אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה ח

תשובה ז

יעקב איש תם. לו נאוה תהלה כבוד ידידי הרב וכו' מו"ה יעקב נ"י בראנפעלד מקראקא יע"א:

אחדש"ה דבריו הנעימים הגיעוני ומאוד יקרו לי דבריו הבנויים על קו הישר והשכל דובר מישרים. והן לא אכחד קושט דבר אמת כי דעתי הי' שלא להשיב בענין זה לחומר הנושא וכבר דשו בי רבים בתשובותיהם זה אוסר וזה מתיר ולא הניחו מקום להתגדר בו ומהגם כי כבר הי' למראה עיני כ"ת כל הראשונים והאחרונים המדברים מזה. אך לאשר הגיעני מכתבו שנית כי רוצה בתשובה מוכרח אני לבטל דעתי ולהשיבו מפני הכבוד ואשר יורונו משמים אותו אדבר.

תורף שאלתו באיש א' שהי' לו חולי האבן ר"ל ונתרפא. ועתה נולד לו כאב גדול ר"ל בבצים שלו ל"פ עד כי כושל כח הסבל והרופאים בקראקא ובע"מ ויען שפטו אשר אם לא יעשו לו רפואה ימות בודאי בשנה זו ואין לי תקנה רק לחתוך לו ביצה א' או שניהם יוכל לחיות ורק מי יודע אם יוכל לסבול הכאב כי רבים מתי עי"ז. וע"ז שאל בשתים א' אם יוכל להכניס עצמו לסכנה לבל יהיו ח"ו כמאבד עצמו לדעת ב' אם יעזור לו ה' לעמוד חי אחר החיתוך אם יהי' כשר לבא בקהל. וע"ז פלפל רו"מ בחכמה בחריפות ובקיאות ובקש דעתי לדינא בזה:

תשובה על ראשון ראשון – הנה כ"ת הביא מש"ס ע"ז כ"ז א"ר אר"י ס' חי ס' מת אין מתרפאין מהם. ודאי מת מתרפאין מהם לח"ש ל"ח וכ' התוס' שם דאף דגם לחיי שעה מפקחין הגל בשבת מ"מ כיון דאם לא יתרפא בודאי ימות שבקינן הודאי למיעבד הספק. וא"כ מכ"ש כאן דאין חשש שמא יהרגנו במזיד דהא רופא מומחה הוא דלא מרע נפשי' רק שמא ימות מחמת החיתוך. וכיון דאם לא יתרפא בודאי ימות מותר לעשות הרפואה. וכן הביא מהשבו"י ח"ג סי' ע"ה במי שקדחו אש באבר א' ואמדוהו למיתה אם לא יחתכו האבר והתיר ג"כ מטעם הנ"ל עכ"ד ובאמת הגאון מהרש"ק ז"ל בס' שנות חיים סי' צ"ב הביא ג"כ מש"ס הנ"ל ודחק לפרש הש"ס בענין אחר והוא דוחק. ובאמת גם לפי פשט לשון הש"ס אין ראי' לדין שלפנינו דבש"ס מיירי היכא דברור לנו שימות כגון ההוא דטרקי' זיבורא המבואר בע"ז י"ב דמחיי לא חיי או עכ"פ בטריפה המבואר בסנהדרין ע"ח דהורגו פטור דודאי ימות מחולי זה. וגם כפי המבואר בלבוש סי' קנ"ה ס"א וז"ל אבל אם ודאי ימות אלא שרוצים לפקחו לחיי שעה מתרפאין ממנו דלשמא יקרב מיתתו ל"ח. משמע מלשונו דבלא הרפואה ימות מיד – וגם הרפואה לא יהי' רק לח"ש משא"כ כאן דאין כאן רק אומדנא של שלא יוכל לסבול הכאב זמן ארוך כמו שנה איך נסמוך על אומדנא של רופאים גוים או אפי' ישראלים פושעים להכניס עצמו לסכנה. והוא מבואר בתשו' ב"ח החדשות סי' ל"ו דאומד רופאים ל"מ רק כשרים בני ברית ולא גוים אפי' הרבה מומחים אין נאמנים רק לענין חולה בשבת ויה"כ משום דס' נפשות להקל וכ"כ בתשו' ח"ס חיו"ד סי' קנ"ח וקפ"ה וקע"ו דאין הרופאים נאמנים רק על הכלל ולא על איש זה בפרט ודוקא לענין שבת ויוה"כ סמכינן משום ס' פק"נ וא"כ ל"ש ס' התוס' דשבקינן הודאי למיעבד הס' דאכתי ס' וס' הוא והרי מבואר בסנהדרין ע"ח דאף דאמדוהו למיתה אין הורגין המכה שמא לא ימות אלא חובשין אותו הרי דאפי' אומד אנשים כשרים לא הוי כודאי ואפי' בגוסס ביד"ש אמרינן שם דמוקמינן בחזקת חי כמבואר בתוס' שם ומהא דהשבו"י ג"כ אין ראי' דשם מיירי בחולי בראנד ר"ל שידוע לכל שהולך ושורף ומכלה כל האברים ל"פ וא"צ בקיאות כלל משא"כ כאן דהוא רק אומדנא של הרופאים לא חשיב כודאי ובזה י"ל ג"כ מ"ש רו"מ על הריב"א הובא ברדב"ז ח"ג סי' תמ"ד שלא רצה לאכול ביה"כ אף שהרופאים אמדוהו שאם לא יאכל ודאי ימות ואם יאכל שמא יחי' מטעם בו"ש ברי עדיף והוא נגד הש"ס הנ"ל. ולהנ"ל נכון דכיון דאמירת הרופאים לא הוי רק ס' א"כ הוי ס"ס להחמיר שמא גם אם יאכל ימות ושמא גם אם לא יאכל יחי'. וי"ל דס"ל להריב"א כדעת הרמב"ם דהיכא דאיכא ס"ס להחמיר גם בפ"נ אזלינן לחומרא. ועיין בייע"ק או"ח סי' שכ"ט שהאריך לבאר דעת הרמב"ם והטור שחולק עליו והרדב"ז שהשיג עליו מבואר בלשונו שסובר כהטור וש"ע דאזלינן לקולא גם בס"ס דלא עדיף מרובא עיי"ש ודו"ק:

אמנם לדינא דעתי מסכמת להתיר לחתוך ולא מטעמי' משום דודאי ימות רק אפי' נימא דהוי רק ס' מ"מ מותר דשם דוקא אסרו בס' חי משום דהנכרי חשוד להורגו במזיד משא"כ כאן ברופא מומחה דלא מרע אומנותו ואין חשש רק שמא לא יסבול הכאב בכה"ג מותר גם בס' כמו שאבאר דהנה רש"י ז"ל פי' שם הא דס' חי אין מתרפאין משום דהנכרי ודאי קטיל לי' עיי"ש ודבריו תמוהין דהא בש"ס לא מצינו אלא דנכרי חשוד אש"ד ושמא יהרגנו אבל לא ודאי וגם דמי הכריחו לפרש כן והלא הי' די לפרש דשמא יהרגנו ועוד דסותר דברי עצמו מיני' ובי' שהרי פי' גבי ודאי מת מתרפאין דנכרי מאי עביד לי' הא בלא"ה ימות ושמא ירפאנו הנכרי הרי דאינו רק ס' וגם דלדידי' ישאר קו' התוס' מהא דמפקחין הגל בשבת לחיי' שעה ול"ש תי' התוס' דשבקינן הודאי ועבדינן הס' דהא ג"ז ודאי הוא וכבר תמה בזה הגאון מוהרש"ק ז"ל ותי' בדוחק גדול:

ונלפע"ד לתרץ בזה דהוקשה לרש"י ז"ל בהא דסתם הש"ס דס' חי אין מתרפאין מהם לפמ"ש הפוסקים דהמאבד עצמו מחמת כאב ויסורים אינו בכלל מע"ל ר"ל כמבואר בתשו' בשמים ראש ובבית אפרים חיו"ד בסופי והביא ראי' משאול שאמר עמד עלי כו' א"כ לפעמים משכחת להתיר גם בס' חי אם הוא קץ בחייו מפני היסורים ר"ל למה לא יתרפא. וצ"ל דל"ד להא דשאול דשם כיון שגם ההורגו הי' מתכוין לטובת שאול להקל מעליו היסורין ועיין בפר"ד בדרך הרבים דרוש י"ג דאף שהוכרח להרוג עצמו שלא יתעללו בו הפלשתים מ"מ עשה ע"י אחר כדי להקל מעליו העונש. משא"כ אם האחר מכוין להורגו במזיד והוא מוזהר על ש"ד א"כ המוסר עצמו בידו ודאי עובר על לפ"ע לת"מ כמו שאסור להושיט אמה"ח לבני נח ואפי' בספק לפ"ע אסור כמבואר בתשו' פנ"י חיו"ד סי' ג' ולכך אסור בס' חי דשמא יהרגנו:

ומעתה זה כונת רש"י ז"ל דהנכרי ודאי קטיל לי' והיינו שאם יהרגנו ודאי יעבור על ש"ד ולא יעשה לטובתו וא"כ הישראל עובר על לפ"ע ולא בא לומר שודאי יהרוג רק דאם יהרגנו ודאי יעשה במזיד ויעבור על ש"ד אבל במת בודאי דהנכרי לא יעבור על ש"ד דמאי עביד לי' הא בלא"ה ימות והרי אפי' בהורג הטריפה פטור ושמא ירפאנו הנכרי וע"כ מותר ומיושב גם קו' התוס' דשבקינן הודאי למיעבד הס' דבאמת ל"ה רק ס' וז"ב ונכון לפי חומר הנושא בפירש"י וגם אמת לדינא:

וא"כ כ"ז היכא דיש חשש דיעשה כן במתכוין. משא"כ בנ"ד במומחה דאין חשש כלל שמא יתכוין להורגו. דאדרבה. אנן סהדי דודאי ישתדל בכל מאמצי כחו לרפאותו רק דחיישינן לקלקול מחמת חולשת החולה ובזה בודאי לא יעבור הרופא על ש"ד דלא גרע מאב הרודה את בנו והרב המכה את תלמידו המבואר בש"ס מכות ח' דפטור וה"ה ברופא כמ"ש בתשו' ח"ס חאו"ח סי' קע"ז וא"כ המוסר עצמו בידו ודאי אינו עובר על לפ"ע א"כ גם בס' חי מותר להתרפאות וז"ב ופשוט ורק אם הוא מסכים משום גודל הכאב ר"ל כן נלפע"ד אם יסכים עמי עוד רב א':

וע"ד שאלה השני' אשר שאל אם יעזור ה' שיתרפא מחלי' אחר החיתוך אם יוכשר לבא בקהל הן כל יקר ראתה עיני פלוגתת הפוסקים ראשונים ואחרונים בזה ואף אני אענה חלקי בעזה"י:

הנה בש"ע אעה"ז סי' ה' ס"י מבואר פלוגתת הרמב"ם והרא"ש בפצוע דכא ע"י חילי לדעת הרמב"ם הוי כבידי שמים וכשר ולהרא"ש ורש"י חשוב כבידי אדם ופסול ודוקא ע"י רעמים וברד או ממעי אמו הוי ביד"ש וכ' דהכי משמע בירושלמי והב"ח והב"ש שם כתבו דגם רש"י בעצמו ביבמות כ' ד' להיפוך וכן בדף ע"ה ודעת הרא"ש יחידאה הוא:

ולפע"ד ודאי רש"י ס"ל כהרא"ש ואין כאן שום סתירה כלל דעיקר ראייתו ממה שפירש"י שם גבי פצ"ד וכרית שפכה וסריס אדם או חולצין או מייבמין ופירש"י סרים אדם ולא שנסתרס מאליו ע"י חולי הרי דע"י חולי לא הוי כמו ביד"א ולפע"ד כונתו בזה. דהנה הרמב"ם פ"ב מאשות הי"ג וי"ד אחר שמנה סימני סריס שערו לקוי ובשרו מחליק וכדומה סיים ע"ז וסריס זה הוא הנקרא סריס חמה בכ"מ אבל הבן שחתכו או ניתקו או מיעכו כו' כמו שהעכו"ם עושים הוא הנקרא סרים אדם וכ' הה"מ וז"ל נתבאר בסוגיא סתמא דמתני' הכי וכ' ע"ז הלח"מ וז"ל כלומר אל יקשה בעיניך שהבן שנתקו גידי' או מיעכו אותם ביד"ש כלומר שניטלו מחמת חולי למה נקרא סרים אדם ולא סרים חמה דשם נתבאר דסריס חמה לא נקרא אלא שלא ראה שעה אחת בכשרות אבל לקה אחר שיצא ממעי אמו בין ביד"ש בין ביד"א נקרא סרים אדם עיי"ש ובספר יהושע להגאון מטרניפאל סי' פ"ח תמה ע"ז דהוא נגד דברי הרמב"ם פט"ז מא"ב דע"י חולי הוי כמו ביד"ש עיי"ש ולדעתי אין כאן קו' כלל דכוונת הלח"מ לפרש דהוקשה להה"מ איך כ' הרמב"ם אחר הסימנים הנ"ל דזהו הנקרא סרים חמה משמע דבלא סימנים אלו לא מצינו סרים חמה וזה א"א דהרי הרמב"ם ס"ל דע"י חולי הוי כמו ביד"ש והרי מי שנסתרס ע"י חולי ודאי אין בו סימנים אלו דאטו אחר שנסתרס נשתנה להיות בשרו מחליק ושערו לקוי ואפ"ה הוא בכלל ביד"ש להרמב"ם ולא סריס אדם וא"כ יסתור הרמב"ם דברי עצמו ע"כ כ' הה"מ דנתבאר בסוגיא דסתמא דמתני' הכי וכוונתו להמבואר בסוגיא דף פ' אר"ע סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו מפני שה"ל שעת הכושר סרים חמה אינו חולץ מפני של"ה לו שעת הכושר עיי"ש. הרי דבמקום דסריס אדם קיל מסריס חמה כגון לענין חליצה ויבום דס"ח אינו חולץ ומייבם וסריס אדם חולץ ומייבם הדבר תלוי רק אם ה"ל שעת הכושר וא"כ לענין זה ודאי ע"י חולי דינו כסריס אדם כיון דה"ל שעת הכושר. וכן מבואר בברייתא להדיא סרים אדם והזקן או חולצין או מייבמין. והרי פסולא דזקן מחמת תשות כחו הוי ע"י חולי ואפ"ה חולץ כמו סריס אדם וכן מבואר שם איזה סרים חמה של"ה שעה א' בכשרות. וה"ה לענין חליצה ויבום – משא"כ לענין פסול לבא בקהל דבידי אדם חמור מביד"ש כ' הרמב"ם פט"ז מא"ב דע"י חולי הוי כמו ביד"ש. וע"כ שפיר דייק הרמב"ם פ"ב מאשות וכ' אחר סימני סריס דזהו הנקרא סרים חמה בכ"מ. והיינו גם לענין חליצה ויבום משא"כ באין לו סימנים אלו כגון ע"י חולי אף דלענין פסיל קהל הוי כביד"ש אבל לא בכ"מ דלענין חליצה ויבום הוי כמו ביד"א וזה מדוקדק מדברי הלח"מ שכ' דשם נתבאר דס"ח לא נקרא אלא שלא ראה שעה א' בכשרות והיינו לענין יבום וחליצה. וע"כ כ' הרמב"ם בכ"מ וז"ב בכוונת הה"מ והלח"מ ודו"ק:

ומעתה מבואר דא"א לפרש כוונת רש"י ז"ל שכ' ולא שנסתרס ע"י חולי דבא לומר דע"י חולי אין דינו כן. דהרי חשיב שם ג"כ סרים אדם והזקן והרי זקן ודאי הוי ע"י חולי ותשות כח ואפ"ה חולץ. רק כונתו. לפרש דסריס אדם היינו שלא ע"י חולי. ולכך הוצרך לחשוב אח"כ והזקן דאם נאמר דסתם ס"א גם ע"י חולי בכלל א"כ האי והזקן הוא ללא צורך וע"כ דמסריס אדם לחוד לא הוי ידעינן אם הי' ע"י חולי וכיון דכ' בהדיא והזקן ממילא שמעינן דגם ע"י חילי שוה דינו לסריס אדם וז"ב:

ובזה מיושב ג"כ קו' הב"ח מרש"י ע"ה שכ' וז"ל סריס חמה ס"ד הלא כל ס"ח ביד"ש הוא מחמת חולי והא לאו חילי הוא. הרי דס"ל דחולי חשיב ביד"ש. ועיי"ש שדחק בזה דהאי חולי היינו לקותא ממעי אמו. ועדיין ק' במאי דסיים והא לאו חולי הוא הל"ל והא לאו ממעי אמו הוא. ולדעתי לק"מ דכוונתו לפרש שם דכיון דר"י אומר דביצה א' אינו אלא כס"ח וכשר ומשמע דשוה בכל דיניו לס"ח וכמו דכשר לבא בקהל. כן לענין חליצה ויבום אינו ראוי לחלוץ ולייבם. ולכך פריך ס"ח ס"ד דיהי' שוה בכל דיניו דהרי כל ס"ח אף שהוא ביד"ש מ"מ מחמת חולי הוא דיש בו איזה לקותא ע"כ א"ר לחליצה ויבום. והא דביצה א' אין בו שום חולי ולכך כשר לבא בקהל ולמה יפסל לחליצה וא"כ אף שי"ל שם ס"ח אבל לא דין ס"ח ומשני אלא ה"ה כסריס חמה וכשר והיינו דרק לענין הכשר הוא ס"ח ולא לכל דיניו וז"ב בכוונתו ולכך הוצרך לומר והזקן בפירוש דאינו בכלל ס"א דאין שם סריס אדם עליו. אבל דיני שוה לס"א לענין יבום וחליצה כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ קו' רו"מ מש"ס יבמות דקאמר אין לך אדם שלא נעשה ס"ח שעה א' קודם מותו. הרי שקרא לתשות כח ס"ח. וכבר העיר בזה בס' יהושע סי' הנ"ל גם בח"ס הרגיש בזה. ולפמ"ש לק"מ דבאמת נקרא בשם ס"ח. אבל בדיניהם הם חלוקים וז"ב – נחזור לענינינו דדברי רש"י אינם סותרים כלל ודעת רש"י כהרא"ש דלענין פסול קהל ע"י חולי דינו כמו ביד"א ופסול:

וראיתי בברכי יוסף אהע"ז סי' ה' כ' שהתוס' מסכימים להרמב"ם והכי נקטינן. והיינו מדפי' תוס' בברייתא פ"ד וכ"ש וסרים אדם. היינו שהם סרים אדם. ולשיטת רש"י שפיר י"ל או סרים אדם. והיינו דפ"ד וכ"ש מיירי מחמת חילי וע"כ דע"י חולי הוי כביד"ש כדעת הרמב"ם. עיי"ש. ובאמת לפמ"ש בכוונת רש"י שכ' ולא שנסתרס ע"י חולי דאי נימא דמיירי ע"י חולי א"כ גם זקן בכלל ולמה כ' אח"כ והזקן. א"כ גם לרש"י ע"כ צ"ל דלא מיירי על ידי חולי וע"כ יפרש כפי' התוס' דהיינו ס"א. וא"כ ביררנו דדעת הרא"ש לאו יחידאה הוא וראוי להחמיר כדבריהם:

אמנם דאיתא תשובה א' להגאון בעל ישועת יעקב ז"ל שכ' דגם לרש"י דמחמיר ע"י חולי אינו רק ס' פ"ד דאל"כ מאי חילוק בין רעמים וברד לע"י חולי הא שניהם אינם ממעי אמו. וע"כ דע"י חולי א"י זמן והענין שנעשה פ"ד ומה גרם לו משא"כ ברעמים וברד שידוע בבירור הזמן וענין וע"כ מחמירים ע"י חולי מס' שמא אינו כלל ביד"ש וע"כ העלה דגם לרש"י אינו אלא פסול דרבנן ובזה מיושב ג"כ דברי רש"י הנ"ל שכ' ולא מחמת חולי דאי ע"י חולי הוי רק דרבנן ול"ה אפשר להוכיח דחיי"ל ליבום רמיא מה"ת ועכצ"ל דמיירי בע"י אדם ממש. ואם כי פירושו בדברי רש"י אינו מוכרח דאכתי ה"ל לפרש בין ביד"א בין ע"י חולי. אבל לדינא נראין דבריו דאינו אלא ס' פ"ד. ומעתה כיון דהר"ת מכשיר לגמרי בניטל ביצה א' אפי' ביד"א. רק דהרמ"א כ' בסי' ה' דטוב לחוש באסור דאורייתא לדברי הרמב"ן וסייעתו המחמירון וא"כ אם ינטל ביצה א' ע"י חולי דגם להמחמירין אינו אלא פסול דרבנן גם הרמ"א מודה דאין חשש כלל. ובלא"ה כבר הסכימו האחרונים הנוב"י והבית אפרים והח"ס לדעת ר"ת ע"כ בכה"ג ודאי יש להקל בניטל ע"י חולי וז"פ. אבל בניטלו שניהם ע"י חולי אף דלהרמב"ם כשר מהראוי להחמיר כאשר בארתי למעלה:

אך דכ"ז בנתקלקלו אברים אלו ע"י חולי אבל אם חתכו אדם לצורך רפואה יש בזה פלוגתת הפוסקים. ובישועת יעקב בתשובה הובא בס' י"י כ' לסמוך על היש"ש ביבמות פ' הערל שכ' דמ"ש הרמב"ם פט"ז מא"ב או שנולד בהם שחין והמסה אותן או שכרתן ה"ז כשר לבא בקהל שכל אלו ביד"ש. היינו שכרתן אדם אח"כ והביא ראי' מהירושלמי שכ' וז"ל הרי שעלתה בו חטטין מי מחכך או מסייתו ה"ה ביד"א כמו שהוא ביד"ש הרי דגם אם נעשה ע"י אדם כשר עיי"ש. (ובזה י"ל קו' הח"מ סי ה' סק"א ע"ד המחבר שכ' דפ"ד וכרות שפכה אינו בקדושתו. והרי הרמב"ם פ"ו מב"מ מנה י"ב מומין באיברי זרע שהכהנים נפסלו בהם וכרות שפכה א' מהם ואפ"ה אוכל בקדשים דכתיב בבע"מ ומרוח אשך מקדשי הקדשים יאכל הרי דל"ה זר ומבואר בשם דאפי' אם נולד המום אח"כ ולהנ"ל לק"מ די"ל דמיירי שנעשה ע"י אדם לרפואה דאז ל"ה זר דכשר לבא בקהל כמו ביד"ש):

וראיתי לכ"ת בפלפולו הביא בשם הק"נ שתמה על היש"ש הנ"ל וכ' שטעה בהבנת דברי הירושלמי וחשב שהוא מימרא בפ"ע ובאמת הוא סיים דבריו שכ' מקודם ליישב שני הברייתות אית תנא תנא ביד"א פסול ביד"ש כשר. ואית תנא תנא בין ביד"א בין ביד"ש פסול. דהא דתנא ביד"ש כשר ר"י בנו של ריב"ב הוא דמכשר בבעל ביצה אחת והא דתנא פסול רבנן היא ואח"כ אמר ר"א כילה רבנן היא הרי שהי' מחכך או מסיית כו' הרי שבא לתרץ דהא דתנא פסול מיירי בכה"ג כגון שגמרו ביד"א דאף שתחלתו הי' ביד"ש כיון שהוא ביד"א ג"כ כמו ביד"ש פסול. אבל להיש"ש דבכה"ג כשר איך יתירצו שני הבריתות ולא משכחת פסולא כלל וכן תמהו עליו כל האחרונים וכ"ה הלך בדרך רחוקה ליישב דבריו דהירושלמי מתרץ דהא דתנא פסול מיירי שלא נולדה החולי בגוף הבצים רק ע"י חולי אבן או שבורה והא דתנא כשר מיירי שנולד החולי בגוף הבצים ואח"כ נכרתו ביד"א אז הוי כמו ביד"ש וכשר והאריך בזה והוא דוחק גדול לפרש ביד"ש פסול. הייני של"ה בביצה שום חולי רק אדם כרתו ע"י חולי אחר א"כ איך קראו ביד"ש הא עיקר הפסול משים שנעשה ביד"א ועכ"פ העיקר חסר מן הספר ולאיזה צורך פירש ר"א הא דתנא כשר בהי' מחכך או מסיית. ויותר ה"ל לפרש הא דתנא פסול שלא הי' בה שום חולי כלל דזה חידוש יותר דקראו ביד"ש ובאמת נעשה ע"י אדם:

וליישב דברי היש"ש נלפע"ד דח"ו לא טעה בהבנת הירושלמי ופירושו נכון מאוד בירושלמי וכוונתו דמקודם בא הירושלמי ליישב הברייתות דהא דתנא ביד"ש כשר ר"י בנו של ריב"ב הוא (והיינו כפי' הרמב"ן דר"י בנו של ריב"ב מיירי ביד"ש ולא כר"ת) וע"ז אמר אח"כ ר"א דכולהו רבנן היא היינו דשני הברייתות כרבנן ור"י בנו של ריב"ב מיירי באופן זה הרי שהי' מחכך או מסיית כו' ה"ז ביד"א כמו ביד"ש דבזה מכשר ר"י בנו של ריב"ב וממילא רבנן דפליגי עלי' פסלי דוקא בכה"ג אבל ביד"ש ממש גם לרבנן כשר וממילא שני הברייתות נכונים דהא דתנא כשר מיירי ביד"ש לחוד והא דתנא בין ביד"א בין ביד"ש פסול מיירי בכה"ג כשהוא ביד"א וגם ביד"ש ושני הברייתות אליבא דרבנן ור"א לא בא לפרש רק דברי ר"י בנו של ריב"ב וממילא שני הברייתות נכונים אליבא דרבנן דביד"ש ממש מודי רבנן דכשר וזה הפי' נכון מאוד בפי' הירושלמי הנ"ל וכיון דשני הברייתות הם אליבא דרבנן ואנן קיי"ל כר"י בנו של ריב"ב כמ"ש התוס' והפוסקים ע"כ שפיר פ' הרש"ל ביש"ש להקל גם בגמרו ביד"א. ובזה מיושב ג"כ קי' הרש"ל על הפוסקים שהוכיחו מהירושלמי דר"י מיירי ביד"ש ותמה על גדולים כאלו שלא ראי דזה רק לפי הס"ד בירושלמי דהא דתנא כשר כר"י אבל מסקנת ר"א הוא דזה ג"כ כרבנן אתיא ור"י ע"כ איירי ביד"א עיי"ש. ובאמת היא תימה גדולה לכאורה אך לפמ"ש לפרש דברי הירושלמי א"כ גם לפי המסקנא ר"י לא איירי ביד"א לגמרי רק התחלתו הי' ביד"ש וגמרו ביד"א בזה מכשיר ר"י ורבנן פסלי גם בכה"ג וז"ב וצ"ל דגם הרש"ל לא תמה רק ע"מ שהוכיחו מהירושלמי דר"י מיירי ביד"ש ממש וכ' דזה רק להס"ד ובאמת אינו תימה כ"כ דעכ"פ הוכיחו דר"י לא מיירי ביד"א לגמרי גם להמסקנא ולהס"ד הוי ביד"ש ממש ודו"ק:

אמנם באמת לדעתי ד"ז דגמרו ביד"א במחלוקת שנוי' ואני מצאתי בתורת כהנים סדר תזריע וז"ל יכול נמרט ראשו מחמת חולי יהא טמא ת"ל בקרחת או בגבחת מה קרחת ביד"ש אף גבחת ביד"ש. אי מה קרחת שאינו עתיד לגדל שער מניין לרבית אכל נשא וסך נשא ת"ל קרחת קרחת ריבה עיי"ש ולכאורה משמע מזה דממעט מחמת חולי משום שאינו ביד"ש. וזהו כשיטת רש"י והרא"ש הנ"ל ודלא כרמב"ם אבל ברמב"ם פט"ז מט"צ פ' דמחמת חילי טמא. ועיין בכ"מ שם דהרמב"ם גורס בתו"כ יכול מחמת חולי יהי' טהור וע"ז קאמר מה קרחת ביד"ש וה"ה מחמת חולי שהוא כביד"ש הוא טמא עיי"ש אולם הקרבן אהרן כ' שם בתו"כ דגם לפי הגירסא שלפנינו יכיל יהי' טמא פרושו כן דה"א דיהי' טומאת נתק ולא טומאת נגעי עור בשר ת"ל קרחת ביד"ש וה"ה כל חולי שהוא כביד"ש טמא טומאת נגעי עור בשר עיי"ש ולפי"ז צ"ל מאי דמסיים התו"כ אח"כ אי מה קרחת שאינו עתיד לגדל שער מניין לרבות אכל נשא וסך נשא והוא סותר להאמור למעלה מה קרחת ביד"ש וממעט כ"מ שאינו ביד"ש ובין אם נימא דע"י חילי הוי כביד"ש או דממעט חולי משום שאיני ביד"ש מ"מ איך מרבה אח"כ גם אכל נשא וסמך נשא דודאי הוי ביד"א. וע"כ דמרבה כ"ד א"כ איך יתכן מ"ש למעלה מה קרחת ביד"ש וע"כ מוכח מזה דגם באכל וסך נשא אף שנעשה בגרמת האדם מ"מ כיון שאינו נושר השער תיכף רק שמתיש כח הצמיחה. ואח"כ נושר השער ע"י חולשא הוי ממש כמו ע"י חילי. ולא הוצרך קרא לרבות רק מפני שמגדל שער אח"כ. ומזה נוכל ללמוד בעלמא היכא שהוא ע"י חולי אפי' נעשה בה מעשה אדם ג"כ הוי כמו ע"י חולי לבד:

אכן הר"ש ספ"י דנגעים גרס להיפך יכול יהי' טמא ת"ל בקרחת כו' אי מה קרחת ביד"ש כו' מניין לרבות אכל נשא ת"ל קרחת ריבה. ועיין בקרבן אהרן שפי' דלגירסא זו אכל נשא אינו מגדל שער רק דהרבותא הוא כיון שאינו ביד"ש עיי"ש. הרי דלדידי' אם הי' ע"י גרמת אדם שוב ל"ה כמו ע"י חולי. דא"א לומר דמודה דהוי ע"י חילי רק דס"ל דגם ע"י חולי אינו ביד"ש דא"כ למה פתח יכול נמרט ראשו ע"י חולי שאינו מגדל שער וסיים מניין אכל נשא. וע"כ דע"י חולי באמת טמא משום נגעי עור בשר כיון שהוא ביד"ש ואינו מגדל שער. רק בסך נשא אף שאינו מגדל שער מ"מ אינו ביד"ש כיון שהוא בגרמת אדם. הרי מבואר דיש פלוגתא בזה בין הרמב"ם והרא"ש ז"ל ותלוי בחילוקי גרסאות דלהר"ש אם גמרו ביד"א אינו כמו ע"י חולי ולהרמב"ם ז"ל אף אם גמרי אדם הוי כמו ע"י חולי. ומזה ראי' ברורה לדעת הרש"ל ביש"ש דמ"ש הרמב"ם שהמסה אותן אי כרתן הייני ביד"א ואפ"ה כשר וז"ב וכן מוכרח לפי הגירסא שלפנינו בתו"כ ובקרבן אהרן:

העולה מדברינו דאם יחתכו לו ביצה א' כיון דלדעת כ"פ הוי כמו ע"י חולי דאפי' לרש"י אין כאן חשש אסור דאורייתא כנ"ל ולהרמב"ם כשר לגמרי. ואף דלגי' הר"ש הוי כמי ביד"א. מ"מ יש לסמוך ע"ד ר"ת דמיקל בביצה א' גם ביד"א ולהקל אבל אם ח"ו יחתכו שניהם דאין לצד היתר רק לסמוך על הרמב"ם ולעומת זה יש לחוש לגי' הר"ש דגמרו ביד"א ל"ה כמו ע"י חולי אין בידי להקל וה' ישלח לו רפואה שלימה מן השמים ובזה הנני ידידו:

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה