שות מנחת שי חלק ב· רבי שמואל יצחק שור
מנחת אברהם · סימן נג
באה"ט סק"ב. ואנו נוהגין שחותכין כל אבר השבור בה"י, וגם הבל"י סק"ב כ"כ, ובשפ"ד סק"ב כ' דלא ראה נוהגין כן, אכן בלב"ש סי' י' כ' דאין לזוז ממנהג זה לכתחלה אא"כ האבר הוא ד"ח אזי א"צ רק כפי הדין, וע' בפמ"ג בסי' נ"ה וס' בסי' ס"ב מדינים אלו:
ס"ב וכן בעוף, עוף שנברא חסר גפיו כשר, ואם אין אנו מכירין אם הוא חסר בתולדה או נחסר אח"כ אסור, אבל אם הבוכנא קיים והשאר נמסר ממנו ואין מכירין אם הוא בתולדה כשר, ועוף שנברא שמוטת גפה ג"כ כשר. לב"ש סי' ז' ססעי' ב', וע' תשו' חו"י סי' נ"ג. בשבירת הגף סמוך לחבורו לגוף ל"מ שהיית יב"ח, מש"ז סק"ט, פר"ת סי' נ"ז בל"י שם סקכ"ז אבל בנשמט ושהה יב"ח או כ"א יום והטילה בצים כשרה. שם. בנשברו העצמות קטנים נסתפק בטוטו"ד מ"ת סי' קפ"ז, וע' בבל"י שהביא בשם הכנה"ג דכשר:
ס"ג נשמטו אגפיו. אין חילוק בכל סי' זה בין יצא הבוכנא לגמרי מתוך האסותא ובין נזח במקומו בתוך האסותא. לב"ש סי' ז' ס"ב. שם. הבל"י הביא בשם רוב המפורשים דהיינו פרק המחובר לגוף. ואחרים פירשו דהיינו עצמות קטנות המחוברין לגוף בפנים וכ"כ הפר"ח וכ' דבהפ"מ יש לסמוך ע"ז. והכו"פ פ' דבלא נעכלו הנובים ולא נפסקו יש להתיר בהפ"מ. וע' בכל פרטי הדינים לסי' זה בלב"ש:
ס"ה עוף שה"ל מכה עמוקה תחת הכנף. הנמ"י כ' דהש"ך הסכים להת"ח. וכ' עליו הפמ"ג דאינו מוכרח ואדרבה צידד והביא דעת הלבוש דאף אנו בקיאין והטעם דע"י החולי ל"מ ריעותא והבדיקה הוא רק לחומרא ובזה אנו בקיאין וכן הסכים הט"ז. וכ"כ הפר"ת סקי"א והבל"י סקי"ד. – אווזות שהעכו"ם דוקרין במחט תחת כנפם להצבות שיראו שמנים אותם שנודע שנעשה בם כן אסורים, וכשא"י שנעשה בם כן אין לחוש. ח"ס סי' קכ"ב: