אור ברסלב

שות מנחת אלעזר חד· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן כג

סימן כב

מדי עברי ביו"ד (סי' קפ"ב סעי' ו') במחבר וכן אסור לאיש לצבוע שערות לבנות שיהיו שחורות אפי' שערה אחת, ונזכרתי הלכה שניתן הענין להענות בו ברוב גדולי האחרונים ז"ל הסמוכים לזמנינו במעשה שהי' בא' לפני כמה שנים שנתלבן חצי זקנו ופאה א' וחצי הראש וחציו השני של ראשו וזקנו וגם פאה הב' נשארו שחורים אם יש לו היתר לצבוע השערות לבנות לשחור מפני שהי' לבוז בעיני רבים ובוש מאוד מפני שהכל מסתכלים בו עי"ז ועיי"ש בדרכי תשובה ס"ק י"ז) מה שציין עליהם בזה. ואציין בזה מה שיש להעיר ולהשיג בדבריהם. להלכה ולא למעשה. והנה בשואל ומשיב (קמא ח"א סי' ר"י) הביא ראי' לד' הרמב"ם שכ' (בהל' ע"ז פי"ב הל' י') המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו משילקט שערה א' לוקה ונודע השגת הראב"ד שם עליו על מ"ש דלוקה וכ' בשו"מ שם ע"ד הש"ס בבא מציעא (דף ס' ע"ב) פרכוס דאדם מה הוא כי האי דעבדא סבא דאזיל צבעי' לרישי' ודיקני' וא"כ מתני' מיירי דאין מפרכסין את האדם בסתם אדם והלא אין מפרכסין היינו צובעין משום איסור דלא ילבש גבר ודייק מד' רש"י שכ' במתני' אין מפרכסין את האדם עבד כנעני העומד. לימכר עכ"ל והיינו דאדם מישראל אסור משום לא ילבש גבר ע"כ פי' דמיירי בעבד כנעני. מכאן נראה לי ראי' גמורה לדברי הרמב"ם דלא נמצא לו מקור דעכ"פ אסור לצבוע ולוקה מה"ת עכ"ל השואל ומשיב ותמהני דמה זהו ראי' גמורה שכ' השו"מ. א) דאיזו ראי' הוא דלוקה מה"ת והא י"ל דבאדם מישראל ס"ל לרש"י דאסור (וע"כ כתב דמיירי בעבד כנעני) אבל איסורא בלא מלקות וכמו שפסק המחבר באמת בזה וכמ"ש הראב"ד לענין המלקט שערות דאסור ואינו לוקה ואינו שום ראי' להרמב"ם דס"ל לוקה מה"ת. ב) דגם עבד כנעני אסור בכל לאוין שהאשה מצווה גם הוא מוזהר ועוד יותר דבנשים ל"ש בבל תקיף לפי שאין להן זקן משא"כ עבדים הואיל ויש להם זקן אסורים בהקפה כמ"ש הרמב"ם (בהל' ע"ז פי"ב הל' ב') וא"כ בלאו דלא ילבש גבר בודאי העבדים מוזהרים ועיי' מנחת חינוך בפ' תצא (שם) שבודאי העבד מצווה על לא ילבש גבר וע"כ תמהני מאוד מה זה שכ' בשו"מ מהאי דלא יפרכס משום דמיירי בעבד הלא מה נ"מ הא גם עבד מוזהר בלאו זה כנז'. ג) ואם נאמר דבאיסור לא ילבש גבר לא מיירי שם רק מענין איסור אונאה דמזה מיירי בסוגי' דב"מ א"כ ממילא אין שוב ראי' מזה לד' הרמב"ם כלל. ד) א"ו וכנראה מלשון רש"י שם בגמ' שכ' דעבד כנעני הי' משום דעבד עברי אסור אחר החורבן שאין היובל נוהג עכ"ל וע"כ במתני' פי' ג"כ בדרך זה ודיבר בהווה שלכן מפרכסין את העבד כדי למוכרו בטוב (לישראל אחר) וכעובדא דמייתי שם בגמ' וע"כ כ' גם במתני' דמיירי בע"כ רק בעבד כנעני ולא בעבד עברי כנז' ונמצא מכל הלין דאין שום ראי' מזה מ"ש בשו"מ. במחכת"ה:

וגם מ"ש בשו"ת מהר"י אשכנזי (להג' מזלאטשוב ז"ל חיו"ד סי' י"ט לחלק בין הך דמס' שבת (דף נ' ע"ב) דמגרד אדם גלדי צואה בשביל צערו מותר ול"ש לא ילבש גבר וגו' וכ' שם התוס' דאם מתבייש עי"ז לילך בפני בנ"א אין לך צער גדול מזה וחילק שם במהר"י אשכנזי בין הביוש לגלדי צואה להך שנתלבן חצי, זקנו ובאמת חילוקו קלוש מאוד ואינו מוסבר עיי"ש ואדרבא יש לומר להיפך דכאן יש להקל יותר משום דבגלדי צואה ומכה אין נתבייש בפני בנ"א רק כשמתקרב אצלם אז ניכר הגלדים הקטנים האלו משא"כ בחצי זקנו שזהו ניכר ונראה מרחוק גם בטרם יקרב אליהם. אך רבינו בדברי חיים (ח"ב חיו"ד תשו' ס"ב) חילק בטוב טעם בין שהוא רק על ידיו או לשות תיקון ליופי ותיקון זקנו על פניו עיי"ש אמנם עכ"ז עיקר יסודם לאיסור בזה משום דס"ל דזה הוי דאו' ובדאורייתא אין חכמה ואין עצה וגו' וכדאמרי' בברכות (י"ט ע"ב):

אולם נראה יותר כמ"ש בס' ערך ש"י על יו"ד שם שכ' ראיות וסמוכין כדברי הראב"ד ומה שאמרו בגמ' (שבת צ"ד ע"ב) משום שנאמר לא ילבש גבר היינו אינו לאו ממש דהל"ל אסור שנאמר וכבר כ' בס' יבין שמועה דעל הרוב היכא דאמרו חז"ל משום שנאמר אסור רק מדרבנן והיינו רק כגזירה או משום חצי שיעור דחזו לאצטרופי גם במלקט שער א' עיי"ש עוד ראיותיו להראב"ד. ובזה מיושב היטב פסק הש"ע שכ' אסור ללקט אפי' שער א' ולא כ' דלוקה היינו דס"ל דאסור רק מדרבנן וכיון שבכסף משנה נדחק ליישב השגת הראב"ד על הרמב"ם חזר בו עתה באמת. וכתב בש"ע להלכה רק בלשון אסור בסתמא כמ"ש בערך ש"י שם. והגם כי מרן בדברי חיים שפיר לכאורה נשען על דברי הראב"ד מ"ש דלא מינכרא מילתא כלל בשטר א' ונמצא לפי"ז דבצובע חצי זקנו דזהו מינכרא לכ"ע א"כ גם הראב"ד מודה דמדאו' ולוקה. אך באמת אדון בקרקע לפני רבינו הד"ח ואומר דהראב"ד כ' זה רק לטעם שני בלשון ועוד. והעיקר מה שכ' הראב"ד כיון שלא אמרו בגמ' אלא אסור אבל אינו לוקה א"כ מנין לו להרמב"ם זה ולפי מה שכתבנו לעיל דהיכא שנאמר בגמ' "משום שנאמר" מסתבר יותר דהיינו איסור דרבנן:

והשתא דאתית להכא שי"ל שאינו רק איסור דרבנן וכמ"ש בערך ש"י כנ"ל וא"כ שפיר יש לדמותו למ"ש שם (בסי' קפ"ב) בד"מ בשם המרדכי דבני אדם שיש להם ריבוי שערות ביד מותר להסירם דאין לך צער גדול מזה עכ"ל ולא שייך לחלק דהתם בשאר אברים להסיר השערות לכ"ע לא הוי רק דרבנן וכמ"ש הרמב"ם בזה (פי"ב מהל' ע"ז הלכה ט') וע"כ מותר משום צער שמתבייש וכנז' משא"כ הכא דהוי איסור תורה וכמו שחילקו בזה במהר"י אשכנזי ובערך ש"י. וז"א כיון דאיירינן השתא די"ל שפיר דאינו רק איסור דבריהם גם בצובע זקנו במינכר. אם נאמר דטעמא של הראב"ד הואיל ומינכר אינו עיקר אצלו כנ"ל רק כיון דהכונה בש"ס רק אסור מדבריהם וא"כ בזה יש להתיר לו לצבוע להסיר צער בשתו כנז'. דומיא דהתם בשערות שעל ידיו שהתירו כיון שאינו רק מדבריהם. וכ"כ בביאור הגר"א ביו"ד שם דלהראב"ד אינו רק מדבריהם והוי כמו העברת שער בכל הגוף דלהראב"ד לא ס"ל כהרמב"ם בהך חילוק בין תיקון הנראה על פניו לבין בית הסתרים עיי"ש ולפ"ז גם במינכר היינו בצובע חצי זקנו מ"מ אינו לכ"ע מדאו' דהוי רק מדבריהם להראב"ד כיון דהראב"ד לא ס"ל לחלק כלל בין מינכר לבית הסתרים כנז' וא"כ יש להתיר כדברינו כנז' ומ"ש בערך ש"י לומר מטעם חצי שיעור ללקט או לצבוע גם שערה א' משום דחזי לאצטרופי וכן הלך בדרך זה בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' קע"ב) עיי"ש. הנה לכאורה לפי"ז למאי דקיי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת ולפי מה שכ' האחרונים ז"ל להוכיח דח"ש שייך גם בשאר איסורים שאינם איסור אכילה א"כ גם בזה י"ל דאסור מה"ת משום ח"ש. אך נ"ל דז"א דהנה נסתפקו כבר באחרונים לענין ח"ש באיסור תחומין דהי' אסור לילך גם קצת וכן בטלטול פחות מד"א ברה"ר אמנם לעניננו כן הוא דממ"נ דלמאן דס"ל דעיקר החילוק הוא אם מינכר (בזקנו. הצביעה) או לא מינכר וא"כ זהו הקפידא רק על מינכר או לא וזהו החילוק בוי בין הסתרים לעל פניו וכנ"ל מהדברי חיים ז"ל וא"כ בלא מינכר כגון בשערה א' איך שייך לומר לאוסרו משום ח"ש מה"ת דכיון דאינו מינכר שוב הוי כבית הסתרים ואינו אסור מה"ת כלל כמובן. ואם להראב"ד וכמו שביארנו ודהוי רק מדרבנן וא"כ ממילא לא הוי בכל שיעור ג"כ רק מדבריהם וכנ"ל:

ומ"ש בס' ערך ש"י שיוכל להסיר צערו לצובעו לזקנו כולו לבן דזה מותר (וכ"כ כל האחרונים ז"ל האוסרים לצבוע שחור) דמדנעשה נס לראב"ע בן ח"י שנים דנתלבן זקנו (כדאמרי' בברכות כ"ח ע"א) ודאי אינו גנאי עכ"ד זהו אינו לא עצה ולא סברא. דבודאי בושה הוא לאיש צעיר לימים שיתלבן זקנו לגמרי ושאני ראב"ע נשיא ישראל דנעשה לו נס וראו כל העם כי זה נעשה מן השמים וה' אלקים עשה למען ייראו מלפניו משא"כ בשארי בנ"א צעירים לימים. והיטב אשר כ' בזה בשם הגאון בעל כתב סופר בפי' בהגדה. של פסח ליישב ד' הרמב"ם שכ' (בברכות) בפי' המשניות על המתני' אראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו' ופי' שקרא ושנה כ"כ עד שהלבינו שערות ראשו והרי זה סותר ח"ו להנס שאחז"ל בגמ' כנ"ל וגם למה לא מצינו בשארי תנאים ואמוראים השוקדים בתורה שהלבינו שערות ראשם ופי' הג' הנ"ל דבאמת שימה הוא בפי חכמי הטבע דמי שעוסק הרבה במושכלות הרבה בעיון ובשקידה אז צריכי' שערות ראשו להלבין גם בימי בחרותו ומדוע לא יראו זה בכל הת"ח שמעמיקים בדבר הלכה אשר באמת אין לך עומק והגיון גדול מזה. הוא כדי שלא יתביישו ולא ימנעו מללמוד תורה ע"ז שבימי בחורותם יתראו כזקנים בזקנם הלבן ויהיו לכלימה בעיני העולם בנ"א הפשוטים ע"כ עשה הקב"ה שלא יתלבנו שערם בבחרותם אבל בראב"ע שהי' צריכין לזה לנשיאתו וכדאמרי' שם בגמ' ע"כ אוקמוהו מן השמים אטבעא והלבינו שערותיו מיד בהיותו בן י"ח שנה ע"כ שפיר כ' הרמב"ם משום שקרא ושנה כ"כ (והיינו דזאת הי' צ"ל אצל כ"א שקרא ושנה כ"כ כנ"ל) והי' נס באמת מה שנעשה אצלו ואוקמיי' אצלו אטבעא מעיקרא מן השמים כנז' ודפח"ח עכ"פ פשיטא דגנאי הוא לבנ"א גם לת"ח להלבין כמו זקן בהיותו צעיר לימים ע"כ אין זה עצה מ"ש הנ"ל. וכבר כתבתי בתחלת דברי כי לא באתי ח"ו לחלוק על גדולי האחרונים ז"ל ובפרט על הד"ח ז"ל ובודאי יש להחמיר כדבריהם אך באתי לעורר בעיקר ההלכה כנ"ל להיתרא:

תוכן העניינים

שות מנחת אלעזר חד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה