב אף שהוא מדרבנן מ"מ כיון שעכ"פ מדרבנן יש בה חשיבות מצ"ע הוי עכ"פ קפידא להחליף וצריך להחזיר גוף המטבע דלא גרע מממון הדיוט וא"כ בכ"מ שהוא בי גזא דרחמנא איתי' א"כ ממילא גם מה"ת לא פקע שם הקדש מינה ומיושב קו' המל"מ הנ"ל – וא"כ בנ"ד כיון דגוף הרבית צריך להחזיר ודאי ל"ש ביטול כלל דממונא ל"ב ע"כ לא ידעתי לזה שום היתר ואחרי שבארנו דאינו מקיים המ"ע עד שיחזיר הרבית נפשט ספיקו של כ"ת היכא שצריך לצי"ש אם סגי בעונשו שמים או מחויב לשלם דהא ידאי דאינו מקיים המ"ע עד שישלם:

ואודות הס' הששי בדורינו שאין כח ב"ד יפה אם יכול לתבוע בערכאות יעיין בתשו' תשבץ ח"ד טור ה"ג סי' ויו שכ' להדיא דאסור מדאורייתא לדין בערכאות אפי' עם עכו"ם ועובר בלאו דלא עשה כן לכל גוי אם לא שהבע"ד אלם ולא ציית נוטל רשות מב"ד ועיין בספרי מ"ש סי' צ"ח דאפי' נתרצה בפי' לדוני בערכאות ל"מ הארכתי בזה יותר מדאי והנני מברכו ישגה אחריתו מראשיתו ויכון כסאו לעד עד עמוד הכהן לאורים ידידו הדו"ש ושלום תורתו באה"ר.

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה