שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
מנחת אברהם · סימן פז
ס"א א' לאיסור בישול. ובב"ח יש בישול אחר בישול. שפ"ד כאן סקי"ח. ובא"א או"ח סי' תרע"ג סק"א. וע' במש"ז בסי' ק"ה סק"ב. וע' כו"פ בסי' צ"ב שם וא' לאיסור הנאה. ומ"מ אם נפל אח"כ אותו בב"ח שנ"נ להיתר ואין ס' מותר למכור לעכו"ם השאר דאין העכו"ם נותן יותר בשביל הבלוע. ומיהו בשר שנ"נ מחלב ונפל לבשר אחר ואין ס' נגד החלב הכל אסור בהנאה ואם יש ס' נגד החלב אותה חתיכה נשארה באיסורה והשאר מותר בהנאה. וכן בחלב כה"ג וצריך למכור לעכו"ם חוץ מדמי אסור שבו. מש"ז סק"ב – שם דרך בישול ע' בפת"ש שהביא דבהפ"מ טיגון ל"ה בכלל בישול. וצלי הפר"ח וכו"פ והפמ"ג והגרע"א ס"ל דהוי בכלל בישול. והח"ד פ' דצלי אינו אסור מה"ת בב"ח. וע' ח"ס חיו"ד סי' צ"ז ע' באה"ט סק"ב שהביא בשם הרדב"ז במה שנותנין לתוך הצוקר חלב של בהמה דמותר לאכול הצוקר עם בשר. והיינו בקדרה חדשה שא"ב אסור בב"ח בעת הבישול הא לא"ה מיד נ"נ – ושפ"ד סי' צ"ו סק"א. ובשער המצות לרבינו הר"ח וויטאל פ' משפטים מביא שראה למורו שאכל עם בשר. וכן התירו האחרונים. ולכאו' ק"ל דהא נותנים החלב רק ללבן ומידי דלחזותא עביד לא בטיל כמבואר באו"ח סי' תקי"ג ס"ג. ואפשר ליישב וצ"ע ודו"ק – בהג"ה כל בב"ח שאינו אסור מה"ת מותר בהנאה. ע' פת"ש שהביא מתשו' שער אפרים סי' ל"ח. וע' פמ"ג בפתיחה דהעלה דבב"ח הנאסר בהנאה הוא מהנקברין ואפרו אסור בהנאה ודעת המק"ח בסי' תמ"ז סק"א דדוקא בחמץ בפסח וכו' יע"ש. ועי' בתשו' פ"י או"ח סי' י"ד – בש"ך סק"ב הביא דברי המרדכי והגהת אשר"י דע"י כבוש מותר בהנאה. ובתרפ"א הק' דמאי מביא המרדכי ראי' דע"י כבוש מותר בהנאה מדלא אסרו גבינות עכו"ם בהנאה מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה. והק' דהרי התוס' הקשו למאי נקט הטעם דמעמידין בעור קיבת נבילה הא גם בעור קיבת כשרה הוי בב"ח. ותי' כיון דהוי רק בב"ח דרבנן ל"ח לספיקא וממילא בזה אזדא ג"כ ראייתם דלענין הנאה משום בב"ח ליכא דהא משים מעמיד לא נעשה בב"ת וכיון דהמרדכי לא ס"ל להנך תי' ישאר קו' התוס' דלמאי נקט נבלה הא בכשרה ג"כ אסור משום בב"ח והוא קו' עצומה. והנ"ל לתרץ עפמ"ש הפוסקים דהיכי דנפגשו יחדיו סד"א וסד"ר ומחמירין בסד"א מחמירין ג"כ בסד"ר משום זלזול. ע' מג"א או"ח סי' קפ"ד וישוי"ע או"ח סי' ס"ז. והל"ח. ועפי"ז נימא גם כאן דבאמת גם המרדכי ס"ל כתוס' דמש"ה לא נקט כשרה משום דלבב"ח דרבנן ל"ח מס' ואעפי"כ ראייתו נכונה דאי נימא דבב"ח דרבנן עי"כ אסור בהנאה. א"כ כיון דמחמירין מס' וחיישינן לדאורייתא דשמא העמידוהו בעור קיבת נבילה. ובאמת בקיבת נבילה איכא ג"כ חשש בב"ח ושני החששות נפגשו יחדיו צריכין לאסור גם בהנאה מחשש בב"ח. אלא ודאי דבב"ח עי"כ מותר בהנאה. והתוס' שכ' דמשום חשש בב"ח ליכא למיחש היינו לחשוש אבב"ח גופי' דהיינו לעור קיבת כשרה ע"ז כ' דל"ח משא"כ אחר שחששו לקיבת נבילה דהוי סד"א גם אחשש בב"ח דאיכא בהדי' ה"ל למיחש ולאסור גם בהנאה אלא ודאי דמותר בהנאה ומיושבין דברי המרדכי וראייתי נכונה – הישוי"ע בסק"ד הביא שנשאל באיש א' שי"ל חולי שלשול דם ואמרו הרופאים שי"ל תקנה שיבשלו לו חלב שור עם חלב פרה והתיר. וא' מצדדי ההיתר הוא דלפ"ד הרמב"ם במס' כריתות במשנה דיש אוכל אכילה א' דהמבשל חלב בחלב אינו אסור בהנאה מה"ת כלל כיון שבאכילה אינו חייב משום בב"ח דאין אסור חע"א. –
ס"ג בחלב טמאה. אבל בחלב טרפה אסור בהנאה ע"י בישל ומינה בשר טרפה ונבילה. שפ"ד סקט"ז. וע' בדגמ"ר שהביא דברי הרמב"ם בפי' המשניות וסיים ולכן הסומך ע"ז במקום הפסד לא יפסיד. ודו"ק בישל בשר בחלב נבילה. ע' ש"ד סקי"ד ובכ"מ שהכריע דאסור מה"ת ואין לוקין עליו – בשר בהמה טהורה בחלב חי' טהורה הביא בפת"ש סק"ז בשם תפל"מ שאינו אלא מדרבנן. ובתרמ"א כ' בשם בה"י דהוא מה"ת. ולענ"ד נראה מדברי רש"י בפכ"ה קי"ג ע"ב דאינו אלא מדרבנן. דאמרינן התם בחלב אמו ולא בחלב טמאה ופירש"י דבחלב אמו משמע שלא נאסר החלב אלא ממין שנאסר הבשר וגדי הא אתרבי בי' טהורה ולא טמאה הלכך חלב כגדי דהא אמו כתיב כו' עכ"ל. וא"כ ה"נ בנ"ד דקיי"ל כר"ע דדריש גדי להוציא את החי' וכדפסיק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' מ"א וכמ"ש הלח"מ שם הל' ז' דאף דפ' הרמב"ם דאאחע"א אפ"ה אייתר לי' חד גדי למעוטי חי' ג"כ ומשו"ה פ' דחי' ועוף אינו אלא דרבנן וא"כ כי היכי דממעטינן מבחלב אמו חלב בה"ט מטעם שכ' רש"י דמשמע של"נ חלב אלא ממין שנאסר גדי וא"כ ה"ה בזה ג"כ ממעטינן מבחלב אמו חלב חי' דכיון דגדי אמרינן להוציא את החי' א"כ ה"ה חלב חי' דחלב כגדי דהא אמו כתיב. וז"ב ודו"ק:
ס"ו בהג"ה ומי חלב אוסרים המאכל. ע' ברא"ש שכ' ואני אומר דנסיובי דחלבא אסור מדאורייתא. ולא זכיתי להבין כלל דכ' משמי' דנפשי' הלא הם דברי ר"א ממי"ץ בס' יראים סי' שי"ב והביא ראי' לזה מהא דפת שאפאו עם הצלי דאסור לאכלו בכותח ואם נסיובי דחלבא אינו אלא מדרבנן ל"ה גזרינן כולי האי לאסור הפת עם כותח דנתפטם מריח הצלי מאחר דנסיובי דחלבא שמעורב בכותח אינו אסור אלא מדרבנן וצ"ע. שם. בהג"ה י"א דאסור לחתות האש תחת קדירה של עכו"ם. ולכאורה ק' הא קיי"ל סתם כלי של עכו"ם אב"י. ואף דנטל"פ אסור לכתחילה דוקא באכילה אבל בבישול לא מצינו וצ"ע. – בש"ך סקט"ז הביא בחלב זכר כגון שנשתנה וה"ל דדים. ואבי הגאון זצ"ל א' דהל"ל כגון שנשתנה וה"ל חלב כמ"ש המהרש"א בח"א שבת פ' במה בהמה בעובדא שנפתחו לו דדין דכיון דיש באיש דדים כמו באשה אין זה חדש תחת השמש ומ"ש שנשתנו עליו ס"ב היינו במה שה"ל חלב וה"ה כאן – בט"ז סק"י כ' דק' מסי' ק"ה דמוכח דחלב ל"ה אסור שמן. ואבי מורי הגאון זצ"ל הביא ראי' דחלב הוי שמן מש"ס כתובות קי"ב ע"א שמנים מחלב ומתוקים מדבש. – שם סקי"ג בסופו וצ"ל דל"א כ"ע רק על רבנן ור"ש לחוד ולא על ר"א ורבנן וצ"ע קצת דהרי לפי הס"ד של הט"ז ג"כ צ"ל כך דל"ק על ר"א ורבנן דהרי לא הזכירם המרדכי כלל. וצ"ל דכיון דמקור הפלוגתא דפליגי בזוז"ג הוא ר"א ורבנן בפ' כל הצלמים והרי לפי הס"ד של הט"ז הפי' במ"ש המרדכי לכ"ע מותר אפי' למ"ד זוז"ג אסור אפ"ה מותר בכה"ג ומי הוא המ"ד זוז"ג אסור היינו ר"א כדאיתא התם ודו"ק. – ע' בש"ך סק"ל דכ' דכיון דלא נאסר אלא ע"י מליחה וכבוש דאינו אלא מדרבנן ל"ח כגופו של איסור לענין שיאסר במעמיד בכ"ש. וכ' הח"ד סק"ג דלכאורה הדין כן גם לענין חהר"ל דבעינן ג"כ איסור מגופו. וע' בש"ד סי' ק"א סק"ג. דבב"ח חשוב אסור מגופו לענין חהר"ל אפי' נאסר רק ע"י מליחה וכבישה –: