שות מנחת אלעזר חד· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן נ
וע"ד שחקר כתהד"ג בא' שנתחייב מיתה בסנהדרין ואח"כ יצא מדעת ונשתטה אם צריכין לקיים בו מיתה הכתובה ולהורגו. והנה כשנדברנו בזה אמרתי במושכל ראשון שזהו תלוי במה שנסתפקתי ונדפס כבר במנח"א (חלק א' סי' י"ח וע"ג וחלק ב' סי' נ"ג) עיי"ש במי שנתחייב מיתה כדת בסנהדרין אם מותר לו לברוח כשיוכל וכו' והיינו אם בו תלוי ג"כ חלק קיום המצוה והא בהא תליא דאם גם הוא בעצמו חלק החיוב לעשות בו משפט כתוב וכיון שנשתטה הרי אינו בר קיום מצוה וי"ל שאין להמיתו. והנה כת"ה העיר אז מהאי דאמרי' בסנהדרין (מ"ג ע"א) בהיוצא ליהרג דמשקין אותי יין בקורט של לבונה כדי שתטרף דעתו הרי שמקיימין בו מיתתו בשעה שדעתו מטורפת אך זהו שאני דהוי רק בסוג שכור לזמן ולא בסוג שוטה ודברנו עוד מזה ויש להאריך ואכ"מ. אכן עלה בדעתי ראי' גדולה מהאי דפסק הרמב"ם (בפ"ו מהל' רוצח הל' ט') ומקורו מדברי רבא בש"ס סנהדרין (ע"ח ע"א) דטריפה שהרג בפני ב"ד (דאז א"צ לעדות ול"ש עדות שאאי"ל) חייב מיתה וכן טריפה שרבע עיי"ש והרי טריפה הוא חולי גדול וכבד כגון מחלת נקיבת הריאה וכיוצא וזהו רובן ע"י חום גדול והרי פסקינן בב"י אהע"ז (סי' קכ"א) בשם הרא"ש לענין נתינת הגט דצ"ל שפוי בדעתו דכל חולה פעמים שדעתו מטורפת עליו ומכ"ש טריפה שע"י חליו הרבה פעמים דעתו מטורפת ולמה לא חילקו כלל ולא חששו שיהרגוהו בעת שהוא חום לו מחמת חליו והוי דעתו נטרף וזה אינו בסוג שכור כלל רק בסוג שוטה מחמת חליו כיון דכל משוגע הוא חולה המוח ל"ע וזהו כן הוא וגם זיל בתר טעמא דאמרינן שם בגמרא בטריפה שהרג וכן בטריפה שרבע משום ובערת הרע מקרבך וזה שהוא משתגע הוא מסוכן יותר להרוג וכן ברובע וכו' כיון שאינו בר דעת ואם כי אנן פסקינן כר"י דלא דריש טעמי' דקרא מ"מ כיון דחכז"ל פסקו כן בזה משום ובערת הרע מקרבך ומסתבר בפשיטות דבזה שייך עוד יותר כנ"ל והיינו כשדנוהו למיתה הי' כשהוא בריא (דאל"כ ל"ש עדות עליו דהוי עדות שאאי"ל) ואח"כ נעשה שוטה כנז'. ונראה נכון בעה"י. ושוכט"ס, ואחתום בברכת כוח"ט בריות גופא ונהורא מעליא זרעא די לא יפסוק מפתגמי אורייתא ושנת גאולה וישועה ב"ב מעתה ועד עולם ידידושתו"ט באהבה: