שות מנחת אלעזר חד· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן מה
הנה ראיתי בשו"ת צפיחות בדבש הספרדי (סי' כ"ג) שאוסר לימוד העיון בשבת מפני שמייגע א"ע ומונע מענג שבת ושם (בסי' כ"ו) העלה להתיר ההספד בשבת והני מילי סתרא"י נינהו שתי תשובות בדבר הזה דשבת בענג שבת אזיל בתר איפכא להחמיר למנוע בלימוד עיון ולהתיר ההספד אשר לולא ראיתי לא האמנתי דבר זר ומוזר כזה ובאמת איפכא מסתברא כמובן ועל כן אבא על סדר דבריו בעה"י, מ"ש (בסי' כ"ג) בשם הרב המאירי על שבת (דף קי"ח ע"א) וז"ל בירושלמי. אמרו במה מענגו מר אמר בשינה ומר אמר בת"ת ולא פליגי כאן בתלמיד כאן בבעה"ב ופירשו בה רבותי ז"ל שהתלמיד מענגו בת"ת ובעה"ב בשינה עכ"ל המאירי והרב בעל צפיחות בדבש כ' על זה וז"ל ואני אומר הפך הדברים שהתלמיד ששונה כל השבוע מקיים בשבת עונג שינה שלא יהי' שכלו נלאה יותר מדאי שודאי שהוא טורח לו הרבה והנה מכבדו בשינה אבל בעה"ב שמתעסק כל ימות החול בעסקו במו"מ ודאי דראוי לו להתעסק מעט בשבת בת"ת וכו' ועוד האריך שם והביא מהמד"ר (וכן הוא באמת מזה בש"ע או"ח סי' ר"צ בהג"ה בשם ירושלמי) שיתענגו ת"ח יותר בעונג בשבת ובע"ב שאין להם פנאי בכל השבוע יעסקו בשבת בת"ת (אבל לא מיירי כלל בש"ע משיעור עיון או לא אלא בת"ת סתם כיון שלבע"ב אין לו פנאי בכל השבוע וז"פ) אמנם אח"כ כ' שם (בצפיחות בדבש) וז"ל בחופן שלמדנו מדברי הרב המאירי דת"ח מענגו בשינה מטעם שהתעסקו בתורה בעיון עמוק לא ענג הוא לו עכ"ל. ונבהלתי משתומם איך יוכל החי להכחיש את החי לכתוב כן בשם המאירי נגד מה שהביא בסמוך לי' לשון המאירי להיפך שכתב בפירוש שהתלמיד מענגו בת"ת ובעה"ב. בשינה כנ"ל והטעם מובן כיון שלהת"ח שיוכל ללמוד הוא תענוג לו ע"כ יתענג בשבת בת"ת מפני שהוא ענג לת"ח ויכול ומרגיש טעם התורה משא"כ לבעה"ב שאינו ת"ח היא ענג לו השינה ומנוחה בשבת וז"ב ופשוט וכן מפורש בלשון המאירי ואיך יוכל לכתוב בשמו להיפך אתמהה מאוד. גם מ"ש מנדרים (דף. ל"ז ע"א) תינוקות לא קורין בתחלה בשבת אלא שונין בראשון היינו שאין מתחילין ללמדן בדבר שלא למדו מעולם אבל שונין בראשון היינו בדבר שלמדוהו כבר פ"א ואמרי' שם ואבע"א מפני דאכל ושתי יותר ע"כ יקיר לביי' ואבריהם כבדים ואין יכולין ללמוד ולהשיג כ"כ בנקל והן באמת פסקינן כן ביו"ד הל' מלמדים (סי' רמ"ה סעי' י"ד) וזהו ראי' שאין הטעם העיקר מפני ענג שבת שהוא טורח להם דבר חדש דא"כ הי' מעמידו הטוש"ע בהל' שבת אלא ודאי דרק משום שקשה לפני התינוקות ויכבד עליהם ולא יקבלו בלימודים אז דבר חדש כנ"ל ומזה נראה ג"כ דאין עיקר הטעם הראשון דאמרינן שם בנדרים (ל"ז ע"ב) משום דיפנו אבותיהן דינוקא למצותא דשבתא דא"כ היו ג"כ מעמידו מפני טעם זה בהל' שבת כנז' א"ו דהטעם ב' עיקר משום קבלת הלימוד וע"כ העמידו בהל' מלמדים והגם שכ' שם מפני טורח שבת י"ל דהיינו שטורח להם לקבל אז דיקיר לביי' מפני אכילה ושתי' בשבת כנז' וגם זה שייך רק בתינוקות שמוחם חלש עוד והוי כבעה"ב לד' המאירי כנ"ל דאין ת"ת ענג להם בפרט לקבל וללמוד דבר חדש משא"כ ת"ח שהוא גדול בשנים פשיטא שענג הוא להם וי"ל דמפני טעם דיקיר לביי' של הגדולים ג"כ ע"י אכילה ושתי' מצות ענג שבת ע"כ ציוו ללמוד אז יותר מדרש ואגדה וכמו שנהוג אבל לאסור לימוד עיון בשבת מאן דכר שמי'. ובשל"ה כ' ג"כ במס' שבת וז"ל ויקום מתוך שמחת אכילתו לקבוע לימודו או ישן מעט ואח"כ ישב ללמוד נושא ונותן בעומקה של הלכה כפי השגתו והכנת שכלו עד המנחה ומטעם זה כ' השל"ה או ישן מעט (והיינו ג"כ מטעם שינה בשבת תענוג) כדי שיניח מכובד המוח והאברים של האכילה כדאמרי' בנדרים שם ואח"כ יוכל ללמוד במוח צלול ולהעמיק בהלכה יותר כמובן וז"פ והביאו ג"כ בצפיחות בדרש ולא ידעתי איך יוכל לומר להיפך ודוחק א"ע בכל מיני דוחקי לזה. ומ"ש בשם הג"מ יעבץ בסידור ממה דאמרי' בנדרים שאין שונין בתחלה זהו מיירי בתינוקות ולא בגדולים כנ"ל ומנ"ל להג' יעבץ לחדש זה לאסור בגדולים וגם הוא בעצמו פלפל שם בכונת היעבץ ונראה לו כסותר מסידורו לספרו מור וקציעה ומדייק בדבריו כמו שדורשין בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן בתורה שבכתב ואין מהדרך ואין כדאי לדקדק כ"כ בלשון האחרונים, ועפ"י ש"ס והראשונים והש"ע ונו"כ אין ממש ויסוד בדבריו (בשו"ת צפיחות בדבש שם). גם מ"ש שם בשם המור וקציעה (סימן ר"פ) אשר בחור שלא נשא עוד לא יבעול לכתחלה בתולה בשבת מפני הטורח. הלא זה כנגד ההלכה דמותר לכתחלה לבעול בתולה בשבת וכמ"ש הט"ז שם דהמחמיר אינו אלא מן המתמיהין עיי"ש (ורק לענין אלמנה מפני ענין שבת עיי' באהע"ז סי' ס"ד ובהל' שבת סי' של"ט סעי' ו' ובמג"א סעי' י"א שם אבל בחולה מותר לכתחלה) ואם הוא הביא שם בצפיחות בדבש בסי' (כ"ד) שלאח"ז ראי' להתיר לנדד שינה מעיניו בשבת ממה שנהגו הספרדיים בקהלותיו להיות נעורים גם בליל ב' דשבועות וגם כשחל בשבת א"כ מכ"ש שיש להביא ראי' מגאוני וצדיקי עולם ז"ל שהביא בט"ז (סי' ר"פ) שם שנהגו אצלם לבעול לכתחלה בשבת וכן נהוג עד עתה בכל התפוצות ולא שמענו מי שיחוש כלל לדברי היעבץ בזה. גם מ"ש שם (בצפיחות בדבש) בשם הירושלמי ברכות (פרק אין עומדין) ר"ל מדהני באורייתא הוי נפיק לבר מתחומא בשבתא. ואיך שייך לומר דריש לקיש עבר כ"פ לחלל שבת בעיון הלכה בשבת (אם תאמר שהעיון אסור בשבת) הגם שעל יציאתו חוץ לתחום בשבת י"ל דזה כבר נעשה בשגגה בהיותו טרוד בעיונו וכיון דפסקי' תחומין דרבנן א"כ י"ל כד' הנתיבות (סי' רל"ד) דעל איסור דרבנן שעבר בשוגג א"צ כפרה א"כ לא הוי מכשול כלל לגבי ר"ל כשעשאו בשגגה ולמ"ד דתחומין דאו' או דלא ס"ל כסברת הנתיבות הנז' י"ל כד' התוס' בחולין (דף ה' ע"ב) דרק במידי דאכילה שייך אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים אבל להעמיק בעיון דבזה נכנסו לכתחלה בשבת והוי מזיד א"ו דהעיון מותר ובצפיחות בדבש נדחק שם לתרץ דמיירי בימות החול רק שיצא והלך בעיונו שיעור תחום שבת ואין טעמו כצפיחות בדבש, ורחוק לפרש כן וגם מה יענה לש"ס דילן מפורש בעירובין (מ"ג ע"ב) בר' נחמי' ברי' דר' חנילאי דמשכי' שמעתי' ויצא חוץ לתחום בשבת וכו' יעשה לו מחיצה של בנ"א שיוכל לחזור ובע"כ שהעמיק בעיון בשמעתתא דאל"כ לא הי' בא לזה לצאת חוץ לתחום אם נאמר דעיון אסור בשבת הוי כמזיד כנ"ל ולמה נעשה לו תקנה של בנ"א שיוכל לחזור וגם איך עבר לכתחלה לעיין כ"כ בשמעתתא בשבת א"ו דמותר אך מה שהביא ראי' בצפיחות בדבש שם שהטירחא בעיון עמוק הוי חילול שבת ממה דאמרי' בשבת (דף קי"ט) ר' זירא מהדר אזוזי דרבנן א"ל במטותא מנייכו לא תחללוני' פירש"י כשהי' רואה אותם זוגות זוגות מדברים בתורה, הרי מזה שלא יטריח עצמו בלימוד גמ' ועיי' בשבת דזהו כחילול שבת יחשב. הנה עשה א"ע כאלו לא ידע או העלים בכונה סוף דברי רש"י שכ' וז"ל ואומר להם במטותא מנהון לכו והתעסקו בענג שבת ולא תחללוני' לבטל תענוגים עכ"ל רש"י הרי מפורש דרק משום שידע שע"י עיונם ופלפולם בד"ת משכא להו שמעתתא ויבטלו מסעודת ענג שבת. וכהאי דאמרי' בפסחים (דף ס"ח ע"ב) אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם מ"ט וקראת לשבת ענג והיינו ר"א דס"ל בביצה (דף ט"ו ע"ב) דיכול להיות ביו"ט כל היום קורא ושונה ובשבת אסור זה וזהו שהזהיר ר' זירא להרבנן שבשבת אסור זה גם לר"א לעסוק רק בד"ת כל היום רק שיזכרו לקיים ענג שבת ושלא יחללוהו בביטול הסעודה בשבת והך דר' זירא לא פסקינן בשום מקום בטוש"ע יען שאינו הלכה לענין לימוד עיון כלל רק כנז' וגם כיון שהמצוה ענג בשבת ע"כ לא יאריכו כ"כ בזמן בפלפולם הגם שישאר להם קצת זמן לאכול סעודת שבת מ"מ הזהירם ר' זירא שלא יאריכו כ"כ בפלפולם זה עם זה כמו שהם רגילים בימות החול גם כל היום דבשר צריכין להתענג בסעודה וכמ"ש המג"א (בשאהרזד) שיש למעט בלימודו בערב יוהכ"פ כדי להרבות בסעודה ועיי' שם בפמ"ג בא"א ובדברינו במנח"א (ח"א סי' מ"ט) בד"ה ומדי דברי בו וכו' עיי"ש ואכמ"ל. עכ"פ אין שום ראי' מזה לענין לימוד עיון בשבת ואחרי כ"ז כ' שם למסקנא בזה"ל הדרן למילתין דאסור לעיין בשבת עיון עמוק שיש בו טורח רב להבינו כנלמד מדברי הרב המאירי וכו'. וכבר תמהתי עליו איך שכח או במזיד הביא להיפך ממ"ש במאירי מפורש וגם הביא שם מד' הירושלמי בעובדא דר"ל שיצא חוץ לתחום ע"י עיונו בשבת הרי דפשיטא לענין עיון דמותר בשבת ואעפ"כ העלה לאסור שלא כהלכה. העיון בשבת. ובמחכת"ה אין טעמו כצפיחית בדב"ש בזה רק כל דבריו אינן אלא דברי תימה עיי"ש. ובודאי נכונים דברי הרב מחזיק ברכה (סי' ר"צ) שהביא שם שחולק על הרב יעבץ במ"ש ראי' מהש"ס שבת דר' זירא אמר להני זוגא דרבנן וכו' כנ"ל דאין ראי' מזה כלל לאסור העיון בשבת וכמו שביארנו ג"כ בזה ועתה נבא על דבריו כנ"ל (בסי' כ"ה כ"ו) דאזיל בתר איפכא סברה הפוכה להתיר ההספד בשבת ברבים אמת כי עמדתי מרעיד ומשתומם ואשים רסן לעטי להרעיש כ"כ כראוי לו יען שהתיר לחלל את השבת כ"כ בפרהסיא בהספידא נגד פסק הש"ע והמג"א שהביא שם ג"כ דפשיטא דגם ביו"ט שני אסור גם לחכם היותר גדול בפניו עיי' בכל בו הל' אבל (ורק במועד היינו חוה"מ מותר לחכם בפניו דאין מועד בפני ת"ח ותליא בזה אם יש בימינו דין ת"ח) וכ"ש בשבת דאסור. אך מפני שהביא בשם הגאון מהרימ"ט (בדרוש ב' ס' אחרי) ולהגאון בעל גדולי תרומה בס' בינה לעתים (בעת ספוד דרוש ג') שהספידו דרוש הספד בש"ק ואמרו שם דס"ז אסור להספיד בש"ק מעיקרא דדינא ועכ"ז חיפשו היתר לקיים המנהג שהי' אצלם להספיד בש"ק. ונגד אריות ונמרים שרי התורה כאלו זצ"ל מפני כבודם נוחה הנני אך אם לדין יש תשובה כי מ"ש בבינה לעתים שם כי הלא לאמונה על דבר זה ידוו כל הדוים אפי' בשבת ומותר להתעורר בבכי ולהתעורר למען נחדל מעושק ידינו וכן מ"ש במהרימ"ט כדאשכחן בסנהדרין ברע"ק כשפגע במיתתו של ר"א שהי' מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ הרי במקום שנאסר גדידה ושריטה התיר כיון שעשאו רק מפני תורה ומצות של ר"א שחסר לו ללמוד ממנו. מכ"ז אין ראי' דהתם הי' בשעת חימום ושהוליכהו לקבורה במוצאי שבת וכשורט בחימומו על תורתו ומצותיו ל"ש הלאו אבל הכא הרי ההספד נאסר בשבת וכן מ"ש הבינה לעתים כדי להתעורר בתשובה מבכי ההספד, ז"א דסוף כל סוף אסרה תורה וחכז"ל להספיד בשבת הגם שנודע להם שעי"ז יתעוררו בתשובה. וגם מ"ש מהרימ"ט משום עשה דכבוד התורה התירו לא ידעתי כלל וכי לא יוכלו להספידו בימות החול וכי שייך לומר בזה האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף דהלא יוכל להספידו כדינו בימות החול ולא בשבת דבשבת בלא"ה לאו זימני' הוא אם לחכם בפניו הלא בשבת אפי' להזיזו כל שהוא אסור וגם אבליו עוסקים בתפלה (גם בעודו המת מונח לפניהם) ובאים לביהכ"נ בשבת כדי שלא יראו שום ענין אנינות או אבילות בפרהסיא מכ"ש להספידו ברבים דאסור ואם לאח"כ בודאי יוכלו להספידו בחול ואם שיתעצלו שמה ההמון לבא לביהכ"נ בימות החול ימי המעשה ויבואו רק בש"ק ויהי' אז ברוב עם הדרת מלך מלכי רבנן וכעין דאמרי' בכתובות (דף ק"ג ע"ב) שציוה רבי אל תספדוני בעיירות ונספדוהו בכרכים וקאתו כ"ע אמרו ש"מ משום יקרא הוא עיי"ש אבל מיירי שם רק בימות החול והיכן מצינו כמה שיהי' הנאספים בההספד שאינו בפניו רק לאחר זמן בביהכ"נ ואינו חיובא כלל שיהי' שייך לומר עשה דכבוד תורה שידחה שבת ובשלמא אם היו מקילין ביו"ט שני באיזה ענין שאינו מפורש להיתרא כיון דחז"ל כחול שויי' רבנן אפי' למיגז לי' אסא ע"כ כן הוא לגבי זה רצון חכז"ל להקל בכל ענין בפרט לגבי צורך וכבוד התורה והמקיל לא הפסיד רק הרויח אבל לגבי שבת המקיל בהספ"ד הוי הפס"ד ויצא שכרו בהפסד"ו (בהספדיו) גם אם כונתו לש"ש לעורר לב העולם ושיבואו הנאספים לכבוד הנפטר וכיוצא. ואצלם הי' כנראה דבר הנפרץ במלואו ע"כ חתרו חתירות להיתרא גם כנגד הפשוט בדחז"ל וטוש"ע ואצלינו ישתקעו הדברים ולא יאמרו ובס' שו"ת צפיחות בדבש כנז' האריך להתיר עיי"ש שהביא ראיות צנומות וקלושות ודמיונות שאין בהם. ממש עד כי נלאיתי להשיב על כל פרט בדבר הדומה כעוכלא לדנא כאשר יראה כל מעיין שם ומ"ש ראי' מסי' רפ"ח ובט"ז שם ברע"ק שבכה מחמת דביקות להש"י בשה"ש פשוט דלא דמי לזה שהספד על מת בודאי אסור בשבת אך אחת שאלתי בעיוני בתוך דבריו שהביא כנ"ל דהספד התירו בשבת משום כבוד תורה (מלבד מה שביארנו דדא לדינא) ולעומת זה אוסר עיון בשבת וכי זהו אינו כבוד התורה העיקר מה שנהגו מימות עולם כל רבותינו גאוני אשכנז זצ"ל לדרוש בשבת הגדול ושובה או שאר שבתות בפלפול רב וגם התלמידים והשומעים פלפלו ונמשך כמה שעות כנודע (ועכשיו לא נהגו להשיג השומעים בביהכ"נ על אתר רק מי שיש להקשות יבא לבית הרב אח"כ והנהיגו כן כדי שלא יבא לפלפול לקנתר שזהו אש אבדון ונוח לו שנהפכה שלייתו על פניו כמ"ש התוס' לחלק בין הלומד שלא לשמה והוא טעם הגון ועוד טעמים. אבל כשנהגו כן לפנים בישראל) והי' משום כבוד התורה להלהיב הלבבות וצעירי בחורי חמד שיראו שבחם ויתאוו לגדל בניהם לת"ת וכיוצא ואין לך כבוד התורה גדול מזה מעיון ופלפולא דקוב"ה חדי ואעפ"כ אסרו שם וזה התיר. ישתומם כל עובר. וכבר נודעו דברי הט"ז בהל' ברכות התורה (סי' מ"ז ס"ק א') דתקנו ברכת לעסוק בדברי תורה בפ"ע שזה דוקא העסק עיון בטורח ויגיעה עיי"ש ואולי יאסר הרב הנ"ל לברך ברכה זו בשבת כפי דבריו:
ולענין ההספד בשבת שבודאי פשוט לאסור. אמנם שמענו מכמה צדיקים ז"ל כי בדרושותיהם קודם תק"ש או ביו"כ כל נדרי הזכירו דרך אגב בבכיותם מהצדיקים הגדולים שנסתלקו בשנה זו ונשארנו יתומים כדי לעורר העם בבכי. הנה משם אין ראי' מלבד מה שהזכירו רק דרך אגב ולא לדרוש הספד לכבוד הנפטר זהו בודאי מותר אך בר"ה ה"ז מותר כיון שצריכין להתעורר ברחמים ועומדים בדין יש להאריך בתפלה גם אחר חצות היום (הגם שבשאר יו"ט אסור) עיי' בש"ע (סי' תקפ"ד ובמג"א ס"ק ד' ובמחצה"ש שם) ע"כ קודם תקיעת שופר מעוררים לפעמים ע"י הצדיקים שנפטרו (ודרך אגב בהדרשה) כדי לעורר כיון שהבכיי נחוצה אז כמ"ש מהאריז"ל והוא להמתיק מדה"ד שתלויים אז בחיותנו ונפשנו ע"י שערי דמעות שלא ננעלו בעדנו. ובפרט ביוה"כ שהוא זמן וידוי ותחנון גם כשחל בשבת וגם המצוה אז לבכות על מיתת בני אהרן בקה"ת כמבואר בזוה"ק ועל כן י"ל אומרים אז במוסף יוה"כ פיוט של עשרה הרוגי מלכות. כדי לבכות ביום ההוא על מיתתן וכמבואר בזוה"ק דהדמעות אז יפות על פטירת הצדיקים והקב"ה מוחל עונותינו עי"ז וגם י"ל שאומרים הפיוט ההוא לכבוד רע"ק שנהרג אז ביוה"כ והוא נחשב כנגד השכינה בין עשרה הרוגי מלכות שהיו נשמות עשרת השבטים (וכמ"ש הרה"ק מהר"ש מאיסטריפוליא זי"ע הי"ד לענין רע"ק ואכמ"ל) וכידוע מהמדרש שרע"ק נהרג ביוה"כ עכ"פ אין שום ראי' משם: אמנם אזכיר דבר פלא מהכלבו ד' ווינציאה (דף קל"ג ע"ב) וז"ל במגילת תענית. השתא דבטיל תמיד שרי לענויי ולמיעבד הספד בשבת. ולא ידעתי טעמו של דבר עכ"ל. והגאונים הנ"ל מהרי"ט ובינה לעתים וגם בסי' שו"ת צפיחות בדבש הנז' לא ראו כנראה דברי הכלבו דאם היו רואין אותו השיאוהו על כפיהם. כי מפורש בראשון מראשונים בשם מגילת תענית כדבריהם. אך באמת חידוש ולא גמרינן מיני' כי האיך לא אשתמיט שום א' מהראשונים או האחרונים להביאו בזה וגם איך שייך לומר דאחרי שבטל התמיד הותר ההספד בשבת והלא שבת קביעא וקיימא ואינה תלויי' כלל בביאת ומושבות הארץ כשארז"ל ולא בביהמ"ק ומזבח ואין לפגום בצבור קדושת ועונג שבת גם בגלותנו כי רק עי"ז נזכה לגאולה ואיך נחלל כבודה חלילה וכיון שלא הוזכרה דיעה זו בשום א. מהש"ע ונו"כ אין לפסוק כן כלל. ואולי איזה ט"ס נתהוה שם בזה בהדפסת הכלבו בראשונה כאשר קרה כזה בכמה פוסקים ראשונים בעת העתקתם והדפסתם. ומחי' חיים יחיינו מיומים. ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו ב"ב בכ"י: