אור ברסלב

שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור

תשובה ב

תשובה א

שלום אין קץ. לפלא יועץ. הכהן הגדול מאחיו הרב הגאון הצדיק חריף. ובקי פרי עץ הדר. בקודש נאדר בנש"ק כקש"ת מו"ה יעקב יוסף הכהן נ"י מראדאמסק אבד"ק שדה חדש במדינת רוסיא. יע"א:

אחרי תת שלום להדרת תורתו וצדקתו כמשפט אמרותיו הנעימים אשר שלח לקניהינטש הגיעו עדי כעת לכאן כי זה כשני שנים אשר נתקבלתי פה לאב"ד. שמחתי במעשה ידיו. פלפל בחכמה ותורת חסד על לשונו. יתברך מצורו וקונו וישפיע לו ברכה ממעונו עד כי יקבץ רועה צאנו ואם כי עמוס הטרדות אנכי. ומהגם בימים הללו זה בא בכדו וזה בא בחביתו. וגם שאלות הבאים ממרחקים. עכ"ז פניתי לעיין בדבריו הנחמדים כי לאו אורח ארעא למיקם גברא רבא אבראי ואבא היום אל העיון. ואת אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר. ובמה דסיים אפתח:

אשר עלה ונסתפק בכל מידי דטעון הכשר מים. אי בעינן שיבא מים על כל האוכל או רובו או די במקצת כמו דסגי לענין טומאה כשנוגע הטומאה במקצתו והביא מלשין הר"מ פ"א מטומ"א שכ' עד שיבלל בא' מז' משקים. משמע דצריך שיבא מים על כולי ופלפל בזה הרבה בשכל הקודש וסברות ישרות מראה פנים מסבירות והיו למאורות:

תשובה הנה הדבר מבואר בש"ם חולין קי"ח ב' ת"כ דר"י כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר. וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלין הכשר אלא כשיתלשו. הרי מבואר דאם הוכשר רק יד האוכל כאלו הוכשר כולו. ומשמע שם בסוגיא דל"ד יד אלא ה"ה מקצת האוכל. וכ"כ הרמב"ם פ"ב מטו"א ה"ו וגם מבואר שם לענין אבר המדולדל דהבהמה כמו יד לאותו אבר הרי דל"ד יד רק ה"ה מקצת האוכל וכ"מ בתו"כ שאביא לקמן. ובזה יומתק לפרש לשון הש"ס הנ"ל כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר וכשם שאין מקבלין טומאה אלא כשיתלשו כו' משמע דשני דינים אלו תלוים זה בזה:

ולהבין זאת אבאר מקודם דברי התוס' שם התמוהים מאד. שכ' בד"ה כשם שאין מקבלין וז"ל וא"ת דהא מה"ט דפשוט לו בטומאה (שאינו מקבל במחובר כמו שפיררש"י ז"ל שאם אתה אומר מחוברים טמאים טמאת הכל שאין לך מחוברים שאין שרצים מצויים אצלם) תפשיט לו בהכשרו שאם א"א כן הכשרת הכל במחובר. וי"ל דאין זה תימה כ"כ אם נאמר דהוכשר הכל במחובר ע"י גשמים שנופלים על הזרעים עיי"ש. והדברים סתומים וחתומים דלמה אין תימה בהכשר כמו בטומאה. וגם בפיררש"י חומש פ' שמיני בפ' וכי יתן מים על זרע כ' שאם א"א יש הכשר במחובר אין לך זרע שלא הוכשר וכן לעיל מיני' בפ' מכל האוכל אשר יאכל ולבאר דבריהם נ"ל עפ"י המבואר בתו"כ שמיני פ' י"א וז"ל וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא יש לי בענין הזה זרעים טמאים וזרעים טהורים. (ופי' הקרבן אהרן דע"כ מיירי שני המקראות לאחר הכשר. ויש זרעים שטהורים גם לאחר הכשר ונוכל לומר בזה ג' חילוקים איזהו טמא ואיזהו טהור) מחוברים לקרקע ותלושים מהקרקע (וגם בענין נתינת מים עליהם) תתן בידי שמים ומתן ביד"א. אוכלי אדם ואוכלי בהמה (והתורה סתמה ולא ביארה איזהו טמא ואיזהו טהור) יש לך לחלק אם אהה אומר מחוברים טמאים טמאת הכל (שהרי כל תלוש הי' מחובר מקודם והרי התורה אמרה מקצתו טהור) וכשאתה אומר מחוברים טהורים ותלושים טמאים טמאת מקצת וטיהרת מקצת (וכן בחילוק השני) אם אתה אומר ביד"ש טמאים טמאת הכל (שאין לך זרע שלא ירדו עליו גשמים) וכשאתה אומר ביד"ש טהורים טמאת מקצת וטהרת מקצת. ולכך לא הוצרך הכ' לפרש דמובן ממילא. וכי יתן מים על זרע ללמד שלא יטמאו הזרעים אלא לאחר הכשר. בא לשלול בזה שלא תאמר דקרא דוכי יפול מיירי קודם הכשר. אבל אחר הכשר אין שום חילוק לזה כ' דהא ממילא נלמד מוכי יתן מים דאינו מקבל טומאה אלא לאחר הכשר וא"כ קרא קמא ל"ל. וע"כ דשניהם מיירי לאחר הכשר ומשכחת שיהיו טהור) עכ"ל התו"כ עם פי' הקרבן אהרן הרי מבואר מדברי התו"כ החילוק בין טומאה להכשר דלענין טומאה אי נימא דמחוברין טמאים לא משכחת מקצתו טהור כלל. משא"כ לענין הכשר אף אם נימא דמחוברים מקבלים הכשר אכתי יש חילוק אחר בין מתן ביד"ש למתן ביד"א. א"כ משכחת מקצתו טהור דמה שירדו גשמים ביד"ש אינו מזיק. ומעתה זהו כונת התוס' בתי' דל"ד כלל הכשר לטומאה דאין זה היתה כ"כ אם נאמר דהרי הוכשר הכל ע"י גשמים ולא משכחת מקצתי טהור דהרי גשמים הוי ביד"ש ואינו מכשיר וקיצרי בדבריהם וסמכו על התו"כ ודו"ק:

ומעתה אחר שביררנו דעיקר לימוד של התו"כ הנ"ל בין תלושים למחוברים ובין ביד"ש לביד"א הוא משני המקראות הנ"ל דאל"כ לא משכחת לה מקצתו טמא ומקצתו טהור. א"כ כ"ז אי נימא דכשהוכשר מקצתו הוכשר כילו אבל אי נימא דהוכשר מקצתו לא הוכשר כולו א"כ בלא"ה משכחת לה מקצתו טמא ומקצתו טהור כשלא הוכשר רק מקצתו. ויתקיימו שני מקראות הנ"ל ובזה יבואר לשון הש"ס הנ"ל כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר (וכשבא מים על מקצת הוכשר כולו (וא"כ ממילא) כשם שאין מקבלים טומאה אלא תלושים כך אין מקבלים הכשר אלא תלושים (דאל"כ איך יתקיימו שני המקראות) ודו"ק. ע"כ הדבר ברור דא"צ שיבא מים על כולו ודי בהכשר מקצתו ונפשט הספק שלו בעזה"י:

ומ"ש כת"ר דאי נימא דבעינן דוקא הכשר כולו יתיישבו דברי התוס' ריש חולין בטמא במוקדשין שמא יגע בבשר והקשו דהא מפרכסת ה"ה כחי' ותי' שמא יגע אח"כ ולא תי' דהחשש שמא יגע בבני מעיים דהוי כמנחא בדיקולא. וצ"ל דא"א לומר כן מכח קו' התוס' שם דבמה הוכשר דהא דם קדשים אינו מכשיר ועכצ"ל שהעבירה בנהר. וא"כ אי נימא דבעינן הכשר כולו א"כ אף שהעבירה בנהר עדיין הב"מ שבפנים לא הוכשרו. וע"כ א"א לומר שמא יגע בב"מ דהק"ל במה הוכשרו עכ"ד אני אומר גם לפי האמת דל"ב הכשר כולו מ"מ הב"מ לא הוכשרו בנהר כיון דחשיבי כמנחא בדיקולא וצריכין הכשר בפ"ע כמ"ש הר"מ פ"ב מטו"א לענין אבר ובשר המדולדין דבחיי הבהמה הוי ס' אם נעשה יד לאבר והוא בעיא פ' העור והרוטב ודו"ק:

אך מ"ש כת"ר ליישב בזה גם קו' הת"ח על תי' התוס' הנ"ל דהחשש שמא יגע אח"כ והרי הש"ס פריך דאיטמי במאי כו' חרב ה"ה כחלל כו' ואזיל סכין ומטמא לבשר דמיירי בשעת שחיטה. וכ' די"ל קו' התוס' דחשש שמא יגע בב"מ דאינה כחי' ואי תיקשי דדם קדשים אינו מכשיר י"ל דאתיא כמ"ד דהוכשר בשחיטה. והא דלא תי' כן משום דהכשר שחיטה אינו אלא דרבנן ול"ש לגזור שמא יגע דהוי גז' לגז'. משא"כ שם דפריך הגמ' דאזל סכין ומטמא לבשר בטומאה ודאית לזה י"ל דמיירי בב"מ ובהכשר שחיטה עכ"ד במח"כ אין דברי' נכונים דהא בב"מ אין הסכין נוגע בודאי רק בבשר והבשר אינו טמא דמפרכסת ה"ה כחי' ובב"מ אינו רק חשש שמא יגע ואכתי בהכשר שחיטה הוי גזלג"ז ומה תיקן בזה:

ולפע"ד נראה ליישב קו' הת"ח עפ"ד התוס' חולין פ"ד גבי קדשי ב"ה דפריך וליפרקינהו שיהיו ראויים לאכילה ולכסינהו ומשני לאו בני העמדה והערכה נינהו והק' תוס' דהא מפרכסת ה"ה כחי' ותי' ה"ר שמעי' דדוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהורה דלא משתרי באכילה הוי כחי' משא"כ היכא דע"י שחיטה משתרי באכילה ל"ש לומר דהוי כחי' עיי"ש. ועכצ"ל הא דלא תי' התוס' כאן בטמא במוקדשין משים דמשתרי באכילה. כיון דמיירי בקדשי מזבח דעדיין לא משתרי באכילה לבד דמחוסר עדיין קבלה זריקה והולכה שפיר י"ל דחשיב כחי' משא"כ שם דמיירי בקדשי בה"ב דכשיפדו יהיו מיד חולין ומותרין בשחיטה. וא"כ מיושב קו' הת"ח דבש"ס דפריך על גוף אוקימתא מתני' דהכל שוחטין דמיירי בחולין שנעשו עטה"ק דשוחט לכתחילה בסכין ארוכה ובחולין ודאי משתרי בשחיטה ול"ש לומר מפרכסת כחי' וא"כ אזל סכין ומטמא לבשר בשעת שחיטה. אבל התוס' הק' על טמא במוקדשין והוצרכו לתרץ שמא יגע אח"כ ודו"ק. ואין בידי ס' הת"ח לעיין בו ויתר דבריו בישוב קו' הת"ח נאים הם וראויים למי שאמרן:

ב) ואשר תמה כ"ת טל הכ"מ פ"ו מאה"ט שכ' דאינו נטהר רק בעלותו מהמקוה. מש"ס נדרים ע"ו דקאמר מקוה תוכיח שמטהר את הטמאים ואיני מציל על הטהורים מליטמא ופי' הר"ן אם נגע בשרץ בשעה שהוא במים א"כ ע"כ דהא דמטהר את הטמאים ג"כ בשעה שהוא במים. הנה גם בפיררש"י חומש פ' שמיני כ"כ אבל אין מזה ראי' כלל דהא גם להכ"מ עכ"פ עיקר טהרה הוא ע"י המים רק דאינו נטהר ע"י המים רק בעלייתו א"כ שפיר קאמר דאף דהמים מטהרים הטמאים דעלי' גרידא אינה מטהרת מ"מ אינו מציל את הטהורים בשעה שהוא במים:

אך יש להקשות על הכ"מ מברייתא דתו"כ פ' שמיני פ' ז' וז"ל ונוגע בנבלתם יטמא הלל אומר אפי' הם בתוך המים שהייתי אומר הואיל והארץ מעלה הטמאים מטומאתם והמקוה מעלה את הטמאים מה הארץ מצלת על הטהורים מליטמא אף המקוה יציל על הטהורים ת"ל ונוגע אפי' הם בתוך המים עיי"ש. וכיון דמדמי לה לארץ. והרי הארץ מטהרת הטמא מיד שנשרש בארץ ע"כ דמקוה ג"כ מטהרת בעודו במים דאל"כ י"ל מה לארץ שכן מטהרת בעודו בארץ משא"כ מים לכך אינו מציל ומכאן ראי' גדולה:

אמנם לדעתי ברור דאין כונת הכ"מ לומר דאינו טהור רק אחר שעלה. דבמה נטהר אז רק הכונה דאינו נטהר רק בעלותו היינו בגמר טבילה ברגע האחרונה בעת שעולה דאז המים מטהרים אותו ולא מקודם ובא לפרש בזה דברי הרמב"ם שפ' דאם פשט ידו ונגע חוץ למקוה ה"ז מטמא בגדים וע"ז כ' הטעם דאינו נטהר רק בעלותו מהמים והיינו דכ"ז ששוהה במים ואינו גומר בדעתו לצאת משם עדיין אינו טהור רק בשעה שעולה. וכ"כ בתשו' תשב"ץ ח"ג סי' ל"ד דאם נחסרו המים בגמר טבילה אינו טהור. משמע דאף שכבר שהה הרבה במים מ"מ אם נחסר מהמקוה קודם שגמר בדעתו לצאת ממנה אינו טהור. וטעמא רבא איכא במלתא דהא באמת כל טבילה לתרומה וקדשים צריך כוונה כמבואר בר"מ פ"א דמקואות ה"ח וכ"כ הרמב"ם פי"א דמקואות ה"ב וז"ל שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזה"כ הוא והדבר תלוי בכוונת הלב כו' עיי"ש. ואף בנדה לבעלה שטבלה בלא כוונה יש פלוגתא עיין ב"י וש"ע יו"ד סי' קצ"ח. ומעתה בטמא היורד לטבול ומכוין לטהר עצמו בטבילה זו. ועדיין א"י אם בתחלת טבילה או באמצע או בגמר. וע"כ לא נטהר עד רגע אחרונה בשעה שעולה מהמים דאז ברור שנשלם כוונת הטבילה. וע"כ כ"ז שעדיין במקוה ונגע חוץ למקוה עדיין מטמא בגדים וז"ב ואמת בכוונת הכ"מ דאל"כ אין טעם לדבר ומעתה ל"ק עליו גם מהתו"כ הנ"ל דבאמת גם המים מטהרים בעודו בתוכם רק בשעה שעולה כמו הארץ ולכך ה"א דיציל גם על הטהורים – ובתשו' אחרת הבאתי ראי' לפי' זה מסוגיא דנודר הנאה מן המעיין והארכתי בזה ואכ"ם:

ובזה מיושב ג"כ קו' כת"ר מש"ס ברכות דפשט אכל ולא בירך מטבל ועלה דאומר בעלייתו ברוך ולהכ"מ בשעת העלי' עדיין הוא עובר לעשייתן ול"ד לאכילה. ולהנ"ל נכון דבאמת בשעה שמתחיל לעלות כבר נגמר הטבילה – וגם מ"ש מש"ס ביצה י"ח בנדה שמערמת וטובלת בבגדי' והק' כ"ת דממ"נ אם הוא יצאה ראשון נטמא הוא מהבגדים. ואם הוציאה הבגדים ראשונה נטמאו הבגדים ממנה – להנ"ל לק"מ דבשעה שגומרת בדעתה לעלות נטהרה היא ובגדיו כא'. ומכ"ש למ"ד נרה ל"ב כוונה והכי קיי"ל פשיטא דלק"מ דל"ש כלל דינו של הכ"מ. דהוא רק מטעם כוונה וכנ"ל ודו"ק:

וגם הראי' שהביא מיבמות מ"ו בעבדי' דר"א דמסרוהו לרבינא:

ולר"א ברי' דרבא לאטבולי' ורמי לי' ארומא בצווארי' ארפו לי' וצמצמו לי' כדי דלא לימא לשם ב"ח אני טובל. ואי נימא דמהני הטבילה במים ל"ל הצמצום. הא כיון שכבר עלתה לו' טבילה לשם עבדות איך יטבול. לשם ב"ח. וע"כ דל"מ עד שעלה וכיון דצמצם הוי חציצה הוי כמו עלה מקצתו דמהני עכ"ד – לא הבנתי דמאי מהני עלי' מקצת הרי מבואר ברמב"ם דאף שהוציא ידו חוץ למקוה ונגע מטמא בגדים – ולפמ"ש הדבר נכון דכיון דהצמצום הוי חציצה א"כ הוי גמר הטבילה. וממילא עלתה לו טבילה אף שלא עלה עדיין והצמצום הי' צריך בכדי להטיל עליו עבדות כפי' רש"י שם. ואדרבה יש ראי' משם לדברי ממ"ש הב"י סי' רס"ז דהא דאמר בש"ס שם כד דלי' רישא ממיא אנחי' לי' זולטא דטינא ארישא הי' רק להראות להעם – ולהכ"מ הנ"ל בלא"ה הי' צריך להניח המסא כד דלי' רישא דאז נגמר הטבילה. וע"כ כמ"ש וז"ב ואמת בעזה"י דברי ידידו הדו"ש:

תוכן העניינים

שות מנחת שי חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה