אור ברסלב

שות מנחת אלעזר חד· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן לד

סימן לג

בענין ביטול חמץ:

הנה בשו"ת הרי"ם להגה"צ מגור ז"ל (או"ח סי' ז') הקשה לפי"ד רש"י והרמב"ם דביטול חמץ שיהי' בטל כעפר וכדבר שאינו וא"כ כששוה החמץ סך רב הרי בטלה דעתו אצל כל אדם כדאמרי' בפ"ק דסוכה (דף ג' ע"ב וד' ע"א) בסוכה שגבוה למעלה מעשרים אמה ומיעטה בכרים וכסתות ובטלום שם לא מהני משום דבטלה דעתו אצל כל אדם שאין מבטלין כו"כ וכ"ש הון רב ששוה החמץ לפעמים ואי משום מצוה דביטול חמץ הלא גם בסוכה אף שא"א לקיים מצות סוכה בלא"ה מ"מ לא מצינו שיועיל ביטול בכרים וכסתות ודוחק לחלק (כונתו כנראה שדוחק לחלק ולומר משום דסוכה יוכל למצוא על הרוב סוכה אחרת שלא יצטרך לבטל הכרים וכסתות ולדרוס עליהן משא"כ בחמץ שנשאר לו קודם סמוך לזמן איסורו הרי איסור חובה חרץ עליו לבטלו לקיים מ"ע דתשביתו וגם שלא לעבור על לאו דבל יראה. ז"א דהא לא חילקו חכמים בין אם גם בחמץ הי' לו שהות למוכרו לנכרי עכ"פ בזול והוא המתין עד השעה האחרונה וביטלו ואעפי"כ מהני הביטול ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם) וע"כ נראה משום דאסור בהנאה שפיר עומד ליבטל אצל אדם בישראל שרוצה לקיים כד"ת וכיון שעומד לכך הוי כשביטלו כמו גבי סוכה שגבוה למעלה מכ' שביטלו ומיעטו בתבן (אף שסתמא אין תבן עומד לכך) וה"נ שביטלו בפה או בלב. אמנם לר"ש דחמץ שעבר עה"פ מותר ואמרי' בגמ' (פסחים כ"ט ב') משום דגורם לממון כממון דמי בחמץ כזה שאחר הפסח יהי' מותר וא"כ אינו עומד להתבטל והוי ככרים וכסתות וא"כ למה בטל דהא בטלה דעתו וכו' כנז' ועפי"ז תי' מ"ש הר"ן למה באמת אף כשביטל אסור אחה"פ הא לא עבר בב"י ועיי"ש ברא"ש ולפי"ז י"ל דאם יהי' לאחה"פ מותר בהנאה כשביטלו שוב לא לא יועיל הביטול כנז' ועבר בב"י ושפיר הוצרך קנס לאסור. ומאחר שאסרו חכמים בהנאה אחר הפסח משום קנסא שוב שפיר מה"ת בביטול סגי ורק מדרבנן צריך ביעור ושייך כל הקולות שהקילו משום דהוי דרבנן ומיושב בזה מ"ש הרמב"ם דלא מהני ביטול לחמץ ידוע היינו משום דקאי על התורה כ' שפיר זה שאמרה תורה תשביתו הוא ביעור לחמץ ידוע וביטול לשאינו ידוע דמה"ת שמותר בהנאה לאחה"פ אינו מועיל ביטול לחמץ ידוע כלל, ובבודק ומבער ויש עוד חמץ שא"י ולא מצא מהני הביטול מה"ת דל"ש בזה בטלה דעתו וכו' דאדרבא לטרוח ולחפש יותר מהבדיקה בשביל שיווי מיעוט עומד לבטלו כעפר ומהני שפיר כמ"ש הרמב"ם מה"ת ביעור לחמץ ידוע וביטול לשאינו ידוע. וגם יישב בזה ד' רש"י שכ' (בריש פסחים) בודקין את החמץ שלא יעבור בב"י משום דילפינן שם חיפוש בנרות וכל שמצוי ע"י בדיקת הנר חשיב מצוי רק עכשיו דאסור בהנאה מהני הביטול מה"ת לשוי' כעפר כלשון רש"י ז"ל רק שחכמים תיקנו שישאר אדאורייתא ושלא להקל ממה שהי' מה"ת ע"י הקנס ע"כ פי' שפיר בודקין שלא לעבור על ב"י מה"ת כנז' עכת"ד הרי"ם ז"ל:

אולם קשה על דבריו כמה קושיות בזה. א') דנמצא עפי"ז כשיש עוד זמן לאוכלו או למוכרו קודם זמן ביעורו ואעפי"כ הוא מניחו ומבטלו אח"כ אף ששוה הון רב ובטלה דעתו אצל כ"א ול"ש כלל סברת הרי"ם משום שיהי' אסור אחרי הפסח ממילא דהא הי' לו זמן קודם הביעור לאוכלו או למוכרו ומדלא עשה כן והניחו עד שיצטרך לבטלו הרי בטלה דעתו אצל כ"א (ושם בתשו' הרי"ם כ' לענין דאם יוצא בשיירא וכו' שתמהו דהא עכ"פ ביטול מהני אך כיון שהוא זמן רב מקודם שיוכל עוד למכרו ע"כ לא מהני ביטול. אך מאן יימר לן דדוקא להמפרש ויוצא בשיירא זמן רב קודם הפסח דוקא לא מהני ביטול הלא מאן פליג לך בסברא זו דאפי' זמן קצר לפעמים ראוי מקודם לאכלו או למכרו כשהוא גדול הכמות) ונתת דבריך לשיעורין ואנחנו לא נדע איך לשער בזה. ב) קשה דהא מצינו בש"ס עירובין (דף ע"ט ע"ב) טומאה אשבת קרמית הנה איסור שבת דאפי' ארנקי נמי קמבטיל פירש"י דאפי' כיס מלא מעות בטיל שם אבל תבן וקש ניתן למאכל בהמה עכ"ל ומיירי גם שם מהך סוגי' דפ"ק דסוכה לענין תבן ואין עתיד לפנותו עיי"ש והרי קשיא דאם יניח שם כיס מלא מעות הלא יגנבוהו ויקחוהו בנ"א וגם אם יפקירו ויבטלו שם הרי בטלה דעתו אצל בנ"א ולמה בטיל שם לגבי מחיצת איסור שבת א"ו י"ל דמשום איסור שבת שירא לנפשו שלא יכשל ע"כ מבטל הכיס וארנקי גם עם כל ממונו כדפסקינן באו"ח (סי' תרנ"ו בהג"ה שם) דלעבור על ל"ת מחוייב ליתן כל ממונו כדי להנצל מזה הגם דהוא עירובי חצירות וכרמלית ויש רק חשש איסור דרבנן מ"מ עפי"ד הפמ"ג שם (בא"א ס"ק ח') לענין על שלא לעבור על דרבנן נסתפק אם חייב ליתן כל ממונו משום דכל דרבנן הוי ל"ת דלא תסור או רק חומש כדין מ"ע עיי"ש ובזה י"ל סברת הש"ס כיון דמתיירא מאימת איסור שבת גם בעירובי חצירות וכרמלית ע"כ מבטל גם כיסו עם מעותיו (והרי מזה כסייעתא לפשוט ספיקו של הפמ"ג כנז' ונראה מזה להחמיר כיון דכל דרבנן יש גבי' לאו דלא תסור) וכהאי דאמרי' בסוכה (דף ט"ז ע"ב) ע"כ לא אמרי' אלא בסוכה דמ"ע אבל בשבת דאיסור סקילה לא פירש"י אבל שבת דאיסור סקילה הוא במלאכות דאורייתא מחמירין אפי' במידי דרבנן דאית בה עכ"ל והיינו כדברינו דחומרא דשבת הוא גם באיסור עירוב דרבנן כנז'. והגם שפירש"י שם בד"ה הנח איסור שבת כגון מתני' כיון דעפר אינו ניטל בשבת סתמי' בטיל עכ"ל (ועיי' תוס' סוכה דף ד' ע"א ד"ה ואע"ג דבטלינהו) אבל התינח בעפר אבל עדיין קשה קושייתנו דאיך נאמר דכיס וארנקי של מעות מבטל שם הלא הוי בטלה דעתו אצל כל אדם כדאמרי' בפ"ק דסוכה כנ"ל אלא ודאי דשאני הכא דהוי איסור ל"ת כנז' משא"כ בסוכה גם אם נאמר דמיירי באין לו סוכה אחרת לצאת בה וגם דאין לו במה לבטלה בדבר אחר ולמעטה מעשרים אמה מ"מ הרי לא יעבור רק על מ"ע דביטול מצות סוכה ובביטול מ"ע הרי הוא אינו מחוייב לבזבז רק חומש כדפסקינן שם ועיי"ש במג"א (ס"ק ז') דגם זה החומש רק מהריוח ושנה ראשונה המעשר מן הקרן. ובכרים וכסתות שידרוך עליהם וירמסם ברגליו יהיו מקולקלים לגמרי כשיבטלם להניח שם ואפשר שזהו כל הונו ועכ"פ יותר ממעשר מה שיש לו ועיי"ש במג"א בשם היש"ש דהיכא דהוי לדידי' כהון רב ע"כ אין מבטלן ואם מבטלן הוי בטלה דעתו אצל כל אדם כיון שאינו מחוייב עפ"י התורה כנז' משא"כ בחמץ דהוי איסור לאו דבל יראה ומבטלו לא אמרינן בטלה דעתו וכו' גם אם החמץ שוה הון רב כיון דמחוייב ליתן כל ממונו להשמר מל"ת וזה נוח לו יותר משיבערנו דהוא טירחא לפניו ויותר יוכל בנקל להפקירו ולבטלו בלבו ול"ש לא בטלה דעתו אצל כל אדם. והגם שלפי"ד הפמ"ג שם (בא"א סי' תרנ"ו ס"ק ח') להסתפק אם בב"י שהוא רק בשוא"ת צריך ליתן כל ממונו כגון שאנסוהו עכו"ם לעבור על ב"י [הגם שלא הבנתי כלל איך שייך אנסוהו עכו"ם בזה שלא לבער ויעבור על ב"י, הא יוכל לבטלו בלבו ואז לא יעבור על ב"י דאו' עכ"פ, ואם אנסוהו לקנות ל"ש כלל כמ"ש הבעל העיטור ומובא בטוש"ע חו"מ (סי' ר"ה) מכ"ש בזה לקנות איסור חמץ מעכו"ם דאינו חל הקנין] מ"מ מה דמספקא לי' פשיטא לן דצריך ליתן כל ממונו כוין דהוא לפעמים בקום ועשה דלוקין עליו. וגם בכל גווני לא גרע משארי איסורי דרבנן שי"ל כמ"ש הפמ"ג שצריך ליתן כל ממונו משום לאו דלא תסור (וגם בעשה דרבנן יש להסתפק בכה"ג כיון דהוא לאו דלא תסור גם במ"ע דרבנן כדאמרי' בשבת (דף כ"ג ע"א] ואכמ"ל) ומ"מ בזה שהוא איסור ב"י לאו דאורייתא וגם יש בו נוסף עוד איסור דרבנן שצריך לבער מלבד הביטול פשוט כדברינו דצריך ליתן כל ממונו. וקשה ע"ד הרי"מ הנ"ל. ג') קשה על דבריו דאם ביטול מהני רק עי"ז שבלא"ה יהי' אסור אחר הפסח ונמצא שעי"ז יתקיים הביטול בלבבו וכיון שרק מפני זה הוא י"ל היתר כרוך מצד האיסור בזה דהא אם מהני הביטול לא יהי' אסור אחרי הפסח וכיון שלא יהי' אסור אחרי הפסח שוב לא מהני הביטול בלבו. ואין לומר כיון דלא מהני הביטול שוב יהי' אסור אחרי הפסח וע"כ מהני הביטול דלא בטלה דעתו אצל כל אדם כנ"ל מהרי"מ. ז"א דהא כיון דהוי היתר כרוך ומתהפך אזלינן בכה"ג לחומרא בדבר דאו' כידוע מד' התוס' פסחים (כ"ו ע"ב) וב"מ (דף ל' ע"א) וכנז' בחיבורנו בעה"י במקומות רבות וא"כ לא מהני הביטול מה"ת לגבי לאו דב"י וגם המ"ע דתשביתו צריכין לילך גם לדעת הרמב"ם מה"ת לחומרא במ"ע כנודע מד' האחרונים. והיתר כרוך ומתהפך הוי כמו ספק ומספק לא קיים עדיין המ"ע דתשביתו כשנאמר השבתה בלב ד') וגם בפשיטות איך שייך לומר דע"י הדרבנן שאסרו חז"ל לאחר הפסח משום קנסא (כר"ש דפסקינן כותי') עפי"ז נתהוה הביטול מה"ת וזולת זה אין מציאות לביטול בחמץ ששוה הון רב כנז' ונמצא קודם שתיקנו רבנן זה שקנסו לאחה"פ לא נתקיים אז מצות התורה דביטול החמץ כנז'. ועוד יש בזה עקולי ופשורי אם נלך בדרך הרי"מ ז"ל בזה: ע"כ בע"כ נראה העיקר כדברינו הנ"ל דלא הוי בזה בטלה דעתו אצל כל אדם משום דמחוייב להפקיר כל ממונו שלא יעבור על ל"ת ע"כ כדין תורה הוא עושה ול"ש בטלה דעתו וכו' וגם אם אולי הי' לו עוד קצת שהות למוכרו כשהוא מתיירא מאיסור, חמץ הוי כהאי דמס' עירובין דאיסור שבת חמירא להו לאינשי דמבטל גם כיס מעות שלו אף דשם אינו מוכרח לעבור גם על איסור דבריהם כשיערבו שנים מ"מ בהול הוא על איסור שבת וה"נ לענין איסור חמץ גם כשמבטלו מקודם ל"ש בטלה דעתו אצל כל אדם כנז': ולפי סברת חי' הרי"ם הנז' דשייך בטלה דעתו אצל כל אדם ונמצא כשמבטלו מקודם י"ל סברא דבודאי בטלה דעתו אצל כל אדם ול"ש סברת הר"ן שאם לא ביטלו יהי' אסור ממילא לאחה"פ דהא יש שהות למוכרו עוד זמן מספיק א"ו דבטלה דעתו אצל כל אדם וגם (זולת דברינו לדמות להאי דעירובין דמתיירא מאיסור שבת דה"נ מתיירא מאיסור, חמץ כנז') י"ל בזה בדברי הירושלמי פסחים (פ"ב הל' ב') הפקיר חמצו בשלשה עשר לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר ומה דנקט דוקא בשלשה עשר נדחקו המפורשים דלאו דוקא עשר וה"פ י"ד קודם חצות. והוא תמוה דלמה נקט י"ג (דוקא) אם גם בי"ד שחרית כן הדין ג"כ ולפי"ז ניחא דהיינו דוקא בי"ג משום דיש שהות עוד ביום למכרו ולאכלו ע"כ בטלה דעתו אצל כל אדם ולא מהני ההפקר ע"כ ס"ל לר' יוחנן דאסור ולר"ל ס"ל דמותר (ופסקי' כר' יוחנן לגבי ר"ל) משא"כ אם ההפקר בי"ד סמוך לזמן ביעורו י"ל כנ"ל דלא בטלה דעתו אצל כל אדם כיון דיאסר אחה"פ אם לא יבטלו (וכנ"ל בדברינו בזה קו' א') ואם כי הרא"ש טובא בב"י (סי' תמ"ח) מביא הירושלמי וגרס הפקיר בי"ד מ"מ בירושלמי שלפנינו הג' בכולם "בי"ג" ולפי הנז' אין לשבש הספרים שלנו שנמצא י"ג כנז'. אמנם לפי"ז קשה על הך דפסקינן שם בטוש"ע (סעי' ה') כהירושלמי הלז דבהפקר לבד נאסר לאחה"פ והיינו דהלכה כר"י לגבי ר"ל והש"ע מיירי בכל גווני גם בהפקיר בי"ד ולפי הנ"ל לא מיירי הירושלמי רק בהפקיר בי"ג (שהי' לו שהות למוכרו וכיוצא דאמרי' בטלה דעתו אצל כ"א). אך ז"א קשיא דהא מסיק שם בירושלמי מטעם הערמה אסור. ומפני זה שייך גם בהפקיר בי"ד ושפיר פסק בש"ע. ומה שכתבנו לעיל מטעם בטלה דעתו וכו' דהוא רק בהפקיר בי"ג י"ל דזהו רק לפי הקס"ד:

וא"ת דאמרינן בעירובין שם דשאני טומאה משבת משמע דטומאה לא חמירי להו לאינשי כ"כ והלא בש"ס יומא (כ"ג ע"א) אמרי' ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכת דמים והרי מזה דטומאה וטהרת כלים חמירא להו כ"כ (והוי כהך דהכא בעירובין דמיירי לענין כלים שהיו בבית המת אם נטמאו כשמלאם עפר או תבן וכו') אך זה לא קשיא דהא מסקינן (שם ע"ב) דרק שפ"ד זיל גביי' אבל טהרת כלים כדקאי קאי וכן אמרי' שם דוכן הוא אומר וגם דם נקי שפך מנשה וגו' משמע דחשיב לי' לגריעותא איך על שפ"ד קיל להו יותר מטומאת וטהרת כלים. וגם בירושלמי יומא שם מפרש דחשיב זה לגריעותא איך הי' ניקל בעיניהם שפ"ד עיי"ש. ואכמ"ל:

והנה לפי"ד הר"ן (בריש פסחים) דבאמת הפקר בכה"ג לא מהני דדברים שבלב אינן דברים וגם טרם שבא לרשות זוכה אלא כיון שאמרו ג' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכ' כאלו הן ברשותו וא' מהן חמץ בפסח ע"כ בגילוי מילתא בעלמא סגיא עכת"ד וכנודע ולפי"ז ממילא לק"מ קו' הרי"ם הנ"ל דבטלה דעתו וכו' דשאני חמץ דמהני גילוי מילתא בעלמא בזה אף דלא מהני במק"א וז"פ:

וא"ת לדון בזה בענין אם ראוי מדרבנן אם הוי ראוי מדאו' לענין הביטול כיון דיהי' אסור לאחר הפסח ע"כ מהני הביטול מעיקרא מדאו' כנז'. די"ל עפימש"כ לעיל (סי' א' אות י"ט) כיון דסוף כל סוף (גם באיסור הנאה מדרבנן) הוי איסורי הנאה ולא יהיב לה מידי בקידושין וה"נ כיון דיהי' איסור הנאה בפיו ממילא הגם שהוא רק מדרבנן (אחה"פ) מ"מ מבטלו בלב שלם מקודם ולא הוי בטלה דעתו אצל כ"א כיון דלא יהי' שוה אחה"פ אם לא יבטלו כנ"ל. (ועיי' במנח"א חלק א' סי' ל"ד]:

וגם אין לנו בזה בהביטול משום בל תשחית אם שייך היכא שצריך למצוה או להשמר מעבירה שהארכתי בזה בחי' מנח"א (ח"ג סי' י"ג) ובחי' עולת תמיד עיי"ש דבכה"ג שאינו משחית ומאבד החמץ בידים רק כשמבטלו היינו מפקירו ל"ש כלל בל תשחית וראי' מש"ס חולין (דף ז' ע"ב) דאמר רבי היכי אעביד וכו' בהני פרידות מפקרנא להו איכא משום לאו דלפ"ע שהולכים ומזיקי' וכו' קטילנא להו איכא משום בל תשחית עי"ש משמע ברור דאי מפקיר להו ליכא משום בל תשחית. ואדרבא ע"י ביעור חמץ היינו שריפה לר"י או מפרר וזורה לרוח לרבנן היינו שמשחיתו בידים הי' שייך בל תשחית אך בזה ל"ש כיון שכן הוא מצות התורה דתשביתו וז"פ. ב וגם אמרתי עוד בסוגי' דביעור חמץ ע"ד התוס' פסחים (דף כ"ט ע"א) בד"ה בדין הוא דאפי' תוך זמנו מותר וז"ל ופירש"י מותר באכילה וקשה דאי. אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריות. והנה בחי' הרי"ם בספ"ק דחולין (דף ד' ע"ב) העיר דאיך יתחייב בתשלומין הלא איכא לאו דב"י וחייב מלקות מחמת בל יראה ופטרו המלקות מתשלומין וממילא משכחת לה בשל אחרים עיי"ש אמנם נלע"ד לתרץ בזה עפי"ד התוס' הנ"ל (מפסחים דף כ"ו וב"מ דף ל') בענין היתר כרוך וכו' דאם אמרי' בזה דפטור מתשלומין מחמת הלאו דבל יראה וא"כ שוב הוי של אחרים וא"כ שוב ליכא חיובא דמלקות כיון דהוי של אחרים דהא פטור מתשלומין וא"כ שוב ראוי להתחייב בתשלומין כיון דליכא מלקות וא"כ שוב הו"ל שלו כיון דחייב באחריותו לשלם וככה מתהפך לבלי תכלית עפ"י דברי התוס' הנ"ל צריכין לילך בכה"ג לחומרא וע"כ שפיר כ' התוס' בזה בפסחים דל"ש בכה"ג דאם גזל מנכרי הוי חייב באחריותו לשלם ושוב הוי כשלו לעבור על ב"י כיון דאזלינן בהיתר כרוך בצד האיסור כזה לחומרא בלאו דאו' דב"י וא"ש ונכון בעה"י:

ג אמנם יש להתעורר בדברי התוס' הנז' דאיך חייב באחריותו כשגזל מנכרי ולעבור עי"ז בב"י דאו' כקו' התוס'. הא למ"ד גזל נכרי דרבנן וא"כ מדאו' א"צ להחזיר לו ואינו חיוב באחריותו אלא כשנבוא לומר דראוי מדרבנן הוי ראוי מדאו' וכפי שביארנו לעיל (סי' א') אינו דבר הנוהג תדיר וגם שארי החילוקים שנזכרו שם בדברינו ל"ש בזה לומר שיהי' לכ"ע א"ר מדרבנן גם א"ר מדאו'. אולם העירני ש"ב החריף ובקי בח"ת בנש"ק מו"ה צבי אלימלך שיחי' מבירטש שי"ל שפיר כיון דהקשו התוס' זה אליבא דר' יהודא ור' יהודא ס"ל בסוכה (דף כ"ג ע"א) דא"ר מדרבנן הוי א"ר מדאו' לענין סוכה שעשאה ע"ג האילן ופליג שם אר"מ דס"ל דמדאו' עכ"פ יצא מצות סוכה עיי"ש וא"כ הקשו התוס' שפיר אליבא דר"י כנז'. גם י"ל כיון דהוא בעל המימרא (בפסחים דף כ"ט ע"א) ר' אחא בר יעקב והוא ס"ל כדברי האחרונים (במלא הרועים ושאר גדולי האחרונים) דא"ר מדרבנן א"ר מדאו' כיון דס"ל (בשבועות ל"א ע"א) דמשחק בקוביא הוי פסול לעדות לענין קרבן בשבועות העדות ואף דמשחק, בקוביא הוי פסול דרבנן א"ו כנז' וע"כ שפיר הקשו התוס' אליבי' דר' אחא בר יעקב כיון דהוי גזל עכו"ם גם למ"ד דהוא דרבנן מ"מ חייב באחריותו מדאורייתא כנז' עכ"ד:

תוכן העניינים

שות מנחת אלעזר חד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה