אור ברסלב

שות מנחת אלעזר חד· רבי חיים אלעזר שפירא

סימן יז

סימן טז

בסוגיא דשלא כדרך הנאתן:

הרמב"ם (פ"ב מהל' שביתת עשור הלכה ה') אכל (ביוה"כ) אוכלים שאינן ראויין למאכל אדם כגון עשבים המרים וכו' או ששתה משקין שאינן ראויין לשתיי' כגון ציר או מורייס וחומץ חי אפי' אכל ושתה מהן הרבה ה"ז פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכות מרדות עכ"ל. והנה לא נתברר מלשונו זה אם ה"ז פטור מן הכרת ומכין אותו מכין מרדות רק בשביל איסור דבריהם או ה"ז אסור מדאורייתא רק שאין בו כרת ומ"ש שמכין אותו מכות מרדות ה"ז כמו שכ' שם (בהלכה ג') בהאוכל חצי שיעור מכין אותו מכות מרדות הגם דפסקינן כר"י דח"ש אסור מה"ת וכמו שכ' הרב המגיד בזה דח"ש דמכין אותו מכות מרדות דק"ו הוא מדין איסורין של דבריהם אמנם מלשון הפוסקים נראה בזה דפטור אבל אסור היינו מדבריהם כמ"ש הטור או"ח (סי' תרי"ב) בזה לענין פטור אבל אסור ועיי' בשו"ת שאגת ארי' (סי' ע"ד) בזה דמדמינן זה לענין פטורי שבת דפטור אבל אסור ובאמת בשבת (דף ג' ע"א) פירש"י פטור אבל אסור פטור מחטאת אבל אסור מדבריהם לכתחלה עכ"ל. וא"כ אינו בזה ג"כ רק מדבריהם, ונ"מ לענין חולה שאין בו סכנה דפסקי' ברמ"א יו"ד (סי' קנ"ה סעי' ג') דמותר באיסורי דרבנן עי"ש ובנו"כ, אך נחזי אנן עפי"ד הרא"ש בפסחים (ריש פ' כל שעה) לגבי חמץ בחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אף לאחר זמן וכגון שנפסל מאכילת כלב דומיא דפת שעפשה וכ' שיש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה ה"ה נמי אכילה מותר דעפרא בעלמא הוא ולא מסתבר דאע"ג דבטל דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל לי' אסור וכ"כ הרב ברצלוני עכ"ד הרא"ש ז"ל ומזה הוכיח בשאגת ארי' (סי' ע"ה) דאוכל ביוה"כ אוכלין ומשקין שאינן ראויין אפי' לרפואה אסור אפי' בחולה שאין בו סכנה דכיון דאכלן אחשבינהו והוכיח זה מדברי הרא"ש הנ"ל עיי"ש ומעתה כיון דקיי"ל ביומא (דף ע"ד ע"א) ופסקינן כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ונודע מדברי החכם צבי (סי' פ"ו) דח"ש שאסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי היינו משום שעושה מעשה שאוכלו ומחשיבו לאותו ח"ש, ולפי"ז ענין אחשבי' הוא מה"ת כמו דאסור ח"ש מה"ת מטעם זה וא"כ י"ל דשלכדה"נ היינו אוכלין שאין ראויין כיון דאחשבי' באכילתו כנז' א"כ הוי איסור מה"ת כשאוכלן אף דאינו חייב כרת. [ומובן ממילא שאין זה ענין לאוכל אוכלין ראויין שלכה"נ אם הוי דאו' דבזה כבר כ' המל"מ (פ"ד מהל' יסוה"ת הלכה ח' בד"ה אך לפי) ועיי' בתוס' שבועות (כ"ז ע"ב ד"ה להיתרא) ושם לא שייך אחשבי' משא"כ היכא די"ל מטעם אחשבי' ע"כ יש להסתפק בזה. אמנם נודעו דברי הריטב"א במכות (דף י"ז ע"א) בטעמי' דר"ש דס"ל כל שהוא למלקות דלחומר איסורא אחשבי' ועיי' בחיבורי שו"ת מנחת אלעזר ח"א (סי' ל"ה בד"ה ואל תשיבני וכו') מה שיש להקשות דאדרבא י"ל מטעם חזקת כשרות שיש לכל א' ולחומר איסורו ע"כ לא אחשבי' ובודאי אינו רוצה לעבור עליו ע"כ הוא מקיל לו לאוכלו אבל אינו מחשיבו לשיעור ואדרבא הוא אוכלו רק מפני שאין בו שיעור אך יישבנו שם דברי הריטב"א עפי"ד הרמב"ם (בפי"ח מהל' סנהדרין הלכה ח') ועיי' לחם משנה (שם פי"ב) שגם למלקות צריך התיר עצמו למלקות ואם לא אמר אעפ"י כן אז אין לוקין אותו וכיון שהותרו בו והתיר עצמו במו פיו וקיבל ההתראה ללקות עליו על שיעור כל שהוא אז הרי החשיבו לשיעור הזה וע"כ שפיר כ' הריטב"א דאחשבי' לכל שהוא לר"ש למלקות משא"כ לקרבן שא"צ התראה וא"כ לא התיר עצמו למלקות כלל ע"כ אמרינן באמת דלא אחשבי' לכל שהוא כנז' עיי"ש וגם י"ל כיון דקיבל התראה הרי איתרע גבי' חזקת כשרות ועיי' ש"ס חולין (מ"א ע"א) דאמרי' כיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה ועיי' סנהדרין (פ"ו ע"ב) עבירות מחזיקות פירש"י אותו בחזקת רשע ובהתראה עיי"ש דהא רק בסיפא שם מיירי שהתרו בו ושתק משא"כ ברישא כשקיבל עליו התראה באמרו אעפ"כ משא"כ בקרבן לא שייך זה ושפיר נכוני' דברי הרמ"ה בריטב"א כנז'. ועיי' בדברינו במנח"א (ח"א סי' כ"א אות ב') לענין ה"ס ושם מיירי שלא התיר עצמו למלקות בלבו דהא יש לו זמן לתקן ע"כ שפיר שייך פלוגתת ר"י ור"ל בה"ס אם יצא מחזקת כשרות עיי"ש. והנה לכאורה א"צ מטעם התיר עצמו למלקות דהא בלא"ה י"ל מטעם אחשבי' ואם נאמר שהוא אסור בכל שהוא מטעם אחשבי' הא שוב לא ניחא לי באיסורא וכמ"ש במנח"א (ח"א סי' כ"ב בד"ה וליישב זה) ועיין בלח"מ (ה' שבועות פ"ה הל' ה') דבנשבע שלא יאכלו ואכלו אע"ג דאכלו אח"כ לא אחשבי' דחזקה דאינו עובר על שבועתו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' וא"כ י"ל דלא אחשבי' וכיון דלא אחשבי' והוא פחות מכשיעור שוב אינו עובר והוא מותר ושוב ניחא לי' וכיון שאוכלו בהיתר וניחא ליה הוי שוב אחשבי' ואסור וכיון דאסור מטעם אחשבי' שוב לא ניחא ליה וי"ל דמותר אך הוי היתר כרוך בצד האיסור כנודע מד' התוס' (פסחים דף כ"ו וב"מ דף ל') בעלה עלי' זכר דניחא לי' אף דלא ניחא עי"ז שהוא מפסיד דמי הפרה אדומה עכ"ז אמרינן לחומרא דהוי ניחא לי' והפרה פסולה וכמ"ש בכמה מקומות וא"כ למ"ל למימר מטעם אחשבי' מפני שקיבל התראה הא בלא"ה הוי לחומרא אך באמת ז"א דהא אמרינן התם כ"ש למלקות והך דהיתר כרוך הוי כמו ספיקא דאו' שהוא לחומרא כנודע באחרונים וכיון דהוא רק מטעם ספק ל"ש גבי מלקות דאין לוקין מספק ע"כ בהכרח לפרש דברי הרמ"ה בריטב"א מטעם שקיבל התראה ואז שייך לומר שהחשיבו בודאי כנ"ל ע"כ ס"ל לר"ש כ"ש למלקות והתינח גבי מלקות אבל הכא דמיירי לענין איסורא בלבד ביוהכ"פ בפחות מכשיעור או בשלא כדרך הנאתן שפיר י"ל הך היתר כרוך בצד האיסור כיון דאחשבי' אסור ולא ניחא לי' באיסורא וכיון דשוב מותר היינו דלא אחשבי' שוב ניחא ליה ואחשבי' כנ"ל ובכה"ג לענין איסורא בלא מלקות שייך שפיר היתר כרוך מצד ספק לחומרא כנז'. ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם הנז' דכיון שאוכל אוכלין שאינן ראויין או משקין ציר חומץ רק שי"ל אחשבי' כד' הרא"ש בפסחים גבי חרכו וכו' כנז' וכיון שאסור שוב לא ניחא לי' באיסורא אך מה תאמר דמותר עי"ז כיון דלא ניחא לי' שוב יהי' אחשבי' כשנאמר שמותר ע"כ אסור אך הוי היתר כרוך בצד האיסור מטעם ספק מה"ת לחומרא ונודע דעת הרמב"ם דס' מה"ת הוא לשיטתו רק מדרבנן לחומרא ע"כ גם אם נאמר דאחשבי' הוא מדאו' (כנ"ל בשם החכ"צ לדעת ר' יוחנן בח"ש) מ"מ כיון דהוא מתהפך ואסור רק מטעם ספק ורק מדרבנן לחומרא ע"כ שפיר כ' הרמב"ם לשיטתו דמכין אותו מכות מרדות כדין דבריהם וא"ש ונכון:

ומ"ש השאג"א שם (בסי' ע"ה) מדברי הש"ס בשבועות (דף כ"ד) דאמרינן כדרבא דאמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וכו' עד התם כיון דמעיקרא אכל והדר אישתבע לי' חשובי' מחשבי' כו' והדברים מבוארים בעצמן דלק"מ וא"צ להאריך בזה עכ"ל השאג"א ולהבין כונתו מ"ש שהדברים מבוארים מעצמן דלק"מ על מה שכתב מקודם שם די"ל אחשבי' בציר או מוריים וכיוצא ביום הכיפורים ואסור לאכלן או לשתותן אפי' לחולה שאין בו סכנה דלא קשה ממה דאמרו בזה בנשבע שלא אוכל ואכל עפר פטור ומביא הש"ס הך דקונם אשתו נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות טריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה עיי' פירש"י על זה (ופריך הש"ס) הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל והדר אישתבע לי' חשובי אחשבי' אלא הכא מי אחשבי' ע"כ. ופרש"י דהתם אחשבי' כיון דמעיקרא אכל והדר אישתבע חשובי מחשבי לי' וגילה על עצמו שאינו קץ בהן עכ"ל. ולפי"ז נמצא דהיכא שלא אישתבע אח"כ לא נראה דאחשבי' וקשה על השאג"א שכ' דבכל איסורין שאינן מאכל בנ"א אעפ"כ כשאכלן אחשבי' ואסור ומגמ' הנז' לא משמע כן כנז' ואדרבא משמע התם בלחם משנה ברמב"ם הל' שבועות (פ"ה הלכה ה') דאמרי' מחמת חזקת כשרות דלא אחשבי' כנ"ל, אולם י"ל כיון דאמרינן שם בנשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור וי"ל באמת בזה פטור אבל אסור כמ"ש השאג"א דלא כדעת האבי"ה המובא בטור ומה שהוא אסור הוא מטעם מתהפך בענין אחשבי' וע"כ פטור אבל אסור לחומרא כנ"ל ולפ"ז אין קושי' באמת מהך דשבועות כנז':

ובלכתך בדרך הזה הנ"ל יתיישב שפיר דברי המהרש"ל שם בסוגי' בשבועות (כ"ג ע"ב) שכ' דר"ש דמחייב בכל איסורין בכל שהוא ה"ה דמחייב שלא כדרך הנאתן ורבנן דלא מחייבי בכ"ש כל שכן בשלכ"ד הנאתן וכן כ' במהר"י בן לב וע"ז הקשה עליו מהרש"א דמנ"ל זה דתלוי זב"ז לחייב בשלכדה"נ לר"ש כמו דמחייב בכ"ש כיון דר' יוחנן גופי' מחמיר טפי בכל שהוא משלכדה"נ דח"ש אסור מה"ת ושלא כדרך הנאתן אינו אסור רק מדרבנן עכת"ד מהרש"א. ולפי הנ"ל יתיישב שפיר דמטעם אחשבי' חד טעמא הוא י"ל לר"ש בכל שהוא למלקות כמ"ש הריטב"א בשם הרמ"ה טעמי' דר"ש וכן ביארנו טעם איסור שלכדה"נ מטעם אחשבי' כמ"ש השאג"א ומעתה י"ל שפיר דר"ש לשיטתו ס"ל גם בשלכדה"נ אף דהוי כהיתר כרוך הנ"ל מ"מ אסור כ"כ מטעם אחשבי' דאין שבועה, חלה עליו משא"כ לדידן לרבנן דלא ס"ל טעמי' דר"ש בכל שהוא למלקות דלוקין אח"ש אף דס"ל לרבנן שלכדה"נ לחומרא מטעם אחשבי' היינו לאיסור בלבד אבל לא ס"ל לרבנן ללקות עליו דטעם אחשבי' בכ"ש כיון דהוי היתר כרוך וכו' ע"כ גם כשהותרו בו לא הוי ברור כ"כ לרבנן שילקו עליו משא"כ לענין איסורא דשלכדה"נ שפיר שייך איסורא אך לכ"ש הוי אחשבי' גם בהיתר כרוך חמור כ"כ דאין שבועה חלה עליו כנז' ומ"ש המהרש"א בפשיטות דשלכה"נ אינו רק מדרבנן ולפי דרכנו י"ל שהוא מדאו' כנ"ל, ונכון:

והנה לאשר כן דרכינו בכל החלקים משו"ת מנחת אלעזר להביא מדברי אאזמו"ר הגאון הקדוש א"א מהר"ש זצללה"ה אבדפה"ק משו"ת שם שלמה כתי"ק לאשר הס' כולו אסר לנו בצוואתו הטהורה להדפיסו ולזכר עולם יהי' צדיק ושפתותיו דובבות בהביאי עכ"פ מדבריו היקרים. ובענין זה דשלכדה"נ ואכל ציר או מורייס מצאתי דאתי לידי בשו"ת שם שלמה ע"כ אעתיקה בזה וז"ל. ב"ה. שאלה:

הנה קיי"ל בפסחים (כ"ד ע"ב) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן וכן פסק הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות פי"ד הלכה ו') וכ' שם (בהלכה י"א) דאם עירב דבר מר כגון רוש ולענה באיסור ואכל פטור ע"כ. ויש לחקור מה הדין באדם שעירב את רוש ולענה בהאיסור והוא בטבעו אוהב טעם הרוש ולענה מי נימא כיון דלכל העולם הוא רע הוה שלא כדרך הנאתן ופטור או נימא כיון דלדידי' בטבעו הוא טעם טוב חייב ומ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' שביתת העשור דאכל אוכלין שאינן ראויין ביוה"כ כגון ציר או מורייס פטור י"ל דהיינו כשאינו אוהב בטבעו מעולם אלו הדברים הרעים כמובן] וכן יש חקירה זו עוד הנה המל"מ בהל' יסודי התורה (פרק ה' הלכה ח' בד"ה ויש לחקור בהא) כתב דכמו באיסור אם הוא שלא כדרך הנאתו אינו לוקה כן באכילת מ"ע צריך ג"כ כדרך הנאתן דאם אכל מצה בלילה הראשונה וכן הק"פ שלא כדרך הנאתן אינו יוצא י"ח עכ"ד והפרמ"ג או"ח (סי' תע"ה בא"א ס"ק י"א) כ' שמפירוש רשב"ם לא משמע כן בפסחים (קט"ו ע"ב) על הגמ' כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא מפרש דהוה זרק אבן לחמת משמע הא לא הוה כזורק לחמת יצא והא הוא שלא כדרך הנאתן ועל כרחך דאין צריך באכילת מצות עשה שיהי' כדרך הנאתן עכ"ד. ולענ"ד אין סתירה כלל דז"ל הרשב"ם שם שהרי לא הי' ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי עכ"ל והנה בגמ' בפסחים שם איתא כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתם וכו' הנה אמר רק שאין לוקין עליהם אבל איסורא איכא אף שלא כדרך הנאתן והתוס' בשבועות (כ"ב ע"ב ד"ה אהיתרא) כתבו דשלכד"ה הוה איסור דרבנן אבל דעת הרמב"ם כ' המל"מ בהל' יסה"ת שם (בד"ה אך לפי) דס"ל דשלכד"ה דאינו לוקה אבל אסור מדאורייתא כמו חצי שיעור עיי"ש ולפי"ז אין סתירה להמל"מ די"ל דבאמת במצות עשה לא יצא אם אינו כדרך הנאתו אמנם הרשב"ם בכרכו בסיב דלא יצא כתב טעם יותר חזק משלכה"נ דהא שלא כדרך הנאתן הוא עכ"פ מקצת אכילה דלד' התוס' אסור מדרבנן באכילת איסור ולהרמב"ם אסור מדאורייתא א"כ במצה הרי במקצת הוה אכילה ואף דאין לומר בשביל זה דיצא דלא מיבעיא להתוס' דרק מדרבנן אסור באכילת איסור שלכדה"נ אבל מן התורה מותר בודאי לא יצא דהא לפי דעת התוס' בע"כ דמן התורה לאו שמי' אכילה בשלכדה"נ ע"כ מותר לאכול דבר איסור שלכדה"נ ולפי"ז במצוה הוי מה"ת כלא אכל כלל אלא אפי' להרמב"ם דמדאו' אסור באכילת איסור שלכדה"נ מיהו הא אמר שהוא כדין חצי שיעור א"כ הוי כמו שאכל חצי זית מצה דלא יצא עכ"ז עדיף ואלים יותר הטעם בכרכו בסיב דלא בא ממש לתוך פיו והוי כזורקו לחמת דלא הוי אפילו מקצת אכילה דהוי כמו שהניחו לאיזה כלי ע"כ נקט הרשב"ם לשון וטעם זה וי"ל באמת כד' המל"מ דצריך באמת באכילת מ"ע כגון מצה ופסח כדרך הנאתן ואם לאו לא יצא ויש לחקור מהו הדין אם עירב רוש ולענה עם המצה והפסח ואכל בליל פסח והוא אוהב בטבעו טעם הרוש ולענה אם יצא או לא אם נימא כיון שהוא בטבעו הוא לו טעם טוב יצא או נימא כיון דלכל העולם הוא טעם רע והוה להו שלא כדרך הנאתן לא יצא. וכן יש לחקור. הנה כתב הרמב"ם (בהל' שביתת עשור פ"א הלכה ד') וז"ל ומאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתי' וכל האוכל או שותה בו בשוגג חייב חטאת ובפרק ב' (הלכה ה') כתב דאם אכל אוכלין שאינן ראויין למאכל אדם כגון עשבים המרים או שרפים הבאושים או ששתה משקים שאינם ראויים לשתי' כגון ציר או מורייס או חומץ חי אפי' אכל ושתה מהם הרבה ה"ז פטור מן הכרת עכ"ל וכיון שפטור מן הכרת במזיד באכילה ושתי' במשקין שאינן ראויין ממילא פטור מן הקרבן כשאכלן בשוגג דהא רק כשחייב כרת במזיד אז חייב קרבן שוגג כנודע ברמב"ם (בריש הל' שגגות) ויש להסתפק אם הוא אדם שבטבעו אוהב את העשב המר הזה או את השרף הבאוש או הציר והמורייס או החומץ שאכל ושתה מי נימא כיון דלכל אדם בעולם הוי מאכל ומשקה שאינו ראוי פטור מן הכרת או הקרבן או נימא כיון דלדידי' הוי ראוי חייב:

תשובה:

הנה בפסחים (מ"ד ע"א) איתא וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא הוא בתמי' אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי אלא הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס אי בעינא דקשריף ואכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם אי משטר קשטיר ואכיל לי' לית בי' כזית בכדי אכילת פרס ע"כ והטור או"ח (סי' תמ"ב) כתב דהרמב"ם ס"ל כר' אליעזר וכ"כ הב"י והב"ח שם דהרמב"ם ס"ל כר' אליעזר. והנה שורש פלוגתת ר' אליעזר ורבנן בודאי אין לומר דפליגי באי מישטר קשטיר אי איכא בי' כזית בכא"פ או לא דהא הוא יכול להתברר בראיית מעשה הכותח וראיית האכילה אם יש בו כזית בכא"פ או לא וע"כ דפליגי רק באי מישרף קשריף לי' ואכל לי' אי בטלה דעתו אצל כל אדם או לא דרבנן ס"ל בטלה דעתו אצל כל אדם ור"א ס"ל דלא בטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ הרמב"ם דפסק כר"א ס"ל דלא בטלה דעתו אצל כל אדם וכ"כ הכ"מ בהל' חמץ (פי"א הל' ו' בד"ה ועוד י"ל דר' אליעזר) דרבנן ור' אליעזר פליגי במישרף קשריף ואכיל לי' דר"א ס"ל לא בטלה דעתו אצל כל אדם ורבנן ס"ל בטלה דעתו אצל כל אדם והרמב"ם פסק כר"א דלא בטלה דעתו אצל כ"א עכ"ד וקשה דאמרי' בסוכה (ד' ע"א) בסוכה שהוא גבוה מעשרים אמה ובא למעטה בכרים וכסתות דלא הוי מיעוט ואעפ"י שביטלה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם והוא סתמא דגמ' להלכה וכן פסק הרמב"ם (בהל' סוכה פ"ד הל' י"ג) וכ' המ"מ מקורו מגמ' זו משום דבטלה דעתו אצל כל אדם וכן בברכות (ל"ה ע"ב) איתא דיין לא קבעי אינש סעודתי' עלי' א"ל ר' נחמן בר יצחק לרבא אי קבע עלוי' סעודתי' מאי לכשיבוא אלי' ויאמר אי הוי קביעתא השתא מיהא בטלה דעתי' אצל כל אדם והוא ג"כ סתמא דגמ' להלכה, וגם בפרק כ"ב דכלים הסל והכלכלה שהתקינן לישיבה דטהורים דפירש הרע"ב משום דבטלה דעתו אצל כ"א וכן מפרק כ"ז דכלים דכתב דבגד ועור כו' המחברן בטלה דעתו אצל כ"א. אך הרמב"ם לא כ' שם הטעם משום דבטלה דעתו אצל כ"א. אמנם קשה עוד על הרמב"ם דבכריתות (כ"א ע"ב) אמרינן בפחות מכזית מן המת שצרפו לפחות מכביצה אוכלין דאמרי' דאינו מצטרף לטמא טומאת אוכלין משום דבטלה דעתו אצל כ"א דכל העולם אין אוכלין בשר אדם המת כתב הרמב"ם בהל' טומאת מת (פ"ג ה"ז) דזהו רק אם לא חישב עליו לאכול מצטרף לטמא טומאת אוכלין ולא בטלה דעתו אצל כ"א ועיי"ש בראב"ד ובכ"מ וקשה איך כתב דאם חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין הא ביטול הכרים וכסתות בסוכה הוא בודאי במחשבה ואעפ"כ אמרי' דבטלה דעתו אצל כ"א דבע"כ היינו שחישב כן לבטלן הכרים וכסתות דל"ש לומר שנזרק רק מפיו שמבטלן להניח כזה דאל"כ הו"ל להגמ' לפרש ולחלק בזה וכן הך דברכות גבי יין בע"כ מיירי דבמחשבתו קבע עלי' ס סעודתו כמובן ואעפ"כ אמרינן דבטלה דעתו אצל כ"א כנ"ל ולמה כ' הרמב"ם בבשר המת דמהני מחשבתו נגד דעת כל אדם בזה, ועוד קשה דהנה בשבועות (כ"ד ע"א) אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא (פירש"י דנבלות וטרפות ראויות לאכילה) קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה (פירש"י אלמא אכילה הוא) ודחינן לעולם דאינן ראויות לאכילה רק כיון דמעיקרא אכיל והדר אישתבע חשובי אחשבי' פירש"י באכילתו גילה על עצמו שאינו קץ בהן ע"כ וקשה אם סבירא לן שאינן ראויות לאכילת אדם מה בכך שהוא אינו קץ בהן נימא בטלה דעתו אצל כ"א כסתמא דגמ' דברכות וסוכה הנז'. והנה בשבת (ע"ה ע"ב) תנן כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב וכל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו פירש"י המצניעו שנעשה חביב עליו ובריש פרק המצניע תנן המצניע לזרע ולדוגמא והוציאו בשבת חייב בכ"ש וכל אדם אינו חייב אלא בשיעורו פירש"י המצניע חייב בכ"ש משום דאחשבי' ע"כ וקשה על המקומות בגמ' הנז' דאמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם דמהמתני' אלו משמע דלא קיי"ל בטלה דעתו אצל כ"א דאל"כ מה מהני שהצניעו ואחשבי' אמנם בזה כ' המל"מ (פי"ח מה' שבת הכ"א) דלזרע ולדוגמא ורפואה איכא קצת ב"א דמצניעין כ"ש דלא שייך בטלה דעתו אצל כ"א אם מצניע הוא כ"ש חייב אבל לשאר דברים שאינו לזרע ולרפואה דליכא אף קצת ב"א שמצניעין כ"ש דשייך לומר בטלה דעתו אצל כ"א דאינו חייב אף המצניע משום דבטלה דעתו אצל כ"א וכן מ"ש בגמ' דשבת (ע"ח ע"א) אי אצנעי' רבו והוציאו הוא חייב בכ"ש מיירי ג"כ רק דאצנעי' לזרע ולדוגמא ורפואה ולא לשאר דברים עכת"ד עיי"ש ולפי"ז לא קשה דבאמת במקום דשייך בטלה דעתו אצל כ"א לא שייך אחשבי' ולא חביב עליו והנה גוף סברת המל"מ דמחלק לענין בטלה דעתו וכו' אם ליכא שום ב"א שיעשה כן או יש קצת ב"א שעושין כן עדיין צ"ע דמאי נ"מ אם יש א', או קצת בנ"א, למשל ג' או ד' אנשים, כיון שהוא נגד הרוב בנ"א העולם כולו אנשים לאלפים ורבבות שאין עושים כן וצ"ע ואכמ"ל. מיהת הך דשבועות דמעיקרא אכיל דאחשבי' שהוא אינו קץ בהם הוא סותר להך דסוכה ודברכות דאמרינן בטלה דעתו אצל כ"א: אמנם יש לתרץ הסתירות הנ"ל דהנה בברכות בקביעות על היין אין הדבר תלוי בטבעו לומר שבטבע תכונות גופו היין סועד אותו ומחמת זה ראוי לו לקבוע עליו סעודה דהא אמרי' שם בגמ' דיין מסעיד סעיד רק שאין קובעין סעודתן עליו הרי דאף שהוא סועד את האנשים בטבעם אעפי"כ לא קבעו סעודתיי' עליו א"כ על כרחך הוא רק שמרצונו לקבוע עליו ע"ז אמרינן בטלה דעתו אצל כ"א וכן בביטול הכרים וכסתות לסוכה שהוא אינו ענין טבע תכונת גופו רק רצונו הוא כך כנז' בטל דעתו אצל כ"א אבל הך דשבועות דנבילות וטריפות שקצים ורמשים דפירש"י דבאכילתו גילה על עצמו שאינו קץ בהם והיינו שגילה שבטבע תכונת גופו ומזגו אינו קץ בשקצים ורמשים ונבילות בזה לא אמרינן בטלה דעתו אצל כ"א, ולפי"ז לא קשה על הרמב"ם שכ' דאם חישב בשר המת לאכילה לא בטל דעתו דאכילת בשר המת בטבע מזג גופו תליא מילתא שכל אדם בטבעו אינו רוצה בשום אופן לאכול בשר אדם מת והוא נבדל וקץ ממנו והוא שחישב עליו לאכלו שאינו קץ בו שטבע גופו מסכים על אכילתו בזה לא אמרינן בטלה דעתו אצל כ"א משא"כ בברכות וסוכה שאינו טבע רק רצון כנז'. ובזה מתורץ ד' הרמב"ם בכותח הבבלי למה לא פסק דבטלה דעתו אצל כ"א דהא מישרף קשריף או משטר קשטיר על כרחך דטבע גופם הוא כך דאי משרף קשריף אינם נהנים דנהנים רק במשטר קשטיר והנה הרמב"ם שפסק בכותח דחייב עליו על כרחך מיירי דטבע גוף האדם שאכלו נהנה ממנו אף במישרף קשריף דאי אינו נהנה אינו עובר דהא כל איסורין שבתורה אם הוא שלא כדרך הנאתן פטור כנז' לכן נכון דפסק הרמב"ם דלא בטלה דעתו אצל כל אדם דמה שהוא בטבע האדם ל"ש בטלה דעתו משא"כ בברכות וסוכה כנז':

ולפי"ז י"ל במה שחקרנו בכל איסורין שבתורה אם עירב בהם רוש ולענה ואכלו והוא בטבע גופו אוהב הטעם של רוש ולענה אף שלכל העולם כולו הוא טעם רע י"ל דחייב כרת או מלקות דזה שהוא בטבע גופו ל"ש לומר דבטל אצל כל אדם וכן ביוה"כ אם אוכל עשבים המרים או שרפים הבאושים או שתה ציר ומוריים או חומץ חי והוא בטבעו אוהב לאכול ולשתות אלו הדברים חייב, וכן אם עירב רוש ולענה בהמצה או בהפסח ואוכלו בליל פסח והוא אוהב בטבעו טעם הרוש ולענה יצא י"ח דאף שלכל העולם הם טעם רע דבמה שהוא בטבע לא בטל אצל כל אדם. עכ"ל אאזמו"ר זי"ע הנ"ל בכת"י שו"ת שם שלמה:

תוכן העניינים

שות מנחת אלעזר חד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה