שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה יא
כבוד ידי"נ ורב חביבי הרב החריף ובקי מתמיד ומצא כדי מדתו כ"ש מו"ה מענדיל שפירא מו"צ ד"ק יאגאלניצא יע"א:
מכתבו היקר הגיעני והנאני בשמעי משלומו יה"ר דחירום רישי' אכולי כרכא וע"ד שאלתו באיש א' שמכר חמצו כדת וכ' בשט"מ שכל החמוצים שנשכחו ממנו הוא נותן לו במתנה גמורה ואח"כ נזכר מכמה מדות יי"ש שה"ל אצל ישראל אחר שהי' רגיל להפקיד אצלו ורו"מ חשש בזה משום דבר שאינו מסויים המבואר בחו"מ סי' ר"ט דל"ק ופלפל בחכמה בזה והוטב בעיני כי דבריו נאמרו בהשכל ובקש מאתי להגיד חו"ד בזה:
תשובה הנה באמת המק"ח סי' תמ"ח כ' דכשמוכר החמץ יפרט כל מין חמץ שמוכר דאל"כ הוי כמוכר דבר שאינו מסויים דל"ק כמבואר בסי' ר"ט ואף שאומר כל חמץ ל"ה כמינו ידוע אולם בהגהות אמרי ברוך סי' רמ"א כ' דההוא דסי' ר"ט אין הטעם כלל משום דשאמ"ס דהא א"ל כ"ח שבבית זה מכור לך הרי סיים לו ורק משום דלא סמכא דעת הלוקח שא"י אם יש בו' תבן או זהב והוי כמשחק בקוביא וזה שייך דוקא במכר אבל במתנה דהמקבל ודאי סמכא דעתי' באמת קונה עיי"ש ובחבורי סי' ס"ת כתבתי דגם הפמ"ג במשבצות סי' תמ"ת דאם א"ל כ"מ שבחדר זה שלך דקנה מטעם חצר היינו ג"כ במתנה. וא"כ כאן דלא סיים לו רק נתן לו כל חמץ הנשכח ממנו באיזה מקום שהוא דהוי ממש דשאמ"ס ותלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד המבואר בסי' רמ"א ס"ד דכשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן להרמב"ם והראב"ד השיג עליו דבין במכר ובין במתנה קנה. והט"ז שם הכריע כהראב"ד דקנה. ורו"מ העיר בזה דכאן גרע מדשאמ"ס דשם עכ"פ ייחד המקום. משא"כ כאן שנותן לי החמץ שי"ל בכל העולם דאין מינו ידוע ואין מקומו ידוע על מה יחול המכר או המתנה ולא נמצא כזה בשום פוסק וי"ל דכאן לכ"ע ל"ק אמנם באמת מצינו כ"פ בש"ס וש"ע במקנה כל המטלטלים שי"ל בכל העולם ולית מאן דחש לדשאמ"ס ומהם בחו"מ סי' רמ"ח ס"י וי"א בנותן מתנה ואמר מטלטלין שי"ל לפ' נוטל כל כלי תשמישו כו' ואם אמר כל מטלטלים כו' אמר נכסי לפ' נוטל כל המטלטלין כו' הרי דעכ"פ המתנה קיימת אף דלא סיים המקום ולא העין ולא הזכיר כלל מדשאמ"ס. אולם אי מהא לא אריא. די"ל בזה כמ"ש הש"ך סס"י ר"ג לענין ב' שקנו זמ"ז להחליף על כל אשר להם די"א דל"מ והוא מטעם דשאמ"ס כמ"ש הנה"מ שם וי"א דמהני וכ' הש"ך דהת"ה מודה להריב"ש דהוי אסמכתא רק דמיירי בקנו ממנו בבד"ת בענין דל"ה אסמכתא עיי"ש. ה"ה כאן י"ל דכיון דלא מיירי שם רק לענין מה נכלל בלשון נכסי או בלשון מטלטלים. א"כ י"ל דמיירי היכא דהקנה בקנין המועיל דל"ה דשאמ"ס:
אך ממקומו הוא מוכרע בסי' רמ"א ס"ד דבא לומר כיצד הוי דשאמ"ס כגון הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונים לך או כל נכסי נתונים לך חוץ ממקצתם הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו וא"י ל"ק ובט"ז שם כ' דלא תיקשי להרמב"ם מאומר בית מביתי אני נותן לך דהוי מתנה דשם מיירי במראה לו הבתים עיי"ש מבואר דכאן מיירי באינו מראה לו הקרקעות ואפ"ה י"א דקנה וכ"פ הט"ז. ואין לדחות דעכ"פ מינו ידוע דהרי הדרישה הביא בשם הבעל מגדול עוז דגם קרקע ל"ה מינו ידוע דשם קרקע כלל שדות כרמים גנות ופרדסים יערות בורות שיחין ומערות וכדומה ואף שהסמ"ע כ' שם דל"ד לסי' ר"ט דשם אין מינו ידוע דשמא אין שם אלא תבן משמע דכאן הוי מינו ידוע. אבל באמת ז"א דאי נימא דכאן מיירי במינו ידוע הרי מבואר בסי' ר"ט דבמינו ידוע לכ"ע קנה וכבר העיר בזה הגאון מהרי"א הלוי בתשובותי' ח"ב סי' קי"ח. אולם לדעתי כוונת הסמ"ע שם כמ"ש הפרישה דבסי' ר"ט מיירי דאין מינו ידוע די"ל שאין שם אלא תבן דאינו שוה כלום משא"כ כאן דסמכא דעת הלוקח שעכ"פ יתן לו איזה קרקע שהוא שוה איזה סך וא"כ עכ"פ אין מקומו ידוע ואין מינו ידוע ומכ"ש באומר. כל נכסי נתונים לך דודאי אין מינו ומקומו ידוע ואפ"ה פליגי בזה וממילא נסתר החשש של רו"מ רק דאכתי י"ל דכאן בחמץ דמי ממש להא דסי' ר"ט דיוכל להיות שיש איזה מין חמץ שנשכח ממנו שאינו שוה מאומה כמו תבן ובכה"ג לכ"ע ל"ק כמ"ש הסמ"ע דבא ליישב למה לא כ' המחבר גם בסי' ר"ט די"ח משום דיוכל להיות שאין שם אלא תבן וצ"ל כמ"ש למעלה עפ"ד הא"ב. דהא עיקר הטעם בסי' ר"ט משום דלא ס"ד הלוקח ולכך במתנה קנה וזה שייך דוקא שם שמכר כ"מ שיש בבית זה דהוי דבר מסויים משא"כ כאן במוכר הנשכחות דהוי דשאח"ס ממש לכ"ע ל"ק דלא גמר ומקנה:
אמנם לאשר כבר נתפשט המנהג בכל תפוצת ישראל לכתוב בשט"מ שמקנה לו כל מה שנשכח ממנו או במתנה או לפי שער שבשוק וכן נהנו כל מורי הוראה החיוב עלינו ליישב מנהגם כי תורה הוא והנראה בד"ז דהנה הטור אחר שהביא דברי הרמב"ם בסי' רמ"א דדשאמ"ס ל"ק כ' מו וז"ל ואני כתבתי למעלה שגם במכר יכול להקנות דשאמ"ם וכ' ע"ז הפרישה דכוונתו לח"ש בסי' ס' ובסי' ר"ז דגם דבר שאינו קצוב יכול לשעבד ודלא כהרמב"ם א"כ מכ"ש דבר קצוב אלא שאינו מסויים דיכול להקנותו עיי"ש הרי דדבר שאמ"ם עכ"פ לא גרע מדבר שאינו קצוב דג"כ הטעם משום דלא גמר ומקנה ואף דהפרישה הביא אח"כ פי' אחר על הטור מ"מ לא חזר מסברא זו ומעתה לפמ"ש התומים בסי' ס' אות ד' ואות ה' דגם להרמב"ם דא"י להתחייב בדשא"ק היינו במתחייב עצמו ליתן מכיסו דאז אמרינן הואיל ואיני קצוב לא סמכא דעתי' להכניס עצמו בחיוב אבל אם מקנה לו מה שיוצא מן השדה הן רב הן מעט ואינו מתחייב עצמו לשלם עבורם מה אכפת לי' בדשא"ק הא הוא לא מתחייב עצמי רק מה שיוצא מן השדה אם מעט ואם הרבה יאכל עיי"ש שהביא הרבה ראיות לזה ויישב בזה הרבה קו' על הרמב"ם והרשב"א ובזה נוכל ליישב בפשיטות בהא דסי' רמ"ח הנ"ל דלא הזכירו מדשאמ"ס בהקדם דברי הנה"מ סי' שט"ו שכ' דאף דא"י למכור פירות שדה משום דשלב"ל מ"מ יכול להשכיר מטעם דבמשכיר הוי כאלו חייב עצמו להעמיד לו פירות השדה כמו במשכיר חמור סתם דצריך להעמיד לו חמור עיי"ש. ובאמת דבריו נאמנו מאוד דדוקא במוכר לו הפירות דאין להמוכר עוד שייכות בדבר הנמכר וצריך קנין לגוף דבר הנמכר ע"כ הוי דשלב"ל משא"כ במשכיר דאכתי המשכיר אגיד גבי החפץ וא"י ליקח מעצמו ע"כ הוי כחייב עצמו להעמיד לו עיי"ש. שהאריך בזה. ומעתה ל"ק עוד מסי' רמ"ת הנ"ל דשם דמקנה לו כל המטלטלים או כל הנכסים שי"ל ואינו תלוי עוד בדעת המוכר או הנותן רק כ"מ שהוא בכלל נכסים או מטלטלין הוא שלו אינו כלל בכלל דשאמ"ס דלא גרע מדבר שאינו קצוב דבכה"ג יכול להקנות לו דהוא מסלק זכותו מכל וכל וגמר להקנות משא"כ בסי' רמ"א דאמר קרקע א' מנכסי או כל נכסי חוץ ממקצתן דעדיין תלוי בדעת המוכר לבחור לו איזה קרקע והוי כמו שקבל ע"ע במיוב. ולכך להרמב"ם א"י להתחייב בדשאמ"ס או דשא"ק ולהחולקים יכול להקנות וז"פ וממילא הא דסי' ר"ט באומר כ"מ שבבית זה אינו מטעם דשאמ"ס מלבד טעמו של הא"ב רק מטעם דהוי כמקנה לו כ"מ שיוצא פירות השדה דגמר ומקנה כנ"ל ורק הטעם כמשחק בקוביא כמ"ש הא"ב. וע"כ גם בחמץ כיון שאין המוכר משעבד ומחייב עצמו להעמיד לו כל הנשכח ממנו רק שמסלק עצמו זה ודאי גמר ומקנה ואין לחוש רק משום דלא ס"ד דלוקח וא"כ במתנה פשיטא דקנה וכן במוכר לו לפי שער שבשוק ג"כ סמכא דעת הלוקח דהא אינו מתחייב עצמו סכום דמים רק כפי שער שבשוק:
איברא דבתשו' מהרי"ט בשניות חחו"מ סי' כ"ג משמע דבתורת חיוב מהני בדשאמ"ס דהביא שם בשם מהרשד"מ שיכול להתחייב גם לאדם שאינו מבורר יעיי"ש שכ' דאם אפי' לא הי' בעולם כלל מועיל ע"י שעבוד כשישנו בעולם אלא שאינו מבורר לא כ"ש והוא דחה זאת דשא"ה דשעבודא חייל על גופו וגופו איתי' בעולם אבל כשהזוכה אינו בעולם או דאיתי' ואינו מבורר דכמאן דליתי' דמי מאי מהניא לי' שגופו של מזכה איתי' בעולם הלא בלא"ה הדבר איתי' בעולם אלא דליתי' לזוכה דליזכי עיי"ש מבואר דלדידי' דין דבר שאינו מבורר כדין דשלב"ל אך די"ל דכ"כ לדידן לפ"מ דקיי"ל דגם בדשא"ק יכול להתחייב אבל להרמב"ם דל"מ חיוב בדשא"ק י"ל דה"ה בדשאמ"ס:
ועוד י"ל בזה עפמ"ש הקצוה"ח סי' ס' סק"ב בישוב דברי הרמב"ם מש"ס דאין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים משמע דמב"ח גובה אפי' בדשא"ק ותי' דכיון דטעמא דהרמב"ם בדשא"ק הוא משום אסמכתא משום דלא גמר בלבו להקנות וכיון דקיימ"ל אחריות ט"ס כו' וכיון דידוע שבלבו הי' להקנות תו ליכא משום אסמכתא עיי"ש. וא"כ ה"ה כאן בחמץ ודאי גמר בלבו להקנות כדי להפקיע אסור חמץ ול"ש אסמכתא ולכך קנה גם בדשאמ"ס – אך שראיתי בתשו' שו"מ מה"ח ח"ד סי' י' שכ' דגם לדידן דיכול להקנות בדשאמ"ס מ"מ לענין חמץ דבלא"ה הוי ערמה י"ל כמ"ש הסמ"ע ססי' קל"א דאף למאי דקיי"ל דיכול להקנות בדשא"ק ול"ה אסמכתא מ"מ בערב דהוי ג"כ אסמכתא ודאי אינו מועיל דהוי תרתי לריעותא וה"ה כאן בחמץ דהוי ערמה ודשאמ"ס עיי"ש. ואם כי לדעתי אין דמיון לשם דשם הוי שני הריעותות משם א' דערב הוי אסמכתא ודשא"ק ג"כ הוי אסמכתא משא"כ כאן דודאי גמר ומקנה. רק דהערמה הוא מפני שהגוי אין לו לשלם אולם לפ"מ שבארתי דכאן ל"ה כלל דבר שאמ"ס וגם להרמב"ם קנה ודאי דאין חשש בזה ולענין דינא גם הרב שם הסכים להתיר וגם הגאון מהרי"א הלוי שם סי' קי"ח ובסי' ק"מ הסכים להתיר מטעם דאין דין אסמכתא בעכו"ם. ומעתה יש ידים ורגלים למנהגם של ישראל – והדבר פשוט להתיר ומ"ש מדוע לא הזכרתי בספרי הקולא מכח דיי"ש היא זיעה בעלמא ונוקשה דע ידידי כי אני מקובל מרבותי הגאונים נ"ע שלא להזכיר היתרים כי אלו בעוה"ר נמצא שועלים מחבלים כרמים ויוכל לבא ח"ו לידי מכשול ע"כ הס מלהזכיר היתרים אלו:
וע"ד שאלתו בסרכא שלא כסדרן מתוך הקמט וס' אם הוא בתולדה. הנה דעת הראש אפרים סי' ל"ה סק"ב דאם הבקיאין אומרים שהקמט אינו בתולדה אינו מצטרף לריעותא אחרת אך אם יש שם סרכא שלכס"ד ועוברת ע"י מיעוך יש להטרוף וביאור שם בס"ק קכ"ו הטעם כיון דהמיעוך קולא גדולה אין להאמין להבודק ועוד דאפי' בקלקול מתולדה אפשר שנתנוונה והולכת עד שניקבה רק דאין להחזיק ריעותא משא"כ שלכס"ד שהיא בחזקת טריפה והמיעוך קולא גדולה אין להקל עיי"ש. אמנם על טעם הראשין יש לפקפק דאף אם לא נאמין להבודק עכ"פ הוי ס' תר"ל. וצ"ל דהוא לשיטתו דפ' בדיני תר"ל סכ"ד להחמיר בס' תר"ל. אבל למאי דקיי"ל כהפמ"ג ודעימי' להקל בס' תר"ל נסתר טעם זה אך הלב"ש סי' ל"ו ס"ק קמ"ב כ' דבא"א להבחין אם היא מתולדה יש להחמיר דל"ד לשאר ס' תר"ל דמקילין כיון דהחב"ש והנמשכים אחריו מחמירין בקמט אפי' ניכר שהוא מברייתו די להקל נגדם בודאי מתולדה אבל לא מספק עיי"ש – אולם לפמ"ש בתשו' טוטו"ד מה"ת סי' ק"ג דהריעותא מתולדה כיון דחי יב"ח אינו מצטרף עוד לריעותא עיי"ש ודברנו נאמנו מאוד דאחר שהוא בתולדה ע"כ דחי יב"ח ואיך נחשבינהו לריעותא וא"כ ודאי הוי ממש כשאר ס' תרל"ר דכשר. וגם הטעם השני של הר"א נדחה דהרי מה שחי' יב"ח מעיד דאינה מתנוונה והולכת ועיי"ש בטוס"ד גם בקו"א סי' ע"ג שדחה דברי הלב"ש אולם לא הזכיר שם מדברי רא"פ הנ"ל ומי ירים ראש להקל נגד הרא"פ אך לאשר בתשו' רח"כ סי' ח' מיקל בסרכא על הקמט ע"כ לדעתי המיקל בהפ"מ בכה"ג שא"א להבחין אם הוא בתולדה גם בסרכא שלכס"ד העוברת ע"י מיעוך אין מזחיחין אותו ובזה הנני ידידו אוהבו דו"ש באהבה: