שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
תשובה ג
כוח"ט לאהובי ש"ב הרב החריף ובקי החסיד מו"ה אהרן דאהל נ"י.
ידידות מכתבו קבלתי והנני לעשות רצונו להשיב חו"ד אודות הד"ת. בראובן שגבה משמעון בחובו קאמפראמיס אורטהייל שיש לו על לוי באיזה סך מסויים. ולוי לא רצה לשלם לראובן. והזמינו ראובן לד"ת בפני ב"ד וסירב מלבא לד"ת. ונתנו הב"ד רשות לראובן לגבות בערכאות ותבע אותו בערכאות ונתחייב לוי לשלם וגם משכנו אותו אח"כ עשה לוי קלאגע לראובן מזה והוצרך ראובן לישבע וגבה מעותיו וכעת אשר ראה כי אין לו שום תקוה בדיניהם בא לתבוע לפני דייני ישראל וראובן ממאן לעמוד אתו לד"ת לאשר סירב מקודם גם גרם לו היזק. כי במשך זמן הפראצעס זה שנה ומחצה ירד הלוה מנכסיו ואין לו שום מקום לגבות עתה משמעון. וגם אם יטעון לוי עתה טענות שקר. לא נוכל לברר לו ע"כ תורף טענותיהם – :
תשובה הנה כבר ראה השואל דברי הרמ"א חו"מ סי' כ"ו במי שהלך לפני עש"ג ונתחייב בדיניהם וחזר ותבעי לפני דייני ישראל אין נזקקים לו. ואף להי"א דנזקקים מ"מ בגרם הפסד לבע"ד או שכבר שילם אין נזקקים לו.
אמנם באמת דין זה אינו נוגע כלל לנדון שלפנינו דשם מיירי דוקא בתובע שהלך בערכאות ולא רצה לציית ד"ת דאין נזקקין לו אח"כ משום קנס ועיין בתומים שתמה ע"ז דאם זכה בדא"ה שלא עפ"י ד"ת מי התיר להנתבע להחזיק בממון התובע שלא כד"ת. ודר"מ ל"ש בכה"ג עיי"ש שהאריך בזה. ודחק למצוא טעם כיון שהלך חשכים וקלקל מעשיו לדון בדא"ה אין אנו אחראין לשמוע בקולו עוד משום קנס ומטעם זה העלה הנה"מ דגם אם עוותו המשפט אין נזקקים לו. משא"כ בנתבע המסרב לד"ת דלא עבר רק בשוא"ת והתובע התחיל בעבירה תחילה לילך בעש"ג דאז אין בידינו רק לכופו לציית דינ' ישראל ולא לגזול ממנו מעות. והוא מבואר ברמב"ם ובש"ע שם ס"ב דאם הבע"ד אלם וא"י להציל בדייני ישראל דנוטל רשות מב"ד ומציל את שלו מיד בע"ד הרי דלא התירו רק להציל את שלו. ואף דהסמ"ע כ' שם סק"ה דיכולים ליתן לו רשות להוציא בדייני עכו"ם וא"צ לכופו לעשות מה שישראל אומרים לו עיין בנה"מ שם סק"ג דזה מיירי דוקא כשידוע לב"ד שחייב לו כגון במלוה בשטר (ודוקא בשטר כשר) אבל כשא"י לב"ד שחייב לי א"י לכופו רק לדון לפני דייני ישראל וכ"כ עוד הנה"מ בסי' י"ד סק"ה לענין מ"ש הרמ"א דאם מחמת סירובו הוצרך להוליכו בערכאות דצריך לשלם לו הוצאות. דה"ד כשיכולים הב"ד ליתן לו פס"ד שלא בפני' דאז הוי הכפי' לקיים דין ישראל אבל כשאין הב"ד יודעים אם חייב לשלם אז אין הב"ד יכולים ליתן רשות לילך בערכאות לכופו לשלם והוי כהוציא שלא ברשות ב"ד דאינו חייב להחזיר לו כמבואר ברמ"א שם ואני תמה שהביא הנה"מ ס' זו מדעתו ובאמת הדבר מבואר בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קע"ב באמצע התשו' דאפי' ב"ד שבעיר אין להם כח לתת רשות לילך בערכאות אם לא שנתברר להם שא' מהם רוצה לגזול את חבירו ולא מצי למיכפיי' ופ' דחייב שמעון לפרוע לראובן הפסדו. וכן מבואר בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' ר"צ ובח"ד שם בטור השלישי ביתר ביאור דאם הבע"ד אלם מתרין בו בתראה המפורסמת וגובה בדיניהם והביא ראי' מפ' החובל קרית לחברך ולא ענך גודא רבא שדי עלוי' ופי' רבותינו הצרפתים אם הזמנת חבירך לדין ולא רצה לילך דחה עליו כותל גדול להוציא ממנו עי"ג דכיון שנעשה סרבן בב"ד חובטין אותו עי"ג וא"ל עשה מה שישראל אומרים לך. וז"ל הרמב"ם כו' ובע"ד אלם וא"י להוציא בד"י כו' נוטל רשות' מב"ד ומציל בדייני עכו"ם מיד בע"ד הרי להדיא מכל פוסקים הראשונים דא"י ליתן רשות רק לכופו לקיים ד"י ובלא רשות ב"ד א"י לכופו כלל כמבואר במהרי"ק שורש קנ"ד ובתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' ס"ג וכיון שזכינו לדין דכל שא"י לב"ד בבירור שחייב לו א"י ליתן רשות רק לכופו לד"י א"כ איך אפשר לומר שאם נתחייב הנתבע בדיניהם לא יתחייב התובע לעמוד לד"ת כלל הלא עכ"פ צריך לציית ד"י. ע"כ הדבר פשוט וברור דהרמ"א בסי' כ"ו לא מיירי רק בתובע המסרב ועובר בקום ועשה לתבוע בערכאות דאז קנסינן לי' כמ"ש התומים. משא"כ כאן בנתבע המסרב דעכ"פ התובע התחיל לילך בערכאות ומבואר בתשב"ץ שם דהוי כגזלן ופסול לעדות עד שישלם מה שנטל ממנו בדיניהם שלא כדינינו ואם קידש אשה באותו ממון אינה מקודשת וכי בשביל שלא הלך הנתבע לד"ת הותר לגזול אותו וכבר בארנו דנט"ר מהב"ד ל"מ רק בשטר כשר וברור להם שחייב לו משא"כ בקאמפארמים דנ"ד דל"ה עפ"י ד"ת ומבואר בסי' ס"ח בחו"מ ס"א בהג"ה דצריך שיהי' כשר גם לפי דינינו ול"מ דד"מ. ומבואר בתשו' נאות דשא דקאמפראמיס הוא שטר פשרה ופשרה צריכה קנין ומבואר בתומים ונה"מ סי' ס"ח סק"ו דבלא היו בו קנין לכ"ע פסול גם להי"ח שם – ושטר כזה צריך לבא דוקא לפני דייני ישראל. וכבר הארכתי בזה בספרי מ"ש סי' צ"ח לבאר שיטת הפוסקים בזה – ואם כי בתשו' חו"י סי' קנ"ג חקר בזה אם אחר שלקח כתב סרבנות' ונטל רשות בא הלוה לידי הפסד שלקחו ממנו קנס בערכאות אם צריך לשלם היזקו כדין מסור. וכ' כיון דמלשון הרא"ש משמע דאחר שנעשה סרבן שוב אינו מחויב לשלם היזקו מי יוכל להוציא ממון מהמלוה להמסרב מספק עיי"ש מ"מ זה שייך דוקא בקנס כיון שהמלוה לא נהנה מזה אבל אם נהנה המלוה שקבל יותר מהמגיע לו עפ"י ד"ת ודאי דצריך להחזיר לו ואפי' בתובע המסרב דמבואר בש"ע דאין נזקקין לו כ' הנה"מ שם סק"ג דאם יודע הנתבע שחייב לו צריך לשלם ואם הוא מסופק צריך לדון לפני דייני ישראל שלא יהי' ס' גזל עיי"ש. וא"כ בנתבע המסרב דל"ש קנם, ודאי מוטל על הב"ד לדון אותי בד"י ומחויב לעמוד עמו לד"ת וז"פ וברור:
אך כאשר יבאו למשפט לא יוכל הנתבע לתבוע הוצאות שגרם לו התובע אף שאמר שהי' מוכרח להוציא הוצאות אלו להציל עצמו אע"ג דבארנו דאין לקנות אותו. גם על הקלאגע שעשה אח"כ דהכל הי' להציל עצמו מ"מ ההוצאות א"צ להחזיר לו כמבואר בתשו' נא"ד סי' נ"ב דמשעה שנעשה סרבן אף שלא נטל רשות מב"ד שוב אינו מחויב להחזיר לו עבור הוצאות והביא ראי' מסי' שפ"ח ס"ה דכ' חייב לשלם לו היזקו אם לא הי' חבירו סרבן. משמע דאם הי' חבירו סרבן א"צ רשות מב"ד כלל לענין זה. לזאת הדבר פשוט וברור דצריך לעמוד עמו לד"ת ומה שטען שגרם לו היזק שירד הלוה מנכסיו אינו אלא גרמא בעלמא דלא עשה מעשה בידים. וגם ל"ה ברי היזקא ומלתא דל"ש. ומה שלא יוכל לברר בעדים. הלא יוכל להתברר עפ"י שבועה כנלפע"ד ברור וה' יציליני משגיאות ויראיני בתורתו נפלאות ידידו שארי הדו"ש באהבה: