שות מנחת אלעזר חד· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן יט
כבוד וכו':
ע"ד מי שצותה אשתו בצוואה כתובה ובעלה כתב לה הצוואה (ואולי גם הוא חתום עלי' שמסכים לזה) כי לאחר פטירתה כשתמות בחיי בעלה בכלות היב"ח יתנו כל תכשיטיה (ששוין הון רב) לבנה ובנותי' ויחלקו ביניהם בשוה ומתה האשה בחיי בעלה והבעל נשא אשה אחרת ולא נתן לבניה כלום מזה, אם יכולי' לתובעו לאביהם לקיים דברי המת ואם שייך להוציא ממון ממנו בתביעה זו בב"ד:
הנה לכאורה פשיטא מטעם הבעל יורש את אשתו א"כ מדינא בעלה יורש את תכשיטי' ג"כ כי כי הוא יורש בין בנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל כדפסקינן באהע"ז (סי' צ' סעי' א') זולת אם כתבה האשה נכסי' לא' בין קרוב בין רחוק רק קודם שתנשא אז אם מתה בחייו אינה יורשה שהרי נתנה אותם קודם שתנשא וכמבואר שם (בסעי' ז') במחבר אבל לא כשכתבה הצוואה לאחר שתנשא (סמוך לימי פטירתה) וכן מפורש באהע"ז (סי' צ"ב סעי' א') דאם סילק א"ע מנכסי אשתו גם בעודה ארוסה מ"מ אם מתה יורשה ועיי"ש בסעיף ז' ובט"ז שם (ס"ק ח') מ"ש בזה וגם עיי"ש (בסי' צ' בסעי' י"ג) דאם מתה בחייו הבעל יורש כחה גם בזה שיוכל לבטל מה שמכר הוא עצמו בחייו עיי"ש ולכאו' יש לדמותו למה דפסקינן שם (בסעיף י"ט) אשה שאמר לה בעלה שתעשה בבגדי' ובתכשיטי' מה שתרצה אם מכרה או נתנה בטל וכ' שם בבית שמואל (ס"ק ס"ז) די"ל דכונתו הי' להשאיל ולהפקיר ולא למכור כי הבעל חייב בכסות אשתו ואם תמכור אלו חייב לעשות לה בגדים אחרים עיי"ש ולכאורה י"ל עפי"ז כיון דמתה האשה ואין צריך לעשות לה בגדים אחרים או תכשיטין אחרים וכשהוא אומר לה שתעשה כרצונה בתכשיטי' ובגדי' לאחר פטירתה היינו שתעשה כפי צוואתה והוא בעצמו כתב זה (או חתום עלי' ג"כ כנ"ל) א"כ בודאי לא הי' כוונתו שתשאילם או שתפקירם רק שתתנום לבני' כרצונה אך ז"א ראי' כיון דהתם מיירי בחיי' אבל בנידון שאלתו כיון שמתה בעלה יורשה ויש לומר, רק משום שארית ישראל לא יעשו עולה ומוצא שפתיך תשמור בפרט מצוה לקיים דברי המת צריך לקיים דבריו שהבטיח לאשתו אבל להוציא בדיינים משום מצוה לקיים דברי המת זהו צ"ע דהנה בחו"מ (סי' רנ"ב סעי' ב') ברמ"א בשם הגה"מ דדבר שלא ניתן במתנה רק שמצוה לקיים דברי המה אם קדמו היורשים ומכרו מה שעשו עשו ומשמע מזה קצת דיכולין לתבוע זה בב"ד דאל"כ למה צריך לומר משום שמכרו כבר ע"כ מה שעשו עשו היינו שזהו טענתם. על מה שתבעו אותם והשיבו שמכרו כבר דאם רק הם צריכי' לעשות לצאת ידי שמים מצוה לקיים דברי המת א"כ למה מכרום לאחר א"ו דהוא תביעה בב"ד ונמצא אם לא מכרו אותם לאחר אז צריך ליתנו למי שצוה הנפטר ויכולין להוציא זה בב"ד משום מצוה לקיים דברי המת. אך אם יטען הבעל שנתן זה כבר לתכשיטו אשתו השני' אשר לקח לו כעת לאשה והוי כאלו מכרן היורש (שהוא הבעל) לאחר מה שעשה עשה כנ"ל מהרמ"א והתכשיטין שנותן לאשתו השני' בודאי לא יוכל ליקחם ממנה בחזרה ועיי' בש"ע אהע"ז (סי' ע"ג סעי' ג' וד') בענין התכשיטין לפי כבודה ונותן העשיר לפי עשרו ובודאי לא יוכל ליקחם מאשתו בחזרה כי היא תטען שזהו לפי כבודה איך יוכלו להוציא ממנו בחזרה בב"ד והוי מה שעשה עשה, ועוד יש לדון בזה בגוף הדבר גם אם נתחייב הבעל וחתם על הכתב צוואה דהוי כאלו מסרה לו אשתו בהלואה או פקדון המטלטלין התכשיטין האלו שיהיו שלה ושתוכל עי"ז להורישם לבנה ובנותי' אחרי מותה ולא עדיף ממה שפסק הרמב"ם והמחבר באהע"ז (סי' פ"ו סעי' ב') דהבעל שלוה מהאשה ואח"כ גירשה אין לה עליו כלום עיי"ש וכ"ש כשמתה שהוא יורשה אולם בזה"ל י"ל כיון דאנן פסקינן בכל מקום כהרמ"א ושם פסק הרמ"א דאם לא היו המעות טמונים ה"ז צריך להחזירן א"כ אין הוכחה משם ואכמ"ל. אך אולי חתומים עדות או יעידו עתה כי הבעל עשה קבלת קנין על התנאי הלז שהתחייב א"ע לקיים הצוואה הזאת ואז הוי כהך דפסקינן באהע"ז (בסי' צ"ב סעי' ז' ברמ"א) דאם מחייב א"ע להחזיר ליורשי' מה שיורש ממנה צריך לקיים. אך כל תנאי שאחר הנשואין צ"ל בקנין כמ"ש שם (בסעי' א') וכ"כ שם בחלקת מחוקק (ס"ק ט"ז) בשם המ"מ עיי"ש ואז בודאי יוכלו להוציא ממנו בב"ד אך אם לא קיבל עליו בק"ס אז אין בו רק משום מצוה לקיים דברי המת והדרן להנ"ל והנה י"ל דהבעל המוחזק יוכל לטעון קים לי (אם יתבעו אותו משום מצוה לקיים וכו') כדעת ר"ת וכן הסכים עמו הריב"ש (בתשו' ר"ז) שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במוסר הממון ההוא ביד שליש כהאי דפ"ק דגיטין (י"ד ע"ב) עיי"ש וכ"כ בתשו' בנימין זאב (סי' תי"ז ותכ"ג) ועיי' בפסקי ריקאנטי (סי' שנ"ה) ובדברי זקיני הלבוש חו"מ (סי' רכ"ב) ולפי"ז להנך רבוותא לא שייך כלל בזה מצוה לקיים דברי המת אך נודע מדברי גדולי האחרונים שאין לטעון קים לי נגד הכרעת הש"ע ועיין בשו"ת פרח מטה אהרן (ח"ב סי' ל"ג) ובהלכות קטנות למהר"י חאגיז ז"ל (ח"א סי' קפ"ב) ובברכי יוסף (חו"מ סי' כ"ה מביא בזה הרבה דיעות כולם ענו ואמרו כי במדינותם אין יכולין לטעון קים לי נגד הסכמת הב"י והש"ע. וכן בנתיבות (סי' כ"ה דיני תפיסה אות כ') בשם החו"י דבמקום שהמחבר והרמ"א סתמו הלכה ולא חלקו עליהם הסמ"ע והש"ך אין יכולין לומר קים לי כפוסק אחר עיי"ש וה"נ כיון שהרמ"א כתב להלכה הך דמצוה לקיים דברי המת גם ביורשים שאינם שליש, ולא חלקו עליו בזה כנ"ל אז בודאי אין לטעון נגד זה קים לי כהפוסקים הנז':
והנה פשוט לגבי זה דגם הצוואה שעשתה בעודה בריאה הוי ג"כ מצוה לקיים דברי המת אחרי מיתתו כמ"ש הרמב"ם בהל' זכיי' ומתנה (פ"ב הלכה ה') ובש"ע חו"מ (סי' קכ"ה סעי' ח'):