שות מנחת אלעזר חד· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן נו
ע"ד שכתב בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' שצ"ב) בכפר שיש בו מילה בזמנו ביו"ט שני של פסח והעלה להתיר למוהל לילך לשם חוץ לתחום ביו"ט ב' שאין המוהל רוצה לבטל שמחת יו"ט בביתו ולילך לשם בעיו"ט. והנה מ"ש בתחלת התשו' דעשה דמילה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט כיון דהל"ת דיו"ט שני אינו שוה בכל שהוא רק לבני חו"ל ולא לבני א"י וכ' דלא דמי לשופר לדעת רבינו אפרים ובעל המאור דאין בני א"י עושין אף ר"ה רק יום א' מ"מ בחו"ל אינו דוחה אפי' יו"ט שני להעביר עליו את התחום דהתם גם העשה דשופר אינו שוה בכל אבל מילה אפי' דאינה בנשים היינו משום דלית להו ערלה כמאן דמהילא דמיין, ועיי"ש עוד בכל פלפולו בזה. אמנם נחזי אנן אם שייך כלל לומר בזה עדל"ת, דהנה בסוגי' דר"ה (פ"ד) שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום ומקשי הש"ס מ"ט הלא שופר עשה ולידחי הל"ת דיו"ט ומתרצי' יו"ט עשה ולא תעשה הוא וכ' הר"ן שם (ברי"ף) דהיינו שחכמים עשו חיזוק לדבריהם הכא בשל תורה כיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דבריהם לא ידחה וקא יהבינן טעמא משום דהוי לה יו"ט עשה ולא תעשה קושטא דמילתא קאמר ומיהו לא צריכין להכי דאפי' הוי יו"ט לא תעשה גרידא לא אתי מכשירי שופר ודחי לה דהא בעידנא דקא מיעקר לאו לא מקיים עשה עכ"ל הר"ן והנה קשה לכאורה לפי"ד התוס' בזבחים (דף ל"ג ע"ב) דעשה שי"ב כרת דוחה ל"ת ועשה והאחרונים צירפו זאת עם ד' הריב"א בתוס' פסחים ובחולין (דף קמ"א ע"א) דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אי עבר על הלאו לא לקי דעכ"פ דחי הלאו ונשאר רק העשה עיי"ש ועפי"ז כ' להסביר הך בתוס' דעשה שיש בה כרת דוחה ל"ת ועשה משום שהל"ת נדחה ונשאר רק העשה א"כ אמרינן מה אולמי' דהאי עשה מהעשה הב' והתינח בעשה גרידא שאין לה מעלה מהעשה שכנגדה ע"כ לא דחי משא"כ עשה שי"ב כרת ע"כ דוחה העשה ול"ת כנז', ולפי"ז בנידון דידן הגם דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה מ"מ פשיטא דעשה דאורייתא דשופר שהיא בעצמותה מה"ת יש לה חשיבות יותר ממ"ע דרבנן הגם שעשו חכמים חיזוק בה כשל תורה וא"כ ידחה המ"ע דאו' דשופר ויחללו יו"ט בשבות דרבנן:
אלא ודאי דבאמת לא נחתינן הכא לדין עדל"ת רק שחכמים עקרו בכה"ג העשה דשופר במקום שבות דבריהם כמו דמצינו דהעמידו שבות דבריהם במקום כרת מכ"ש במקום עשה גרידא וכמ"ש הר"ן דלכך לא נחית לפלפל בגמ' על מה דלא הוי בעידנא וכו' כנז' ומ"ש משום דהוי עשה ול"ת היינו ג"כ רק עשה דרבנן דשבות דיו"ט וקשה כנ"ל א"ו דהוא רק דחכמים עקרו בשוא"ת שיש להם כח לזה כנודע וכדפסקי' בסוגי' דיבמות:
ומעתה פשוט מכ"ש דמכשירי מצוה אינן דוחי' תחומין דרבנן ביו"ט שני וכמו דפסקינן דיו"ט שני אינו נדחה מפני מילה בעצמה שהוא המצוה ודוחה בעידנא מכ"ש מפני מכשירי מילה שלא בעידני' לילך המוהל מחוץ לתחום. ואם כדבריו (באבני נזר) שרוצה לסמוך על דעות התוס' והרמ"ה דמוכח מדבריהם דמילת התינוק חשיב כמו חיוב כרת ועי"ז רוצה לומר שידחה מכשיריו יו"ט שני אפי' שלא בזמני' כנז'. א"כ קשה על המתני' דקטן נימול לח' וט' וכו' דגם יו"ט שני של ר"ה אינו דוחה וכ' הרא"ש בתשו' דאף שאר יו"ט ב' של גליות אינו דוחה (וכדפסקינן באמת כותי' בזה) ולמה באמת אינו דוחה מ"ע שי"ב כרת (לפי"ד התוס' והרמ"ה הנ"ל) את יו"ט שני דרבנן. וכיון דפסקינן דאינו דוחה א"כ כ"ש מכשירין דאינן דוחין. ומה שחילק שם באבני נזר דהתם הוי מילה שלא בזמנה והוי רק זריזות להקדים המצוה ע"כ אינו דוחה יו"ט שני משא"כ בנידון שאלתו דהוי מילה בזמנה בח'. ז"א (דמלבד דאיך סותר דבריו דהא אם כד' התוס' והרמ"ה שביאר שם נמצא כל יומא זמני' בחיוב כרת ואם מאחר כל יום ה"ז שייך לדון עליו חיוב כרת וא"כ קשה למה לא דחי יו"ט ב' של גליות) הא אמרי' שם נימול לתשעה כגון שנולד ביהשמ"ש וא"כ הוי מציאות בנימול לעשרה ג"כ דיו"ט שני הוא תשיעי היינו ספק שמיני ואעפ"כ נימול לעשרה ביום אסרו חג וא"כ דחי היו"ט ב' גם ספק מילה בשמיני מ"ע דאו' שלא למולו אז בתשיעי שהוא ספק שמיני הגם שהוא ספק מ"ע מה"ת ולפי"ד החוו"ד גם לדעת הרמב"ם במ"ע הוי ספיקו מה"ת לחומרא כנודע ואעפ"כ לא דחי יו"ט ב' א"ו משום שכן תיקנו חכמים יו"ט שני וביטלו ועקרו בשוא"ת גם ספק מ"ע דביום השמיני ימול. וגם באמת פסקינן אנן בטוש"ע יו"ד (סי' רס"א) דאם גדל ולא מל א"ע ה"ז בחיוב כרת לדעת הראב"ד, ולדעת הרמב"ם רק בעת מיתתו אבל עכ"פ על אביו גם ביום השמיני אין חיוב כרת כלל לכ"ע וא"כ ל"ש לומר דהוא מ"ע שי"ב כרת שידחה גם מכשירי' גם שלא בעידני' את י"ט שני וז"ב ופשוט:
ע"כ מה שסיים באבני נזר דביום טוב שני של גליות מותר ומותר בלי פקפוק עכ"ל המה דברים מתמיהים ואוי לעינים שכך רואות בספרן של צדיקים וגדול כמותו ז"ל לכתוב בלי פקפוק על דבר אשר מרן בש"ע (יו"ד סי' רס"ו סעי' ח') אוסר (בלי שום י"א ודיעה אחרת) למול בכזה לחלל יו"ט שני של גליות (וכד' רבינו הרא"ש) ודברי רבינו הש"ע המחבר לא נחשבו בעיניו אז (כשגגה היוצאה מלפני השליט) אפי' לחשבו לדיעה ופקפוק כלל. ואם לפלפולא ולדין יש תשובה וכנ"ל ומכ"ש שלא לפרוץ ולעשות כן הלכה למעשה ומה דנקט בלישני' (אמרי רבנן בכפיל"א) מות"ר ומות"ר בלי פקפוק, כל יתר כניטל הכבו"ד של יו"ט שני ח"ו (במחכת"ה) ואם הוא חשש לאוושא מילתא שלא להורות היתר בזה בשבת וביו"ט ראשון כ"ש שהי' לו לחוש להחמיר ביו"ט שני של גליות ומכ"ש בימינו שרבו העבדים המתפרצים מיד אדוניהם בגזירת חכז"ל (ביו"ט שני וכיוצא) ישתקעו הדברים ולא יאמרו (ועי' בדברינו בשו"ת מנח"א ח"ג סי' נ"ט). ובודאי יש לאסור:
וידענא כי אדומו"ר הגה"ק משינאווע זי"ע הרעיש על רב א' בגלילותיו שתקע עצמו לדבר הלכה כזו להתיר למוהל לילך חוץ לתחום ביו"ט שני למול כנז'. וה' הטוב יצילנו משגיאות. ויראנו נפלאות:
שוב ראיתי בשו"ת כתב סופר (חיו"ד ס' קט"ז) לענין נולד מהול שצריך הטפת דם ברית ומתיר ביו"ט שני כשהוא בזמנו (ביום השמיני) [ואף שנולד מהול אינו דוחה שבת ויו"ט] עי"ש טעמו אמנם גם זה דעתו שם דספק ח' היינו ביום ט' יש למול ביו"ט שני ורוצה לומר דהרא"ש יודה בזה עיי"ש ואין דבריו מוכרחים, והנלע"ד כתבתי בעה"י וצריכין ליזהר בקדושת כבוד יו"ט ב' אשר גדלה מעלתו ברשפי אש קדושתו וכבוד הדר נעימתו, וחמורים ד"ס מיינה של תורה (ועיי' בדברי תורה מה"ק אות מ"ג וגם עוד בדברינו בעה"י בשער יששכר במאמר זמן מתן תורתינו ועוד בכמה דוכתי ואכ"מ להאריך בדברי אגדה):
סימז נ"ז:
עוד ראיתי בס' הנז' שו"ת אבני נזר חאו"ח (סי' תקט"ז) דברים מתמיהין במחכת"ה ע"ד מגילה שכתבה נער בן י"ג שנה שלא נבדק אם הביא ב' שערות ועיי"ש בדבריו בתשו' שלאחרי' וכן בדברי הה"ג השואל שהוא מח"ס שו"ת בכורי שלמה והוא לו נדפסה בשו"ת בכורי שלמה (או"ח סי' ז' ח' ט') עיי"ש ובאבני נזר שם כ' וז"ל וגדולה מזו אני אומר דאף בספר תורה אם כתבו בן י"ג שנה שלא בדקוהו בשערות מותר לקרות בו בצבור כיון דקריאת התורה הוא רק מתקנת עזרא ונביאים ובדרבנן סמכינן אחזקה דרבא ובזה אין לומר כלל כיון דקדושת ס"ת דאו' ובדאו' לא סמכי' אחזקא דרבא, דליתא, דבשלמא התם (במגילה) שבודאי אינו בר חיוב מן התורה ובודאי אין בו קדושה מן התורה על כן אינו יוצא בו אף החיוב דרבנן שחכמים חייבו לקרות במגילה כשירה כהילכתה שיהי' קדושה עלי' מן התורה אבל בבן י"ג שלא נבדק אם יש לו שערות בדרבנן סמכינן אחזקה דרבא שהביא שערות ויש עליו קדושה מן התורה, וכ"ז בס"ת אבל במגילה יש מקום עיון ומעלתו חשיב מגילה קיל מספר תורה ואני חושבו חמיר דהנה כ' הרמב"ם ריש הל' מגילה דכל מצות תורה נדחין מפני מקרא מגילה משמע דאפי' לא יוכל אחר קריאת המגילה לעשות המצוה של תורה וכן כתב הט"ז בדעתו ז"ל אבל הר"ן כתב דבאי אפשר לקיים שניהם אין שום מצוה של תורה נדחה מפני מקרא מגילה דרבנן והט"ז דוחה דברי הר"ן שדעת ר"ת דברי מגילה כד"ת דמי וכו' עכ"ל באבני נזר. והביא אח"כ מדברי הירושלמי והרמב"ן דמצאו הנביאים והזקנים רמז בד"ת כי מגילה ניתנה להוסיף על ד"ת והוא כד"ת דמיא עיי"ש ומה שהשיג עליו בבכורי שלמה שם:
אמנם לענ"ד דברי האבני נזר תמוהים מאוד מ"ש כי בס"ת יש להכשיר כשכתבו קטן בן י"ג שלא נבדק ובמגילה יש לאסור (כלפי לייא, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, אתמהה) והן לו יהא כדבריו דפסקינן דברי קבלה כד"ת דמיא אמנם נעלם ממנו אז במחכת"ה דברי רש"י בתענית (דף ט"ו ע"א) וז"ל החילוק היכא שהנביא מצוה ומזהיר ומודיע את ישראל זהו נקרא דברי קבלה אבל בכל דוכתא דלא איתפקיד נביא כי האי דנינוה וירא אלקים שהוא כמספר והולך רק דילפינן מיני' אגב אורחא דמילתא כזה לא קרינן דברי קבלה (במתני' דתענית שם) רק לקרא דקרעו לבבכם ואל בגדיכם שהוא בדרך ציווי מהנביא זהו נקרא דברי קבלה עכ"ל עיי"ש (ועי' בדברינו בשו"ת מנח"א ח"א סי' ט"ז בזה ועוד בכמה דוכתי) ומעתה אם נאמר דברי קבלה כד"ת דמיא היינו רק מה שהוא דרך ציווי כנ"ל מרש"י וה"נ י"ל קיימו וקבלו עליהם י"ל היינו לעשות ימי הפורים בקריאת המגילה ובסעודה ושמחה ומשלוח מנות כ"ז קיימו למעלה וכו' עפ"י נביאים שביניהם והוי דברי קבלה כד"ת דמיא וזהו "בקריאת" המגילה אבל בכתיבת המגילה פשוט אם נאמר דבס"ת כשר אם כתבה קטן שלא נבדק וסומכי' לקרות בו על חזקה דרבא כ"ש במגילה כן דהא מצינו בכמה דברים שהקילו חכז"ל הרבה יותר בכתיבת המגילה כגון השמיט בה סופר אותיות או פסוקין וקראן הקורא יצא והיינו במק"א כדאמרי בש"ס מגילה (י"ח ע"ב) ופסקינן כן ברמב"ם (פ"ב מהל' מגילה) ובטוש"ע או"ח (סי' תר"צ סעי' ג') נמצא לפי"ז אם במגילה חסרו תיבות או נמחקו עד קרוב לחציה (היינו אות א' פחות מחצי') ה"ז נחשב מיעוטה וכשירה ואם בס"ת חסרה אות א' או נמחק ה"ז פסולה, וראה נא ההפרש הגדול ונורא. ואיך יעלה על הדעת לומר דבזה במגילה פסולה אפי' דבס"ת כשירה. ואמרו שם (כנז' להלן) צריכה שירטוט כגופה של תורה ולא חמיר יותר מס"ת דמה שכשר:
בס"ת יהי' פסול במגילה. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וכן עוד במגילה (י"ט ע"א) נקראת ספר ונקראת איגרת שאם הטיל בה ג' חוטי גידין כשירה פירש"י ונקראת איגרת לומר שאין חמורה כספר עכ"ל (הרי מפורש להיפך מדברי הנ"ל). ועוד (והוא העיקר) מה דאמרי' במגילה (ט"ז ע"ב) ובבואה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה וכו' יאמר בפה מ"ש בספר פירש"י שתהא מגילה כתובה לפניהם בשעת קריאה עכ"ל וכן עוד שם דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שרטוט כגופה של תורה הרי דכל עיקר דיני כתיבת קריאת המגילה הם נסמכים דרך אסמכתא בעלמא דהא הכ' מספר והולך מעשה בבואה אסתר לפני המלך להשיב מחשבת המן וכו' ומזה ילפינן כנז' (וכן מה שכתבו להיהודים ב"ט דברי שלום ואמת) וכ"ז מספר והולך מעשה שהי' וזה לא הוי דברי קבלה כנ"ל מפורש מד' רש"י בתענית וא"כ ל"ש בזה דברי קבלה כד"ת דמיא בדין כתיבת המגילה רק בקריאתה ומצות פורים כנ"ל (ומ"ש הירושלמי והרמב"ן מיירי מקריאת המגילה ומצות חובת היום כנז') וז"ב ודברי הגאון הנ"ל זצ"ל אם כי לבו הי' כלב הארי אגב חורפי' משבשתי' מהלכה בכמה דוכתי במחכת"ה כמו שהעירותי עליהן כ"פ בחיבורי זה בעה"י. וה' יצילנו משגיאות. ויראנו נפלאות:
ב) גם ראיתי בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' א') ע"ד מי שיבשה ידו השמאלית ל"ע (היינו למהמור"ג) לענין תפילין. הנה כנראה נעלם ממנו (במחכת"ה) ה) ירושלמי מפורש (ביומא פ"ב הל' ג') מעשה באחד שיבשה ידו ולא הניחוהו (להקטיר קטרת) לקיים מ"ש ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה עכל"ה עיי"ש בקה"ע שלא הניח עכ"ז ידו מלהקטיר קטרת ומ"ש בפני משה שלא הי' נפסל לעבודה משום כך, זהו פשוט להלכה כמו שפסק הרמב"ם (בפ"ז מהל' ביאת מקדש הל' ט') דמי שנשבר עצם ידו ואינו ניכר אינו פסול לעבודה וא"כ ה"נ ביבשה ידו שאינו מום הניכר מבחוץ ואם נאמר דהוי כניטלה ידו איך הי' רשאי להקריב בה קטרת, אמנם מ"ש בפני משה שם שלא יבשה לגמרי רק שנחלש כח, זהו אינו מוכח בפי' לשון הירושלמי שכ' "יבשה ידו" סתם, וכפי הנראה הכריחו לפרש כן דאל"כ איך הי' יכול לעבוד בה, בשעת הדחק אם יבשה היינו שנטל כחה לגמרי, אבל מ"ש בירושלמי המעשה בסתם ביבשה ידו (כנז') צ"ע. דהא גם אם נאמר כפי' הפנ"מ דנחלש כחה קצת יקשה דא"כ מה זהו רבותא דעביד בה עבודה לה'. ע"כ צריך ביאור. ויש לחלק מהך עובדא דאבני נזר שיבשה ידו לגמרי שגם עקיצת המחט לא הרגיש. וכמובן: