אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה יג

תשובה יב

שלומים אלף לשר האלף כבוד ידי"נ הרב הגאון החריף הצדיק המפו' פרי עץ הדר בקודש נאדר בנש"ק כקש"ת מו"ה יעקב יוסף הכהן נ"י האבד"ק שדה חדש יע"א:

אחד"ש ושלום תורתו וצדקתו החביב עלי חמדת קונטרסו השגתי לנכון אורו עיני כי יהל אור תורתו לנגד פני האמנם טרדות רבות סבבוני וגם כי רבו השואלים כעת מכ"ז נתתי לו משפט הקדימה כי לאו אורח ארעא למיקם גברא רבא אבראי וגם כי הוא ענין נחוץ להלכה אך בקיצור נמרץ בדבר הנוגע להלכה לפי מיעוט הזמן:

שאלתו שאלת חכם חצי תשובה במומר ששלח לישראל א' מ"י נאכנאהמע איזה חביות ארוק והישראל לא נתן שום ערבון מקודם והגיע הפסח. והישראל מכרו קו"פ בכלל מכירה החמץ שלו ואחר הפסח פדאו מהבאן והביאו לביתו וע"ז חשש כת"ר דאף דהי' רשות ביד הישראל למכרו כמבואר בש"ע סי' תמ"ג והוא מש"ס פסחים ע"ג בעובדא דיוחנן חקיקאי מ"מ כיון שהקנינים הנהוגים בזמנינו הם רק דרבנן ואינו מועיל רק מטעם שכבר ביטל וא"ע רק מדרבנן ומועיל קנין דרבנן. וכיון שהמומר אינו מבטל חמצו ל"מ קנין דרבנן וצדד כת"ר להקל מחמת הביטול של ישראל הקינה ופלפל בחכמה בזה נהניתי מאוד מפלפולו דילדא אימי' כוותי' תלד. אולם הנוגע לדינא בזה:

הנה אם לא הי' מוכרו הישראל קו"פ ג"כ הי' מקום להקל כיון שהמומר מסר אותו להבאהן והבאהן קבל עליו אחריות וידוע דעת הגאונים בטור או"ח סי' ת"מ בישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי והגוי קבל עליו אחריות אין המפקיד עובר עליו. אך בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' מ"ג כ' דגם להגאונים כיון דהעגלון אינו מקבל עליו רק אחריות דגניבה ואבידה ולא יוקרא וזולא א"כ ברשותו דהמפקיד קיימא אף דלענין גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל הסכימו הפוסקים דאפי' אם הישראל אינו חייב אלא בגניבה ואבידה חייב לבער היינו לחומרא אבל לא להיפוך באם חיוב גנו"א על הגוי אין לפטור המפקיד משום זה והאריך שם בראיות עיי"ש. ואם כי לפ"ד הרמב"ן פ' בא דאפי' אם הגוי לא קבל עליו שום אחריות אינו עובר המפקיד ובשאג"א סי' פ"ג האריך דגם הגאונים לא הוצרכו לקבלת אחריות רק לחייב הנפקד ישראל בביעורו אבל לפטור המפקיד גם להגאונים פטור כיון שאיני ברשותו אבל באמת אין לסמוך ע"ז להלכה דכבר נפסק בש"ע סי' ת"מ להלכה כר"י דגם המפקיד עובר וכ"פ בתשו' רדב"ז ח"א סי' תק"ב דראוי לפסוק כר"י והרא"ש דעובר עליו המפקיד:

אמנם כ"ז באם לא הי' הקונה מוכר החמץ אבל עתה אחר שמכר החמץ לנכרי כדינו קו"פ ודאי אין בזה שום חשש ואם כי מ"ש כת"ר מש"ע סי' תמ"ג בישראל שהפקיד אצל ישראל אחר דיכול למוכרו. ואם לא ימצא קונים בשעה ה' יכול למכור גם קודם כמ"ש המג"א. יש לדחות דשם כיון שהמפקיד ישראל התורה עשתה אותו שליח למכור שלא יעבור המפקיד בב"י כמ"ש שם במג"א וגם מטעם השבת אבידה לבעלים כמבואר בש"ס וכן מציצו לענין חלה ברמ"א יו"ד סי' שכ"ח דמותר להפריש בלא רשותה ואף להי"ח שם מ"מ היכא דאיכא ודאי קלקול העיסה מותר להפריש בלא דעת בעה"ב וכאן אין קלקול גדול מזה שיצטרך לבער הכל משא"כ כאן בישראל מומר דאינו מחויב להפרישו מאסור כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קנ"א סק"ו וגם אינו שייך טעם דהשבת אבידה דאסור להחזיר לו אבידה כמבואר בחו"מ סי' רס"ו ס"ב וי"ל דדינו כגוי שכ' הפמ"ג במשבצות סי' ת"מ סק"א לענין גוים שמעמידים קמח אצל ישראל והאחריות על הישראל דלמוכרם א"א שאינו בידו ול"ד לסי' תמ"ג דזכין לאדם כו' ועשהו שליח עיי"ש. אך המקו"ח סי' ת"מ סק"א כ' דיכול למוכרו אפי' בכה"ג כיון דמטא זמן אסורא והכל מצוין עליו לבערו ובב"ק צ"ח מבואר דהכל פטורין עליו כששורפו ואלו הגוי היה ידע מזה הוה מייאש נפשי' מיני' וקניי' הישראל ביאוש וכיון שאבוד ממנו ומכ"א מהני אפי' יאוש שלא מדעת אבל גם לדברי המק"ח אין דמיון לכאן דשם כיון שהופקד אצל ישראל י"ל דהכל מצווין לבערו ומייאש נפשי' מיני' כיון שהישראל קע"א ואף שיצטרך הישראל לשלם לו עכ"פ בדיניהם מ"מ מגוף החמץ מייאש עצמו משא"כ כאן שמונח על הבאהן ואינו מוטל על שום אדם לבערו וגם לא יניחו לשום אדם ליטול בלי תשלומין ומהגם שמכר קודם זמן אסור דאינו מצווה עוד לבערו. ואף שהמק"ח בסי' תמ"ג לענין מפקיד ונפקד ישראל דאם מכר גם קודם שעה ה' בכסף או סיטומתא והחמץ עדיין אצלו דמהני המכירה עיי"ש כל היתרים שלו שייך דוקא בהופקד אצל ישראל עיי"ש שהביא מהש"ך סי' שכ"ח דכיון שנתרצה עכשיו אמרינן דגם למפרע ניחא לי' כמו בכלך אצל יפות. והמעיין בש"ך שם יראה דבמומר ל"ש ס' זו דכ' שם דאף דבעלמא יאוש של"מ ל"ה יאוש. היינו משום שגם עתה בע"כ מתייאש משום שא"י היכן הוא ע"כ אמרינן דלמפרע לא ניחא לי'. משא"כ היכא שידוע שמתרצה עכשיו משום שאינו מקפיד ע"כ אמרינן דגם למפרע ניחא לי'. וא"כ מבואר דזה דוקא בישראל דידעינן שמתרצה עכשיו שלא יעבור בב"י. משא"כ בישראל מומר שידוע שגם עתה בע"כ מתייאש כיון שהכל מצווין לבערו ודאי למפרע לא ניחא לי' ובפרט לפמ"ש בספרי מנחת שי סי' כ"ד לפרש דברי הש"ך דדוקא היכא דליכא שים צד חובה אלא זכות גמור אמרינן דניחא לי' א"כ ודאי ל"ש זה בגוי ובישראל מומר וז"ב הרי מבואר דגם לפי ההיתר של המק"ח למכור החמץ של גוי שהפקיד אצל ישראל וקע"א. מ"מ כאן א"י למכור:

אולם אנכי תה"ל כתבתי בתשובה לחכם א' דרך אחר להתיר למכור חמץ של גוי שהפקיד אצל ישראל מטעם הפקעת הלואתו עפ"ד החמ"ח בא"ע סי' כ"ח סק"ג שתמה על הרמ"א שם שכ' בקדשה בגזל כותי דמקודשת דהא אסור מה"ת וצריך להחזיר לגוי וכ' וז"ל ובד"מ העתיק זה מתשו' מהרי"ו ושם מיירי במכר משכון של כותי לחבירו וחבירו קדש בו אשה וזה אפשר הוא דרבנן דהמשכון בהיתר אתא לידי ומכירת המשכון הוי כהפקעת הלואתו עיי"ש. ואם כי ברש"י ב"ק קי"ג מבואר דהיכא דהגוי ידע מהחוב אסור לעשוק מ"מ כל הפוסקים הסכימו דשייך בכ"מ הפקעת הלואתו ועיין בתומים סי' ע"ב שכ' ליישב קו' הש"ך שם ס"ק קכ"ג דכיון דהוי משכון של כותי א"כ מיד כשהלוה עליו נעשה הפקר וזכה בו מטעם הפקעת הלואתו עיי"ש שכ' דאף בפקדון דעת הרבה פוסקים דמותר [וצ"ל דרש"י ז"ל שפי' דוקא בטוען נתתי לאביך היינו דזה מותר אפי' לכתחילה כדמוכח בש"ס שם דפריך ע"ע הפקעת הלואתו הוא משמע דמותר אפי' לכתחילה] ועיין בנה"מ ס"ק קנ"ב שהשיג על התומים דהפקעת הלואתו ל"ש אלא היכא שגילה דעתי שרוצה לזכות בי וכ"כ בשער המשפט סי' שמ"ח באורך. מ"מ כאן כשהישראל מוכר החמץ של גוי אין לך ג"ד יותר מזה שרוצה לזכות בו ולמוכרו ודאי מהני המכירה מטעם הפקעת הלואתו. אך גם היתר זה ל"ש בנ"ד כיון שעדיין לא בא החמץ לרשותי של הישראל ל"ש הפקעת הלואתו הרי דאין ללמוד מדינים אלי שום היתר מכירה לנ"ד:

אמנם אחר העיון היטב נראה היתר פשוט למכור החמץ הנ"ל. ואדרבה אף להמחמירים בשם למכור מ"מ כאן מותר למוכרו בלי שום פקפוק. דכל הפוסקים הנ"ל מדברים בגוי המפקיד חמץ שלו לישראל ע"ד שיחזיר לו החמץ כי הוא צריך לו משא"כ כאן שהמומר שלח החמץ לישראל ע"י הבאהן שישאר החמץ ביד הישראל וישלם לו דמים. ומה לו להמומר אם הישראל יקנה אותו לעצמו אי ימכור לאחר. ועיין בנה"מ סי' קפ"ב סק"ב במוכר שמסר חפץ לשליח עכו"ם וכ' להלוקח ע"י לך משיך וקני דמהני כשמשך דהגוי מעשה קוף בעלמא עבד וגם מבואר בנ"י פ"ק דב"מ בשם הר"ן דהא דמגבי' מציאה לחבירו דקנה חבירו וזכין שלב"פ הוא משום מגו דזכה לנפשי' וא"כ כיון דכאן יכול לזכות בעצמו יכול להיות שליח למכרו לחבירו ג"כ וגם כ"כ למעלה בשם הש"ך סי' שנ"ח דהיכא דהוי זכות גמיר אנן סהדי דודאי נתרצה למכירה ואין לך זכות גמור יותר מזה שהמומר רצה באמת למכור הסחורה וע"ד כן שלחו ובלא"ה כ' בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' נ"ב דאם לא הי' בעה"ב בביתי ומכר איש אחר חמצו הוי כשלוחו וזכין לאדם שלא בפניו והביא כמה ראיות לזה עיי"ש וכאן אף שהוא מומר מ"מ כיון שרצה למכור ודאי זכות היא לו. וא"כ הדבר פשוט דהמכירה הוי מכירה גמורה וז"ב:

ומעתה לא נשאר לנו רק החשש שכ' כת"ר כיון שהמומר לא ביטל חמצו ובאמת גם מזה אין חשש כלל דהרי בלא"ה המק"ח סי' תמ"ח סק"ה חקר. דגם אם המוכר ביטל חמצו מ"מ כיון שהמכירה הוא במקום ביעור המוטל עליו. ואם המכירה ל"ה כדין לא קיים מצות ביעור. ואף דהישראל גמר ומקנה משום אסור חמץ מ"מ הרי בעינן דעת שניהם והאריך בזה ומסקנתו שם דבדיעבד ודאי מותר כיון דפלוגתא דרבוותא הוי ס' חמץ ואחה"פ ודאי מותר ואפי' בפסח כיון דבג"ד ליכא אלא אסור דרבנן ובדרבנן מותר בספק פלוגתא דרבוותא עיי"ש. ובתשו' שבו"י ח"א סי' כ' כתב ג"כ להתיר בחמץ שעבר עה"פ היכא דאיכא פלוגתא דרביותא אפי' באכילה כמו בס' חמץ. א"כ בנ"ד כפי שבארנו דלדעת הרמב"ן והר"ן אפי' בלא מכירה שרי כיון שהיו על הבאהן ברשות ובאחריות הגוי. ומהגם אחר שמכרו והי' בידו רשות למכרו כאשר בארנו ולדעת כ"פ גוי קינה בכסף מדאורייתא. ועיין בתשו' מהר"ם מר"ב סי' י"א דאפי' להסוברים דל"ק בכסף היינו משום דלא סמכא דעת הגוי שמא יחזיר בו הישראל משא"כ בחמץ דהגוי יודע שהישראל אינו רשאי לחזור בו משום איסור חמץ כ"ע מודו דקנה עיי"ש אבל עכ"פ הוי ספיקא דדינא. וא"כ פשוט דיש להקל בחמץ שעה"פ גם בלא ביטול. ואף דהפמ"ג סי' תמ"ח סק"ד בא"א נסתפק בזה כיון שהספק נולד בשל תורה מ"מ כיון דבלא"ה יש פלוגתת רש"י ותוס' אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא. כבר כ' הח"ס חיו"ד סי' שי"ד לענין קנין סיטימתא דמקילין מס"ס דלמא הוי קנין דאורייתא ואת"ל דרבנן דלמא הלכה דגם קנין דרבנן מהני לדאורייתא עיי"ש. וא"כ כ"ש כאן דיש עוד ס' שמא הלכה כרמב"ן דאינו עובר כלל וכנ"ל. ואיכא שלשה ספיקות לקולא ודאי יש להקל. וגם לפמ"ש הח"ס או"ח סי' קי"ז דאפי' למ"ד קנין אגב דרבנן וקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא מ"מ לענין חמץ ודאי מהני דהא דל"מ קנין דרבנן אף דהוי הפקר ב"ד משום דהפקר ב"ד ל"מ רק להוציא מרשות המקנה ולא להקנותו לקונה וא"כ בחמץ דל"ב רק שיצא מרשותו באמת סגי בהפקר ב"ד ומהני אף לדאורייתא מכל הלין טעמי נראה ברור דאין שום חשש על החמץ הנ"ל ויש לי עוד הרבה לדבר בזה אך אין הזמן מסכים:

וע"ד פלפולו מה שחידש כת"ר ליישב דברי מהרי"ט ח"א סי' קכ"ז שכ' דא"י לומר לשליח צא והקדש עבורי דל"מ משום דמילי לא מימסרן לשליח והמח"א בדיני שלוחין סי' ז' השיג עליו מש"ס פ"ק דתמורה דקאמר דאי מקדיש עושה תמורה מצינו תמורה בצבור כגון שאמרו לאחד צא והקדש לנו ומילי לא מימסרן היינו שא"י למסור לשליח אחר. וכ' כת"ר ליישב עפ"ד הכ"מ פ"ד מתרומות ה"ט בשם הר"י קורקס דאף לר"י דאתי דבור ומבטל דביר מ"מ בתרומה כיון דרחמנא רמיין חוב עליו לתרום הוי הדבור כמעשה וא"י לבטל משא"כ בהקדש דאינו חיבה עליו ועפי"ז חולק דגם בהקדש היכא שכבר מחייב קרבן יכול לעשות שליח להקדיש גם למהרי"ט. וא"כ משכחת הא דתמורה צא והקדש עלינו בכה"ג דהי' מחויבים בקרבן ולא עשו שליח אלא להפריש ועפי"ז חידש כת"ר עוד ליישב קו' האחרונים במה שתיקנו חז"ל בנשתטית להשליש גט ליתן לה כשתשתפה מה הועילו בזה דהא יכול לבטל השליחות כשתשתפה. ולזה תי' כת"ר דכיון שאחר שתשתפה יהיו עליו אסיר חרגמ"ה ויהי' מחויב לגרש הוי הדבור כמעשה וא"י לבטל עכ"ד הנה אם כי דבר השכל אמר בזה אבל אינו אמת במחכ"ת מכמה טעמים א' דאף אם נידה לסברא זו דהיכא דמחויב לעשות הוי הדבור כמעשה מ"מ אין לו דמיון להא דגירושין. דזה דוקא באם היי מקום לומר דבשעה שעשה השליח הי' חוב עליו הי' שייך לומר דהוי כמעשה משא"כ כאן דבשעת השליחות לא היו עליו חיוב חרגמ"ה כיון שהיתה שיטה. ואיך נאמר כשתשתפה אח"כ יחשב הדבור שהגיד בשעת השליחות למפרע כמעשה זה ודאי לא אמרינן. והוא מבואר בנוב"י מ"ק חו"מ סי' ל' אות י"א דגם להרמב"ם דס"ל כתיבה כדבור דמי היינו בכותב עדותו לפני הב"ד דמעשה הכתיבה הוי כדבור אבל אם בא הכתב אח"כ לפני הב"ד ודאי ל"ה כדבור ולכך עדות שבשטר ל"ה רק מדרבנן עיי"ש. ועוד דהא גם אחר שתשתפה אין חיוב עליו לגרש הראשונה רק השני'.

אך מלבד זאת גוף הס' א"א לומר כלל דלפי"ז מאי הקשו התוס' גיטין ל"ג ד"ה ואפקינהו רבנן לקידושין מיני' דא"כ יאפה על ב"א דכשיבאו עדים שזינתה ישלח לה גט ויבטל שלא בפני השליח ופקעי קידושין ונמצא שהיא פנוי' ועוד הק' הר"ש דא"כ איך מחייבין מיתה בא"א שזינתה הא התראת ס' הוא שמא ישלח גט ויבטל. עיי"ש ולדברי כ"ת אין התחלה לקו' אלו דהרי אחר שזנתה החיוב עליו לגרשה ול"מ ביטול כלל אפי' בפני השליח ולמה יפקיעו הקידושין וע"כ דאף אם מוטל עליו בחוב מ"מ הדבור ל"ה כמעשה. ובאמת המעיין בכ"מ שם יראה דעיקר חילוק שלו דבקידושין יש קפידא גדולה להנשא להגין לה ומדרך להקפיד ע"ז. ע"כ יכול לבטלו בדבור משא"כ בתרומה דהחיוב עליו עכ"פ לתרום ועפ"י הרוב אין מדרך להקפיד אם זה יתרום או זה ע"כ א"י לבטל רק בשינה עיי"ש ותראה כדברי דאין העיקר תלוי משום דחוב רמיי' עליו רק משום דאין מדרך להקפיד בכה"ג בתרומה. וא"כ בהקדש אף אם כבר מחייב בקרבן. מ"מ כיון דיש קפידא בהפרשה גופה איזה בהמה יפריש י"ל דיכיל לבטל. וא"כ הוי ג"כ רק מילי וא"י לעשות שליח והדרא קו' המח"א הנ"ל לדוכתה וגם בגט י"ל דיש קפידא כמו בקידושין והוי רק מילי ויכיל לבטל אף אם החובה עליו לגרש וגם מ"ש כ"ת להרי"ק למה מהני שאלה בתרומה הא הדבור חשיב מעשה. לק"מ דהא גם להרי"ק בתרומה דהוי כמעשה מ"מ היכא דשינה יכיל לבטל כמ"ש הכ"מ שם להדיא וא"כ הרי בכל שאלה יש חרטה דמעיקרא ועיין בנוב"י סי' קמ"ו והוי כמו שינה דיכול לבטל:

אולם גוף הסברא שכ' כת"ר לחלק בין מחויב קרבן לא נפלאת היא ולא רחוקה והיא מבואר בח"ס חיו"ד סי' שכ"א דבתרומה דעיקר המצוה הוא הפרשה והדבור הוא רק טפל למעשה ולכך הוי כמעשה משא"כ בהקדש דאין בי רק דיבור ל"ה כמעשה עיי"ש. וא"כ בשלחו להפריש הקרבן וכבר מחויב בקרבן דהדבור טפל להפרשה י"ל דהוי כמעשה כמו בתרומה וי"ל דבכה"ג מיירי בש"ס דתמורה ומיושב קי' המח"א על מהרי"ט ומרוב טרדותי וחלישות כחי לא אוכל להאריך יותר נהניתי על אשר כ' לי שישלח לי במתנה ספרו של כבוד אביו הה"צ הגאון זצלה"ה ידידי הדו"ש ושלום תורתו באהבה:

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה