שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה טו
ברכת שמים מעל לכבוד ידידי הרב הגאון וכו' מו"ה אברהם מתתי' חלפן נ"י בעהמ"ח ס' בית האוצר.
אחרי תת שלום להדרת תורתו כמשפט השגתי מכתבו היקר תוכו רצוף אהבה זו תורה גם ספרו הנחמד השגתי ומצאתי בו דברים נחמדים כו' ואם כי אינני מופנה מכל צד טרדות רבות סביב שתו עלי עכ"ז למען כבודו ולמען לימודו לקחתי לי מועד לעיין בדבריו והנני להשיבו בקצרה לפי מיעוט הזמן:
ע"ד מה שהביא בשם הרב מווארשא אודות חמץ שנמצא בבאר' שכ' הגוא"י סי' מ"ט. להתיר עפ"י תשו' רש"י דחמץ שאינו עובר בב"י אינו במשהו והקשה ע"ז דהא בכל חמץ שבטלו א"ע בב"י ואיך מצינו חמץ במשהו. וכ' הוא עפ"ד הפמ"ג בפתיחה לסי' תמ"ב דלענין ב"י ל"ש ביטול כמו בטומאת משא בכורות כ"ג. וע"כ משום לתא דב"י החמירו במשהו גם באכילה וע"כ היכא דליכא ב"י גם באכילה ל"ה במשהו משא"כ בביטל חמצו. מיד כשיתערב בשלו יחזור ויזכה בה ושוב יעבור בב"י. ע"כ גם באכילה אוסר במשהו. אבל בחמץ של נכרי דאינו עיבר בב"י אינו אסיר במשהו כמ"ש הגוא"י עכת"ד:
והנה אם כי כדברים האלו ממש כ' בתשו' ב"י להגאון מפרעמיסלא נ"י סי' ס"ו אבל באמת לפי המבואר בתשו' רש"י הובא בב"י סי' תמ"ז דהא דחמץ במשהו ה"מ כשהוא בעיני' דקנסינן לי' משום שעבר בב"י משא"כ בבשר מלוח ממלח שלא נבדק עיי"ש. הרי דמטעם קנם קאסר לי' במשהו וא"כ בביטל חמצו אף אם יתערב אח"כ בשוגג בשלו למה נקנסי' וגם דאכתי קשה דהרי רש"י ז"ל כ' בעצמו בס' פרדס הגדול סי' קכ"ו לענין עריבה דבפחות מכזית איני עובר בב"י (דלא כהמג"א בסי' תמ"ב סק"י) א"כ ל"ש קנס ולא יאסור במשהו וזה לא מצינו בשום מקום ועיין בלח"מ פ"ד מחו"מ שכ' דהא דכ' הרמב"ם דחמץ במשהו משום שיל"מ איך יל"מ והא אסור להשהותה שלא יעבור בב"י רק משום דבפחות מכזית א"ע בב"י ומותר להשהותה ואסור במשהו ע"כ גזרו גם בכזית משום ל"פ. ואי נימא דלרש"י בפחות מכזית אינו אסור כלל במשהו א"כ נולד פלוגתא חדשה בין הרמב"ם לרש"י ולא ה"ל להפוסקים לשתוק מזה. וגם דמתשו' רש"י גופא שם דכ' ההיתר בבשר מלוח משום שנתערב קו"פ ולא כ' משום דבתוך המלח ודאי לא נתערב כזית חמץ מבואר דאפי' בפחות מכזית הוי במשהו. וא"כ תיקשי מדיד' אדידי' דהא כ' להדיא דפחות מכזית א"ע בב"י ואפ"ה אוסר במשהו – וגם גוף הס' שכ' הרב דהא דגזרו אסור משהו באכילה הוא רק משום לתא דב"י דאין לו ביטול. אין לה מקום דהרי התוס' ר"פ א"ע כ' בשם ר"ת דבתערובת ליכא ב"י דלא אתרבו מכל מחמצת רק לאכילה. ובצל"ח שם כ' דטעמו של הרמב"ם דס"ל דעובר בב"י כיון דאתרבו לאכילה ה"ה לב"י עיי"ש. א"כ עיקר אסור ב"י בתערובת הוא רק משום אסור אכילה. ואיך נימא דלענין אכילה הי' בטל בס' רק משום ב"י לא יתבטל א"כ תלי תניא בדלא תניא. וגם במג"א סי' תמ"ז כ' דלכ"ע היכא דבטל מדאורייתא כגון מב"מ א"ע בב"י:
אמנם לדעתי נראה בכוונת תשו' רש"י דאף דחמץ בזמנו במשהו מ"מ הוא רק קנסא וכמו דמצינו לר"ש דאסר גם לאחר זמנו וקאמר בש"ס ה"מ בעיני' אבל ע"י תערובות לא קניס כן בזמנו לא קנים רק היכא שעבר בב"י משא"כ בבשר מלוח דלא עבר בב"י כיון שנתערב קו"פ לא נודע כלל אם יש חמץ בתערובת הזה ע"כ לא גזרו כלל אסור משהו בזה וכעין זה כ' הט"ז סי' תמ"ז סק"ז דבבשר מלוח לכ"ע ל"א חו"נ דיש ספק שמא לא הי' חמץ במלח כלל. ומזה יש ללמוד ג"כ לענין חמץ של נכרי אם נתערב בבית הנכרי כמ"ש בשע"ת סי' תס"ז סק"ל דכיון דאין בו חומרא דב"י לא גזרו על תערובתו לאסור במשהו וכיון שנתבטל אצל הנכרי שוב ה"ל כחמץ שנתבטל קו"פ דאינו חו"נ וכן מדוקדק לשון רש"י ז"ל בטור דעיקר ההיתר משים דל"ג בתערובת. וביותר בב"י שכ' בשמו וז"ל אבל ע"י תערובת כי הכא דאיכא למיחש שמא נמלח בדבר שי"ב חמץ אינו אסור אלא בנו"ט הרי דעיקר הקולא משום תערובת ורק ספק. וא"כ אין שום קושיא ממי שביטל חמצו. וגם מפחות מכזית דשם כיון דהחמץ בעין ודאי גזרו אסור משהו גם היכא דליכא ב"י משים ל"פ וגם בחמץ של נכרי אם הוא בעין ודאי אוסר במשהו. כמבואר בתשו' רשב"א סי' קע"ז הובא בש"ך יו"ד סי' פ"ח לענין אסור להעלות חמץ של גוי על השלחן כיון דחמץ במשהו א"א שלא יתערב פירור א' משל גוי בשל ישראל הרי דגם פירור א' דהוא פחות מכזית וגם הוא של גוי ואפ"ה אוסר במשהו והיתר של רש"י אינו אלא בתערובת שנתערב קו"פ ועיי"ש בב"י דגם בפליטת כלים לא אסר רק משום שאין בתוך הכלי ששים נגד הכלי והיינו כיון דאינו בעין ולפי"ז גם בחמץ שנמצא בבאר בפסח אם יש חשש שמא הי' פירורין בין המים שנשאבו עבור הישראל בפסח א"כ הרי התערובת נעשה ביד הישראל ודאי יש לאסור ובס' שנות חיים להגאון מהרש"ק ז"ל סי' שין התיר ג"כ בקהלות אשר משתמשים מים מנהרות המושכים כמה פרסאות ועוברים דרך גראלנעם ונתערב שם מים החמוצים מטעם כיון דהתערובת נעשה בעודם ביד גוי קודם שמילאם הישראל עיי"ש משא"כ כאן. כן נלפע"ד לדינא:
וע"ד מ"ש כת"ר ליישב דברי המק"ח שהבאתי בספרי סי' א' שהקשה על הפר"ח בסי' תמ"ז במה שתמה על הר"ן שהביא ראי' דמותר לטחון חיטים מבוקעות עם שאינם מבוקעות דבטל קו"פ אף שעדיין היתר הוא מצמר גמלים וצמר רחילים דהיתר בהיתר בטל. והפר"ח השיג דשא"ה דעכ"פ אסור שעטנז נוהג לעולם משא"כ חמץ דקו"פ שרי לגמרי וע"ז תמה המק"ח דהא אחר שש אסור מדאורייתא והוי אסור בהיתר ושייך בי' ביטול והר"ן לשיטתו דס"ל אחר ו' במשהו וע"ז הקשיתי בספרי דנראה מדבריו דהאי והר"ן לשיטתו הוא לחזק קושייתו על הפר"ח ונהפוך הוא דאדרבה בזה מתיישבים דברי הפר"ח דכיון דהר"ן ס"ל דע"פ כל היום במשהו א"כ אימתי מתבטל דקודם שש מותר לגמרי ול"ש ביטול ול"ד לצ"ג. ואחר שש הוא במשהו ול"ב. ועז"כ כת"ר דהאי והר"ן לשיטתו בא ליישב דברי הר"ן דלכאורה קו' שהקשה על הפר"ח ק' ג"כ על הר"ן שכ' ג"כ דיש להחמיר למעשה שלא יתבטל. וק' עליו ג"כ דהא מתבטל בע"פ וע"כ כ' דהר"ן לשיטתו דע"פ במשהו אבל על הפר"ח דכ' לדינא דאם נתערב צריך לאוכלו קו"פ קשה עכ"ד ובמחכ"ת אין דבריו מובנים דהא להר"ן דמדמה לה לצ"ג א"כ גם קודם שש מתבטל אף שהוא היתר גמור א"כ מה בכך דאחר שש במשהו א"כ מהו החשש עוד בזה ואפ"ת דלמעשה לא רצה לסמוך ע"ד שיתבטל בהיתר ממש מ"מ הרי מבואר בלשון הר"ן שם שכ' ודקדק בלשונו וכיון שבזמן היתרו לא יתבטל מתי יתבטל אחר איסורו ונמצא דהוי מבטל אסור לכתחלה וכיון דעיקר החשש שלו משום בטל אסור לכתחלה. א"כ גם אי ס"ל דבע"פ בס' שייך ג"כ חשש זה דמא"ל א"כ מה הועיל המק"ח בזה דהר"ן לשיטתו ועכצ"ל כמ"ש בספרי שם ודו"ק.
ומה שפקפק כת"ר על מ"ש בספרי סי' י"ד דבמקום שיש תקנה שילכו שני שו"ב ביחד אף אם השו"ב האחרים אינם רוצים לילך עמו לא בטלה התקנה משום זה. ופקפק ע"ז דההוא עניא מאי קעביד אם אין רוצים לילך עמו. יעיין ש"ך חו"מ סי' כ"א אנוס רחמנא פטרי' אמרינן אבל אונס רחמנא חייבי' ל"א ה"נ כיון שהשו"ב הוא רק פועל של הקהל והקהל משו תקנה בענין שו"ב ואם הוא אינו מקיים תקנתם מה לקהל בכך שהוא אנוס משו"ב אחרים אונם רחמנא חייבי' לקהל ל"א:
וע"ד מ"ש כת"ר בספרו סי' ח' לחלק בהא דאין מעבירין על המצות בשתי מצות הוי דאורייתא ובמצוה א' הוא דרבנן ומ"ש המג"א בסי' כ"ה דבנוטל הפלה ש"ר בידו קודם ש"י הוי כמעביר על המצוה ולא מעביר ממש היינו משום שעדיין לא הגיע זמן תש"ר הוי רק חדא מצוה והוי דרבנן. הנה מ"ש בפי' דברי המג"א נכון הוא כי כן מבואר בתשו' רדב"ז ח"א סי' תקכ"ט וז"ל ואי לאו דמסתפינא אמינא דאין כאן מעביר על המצות כיון שהוא מחויב לקשור ש"י תחלה עדיין לא הגיע זמן ש"ר והא דאמרינן שאין מעבירין על המצות היינו כעין מעביר וגם מבואר שם דהא דאין מעבירין דרבנן הוא וקרא דושמרתם אסמכתא בעלמא אך מה שחילק בין שתי מצות למצוה א' אין נראה כן מדעת הרדב"ז שכ' בח"א סי' קפ"ז דכי היכא דקיי"ל אין מעבירין על המצות ואין מדקדקין איזה קלה ואיזה חמורה כך אין מעבירין על העבירות כיון שמוטל עלינו לייסרו על עבירה א' אין מעבירין עלי' עיי"ש. הרי דאף דלגבי ב"ד חדא מצוה הוא להלקות המחייב מלקות ואפ"ה אין מעבירין:
ומ"ש שם עוד בסי' נ' דאף דהט"ז יו"ד סי' צ"ט כ' דאומר מותר שוגג הוא מ"מ אם אומר שלא ידע מאסור השגת גבול ל"ה שוגג דידוע האסור לכל וזיל קרי בי רב הוא הנה לפי המבואר בתשו' מהרי"ק הובא בט"ז שם באשה שזנתה וסברה שמותר לזנות דאסורה משום דלא כתיב ומעלה מעל בה' רק ומעלה מעל באשה מוכח דאף שלא נתכוונה למרוד בה' עיי"ש הרי דאי לאו קרא ה"א דהוי שוגג אף דאסור א"א ידוע לכל אך מתוס' קידושין נ"ג ד"ה אף במכר דכ' וז"ל וראי' דתמעול מעל הוי במזיד דהא כתיב איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וכשמזנה ע"כ מזידה היא עיי"ש מבואר דלא משכחת שוגג כלל במזנה כיון דידוע אסורי' דאל"כ משכחת גם שוגג באומר מותר ואסיים ואומר שלום לו ולתורתו כנפשו ונפש ידידו: