שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
מנחת אברהם · סימן עג
ס"א בהג"ה וכן נוהגין לאסור הכל אפי' נמלחה הכבד. אבל הקערה שאכלו בה הכבד כשרה. ש"ך סק"ח. ובמנ"י תמה ע"ז דעירוי מבשל כ"ק א"כ אמאי אין הקערה אסורה אם לא בנמלחה תחלה יש להתיר כיון דר"ת מתיר. ובחו"ד כ' דאם נתנו אותה לקערה בלי רוטב ודאי דהקערה מותרת דהא ל"ה כ"א אסור בלוע כמ"ש הש"ך בסי' ק"ה סקי"ח דחתיכה שנאסרה משום דם הוי כאסור בלוע וא"י בלא רוטב כמ"ש הש"ך סקכ"א. ואם עורו אותה עם רוטב בנפסק הקילוח ג"כ מותר מטעם זה דכיון דנפסק הקילוח ל"ח רוטב להבליע. ואם לא נפסק הקילוח אסורה הקערה ג"כ:
אם נכבש הכבד מעל"ע במים. או בציר כשיעור שירתיח על האש. דעת הצ"צ ומנ"י ותשו' חו"י סק"ז לאסור. וע' בשפ"ד סק"י. וע' תשו' שער אפרים סי' פ"ח. וכו"פ ויא"פ דמכשירין. מיהו הכלי שנכבש בו הכבד יש לאסור. בל"י סק"ט. ש"ך סקי"ד אפי' ע"ג בישרא משמע דכ"ש תותי בישרא וכו' ומ"ש הדרישה דרמ"א איירי שפולט עדיין ציר הוא דחוק ורחוק. ועוד דמעולם לא שמענו בצלי חילוק בין שהוא פולט ציר או לא. והק' בתרע"א מדברי הש"ך עצמו בסי' ע"ז סק"ב שמחלק שם בצלי בין פולט ציר או לא עיי"ש. ולפענ"ד לק"מ דהרי עיקר הטעם שכ' הש"ך כאן דבצלי אין חילוק נראה דה"ט דע"י האש בולע הדם אף שפולט ציר ודוקא ע"י מליחה אינו נבלע כשפולט ציר אבל ע"י האש שפיר בולע. וא"כ דוקא בנ"ד שאנו רוצין לאסור לכתחלה לצלות הכבד שכבר נמלחה תחת הבשר שלא נמלח עדיין מחמת שהכבד יבלע מהבשר שלמעלה ע"י האש ואין אנו רוצין לסמוך לכתחילה על ככ"פ ובדיעבד מותר כדלקמן סי' ע"ז מ"מ לכתחלה אסור כמ"ש רמ"א שם. וא"כ שפיר כ' הש"ך דגם אם הכבד פולט ציר אעפ"כ בולע ע"י האש מהבשר שלמעלה הימנה ואסור לכתחלה אם לא מטעם שכ' הש"ך אח"כ כיון דהרבה פוסקים חולקין אר"ת וס"ל דגם אחר המליחה יש דם בכבד. משא"כ לקמן סי' ע"ז גבי חיצון דבדיעבד קיימינן התם ואף אם נבלע בחיצון מהפנימי ע"י האש לא איכפת לן בדיעבד יען דבאין כא' אמרינן ככ"פ אף שא"ל כלל דם וציר ש"ע וכמ"ש הש"ך שם אלא דאנו רוצין לאסור החיצון מטעם אחר כיון דהפנימי נמלח ול"ש ס"מ ובולע החיצון מהפנימי קודם הצלי' ע"י מליחה ולא ע"י האש ואין באין כא' ול"א ככ"פ. לזה שפיר אמרינן ממקום שבאת לאסור דהיינו שיבלע ע"י מלח. אני אומר כיון שטרוד לפלוט ל"ב. דדוקא ע"י האש נבלע אף שטרוד לפלוט ציר משא"כ ע"י מלח וכאן ע"י אש אין חשש וכמ"ש רק ע"י מלח וע"י מלח אין נבלע כיון שטרוד לפלוט ציר וז"ב ודו"ק – בשפ"ד סקט"ו הביא דיש להסתפק אם נמלחה הכבד ושהה כשיעור. ואח"כ מלחו מחדש פ"ש והניחו אצל בשר שנמלח והודח אי אסור. א"ד כיון דלר"ת הוי כשאר בשר. ובהודח דנסתמין יש פלוגתא יש להקל ולמעשה צ"ע:
ס"ה בהג"ה נהגו להדיח כבד אחר צלייתה. עי' בשפ"ד סי' ע"ח סק"ב דאפי' נמלח הבשר ושהה ש"מ ולא הדיחה קודם צלי' ולא אחר צלי' ובישלו כך דמותר. ובודאי ה"ה כבד וע"ש מ"ש בשם המהרשד"ם לענין אם נתן חתיכת בצל בין בשר לבשר בצלי. וע' בזה בפר"ח סי' ע"ז. ובל"י סי' ע"ז סק"ז. עיין בט"ז סק"ח שכ' דיש לסמוך למעשה דאין הכבד חוזרות ואוסרות אח"כ דברים אחרים בנתינת טעם משום דהוא עצמה אינה אסורה כלל מה"ד. והפמ"ג כ' שלא ידע כוונת הט"ז בכאן. ולא אבין למה דדברי הט"ז נכונים מאד דהא באמת דעת הרב בת"ח להתיר גם הכבד אף באהפ"מ ול"ד לבשר שנתבשל בל"מ מטעם דהא רוב הפוסקים הסכימו דאין הכבד בולעת אלא שביטל דעתו נגד דעת מהרי"ו ע"ש בט"ז. ועז"כ דנהי דלהחמיר חשש הרב לדעת מהרי"ו היינו דהכבד עצמה אסורה אבל פשיטא דאינה חוזרות ואוסרת אח"כ ד"א כיון דהוא עצמה אינו אסורה רק מצד חומרא בעלמא. ואמנם זה דוקא בלא נתבשלה עם בשר דאז אינה אסורה רק מצד החומרא לרוב הפוסקים דאינה בולעת משא"כ עם בשר דל"ש לומר דאינה בולעת כמ"ש הרש"ל הובא בט"ז סק"ד ובש"ך סק"ט וא"כ שפיר דומה לשאר בשר בסי' ס"ט דאוסרת אח"כ שא"ד באהפ"מ. ובאמת בהפ"מ גם הט"ז יודה דאינה אוסרת אח"כ ד"א דלא עדיף משאר בשר בסי' ס"ט דמתירין בהפ"מ. אלא דלכאורה צ"ע כיון דיש ס' בבשר לא נעשה השמנונית נבילה ול"ש טעם הרש"ל שהביא הש"ך בסק"ט. ועיין בחו"ד שהרגיש בזה יע"ש. וכבד אי בולע שמנונית יש דיעות והכו"פ הביא ירושלמי דהוא בעיא דל"א ולפי"ז ס' הוי. ומ"מ אם נפל דבר אסור על כבד חי אצל האש אין להתיר מס"ס כזה. מש"ז סק"א:
ס"ו בהג"ה ובעינן ס' משא"ד שבקדרה נגד כל העוף וכו' ע' בס' יהושיע בפו"כ ס"ק תקע"ט בנדון אם הי' במים ובשר ס' נגד הכבד ואח"כ שפכו הרוטב לתוך מאכל אחר בעודם חמים ונשאר הבשר והכבד בתוך הקדירה והכשיר. ע' ביוסף דעת כאן הביא הרבה ראיות דכבד עם בשר הוי מב"מ: